מִכַּף־רֶ֤גֶל וְעַד־רֹאשׁ֙ אֵֽין־בּ֣וֹ מְתֹ֔ם פֶּ֥צַע וְחַבּוּרָ֖ה וּמַכָּ֣ה טְרִיָּ֑ה לֹא־זֹ֙רוּ֙ וְלֹ֣א חֻבָּ֔שׁוּ וְלֹ֥א רֻכְּכָ֖ה בַּשָּֽׁמֶן׃
מורה נבוכים
ולפי הענין הראשון הושאל ׳לשון אכילה׳ לכל אבדה והפסד ובכלל לכל השמט צורה: ״ואכלה אתכם ארץ אויביכם״, ״ארץ אוכלת יושביה״, ״חרב תאוכלו״, ״תאכל חרב״, ״ותבער בם אש יי ותאכל בקצה המחנה״, ״אש אוכלה הוא״ – כלומר: יאבד המורים בו כאבוד האש למה שישלוט עליו – וזה הרבה.