ישעיהו א:ד מחשבת ישראל: עקידת יצחק, גן נעול, ספר המליצה ונצח ישראל

והנה עם זה נתאמת המשפט הראשון אשר הנחנו מסגולת השלום וההסכמ' משני הצדדין. אם מצד תועלת מציאותו העצום ואם מצד רועה עדרו. וכבר כתב בר קפרא שם במדרש (דברי' רבה פ' ה') ומה אם העליוני' שאין ביניהם לא קנאה ולא תחרות ולא שנאה הם צריכים שלום התחתונים שהם כלם שנאה ותחרות וקנאה על אחת כמה וכמה. ^*והכונה וכו' ר"ל שאף שאמרנו למעלה שגם בין הנמצאים העליונים יש ריבוי בבחינת מדרגתם, ואופן השכלתם, בכל זאת חילוף ענינים השונים האלה אשר ביניהם, אינו באופן שיתננדו זה לזה, ואם בכל זאת מצטרך השלום להיות ביניהם אם תהיה מציאותם בתכלית השלימות, אף כי בברואי עולם התחתון שהם מורכבים מד' יסודות אשר בטבעיהם מתנגדים זה לזה, ד"מ האש והמים כ"ש שיצטרך להיות הסכמה והתאחדות ביניהם אם יתחברו ויתאחדו יחד להיות לעצם אחד, וזה שאמר בר קפרא "ומה אם העליונים" וכו'. והכוונ' שחלוף הענינים הנמצאים בהם ורבוי' על הדרך שאמרנו אינם ממין ההפכיו' אשר במורכבי' היסודיים שיתקוממו קצתם על קצתם והותכ' ויופסדו ועם כל זה טוב מציאותם תלוי בהיותם בשלום כ"ש שיש ליזהר בשלום המוטל על השפלים אשר הם צריכין מהמין ההוא גם כי בשלומם תהיה סוכת שלום מלכות שמים העליונים והתחתונים פרושה עליהם ויהיה הכל שלום. והנה לפני שמציאות זה השלום לא ימלט מאחד מג' ענינים אם שיהיה בתקפו וגבורתו או שימצאו בני בריתו חלושים אצלו או שכבר כופר עמהם בריתו ואין ספק שאלו הענינים כלם כבר עברו על האומה הזאת בזמנים מתחלפים כי הכל נאמר על זה ובגללה. לזה מה שא"ר לוי באותו מאמר שזכרנו ראשונ' שלשה אמרו בלשון איכה כי המלה הזאת היא בלשון תמיהה והפלאה על ענינים מאודיים הן לטוב הן למוטב ולזה צדקה יחדו על שלותה ועל פחזותה ועל קלקול'. וידוע הוא כי משה אדוננו עליו השלום הוא השובבין אשר נתיחד לעסוק בשלותה מכל זולתו כי הוא אשר הסכים זה השלום וגמר השתוף וההסכמה בין עליונים ותחתונים כמו שנתבאר מהמעמד הנכבד והנורא אשר בו נאמר מעתה ירדו עליונים למטה ויעלו תחתונים למעל' (שמות ר' פ' י"ב) והוא יתברך התחיל שנאמר וירד ה' על סיני (שמות י״ט:כ״ד) ומשם ואילך ועלית אתה ואהרן עמך (שם) כמו שנתבאר שם היטב ומתוך ברית השלום ההוא ותקפו הושפעו שפע שבע רצון וירבו ויעצמו במאד מאד בשני מיני ההצלחות ולזה אמר להם רב לכם שבת בהר הזה וגו' ה' אלהיכם הרב' אתכם והנכם היום וגו' איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וגו' (דברים א׳:י״ב) כי הכל היה לשבח ומעלה וכבוד מופלא כמו שיתבאר עוד על סדר הפרשה. אמנם ישעיהו הוא אשר התחיל בענין פחזותם והוכיח אותה בחזקה כמו שצעק עליה בתחלת דבריו באומרו שמעו שמים והאזיני ארץ כי ה' דבר בנים גדלתי ורוממתי והם פשעו בי (ישעיהו א׳:ב׳). והנה טוב טעמו בהפוך דבריו מדברי משה רבו שאמר האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ ושם בפרשת האזינו יתבאר יפה בהיפך מה שהורגלנו עליו והוא נכון והסוד כי ה' דבר ואמר בנים גדלתי ורוממתי כי מצד ברית השלום והאהבה הנזכרת נקראו בנים למקום ומחבתו אשר חבבם גדלם ורוממם ולפי זה הפשע הוא גדול יותר מאד כמו שקלל החכם על זה באומרו (משלי ל׳:י״ז) עין תלעג לאב וגו' כמו שהוא מפורש בשער י"ט ואמר ידע שור קונהו וגו' לאמת שהבנים בניו היו פושעים ומורדים בו ושלא חטאו מבלי דעת שזה א"א בתורת טעמא. וזה כי אפילו השור ידע קונהו וחמור אבוס בעליו ואיך יתכן שישראל לא ידע ועמי המורגל עמי לא התבונן. וכבר נזכר זה אצל הקרבנות פרשת ויקרא. ולזה החליט עליו המאמר הנמרץ אשר המשיך ואמר (ישעי' שם) הוי גוי חוטא וכוון לזכור ענין פחזותם בשלמות על הדרך שאומר. ^*וזה כי איזה קיבוץ וכו, ר"ל כי קבוץ גדול מבני אדם אשר מגזע אחד יצאו, ונשארים תמיד בפני עצמם ובאחרים לא יתערבו יקראו בארבעה שמות, כי בבחינת היותם מצוינים מכל זולתם בלשונם ומידותיהם. בדעותיהם ובנימוסיהם, נקראים בשם "גוי" ובבחינת ריבוים וקיבוצם להיות לאחדים זה עם זה ולעזור תמיד איש את אחיו נקראים בשם "עם" הנגזר ממלת עם ובבחינת היותם פרים ורבים תמיד. באופן שרק אישיהם הפרטים ימותו. אבל קיבוצם בכלל ישאר תמיד לעולם יקרא בשם "זרע", ובבחינת היותם כלם יוצאים משורש וגזע אחד' נקראו בשם "בנים" וע"כ אמר הנביא פה עליהם כי בבחינת מידותיהם ותכונותיהם הם "גוי חוטא" ובבחינת קיבוצם הרב הם "עם כבד עון" כי כרובם כן חטאו לה'. ובבחינת היותם פרים ורבים על הארץ, הם "זרע מרעים" כי בהשקפה ראשונה לא יקווה מהם עוד, כי יולידו בנים ישרים ההולכים בתום לבם, כי אם בנים כחשים ותרבות אנשים חטאים אשר לא יאבו לשמוע בקול ה' ובבחינת יציאתם מגזע קדש הם "בנים משחיתים" דרכי אבותיהם התמימים והישרים. ללכת תמיד רק אחרי שרירות לבם הרע, אשר ע"כ אה"כ עליהם ג"כ "נזורו אחור" שר"ל כי במקום שנקראו תחילה לפני מתן תורה בשם "בני נח" שהיה צדיק תמים. ואח"כ "בני ישראל" שנתיחסו אל יעקב אביהם שהיה בחיר שבאבות, נקראו עתה רק בשם "בני אדם" להורות כי כאדם עברו ברית כשאה"כ ממנו "אביך הראשון חטא" ובזה הולך ומבאר גם שאר כתובי ההפטרה, (עיין בפנים הספר). וזה כי אי זה קבוץ עם שיהיה כבר יקרא בשמות מתחלפים להתחלפות הבחינות הנה יקרא גוי להיותו עם מצייין כאחד העמים כמו שאמר ויהי שם לגוי (דברים כ״ו:ה׳) מלמד שהיו ישראל מצויינין שם (ספרי פ' תבא) ולהיותו רב המספר יקרא עם כאומרו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו (שמות א׳:ט׳) הנה עם יצא ממצרים הנה כסה וגו' (במדבר כ״ב:ה׳). ועל המצא אליו המשכת ההתמדה והקיום יקרא זרע וזרעתיה לי בארץ (הושע ב׳:כ״ד-כ״ה) זרע ישראל כמו שבבחינ' הזאת נאמר על התבוא' הא לכם זרע (בראשית מ״ז:כ״ג) ולהורות על השרש נקראו בשם בנים בני מואב בני עמון לבני אדום והנה הוא תפס הנה לזכרם באלו הד' שמות לומר שהחליפו ענינם כלם לגנאי. ועל חלוף הענין האחד אומר הוי גוי חוטא (ישעיהו א׳:ד׳) כי כיונם משאר העמים שיקרא גוי חוטא מכלם. ועל הב' אמר עם כבד עון לומר שאם זה שמו על רבוייו באמת כרובם כן חטאו להיות עם כבד עון. ועל הג' אמר זרע מרעים כי כל אשר נזרע ממנו יפסד הפך אומרו כלו זרע אמת. ועל הד' אמר בנים משחיתים כי לא נתקיים בהם עטרת זקנים בני בנים (משלי י״ז:ו׳) אבל שכבר השחיתו כבוד האב וחללו יקרו וסוף דבר הפכו הכוונה במה שנאמר בהם ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה לתהלה ולשם ולתפארת ולהיותך עם קדוש וגו' (דברים כ״ו:י״ט). והנה בסיום הכתוב ביאר כל כוונת ראשיתו כי אמר עזבו את יי' כנגד מה שנקראו עם כי עזבו יחסם המיוחד להקרא עם יי' להקרא עם כבד עון וכמו שאמר עם יי' אלה ומארצו יצאו (יחזקאל ל״ו:כ׳). וכנגד מה שנקראו גוי וזרע שהיה להם להיות גוי קדוש וזרע קדוש אמר נאצו את קדוש ישראל לבלתי התיחם בקדושתו אבל נקראו גוי חוטא וזרע מרעים. ועל מה שאמר בנים משחיתים אמר נזורו אחור והוא מאמר נפלא וזה כי מתחלה נקראו האנשים כלם בני האדם והוא היה חוטא וכמו שאמר אביך הראשון חטא (ישעיהו מ״ג:כ״ז) ואחר כך נקראו בני נח שנקרא צדיק תמים (בראשית ו׳:ט׳) ואחר כך נתייחד זאת האומ' להתיחס לאבותיהם אברהם יצחק ויעקב. וכבר נתקיים להם שם בני ישראל כי הוא האב השלישי אשר לא נמצא פסול ותערובת אחר בזרעו ולא סרו מעלות ביחסם עד שנקראו בנים למקום בני בכורי ישראל (שמות ד׳:כ״ב) בנים אתם לה' אלהיכם (דבריי י"ד). והנה אלו חזרו באותן המעלות עצמן ונזורו אחור עד שלא נשאר להם רק היחס הראשון אשר מאדם אשר בזה הושחת כבוד האב האמתי יתברך שמו וכמו שאמר המשורר אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם אכן כאדם תמותון (תהלים פ"ב) ועל הדרך שאמרו חז"ל (ב"ר פ' ל"ח) אשר בנו בני האדם וכי בני חמורים או סוסים אלא בני אדם קדמוני ולזה קראם בנים משחיתים:

"לא אבו לעצתי, נאצו כל תוכחתי" (משלי א, ל). פירוש. לא אבו שמוע לעצתי שיעצתי להם בתורתי, גם נאצו כל תוכחתי. והפסוק הזה נכתב באותה הפרשה עצמה. ולשון "עצה" שבשני הכתובים ענין אחד להם. והנה תשאל לאיזה טעם שנה המליצה ואמר "לא אבו לעצתי", ולמעלה אמר "ותפרעו כל עצתי". וכן שנה אצל תוכחת ואמר "נאצו", ולמעלה אמר "לא אביתם". וביותר יקשה לפרש מליצת הכתוב הזה כפי דרכנו הנכון שֶׁדָרַכְנוּ בפירוש "ותפרעו", כמו שיבין המשכיל. אבל תשמע דבר. דע כי בפסוק הכתוב לפניו אמר "תחת כי שנאו דעת ויראת יי' לא בחרו" (משלי א, כט), כלומר בגלל כן תבוא אידם ויום צרה ומצוקה, ויקראו ולא יענם ה' לפי ששנאו דעת. וזה שב על "ותוכחתי לא אביתם". כי התוכחות הם הענינים המתבררים במופתי הדעת כמבואר למעלה. ואלה האנשים שלא אבו שמוע התוכחות, אות היא שהם שונאי דעת, והוא פשע שאין כמוהו כמבואר למעלה. ונגד "ותפרעו כל עצתי" אמר "ויראת יי' לא בחרו". והענין נפלא מאד, כי המפריע עצת ה' בטענות של הבל, אעפ"י שיוכל להתנצל בעיקר הדבר שהוא מוטעה מלבו, ובארח שכלו ובינתו סותר לדרכי החכמה הנשגבים משכל האדם ומבינתו. הנה יסוד החכמה היא יראת ה' כמבואר בבית הראשון בארוכה. והירא את ה' ויודע כי הוא אדון העולם ועמו החכמה והכבוד, וששכל האדם ובינתו בַּמֶה הם נחשבים? בהכרח יקבל חֻקי החכמה כמו שחקקן השם ב"ה. ואמרנו שם שאעפ"י שהיראה עצמה אחת מנושאי ה"חכמה", ולכן יש בנפש כח הפוך ממנה, והוא האומץ והעזות; הנה סעיף אחד מן היראה נטוע בשקול הדעת, והסעיף הזה הוא יראת ה', והאדם מוכרח ממנה לירוא את ה', ואי אפשר לו בשום טענה שבעולם להעיז פניו בסעיף זה מן היראה. ושם בארנו דבר בטעמו. ולכן הפורע חכמה ומוסר בטענות השוא גם הוא שונא דעת. כי דעתו תכריחנו לקבל החכמה, לא בעבור שחוקותיה מוכרחים מן הדעת אבל בעבור יראת ה' שצוה על החֻקים האלו, ולכן הם עצות עליונות. ולכן הם רשעים גמורים כי "יראת יי' לא בחרו" (משלי א, ל). ואחר שהציע ההצעה הזאת חזר ואמר "לא אבו עצתי" (משלי א, ל), כלומר הרי תבינו כי הרשעים האלו¹אלו מהקבוצה הראשונה "תחת כי שנאו דעת, ויראת ה' לא בחרו" (פסוק כט) הפורעים עצתי בטענותיהם, ולפי מחשבתם יתנצלו בדברי שקר שהם דוברים, כי אני ה' עֵד שהם אנשי משחית. ו"לא אבו לעצתי"²הם בני הקבוצה השניה, שגם אין בפיהם שום טענה, אלא לא רוצים לדון בשום תוכחת (פסוק ל) בלי שום טענה, כי מה יועילו כל טענותיהם? ובהכרח דעתם צריכין להודות כי רם ה' גדול ומהולל מאד ושעמו החכמה והתבונה. ואחר שהשוה רשעת הפורעים, לרשעת [אלו] אשר לא אבו בתוכחות, חזר והגדיל רשעת המסרבים לקבל התוכחות מעלה יתירה, ואומר "נאצו כל תוכחתי". ולשון "נאוץ" נופל על המעיז פנים לדבר דופי על המופתים המדעיים, ולהחזיק בהשחתותיו, כדרך שכתוב במחלוקת קרח "כי נאצו האנשים האלה את יי'" (במדבר טז, ל), וכמו "נאצו את קדוש ישראל" (ישעיה א, ד). וגם זה בארנוהו שם. גם רמזנו עליו בפירוש "רק בזדון יתן מַצָּה" (משלי יג, י), כלומר מלבד שאינם חפצים לשמוע התוכחות, אלא שהם מעיזים ודוברים סרה ודברי הֶשְׁחֵת הדעת להכחיש הידוע. ואין תועבה גדולה מזה, הבן היטב.

ולכן אין בדברי הנביאים והחכמים זכר ורמז מכל זה. אבל צוו על הדעת הנטוע בנפש כי ידעו שהיא תוכל ללמד את האדם כל הדברים שבקשו הפילוסופים לבררם במופתים, ועוד דברים לאלפים עניני דעת המסתעפים מן השרשים הראשונים. וכלל כולם תארו "יראת ה'" כמבואר למעלה, ואמרו שהיא ראשית חכמה ויסודה. וזה אמת וכמו שיתבאר. והוכיחו [את] האנשים הפושעים המתקוממים נגד השקול המדעי, ותארום בתאר "משחיתים ובוערים ומנאצים את ה'". כי אין נאצה יותר גדולה מן המכחיש את הידוע. כי הדעת הנפשי דומה לדעת החושים. וכמו שהמכחיש מה שמושג לחוש, הוא רשע ומנאץ, כן המכחיש מה שיכריח עליו הדעת גם הוא מנאץ ומחרף ושונא אמת. ועל זה אמר המשורר האלהי על הפושעים שאמרו (תהלים צד, ז) "לא יראה יה", שהוא נגד שקול הדעת (צז, ח) "בינו בוערים בעם". קראם "בוערים" בעבור הכחישם דרך המדע. וכמו שאמר (צז, ט) "הנוטע אזן הלא ישמע! אם יוצר עין הלא יביט". וכמו שיתבאר בספר "מעין גנים" בעז"ה. וכן אמר הנביא (ישעיה א, ד) "בנים משחיתים עזבו את יי' נאצו את קדוש ישראל". הנה קרא אותם "משחיתים" בעבור ששנאו דעת המושכלות הראשונות. ולכן אמר "נאצו את קדוש ישראל". וראיה שלפני זה אמר (א, ג) "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו, ישראל לא ידע". הנה דבר על כח הדעת והמושכלות הראשונות שהן בטבע נשמת האדם, וכל אדם יודה עליהן. והודיעו הנביאים שהאנשים המשחיתים האלו, נכונו לשפטים גדולים.⁵נכונו ללצים שפטים (משלי יט, כט) (משלי ב, יט) "כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים". והן המינים והאפיקורסים. וביום משפט יִשָׁפְטוּ באף ובחמה גדולה למעלה מן הטבע, כמו שבארנו ענינים נפלאים על זה בספר "רוח חן".⁶חכמת שלמה, פרשה יט פסקא ד (עמ' 343) וכמה פרשיות בתורה ובנביאים מעידים על זה, ויתבארו רבים בספרים אלו בעז"ה. ומכל זה תלמד שהדעות האמתיות באלהיות, מקורם מכח הדעת הנטוע בנפש, כולם בדרך אחד ילכו בהכרח המדע, וישתוו בהן כל בני אדם. אין בהם גם אחד יוכל להכחיש המושכל הראשון בטענה של שכל, כי אין דרכים הפוכים לדרכי המדע. נמשך מזה שאינן נכנסים תחת גדר החכמה. ואם [כי] הן יסודות החכמה בלמוד ובעשייה כמו שיתבאר. ולא על החסיד והצדיק רבינו משה ז"ל⁷רמב"ם תלונתי. כי הוא היה משלומי אמוני ישראל איש חכם ונבון. ולא קבץ דברי פלוסופי יון בספרו, רק להוכיח ולנצח בהן אנשי משחית וכת המינים והאפיקורסים הכופרים בכל. אבל לא למקבלי התורה ולבעלי הלב הטוב אוהבי אמת. כי הם יקוצו בכל מה שחדשו חכמי הגוים בעניניהם האלו. ולא הביא הרב ז"ל מופתי השכל, רק על איזו דעות אלהיות. וכל (הדרכים) [הדברים] אחרים דבר עליהן בדרכי הדעת ואמונת הלב. כדרך שעשו נביאינו וחכמינו ז"ל. ואולם כתבתי זה להסיר מנער חסר-לב המחשבה הרעועה, שיחשוב שדברי הפלוסופים הן הכרחיים לקיום האמונות והדעות בנפש בני האדם. כי לענינים הללו אין האדם צריך לדבר שהוא חוצה לו, אבל ימצא העזר השלם מדעתו. וכל בני אדם שוין בזה לדעת היסודות והשרשים והמחקרים, שכל האמונות והדעות האמתיות מסתעפות מהן ע"י הבינה הנטועה בנפש.