ישעיהו א:ב מחשבת ישראל: עקידת יצחק, לנבוכי התקופה והגיונות אל עמי

והנה עם זה נתאמת המשפט הראשון אשר הנחנו מסגולת השלום וההסכמ' משני הצדדין. אם מצד תועלת מציאותו העצום ואם מצד רועה עדרו. וכבר כתב בר קפרא שם במדרש (דברי' רבה פ' ה') ומה אם העליוני' שאין ביניהם לא קנאה ולא תחרות ולא שנאה הם צריכים שלום התחתונים שהם כלם שנאה ותחרות וקנאה על אחת כמה וכמה. ^*והכונה וכו' ר"ל שאף שאמרנו למעלה שגם בין הנמצאים העליונים יש ריבוי בבחינת מדרגתם, ואופן השכלתם, בכל זאת חילוף ענינים השונים האלה אשר ביניהם, אינו באופן שיתננדו זה לזה, ואם בכל זאת מצטרך השלום להיות ביניהם אם תהיה מציאותם בתכלית השלימות, אף כי בברואי עולם התחתון שהם מורכבים מד' יסודות אשר בטבעיהם מתנגדים זה לזה, ד"מ האש והמים כ"ש שיצטרך להיות הסכמה והתאחדות ביניהם אם יתחברו ויתאחדו יחד להיות לעצם אחד, וזה שאמר בר קפרא "ומה אם העליונים" וכו'. והכוונ' שחלוף הענינים הנמצאים בהם ורבוי' על הדרך שאמרנו אינם ממין ההפכיו' אשר במורכבי' היסודיים שיתקוממו קצתם על קצתם והותכ' ויופסדו ועם כל זה טוב מציאותם תלוי בהיותם בשלום כ"ש שיש ליזהר בשלום המוטל על השפלים אשר הם צריכין מהמין ההוא גם כי בשלומם תהיה סוכת שלום מלכות שמים העליונים והתחתונים פרושה עליהם ויהיה הכל שלום. והנה לפני שמציאות זה השלום לא ימלט מאחד מג' ענינים אם שיהיה בתקפו וגבורתו או שימצאו בני בריתו חלושים אצלו או שכבר כופר עמהם בריתו ואין ספק שאלו הענינים כלם כבר עברו על האומה הזאת בזמנים מתחלפים כי הכל נאמר על זה ובגללה. לזה מה שא"ר לוי באותו מאמר שזכרנו ראשונ' שלשה אמרו בלשון איכה כי המלה הזאת היא בלשון תמיהה והפלאה על ענינים מאודיים הן לטוב הן למוטב ולזה צדקה יחדו על שלותה ועל פחזותה ועל קלקול'. וידוע הוא כי משה אדוננו עליו השלום הוא השובבין אשר נתיחד לעסוק בשלותה מכל זולתו כי הוא אשר הסכים זה השלום וגמר השתוף וההסכמה בין עליונים ותחתונים כמו שנתבאר מהמעמד הנכבד והנורא אשר בו נאמר מעתה ירדו עליונים למטה ויעלו תחתונים למעל' (שמות ר' פ' י"ב) והוא יתברך התחיל שנאמר וירד ה' על סיני (שמות י״ט:כ״ד) ומשם ואילך ועלית אתה ואהרן עמך (שם) כמו שנתבאר שם היטב ומתוך ברית השלום ההוא ותקפו הושפעו שפע שבע רצון וירבו ויעצמו במאד מאד בשני מיני ההצלחות ולזה אמר להם רב לכם שבת בהר הזה וגו' ה' אלהיכם הרב' אתכם והנכם היום וגו' איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וגו' (דברים א׳:י״ב) כי הכל היה לשבח ומעלה וכבוד מופלא כמו שיתבאר עוד על סדר הפרשה. אמנם ישעיהו הוא אשר התחיל בענין פחזותם והוכיח אותה בחזקה כמו שצעק עליה בתחלת דבריו באומרו שמעו שמים והאזיני ארץ כי ה' דבר בנים גדלתי ורוממתי והם פשעו בי (ישעיהו א׳:ב׳). והנה טוב טעמו בהפוך דבריו מדברי משה רבו שאמר האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ ושם בפרשת האזינו יתבאר יפה בהיפך מה שהורגלנו עליו והוא נכון והסוד כי ה' דבר ואמר בנים גדלתי ורוממתי כי מצד ברית השלום והאהבה הנזכרת נקראו בנים למקום ומחבתו אשר חבבם גדלם ורוממם ולפי זה הפשע הוא גדול יותר מאד כמו שקלל החכם על זה באומרו (משלי ל׳:י״ז) עין תלעג לאב וגו' כמו שהוא מפורש בשער י"ט ואמר ידע שור קונהו וגו' לאמת שהבנים בניו היו פושעים ומורדים בו ושלא חטאו מבלי דעת שזה א"א בתורת טעמא. וזה כי אפילו השור ידע קונהו וחמור אבוס בעליו ואיך יתכן שישראל לא ידע ועמי המורגל עמי לא התבונן. וכבר נזכר זה אצל הקרבנות פרשת ויקרא. ולזה החליט עליו המאמר הנמרץ אשר המשיך ואמר (ישעי' שם) הוי גוי חוטא וכוון לזכור ענין פחזותם בשלמות על הדרך שאומר. ^*וזה כי איזה קיבוץ וכו, ר"ל כי קבוץ גדול מבני אדם אשר מגזע אחד יצאו, ונשארים תמיד בפני עצמם ובאחרים לא יתערבו יקראו בארבעה שמות, כי בבחינת היותם מצוינים מכל זולתם בלשונם ומידותיהם. בדעותיהם ובנימוסיהם, נקראים בשם "גוי" ובבחינת ריבוים וקיבוצם להיות לאחדים זה עם זה ולעזור תמיד איש את אחיו נקראים בשם "עם" הנגזר ממלת עם ובבחינת היותם פרים ורבים תמיד. באופן שרק אישיהם הפרטים ימותו. אבל קיבוצם בכלל ישאר תמיד לעולם יקרא בשם "זרע", ובבחינת היותם כלם יוצאים משורש וגזע אחד' נקראו בשם "בנים" וע"כ אמר הנביא פה עליהם כי בבחינת מידותיהם ותכונותיהם הם "גוי חוטא" ובבחינת קיבוצם הרב הם "עם כבד עון" כי כרובם כן חטאו לה'. ובבחינת היותם פרים ורבים על הארץ, הם "זרע מרעים" כי בהשקפה ראשונה לא יקווה מהם עוד, כי יולידו בנים ישרים ההולכים בתום לבם, כי אם בנים כחשים ותרבות אנשים חטאים אשר לא יאבו לשמוע בקול ה' ובבחינת יציאתם מגזע קדש הם "בנים משחיתים" דרכי אבותיהם התמימים והישרים. ללכת תמיד רק אחרי שרירות לבם הרע, אשר ע"כ אה"כ עליהם ג"כ "נזורו אחור" שר"ל כי במקום שנקראו תחילה לפני מתן תורה בשם "בני נח" שהיה צדיק תמים. ואח"כ "בני ישראל" שנתיחסו אל יעקב אביהם שהיה בחיר שבאבות, נקראו עתה רק בשם "בני אדם" להורות כי כאדם עברו ברית כשאה"כ ממנו "אביך הראשון חטא" ובזה הולך ומבאר גם שאר כתובי ההפטרה, (עיין בפנים הספר). וזה כי אי זה קבוץ עם שיהיה כבר יקרא בשמות מתחלפים להתחלפות הבחינות הנה יקרא גוי להיותו עם מצייין כאחד העמים כמו שאמר ויהי שם לגוי (דברים כ״ו:ה׳) מלמד שהיו ישראל מצויינין שם (ספרי פ' תבא) ולהיותו רב המספר יקרא עם כאומרו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו (שמות א׳:ט׳) הנה עם יצא ממצרים הנה כסה וגו' (במדבר כ״ב:ה׳). ועל המצא אליו המשכת ההתמדה והקיום יקרא זרע וזרעתיה לי בארץ (הושע ב׳:כ״ד-כ״ה) זרע ישראל כמו שבבחינ' הזאת נאמר על התבוא' הא לכם זרע (בראשית מ״ז:כ״ג) ולהורות על השרש נקראו בשם בנים בני מואב בני עמון לבני אדום והנה הוא תפס הנה לזכרם באלו הד' שמות לומר שהחליפו ענינם כלם לגנאי. ועל חלוף הענין האחד אומר הוי גוי חוטא (ישעיהו א׳:ד׳) כי כיונם משאר העמים שיקרא גוי חוטא מכלם. ועל הב' אמר עם כבד עון לומר שאם זה שמו על רבוייו באמת כרובם כן חטאו להיות עם כבד עון. ועל הג' אמר זרע מרעים כי כל אשר נזרע ממנו יפסד הפך אומרו כלו זרע אמת. ועל הד' אמר בנים משחיתים כי לא נתקיים בהם עטרת זקנים בני בנים (משלי י״ז:ו׳) אבל שכבר השחיתו כבוד האב וחללו יקרו וסוף דבר הפכו הכוונה במה שנאמר בהם ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה לתהלה ולשם ולתפארת ולהיותך עם קדוש וגו' (דברים כ״ו:י״ט). והנה בסיום הכתוב ביאר כל כוונת ראשיתו כי אמר עזבו את יי' כנגד מה שנקראו עם כי עזבו יחסם המיוחד להקרא עם יי' להקרא עם כבד עון וכמו שאמר עם יי' אלה ומארצו יצאו (יחזקאל ל״ו:כ׳). וכנגד מה שנקראו גוי וזרע שהיה להם להיות גוי קדוש וזרע קדוש אמר נאצו את קדוש ישראל לבלתי התיחם בקדושתו אבל נקראו גוי חוטא וזרע מרעים. ועל מה שאמר בנים משחיתים אמר נזורו אחור והוא מאמר נפלא וזה כי מתחלה נקראו האנשים כלם בני האדם והוא היה חוטא וכמו שאמר אביך הראשון חטא (ישעיהו מ״ג:כ״ז) ואחר כך נקראו בני נח שנקרא צדיק תמים (בראשית ו׳:ט׳) ואחר כך נתייחד זאת האומ' להתיחס לאבותיהם אברהם יצחק ויעקב. וכבר נתקיים להם שם בני ישראל כי הוא האב השלישי אשר לא נמצא פסול ותערובת אחר בזרעו ולא סרו מעלות ביחסם עד שנקראו בנים למקום בני בכורי ישראל (שמות ד׳:כ״ב) בנים אתם לה' אלהיכם (דבריי י"ד). והנה אלו חזרו באותן המעלות עצמן ונזורו אחור עד שלא נשאר להם רק היחס הראשון אשר מאדם אשר בזה הושחת כבוד האב האמתי יתברך שמו וכמו שאמר המשורר אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם אכן כאדם תמותון (תהלים פ"ב) ועל הדרך שאמרו חז"ל (ב"ר פ' ל"ח) אשר בנו בני האדם וכי בני חמורים או סוסים אלא בני אדם קדמוני ולזה קראם בנים משחיתים:

אמנם הכוונה אצלי בזה הוא מהענין אשר אנו בו. וזה שהמנהג מדרך המוסר שכאשר ירצה איש לדבר אל המלך או אל שר הצבא שלא יקרא אליהם בשמותם גם כי יהיו סגורים בחדריהם אבל יקרא אל השוער והשוער אל הסריס והסריס אל השר והשר יגיע הקריאה אל המלך אמנם אם המלך הוא מבקש אל השר או אל העם הנפקד תחת ידו אינו קורא רק אל השר עצמו ובשמו כי דרך הגדול להחל בגדול ודרך הקטן להחל בקטן. והנה דוד לפי שהיה שר וגדול בישראל ומשוח מלך כשהוצרך לקרוא את העם ואל שר הצבא קרא בשם הגדול ולזה נאמר ויקרא דוד אל העם ואל אבנר בן נר הלא תענה אבנר כי בקרוא בשם אבנר קרא לכלם כמנהג הגדולים אמנם אבנר כשמעו הקריאה חשב בלבו שכוונת הקורא לא היתה אלא לקרוא אל המלך אלא שמתוך המוסר קורא אל שר הצבא להגיע צעקתו אליו כי אם היה הרצון לקרוא לו לבד היה קורא לאחד מנעריו או לנושאי כליו ולזה אמר מי אתה קראת אל המלך. אז ענה דוד ויאמר הלא איש אתה וגו' ירצה אני לא קראתי אל המלך אבל אליך קראתי למה שאתה איש ומי כמוך בישראל ויש לי דין ודברים עמך ועמהם על דבר אשר לא שומרתם את אדוניכם משיח יי' חי יי' כי בני מות אתם. וכבר נתן טעם אל קריאתו אל האיש אשר הוא שר וחשוב אשר בכלל קריאתו קרא לכלם מצד שהדבר אשר קרא עליו הוא דבר יקר הערך מאד מאד כאשר דבר מלך וסכנתו תלויה בו וממילא נשמע כי הקורא היה כדאי לקרוא על האופן ההוא מרוב חשיבותו ומזה נאמר ויכר שאול את קול דוד כי הכיר כי אין זולתו בכל ישראל שיקרא על זה האופן ^*והוא הכרת ענין וכו' ר"ל כי בשמוע איש קול הקורא או המדבר אליו מרחוק, מבלי אשר יראנו פנים אל פנים יוכל בכל זאת להכירו בשני אופנים, הא' הוא כי ממהות ואיכות הדברים בעצמם יוכל להכיר ולדעת איכות המדבר. החכם הוא או סכל? נכבד או נקלה? אוהבו או שונאו? וזה יקרא הרב ז"ל בשם "הכרת ענין" והב' הוא אם הקורא או המדבר הוא אחד מאוהביו ומיודעיו הרגילים אצלו, יוכל להכירו גם במהות קולו החזק הוא או הרפה ? כמאה"כ "הקול קול יעקב" וזה אשר יקראנו הרב ז"ל בשם "הכרת טבעיות הקול" (ובלשון חז"ל בחולין דף צ"ו ע"א) "טביעות עינא דקלא" והנה כאשר נקרא אל אבנר "ולמה לא שמרת אל אדוניך" וכו' הכיר שאול ממהות הדברים האלה כי רק איש יקר וישר דרך כדוד היודע חובת השרים ועבדי המלך לשמור את ראש אדוניהם. הוא הקורא אליו כדברים האלה, "ויכר שאול את קול דוד" שם "דוד" זה שהוא שמו העצמיי, מורה על מעלתו וחשיבותו כהוראת שם הפרטי (עיין ביאורי למעלה שער מ' שמות דף ס"ה ע"א) ויתורגם שאול, גם הכיר את קולו בעבור שהיה חתנו הרגיל אצלו כבנו, אשר ע"כ הכיר קולו היטיב וזש"א "הקולך זה בני דוד". והוא הכרת ענין אמנם על הכרת טביעות הקול אמר הקולך זה בני דוד. מכל מקום נתבאר שהקריאה אל גדולי הערך לא תתכן כי אל דבר רב עצום וגם שיהיה הקורא כדאי אליה וזה הענין עצמו נמצא בתחלת דברי ישעיהו הנביא אמר שמעו שמים והאזינו ארץ וגו' (ישעיהו א׳:ב׳) כי על חשיבות הקורא אמר כי יי' דבר כמו שיבא עוד ועל חומר הקריאה וגודל צרכה אמר בנים גדלתי ורוממתי וגו'. והוא הענין הנכבד שכוונו רבן של נביאים בזה באומרו:

האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי. יגלה את אזנם כי מה שידבר להם ומה שיקרא באזניהם הוא לבדו כדאי לקרוא אלו הנמצאים העצומים האלו הכוללים לשמוע מפיו. והפליג בזה יותר במעלת הענין לא כמו שאמר ישעיהו כי יי' דבר שכבר אפשר שיהיו נקראים לכבוד הקורא לא לעוצם מעלת הקריאה אבל כשאמר ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי הורה כי כל המעלה הזאת לא נעשתה אלא ליוקר דבר הקריאה בעצמו. וכבר אמרו הראשונים (ספרי פ' האזינו) כי מפני שהיה משה קרוב לשמים ורחוק מן הארץ אמר האזנה בשמים ושמיעה לארץ הפך ממה שאמר ישעיהו לפי שהיה רחוק מן השמים וקרוב אל הארץ. ואני תמה על זה שהרי אמר ישעיהו כי יי' דבר אשר ברא לכבודו השמים והוא עמד עליהם ומשה לא אמר רק אמרי פי. ולזה אני אומר שהענין בהפך כי מלת האזנה תאמר מרחוק ושמיעה מקרוב ולזה שם משה עצמו כאלו הוא רחוק מן השמים ואמר האזינו השמים ואדברה כלומר הטו אזנכם לשמוע דברי אמנם הארץ שהיא קרובה אליו אינה צריכה רק שתכוין לשמוע. וזאת היא מליצתו של ישעיהו שהראה בדבריו שהוא קרוב אל השמים ורחוק מהארץ באומרו שמעו שמים והאזיני ארץ אבל התנצל ממאמר אלה כשאמר בסוף כי יי' דבר ובאו הגבולים האלו בתכלית הדקדוק. ^*כי אמר וכו', ר"ל כי בבוא יחד שני פעלים אלה האזנה ושמיעה, יורה פעל "האזנה" וע"כ יאמר גם על הרחוקים, כי גם הרחוק אשר לא יוכל לשמוע באזניו מה שידבר החכם המוכיח לעם, יוכל בכל זאת להשיג עפ"י שכלו מעצמו לבד, ענין ותוכן דברי החכם ההוא, אבל פעל "שמע" מורה רק על שמיעת הקול בבחינה נופנית, וע"כ יאמר רק על הקרובים אל המדבר עד שיכולים לשמוע קולו, וכמו כן יורה שם "דיבור" גם על הדיבור השכלי ואמרי פי רק על הדיבור החיצוני ומבטא שפתים, וע"כ ישעיה אשר בשם ה' דבר אמר ד"מ לשון שמיעה אל השמים שהם קרובים אל ה' יותר בבחינת מעלתם השכלית, והאזנה אל הארץ הרחוקה ממנו מאוד במעלתה המוסרית, אבל משה שאמר רק אמרי פיו, אמר בהפך "האזינו השמים" יען כי הם רחוקים ממנו. "ותשמע הארץ" בעבור שהיא קרובה אליו בהיותו שוכן בקרבה, והשתמש ג"כ בפעל "ואדברה" המורה גם על הפנימי והשכלי, אצל ההאזנה שהיא שמיעה שכלית, ואמרי פי אצל השמיעה המורה על הדיבור החיצוני, ודרך רמז יאמר הרב ז"ל יורו ג"כ "השמים" פה על האנשים השלימים באומה, אשר להם לב לשמוע ושכל להבין אמתת דבריו, ושם "הארץ" על המון העם השומעים דבריו רק שמיעה גופנית וחיצונית. כי אמר האזנה ודבור בשמים לפי שהנמצאים השכליים מאזינים האזנה שכלית הדבור הפנימי. אמנם אל הארץ אמר שמיעת אמרי פיו כי לה יאתה שמיעת חיצוני המאמרים לבד. ואין ספק שכוון בזה אל שתי הכתות הנמצאות באנשים על אלו המדרגות על דרך שאמר בפרשת הקהל האנשים ללמוד והנשי' לשמוע. והנה אחר שהראה בזה מעלת דבורו מה שיספיק עם שאחר כך יוסיף הביאור באומרו כי שם יי' אקרא כמו שיבא נעתק להראות להם עוצם תועלתה ואמר. יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי וגו' ענין דבורו זה הוא הכרחי להם האזנה והשמיעה להגיע אל שלמותם כהכרחיו' הטל והמטר להויית הארץ והולידה והצמיחה. ואמר כי לכת השמימיים יערוף רוב לקחו להם כמטר השופע לרוב אם ברוב הלמוד ואם בעומקו אמנם אל ההמון הנמשל אל הארץ תזל כטל אמרתי ועל דרך שאמר הנביא בכיוצא בזה את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה גמולי מחלב עתיקי משדים כי צו לצו וגו' (ישעיהו כ״ח:ט׳-י׳). ונתן הטעם לכל אחד מהלמודים ועל האחרון שיהיו טל אמרי פיו על ההמון כגשמים השעירים והדקים הנופלים על הדשא שהוא תחלת הצמיחה כי הוא המועיל להם ולא המטר הרב החזק ויהיה דבורו עם האנשים השלמים כמטר הרב היורד בשפע רביביו על עשב והוא הצמח החזק היוצא מכלל דשא הסובל הרביבים החזקים כמו שאמר ברביבים תמוגגנה (תהילים ס״ה:י״א) ויהיה שעירים כמו צעירים: