ישעיהו ה:א מחשבת ישראל: עקידת יצחק, דרשות אל עמי וספר המליצה

^*אמנם מה שיראה וכו' הוכן דעתו בקוצר הוא, כי בעבור שהאומה הישראלית נחלקת בכל העתים והזמנים לג' מחלקות, הא' מחלקת השלימים והחסידים האמיתיים, הראויים עפ"י מעשיהם הטובים והישרים מאוד להתנהג תמיד רק בהנהגה השגחיית ואופן נסיי מהי"ת, גם מבלי אשר יצטרכו לזה שום השתדלות אנושית, השניה כוללת אנשים שהם ג"כ ישרי דרך אבל בכל זאת הם בשלימותם פחותי ערך מהראשונים, באופן שעזר האלהי יהיה להם למנה רק אם לא יסמכו על הנס, כי אם יעשו תמיד גם הם בעצמם כל אשר ביכלתם האנושית, להסיר כל מכשול מדרכם ולהשמר מכל אסון ופגע רע, אשר יוכלו למצוא אותם על נקלה. כי צדקתם לבדה לא תספוק תמיד להצילם גם מהרעה הקרובה לבוא עליהם, והשלישית כוללת האנשים המונהגים תמיד רק בהנהגה טבעית ודומים בזה רק לשאר עמים (עיין מזה ביאורי למעלה ויקרא דף כ"א ע"ב) אשר כל מקריהם הטובים והרעים הם רק כפי מה שיחייבו אותם חוקי הטבע עפ"י השתדלותם האנושית, יען כי הם בבחינת הנהגתם המוסרית רק במדרגה התיכונה, באופן שמעשיהם אינם טובים או רעים כל כך עד שיוכלו לשנות גורלם הטבעיי עפ"י השתדלותם מרע לטוב או בהפך מטוב לרע, והנה אל המחלקה הראשונה הכוללת רק את השלימים האמתיים היתה ההכרזה הראשונה עפ"י הכהן, שהיה ג"כ מכת היותר שלימים האלה, לאמר "אתם קריבים וכו' אל ירך לבבכם כו' כי ה' אלהיכם" וכו' כי הם ישמרו מהי"ת גם באופן נסיי, ואם גם יפלו מצדיהם אלף ורבבה ממינם, הם בצדקתם ינצלו ורעה לא תגע אליהם, ואל המחלקה השלישית אשר רק לפי רבות או מעוט השתדלותם האנושית לסבב טובתם, יגיע להם הטוב והרע באה ההכרזה "מי האיש הירא" וכו' ע"י השוטר לבד אשר היה כמוהם רק כאחד מהמון העם, כי אחרי שלפי המנהג הטבעיי, הרעה יותר קרובה לבוא בקרב אל כל איש ירא וחרד מפחד אויב, אשר על נקלה יפן עורף לנוס, ע"כ יותר טוב לכל איש כזה לשוב הביתה לבלתי המס גם את לב אחיו העומדים במחנה מסביב לו, אבל הכת השניה הבוטחת בה' אבל בכל זאת יצטרכו להעזר גם מהשתדלותם כפי יכלתם האנושית, לבלתי סמוך תמיד על הנס, כי אם להשמר גם כפי יכלתם מכל מקרה ואסון הקרובים לבוא עליהם יען כי הם יונהגו תמיד רק בהנהגה הממוצעת בין האופן הטבטיי והנסיי, להם באה ההכרזה השנייה "מי האיש אשר בנה בית" וכו' ע"י הכהו והשוטרים, כי הכהן מדבר והשוטר משמיע, להורות בזה כי כמו ששני אלה יחד הם משותפים בין מחלקת היותר שלימים ומחלקת המון העם פחותי ערך, כן באה גם הכרזתם זאת רק לכל מי שיונהג עפ"י ההנהגה המשותפת בין הטבעית והנסיית, ועפי"ז יבואר גם כן סידור השלש ההכרזות האלה, לפי שינוי מחלקות האנשים בבחינתם המוסרית, מהמדרגה העליונה אל התיכונה, ומן התיכונה אל התחתונה, אמנם מה שיראה לי בו הוא מה שיתבאר ענינו ממה שנודע מאופני ההשגחה האלהית בעניני זאת האומה הנבחרת וזה שכבר חוייב לחלק מנהגה על שלשה פנים. האחד מה שיהיה כל המעשה על ידי ההשגחה האלהית ובמעשים שאין יד ההשתדלות משגת אותם כלל כמו שכך הוא ענינו עם האנשים השלמים לגמרי. והשני בשיעזבו למעשיהם האנושיים בהחלט ולא יהיה יד ה' עמם לא לעזור ולא להכשיל כמו שכך דרכו באנשים הבינוניים שלא יספיקו מעשיהם הטובים ולא הרעים לבטל הענינים המגיעים להם על ידי השתדלותם אם לטוב ואם לרע. והשלישי כאשר יהיה הענין משותף משני הענינים והוא שיעשה האדם כל אפשרותו ומיי' יקוה שלמות פעלו שהוא הראוי והנאות שיחזיק בו כל בעל שכל כמו שכתבנו על הענינים האלה יפה בפרשת וישלח שער כ"ו. והנה לפי שא"א שלא יהיו במחנה ישראל משלשה הכתות האלה היה ראוי שיבאו להם ההכרזות והזירוזים משלשת המינים האלה. כי ההכרזה הראשונה שאומר בה אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם אל ירך לבבכם אל תיראו וגו' כי יי' אלהיכם הוא ההולך עמכם להלחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם היא ודאי אשר תאות אל שלמי האומה וחסידיה אשר הוא יתעלה עושה כל מעשיהם לגמרי. אמנם ההכרזה השלישית האומרת מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישב לביתו ולא ימס את לבב העם כלבבו הוא ממש השתדלות אינושיי בהחלט כי כן יחייב הדעת להסיר מכשול היראה ומורך הלב מבעליו ומכלל העם היוצא למלחמה וחלוף זה יהיה סכלות גמורה. ואולם ההכרזה האמצעיית מהבונה והנוטע והמארם הנה הוא באמת השתדלות משותף משני הענינים וזה כי האיש הנלבב היודע כי השלמת מעשיו תלויה במה שיעזר בהם בטוב שכלו והשתדלותו ובמה שיסייעו אותו מן השמים יש לו לפקוח על דרכיו להסכימם עם בית דין של מעלה באופן שלא יצאו עליו מקטרגים בדינו ומזה הטעם כל איש שהתחיל להצליח במעשיו הוא ראוי להתנהל לאטו ולבלתי הרום להחזיק בגדולות תכופות זו לזו שמא מחמת זה יעיינו בדינו מן השמים אם הוא ראוי לזה אם לאו ומתוך כך יזכר עונו ויפקד ענינו ויבוא לידי נזק באומרו מגביה פתחו מבקש שבר. הלא תראה כי למה שאמר השם יתעלה לשטן השמת לבך אל עבדי איוב כי אין כמוהו בכל הארץ יצאה קטיגוריאה לפניו החנם ירא איוב אלהים וגו' ואולם שלח נא ידך וגע בכל אשר לו (איוב א׳:י״א) והיה מה שהיה. וחכמינו ז"ל קיימו וקבלו זה מאד באמרם (ברכות נ"ה.) ג' דברים מזכירין עונותיו של אדם עיון תפלה וקיר נטוי והמוסר דין על חברו וכלן מזה הטעם כי בבקש אדם בתפלתו אשר ייטב לו או בעברו במקום סכנה או במסרו דין על חברו גורם שיבוקש פנקסו ויזכרו מעשיו. ומזה עצמו אמרו (ירושלמי סוף ביכורים) שלשה מוחלין להם על עונותיהם העולה לגדולה והנושא אשה ומי שנתרפא מחליו כי אלו כלם כבר העלום לגרדום ועיינו מן השמים בדיניהם ואם לא שנמצאו זכאין לא היו מטיבין עמהם. ולפי זה כל עוד שתתיקר נפש האדם בעיניו ויראה עצמו מוכן לקבל שלמיות אנושיות עוד חל עליו חובת ההזהר וההשמר מהמקרים והפגעים המפסיקים את הדרך ולזה היתה עצה נכונה לבונה בית חדש ולא חנכו ולנוטע כרם ולא חללו ולמארס אשה ולא לקחה שלא יכנסו בזמן זה בסכנת המלחמה אחרי שלא הוחזקו עדין בהצלחות הקודמות. והנה הנם כאלו הם בדין עליהם ולמה יגלגל דין עליהם ממקום אחר שמא לא יזכו כל שכן שנצחון המלחמה הוא טוב גדול מושג בסכנה עצומה ולזה אמר ישוב פן ימות וגו'. כי מצד זה אין ראוי להתפשט הרע בזולתם כמו שהוא במורך לבב כי סביביו נשערה מאד (ד) ולזה היה מהראוי שהדבור הראשון יהיה מפי הכהן המשוח הקרב אל יי' לבדו כי הוא הראוי והמיוחד לדבר ולהשמיע את ישועת יי' אשר יעשה אותם אף כי תצאנה המלחמות ממנהגו וטבעו של עולם ושיאמינו ביי' ובנביאיו ויצליחו. וההכרזה השלישית היתה מפי השוטר לבד כי הוא יספיק להשמיע הדבר אשר היא אזהרה אנושית בהחלט. אמנם ההכרזה האמצעית כמו שהיה ענינה משותף מהשתדלות אנושי ומהשגח' אלהית כן היתה על פי שניהם שהכהן מדבר והשוטר משמיע. וזה לדעתי ענין ישר ונאות בכל זה ומעידים הענינים על אמתתו מצורף כי בעיני ההשגח' ופעולות האדם אין דרך לנטות ימין ושמאל. והנה ג"כ על פי הדרך הזה יודע למה נכתבו ההכרזות הללו שלא כסדר לפי מה שפירשו ענינם בספרי אמרו שם (פ' שופטים) והיה כקרבכם אל המלחמ' יכול יום זה שקרבים בו למלחמ' כשהוא אומר ואמר אליהם שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמ' וגו'. הרי יום שקרבין בו למלחמ' אמור הא מה תלמוד לומר והיה כקרבכם וגו'. כיון שמגיעין לספר כהן מתנה עליהם כל התנאים הללו. ומזה נתבאר כי הכרזת שמע ישראל נעשית ביום המלחמ' ממש ושאר הכרזות נעשות ביום צאתם מהספר ואם כן למה לא נכתבו בתורה על הסדר הזה שהקדים המאוחר ואחר המוקדם. אלא שירא' ששמר בזה יחס מעלות ההכרזות והמכריזים כי הראוי שתקדם במעל' ההכרז' האלהית המוחלטת הנעשית על יד הכהן המשוח לבדו ושההכרז' אשר מההשגח' המשותפת הנעשית על יד כהן ושוטר תסודר שניה לה והשלישי מהנהגת האנושות בהחלט הנעשית על יד השוטר לבד באחרונ' והנה א"כ הכל עולה כהוגן. ואמר בסוף והיה ככלות השוטרים לדבר אל העם ופקדו שרי צבאות בראש העם שלא יתכן לעשות זה ההשתדלות קודם זה לפי שעדין לא נודע מי ומי ההולכים ומי ומי החוזרים וכל שכן למה שאמרנו בתחלה שעל כל פנים היו הדבורים כלם מהמין שזכרנו שנאמר עליו אך דבר שפתים והוא לדבר ביניהם ענינים ודברים בשיודע בהם אם מקבלים עליהם סכנת המלחמה בלב שלם כמו שאמר ראשונ' וראית סוס ורכב עם רב ממך לא תירא מהם וגו'. ועוד ציה שיאמרו אתם קרבים היום למלחמ' על אויביבם והכוונה שיודיעו להם דבר השנאה אשר ביניהם כדי שילבשו רוח קנאה וגבורה להתקומם עליהם ואין שנאה גדול' כאות' שהיא בבחינת העבירם מן המצות והסירם מעל אלהיהם וכמו שאמר משה במלחמת מדין החייתם כל נקבה הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסר מעל ביי' וגו' (במדבר ל״א:ט״ו-ט״ז). וכמו שאמר להלן כי החרם תחרימם וגו' למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותם אשר עשו לאלהיהם וחטאתם ליי' אלהיכם. וכל זה בכלל מה שיכנו אותם בשם אויבים תמיד. ובספרי (פ' שופטים) על אויביכם אין אלו אחיכם שאם תפלו בידם אין מרחמין עליכם אין זו כמלחמת יהודה עם ישראל שנאמר בהם ויחזיקו בשביה וגו' ויאכילום וגו' וישובו שומרון (ד"ה ב' כ"ח) אלא על אויביכם אתם הולכים לפיכך התחזקו במלחמ'. ^*והנה באמת וכו' ר"ל כי כמו שהדיבור מצטרך למלחמת אויב הנגלית להודיע אותו על ידו תחלה סיבת המשטמה והאיבה אשר ביניהם, למען יהיה עוד האפשרות בידם להשלים יחד ע"י הסרת סיבת השנאה והמריבה מתוכם, כן הוא גם מחובת האדם להשים תמיד אל לבו סיבת המלחמה המוסרית הצפונה בקרבו המסובבת רק ע"י תשוקותיו החמריות, כאשר יקום הגוף אשר ראוי לו להיות תמיד רק עבד נכנע אל השכל, וימרד באדוניו, ויען כי קר כאשר ישתדל האדם מנעוריו כפי יכלתו שתהיינה כל כוחות ונטיות גופו מסכימות ומתאימות יחד, עד שלא תגבר יד תשוקה ונטיה אחת על רעותה, כי אם תהיינה תמיד מקבילות אשה אל אחותה. באופ' שיהיה עי"ז דומה אל הבית הבנוי אל נכון, אשר כל חלקיו השונים חדריו ותאיו, פתחיו וחלוניו מסכימים יחד להיות לאחדים כראוי, וישתדל ג"כ תמיד לעבוד עבודתו המוסרית ולהיטיב דרכו יום יום, ולחשוב נפשו תמיד ככרם אשר ברצות בעליו כי יעש ענבים ולא באושים, צריכים לעבדו ולשמרו תמיד בשמירה ראויה ומעולה, יקנה עי"ז אהבת הי"ת אשר תהיה לו למנה, באופן שיהיה יחשו אליו כיחס הארוס אל ארוסתו אשר לקחה אח"כ לו לאשה תחת כי בחדלו מעשות כל אלה יכנע על נקלה תחת יד אויבו הפנימי, וגבר יצרו עליו וע"כ יוכרח למהר ולשוב מצבא המלחמה, כי לא יוכל לעמוד נגד אויבו המוסרי הזה אשר בקרב לבו, ולהזכירו בכל זאת ירמזו ג"כ ג' ההכרזות האלה "מי האיש אשר בנה בית" וכו'. והנה באמת הדבור הזה אשר מזה המין הוא צורך נפלא אל ענין המלחמ' המסותרת אשר זכרנו והוא להניח ראשונה זכרון השנאה ותכלת האיבה אשר בין הלוחמים והדבר אשר עליו המלחמ' שהיא שאלה חזקה נשאלת בצדק ובמשפט והוא כי קם העבד השפל והפחות על אדונו וימרוד עליו וימלוך תחתיו ולא עוד אלא שהוא אוסר אותו בזיקים ומשתעבד בו. כי כל זה מה שיקרה אל החלק השכלי הוא המולך בטבע מלידה ומבטן עם הכח המתעורר אשר נתן לו לעבד עולם כמו שעל זה אמר החכם כי מבית הסורים יצא למלוך (קהלת ד׳:י״ד) וראוי לומר לו דברי סנחריב עצמן על מי בטחת כי מרדת בי (מלכי' ב' י"ח) כי הנה טבע הגוף וכחותיו להיותיו נמסרים לנפש המשכלת עבודת עבד לחטוב עצים ולשאוב מים למלאכתם מלאכת אלהים וכשיתהפך זה אמר החכם תחת שלש רגזה ארץ וגו' תחת עבד כי ימלוך וגו' (משלי ל׳:כ״ב) וכמו שכתבנו למעלה שער צ"ה. ועל זה אמר המשורר הלא ריקם תמונת אלהים בתחתיות ונפח בי נשמה והנה כוננה אברהם לשרה ובזדוני נתתיה לאמה ואין דבר יותר נתאב ונכסף מכל בעל שכל כענין החפשיות וכל שכן בהיותו עבד תחת עבדו המורד בו כי היא איבה עצומה ראוי להתמרמר אליה בתחלת המלחמ' לאמר לו מה הבטחון הזה אשר בטחת כי מרדת באדונך כדי שיתעצם תכלית ההתעצמות בהשיב המלוכה אליו והחזיר העבד אל בית שביו. ואפשר כי לרמוז לזה אמר להלן לא תסגיר עבד אל אדוניו אשר ינצל אליך וגו' כלומר אותו שינצל אליך מעם אדוניו לא תסגיר אבל תסגיר בידיך עבדך המורד בך ואתה מצווה להתאמץ על זה בכל תוקף. והנה בדבור הזה ראוי לנהוג בה כל סדר ההכרזות שקדמו ככתבם וכזמנם וזה כי כמו שהיו מקדימים ביום צאתם מהספר להכריז מי האיש וגו' מי האיש וגו'. כך צריך להיות האדם בתחלת ימי בחרותו שהוא יום צאתו למלחמ' מכריז באזניו ג' הכרזות הללו הנאותות לו לפי ענינו וטבעו. וזה שכבר נמשל האדם לבית בענין בנינו וסדרי איבריו וכחותיו לקבל ישוב הנפש החיה כמו שאמר החכם ביום שיזועו שומרי הבית (קהלת י״ב:ג׳) ועל זה עצמו אמר ובשפלות ידים ידלוף הבית (שם י"א) וכבר בירררו יפה זה בשער צ"ה הנזכר. וגם נמשל אל כרם בענין הכח המתעורר שבו אצל ההשתדלות אל תועלת הבית בכחו זה והוצאת פירותיו כי על זה אמר כרמי שלי לפני (שיר השינים ח') ועל ההפך כרמי שלי לא נטרתי (שם א') ועל זה הענין עצמו אמר ועל כרם אדם חסר לב (משלי כ״ד:ל׳) ובמשל האומ' בכלל נאמר שירת דודי לכרמו (ישעיהו ה׳:א׳) וזולת זה בכמה מקומות גם הוא מבואר שענינו הוא כארוס לענין הזיווג הראשון אשר עליו אמר ומיי' אשה משכלת (משלי י״ט:י״ד) כמו שהארכנו בזה בזווגי אברהם ויצחק שער כ"ב. וכמה הפליג שלמה החכם בספר שיר השירים להורות כי הראוי והנאות לכל שלם הוא להיות עם אלהיו על דרץ הארוסים המחכים ונכספים ליום חופתם ולא עוד אלא הפך הנשים על דרך נקבה תסובב גבר (ירמיהו ל״א:כ״ב) וכמו שכתבנו אצל ואהבת את יי' אלהיך וגו'. והנה אם כן כבר יבאו לו ההכרזות האלו כמספרם כמשפטם שהוא ראוי להחרד יום יום ולהשמיע לאזניו מי האיש אשר בנה בית ולא חנכו כראוי או אשר נטע כרם ולא חללו כהוגן או ארש אשה הגונה בת מלך רב ולא לקחה לקוחים שלמים כלומר שלא הגיע לכלל שלמות בכל אחד ואחד מאלו הענינים מפני מה שמסיח דעתו מהן ללכת אחרי תעתועים ודברים בטלים וחטאים ליי' ילך וישוב איש לביתו לכרמו ולאשתו פן ימות במלחמ' ואיש אחר יקיימנ' ולא הוא ופירוש לכלן הוא תוספת ההכרז' אשר מפי השוטר מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו וגו' כמו שפירש רבי יוסי הירא ורך הלבב מעבירות שבידו (סוטה מ"ד.) והרי הכל מבואר. אמנם בהגיעו אל יום המלחמ' עצמו והוא אחרית ימיו ראוי להחרד מאד ולהוציא הכרז בשיאמר שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמ' על אויביכם אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם לפי שארבע' ראשי דברים אלו מעכבים את התשוב' מהדרך הזה אם לחום על עצמו כי ירך לבבו שבשרו עליו יכאב כאשר יצטער בסגופים הראויים למרק העונות ואם שירא ויפחד שמא לא יקובל לפני בוראו כי גם יזעק וישוע ושק ואפר יציע ואם בשיחפז במעשים בהקדים המאוחר ואחר המוקדם כמו מי שיקדים הצום והתפל' להשבת העושק והגזל' וכדומ' או כי יעריץ ויקשה את לבו לאמר לא כי אהבתי תענוגים זרים ואחריהם אלך. ולזה ראוי להזהיר בכל ארבע' לשונות הללו כי על כל אלה חוייב כל איש מהאשים להשמיע דברי לבו אל אזניו בהלחמו ביום קרב. ובהשקפת זאת היא תועלת תקנת חז"ל גדולה מאד בתשוב' הקבועה לנו בעשרת ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים שבכל שנה ושנה להקדים הכרזותיה והערותי' חדש ימים לעורר ישנים ולהקיץ נרדמים בהיות החכמים משמיעים לאזנם כל הדברים הראויים להשמיעם כדי שיהיו נכונים אל יום המלחמ' עצמה גם ירעימו עליהם בקול שופר כדי להחרידם ולזרזם כי לא יחשד שום בעל שכל כי את קול השופר ישמע ולא ימלט את נפשו גם אמרו שהחדש ההוא הוא מסוגל לכך מתחלת ענינו כדתניא בפרקי ר' אליעזר (פ' מ"ו) בראש חדש אלול אמר ליה הקדוש ברוך הוא למשה עלה אלי ההרה שאז עלה לקבל לחות אחרונות והעבירו שופר בכל המחנ' משה עלה להר כדי שלא יטעו עוד אחרי עבודת אלילים והקדוש ברוך הוא נתעלה באותו שופר שנאמר עלה אלהים בתרוע' וגו' (תהילים מ״ז:ו׳) גם אמרו אני לדודי ודודי לי (שיר השירים ו׳:ג׳) ראשי תיבות אלול וסופי תיבות ארבעים יום עד יום הכפורים שירד משה מן ההר. כי הנה כאשר עלה אז לתקן שבירת הלוחות הראשונות בקבלת הלוחות השניות כן יש לכל בעל שכל לעלות למרום בטוב שכלו לתקון שבירת הלוחות הראשונות והוא מה שהפסידו מטהרת הנפשות ^*שכן תארום החכמים וכו' ר"ל שהפילוסופים דמו נפש ושכל כל אדם מלדה ומבטן ללוח חלק tabula rasa אשר לא נכתב מאומה עוד עליו, כי כמו שמוכן הוא לקבל כל אשר ירצו לכתוב עליו, כן מוכן גם שכל כל אדם בנעוריו לקבל הלימודים הטובם והנכוחים או הבלתי נכוחים, אשר ילמדהו אבותיו ומוריו, אפס חז"ל אמרו כי נשמת האדם החצונה משמי מרום, אשר מוטבעות בקרבה נטיות טהורות אל הטוב והישר, דומה ללוח אשר כתוב עליו כתיבה טהורה וזכה, והאיש אשר ישחית נפשו היקרה הזאת ביצר מחשבות לבו הרע מנעוריו חובה עליו לישר אח"כ את דרכו כאשר יוסיף חכמה ודעה אמיתית, ולכתוב שנית על לוח לבו כמכתב אלהים אשר היה כתוב עליו בראשונה, כמשה אשר שבר הלוחות הראשונות. ונצטוה אח"כ לכתוב על השניות כדברים אשר היו על הלוחות הראשונות אשר שבר. שכן תארום החכמים הפלוסופים לוח מוכן לקבל הכתיב' וחכמים ז"ל שמוה כתיבה כתיבה טהור' וזכה כמו שאמר אלהי נשמה שנתת בי טהורה כמו שכתבנו בשער ס"ח. והאמת כי הנפשות לו הנה והלחות מעשה האלהים הוא והמכתב מכתב אלהים חרות עליהם ואם העונות טמאום והעבירו כתיבתם ושברום יש להשתדל לפסול לוחות שניות ולכתוב עליהם כדברים אשר היו על הלוחות הראשונים. והוא המחוייב בכל ימות השנה ויותר מהמה בימים הנועדים שהם נזכרים ונעשים לזה לסבה חזקה מאד ^*וזה כי כמו וכו' הנה ידוע כי כל אדם בריא וחזק וחם הטבע הוא נוטה יותר אל התאות הגופניות והתשוקות החמריות, וע"כ רודף ג"כ תמיד יותר למלאותם, תחת כי כל איש חולה או חלש ורפה המזג וקר הטבע, הוא נוטה יותר להתרחק מהנאות הגוף המוסריות, ולהתענג רק בהלך נפש ולפעול פעולות טובות ומוסריות, ונמשך מזה כי אחרי שכל אדם כחותיו הגופניות מתחזקת והולכות בימי האביב והקיץ, עת אשר השמש קרובה אלינו יושבי הארצות הצפונית, ומתרפות במי הסתו והחורף בעת אשר היא רחוקה ממנו מקו המשוה והלאה לצד דרום יהיה בעבור זה גם כל אדם נוטה יותר להנאות הגוף בימי האביב והקיץ, ולהנאות מוסרות בימי החורף והסתו, ועפי"ז יאמר הרב ז"ל כי כמו שניסן הוא חודש האביב בבחינה גופנית וטבעית, אין כי בו יתחדשו פני האדמה וינצו כל צמחי השדה ועצי יער, ויחלו להתחזק גם כל כוחות גופי הבע"ח כלם, וכח התאוה והתשוקה החמרית בבני אדם מתגברות והולכות בקרבה. כן גם חודש אלול עת החל הבציר והאסיף בכל חלקי העולם הצפוניים, אשר בו רוב היישוב מבני אדם ואף כי מאחינו בני ישראל, והשמש תחל בו לרדת ולנטות מאוד לצד דרום, הוא חודש האביב בבחינת הנפש. כי בו יתחזקו כחותיה המוסריות ותחל להיות נוטה יותר להפרד מעניני החומר ועסקי הגוף, למען השתדל רק בצרכי הנפש ומחסוריה הרוחניים, וע"כ נועד גם החודש הזה יותר מכל שאר חדשי השנה להרבות בו בעבודת אלהים בתפלה ובתחנונים, ולשוב אל ה' באמת ובצדקה, לפני בוא הימים הנוראים ר"ה ויה"כ, למען מצוא עי"ז גם חן וחסד לפני הי"ת ולקנות בזה גם אהבתו וחמלתו עלינו, כאשר יורה על זה גם מזל בתולה אשר תחתיו יעמדו שני המאורות השמש והירח בחודש הזה, כי מראה הבתולה אשר הוד והדר טבעיי שם ה' עליה, הוא אות וסימן לחן וחסד אהבה וחשק, ועל כל זה יורה גם שם "אלול" שהוא ראשי תיבות "אני לדודי ודודי לי" המורה על אהבת הי"ת לישראל, ואהבתם אליו כמאה"כ "אני לדודי ועלי תשוקתו." וזה כי כמו שבזמן החרף יחלשו הכחות הטבעיות כלן לסבת נטות השמש שיעור רב מקו משוה היום אמנם בחדש האביב הם חוזרות לאיתנם עד שכבר יחשב החדש ההוא תחלה לחדשים והמזל שהשמש אז בו ראש המזלות כמו מאז התחיל היות הדברים הטבעיים כן לסבת ההתחזקות ההוא הטבעי בכחות התאוניות עם מה שיצורף אליהם מתשוקת האנשים בכל ימי הקיץ בעניינים הזמניים הנה באמת יחלשו בו הכחות הנפשיות והנשמ' גם היא חשבה להבטל מפעולותי' המיוחדות והיא צריכה חדש אביב כנגדו לגדל ולחזק כחותיה ולהשיבו אל על ולזה הוכן ונתיחד זה החדש הנכבד דבר בעתו לחזק הנפש וכחותי' טרם בא הימים הנוראים אשר כבר קדמו משפטיהם וחמרותיהם וסדר עבודתם ותפלותיהם במקומותם בשער ס"ג וס"ז יעויינו משם. והנה כאשר ישמעו הקול וייראו מאשר עותו הזמן הקודם והמה יצילו את נפשם יאמר שנתעל' הקדוש ברוך הוא באותו שופר שנאמר עלה אלהים בתרוע' יי' בקול שופר (תהילים מ״ז:ו׳) והכוונה כי כשנסתלק' מדת הדין בתרועות הקודמות מעת' חסד יי' ימשך בקול שופר המור' על האהב' והרחמים כמו שאמרו גם כן שהזמן יסוגל לזה לפי שבו מתקבצים המאורות במזל בתול' אשר הוא בית האהבה והחשק ובו יתחבקו יחד הדין והחסד שהם כנגד השמש והירח וכמו שאמר אני לדודי ועלי תשוקתו (שיר השירים ז׳:י״א). ודי בזה למה שרצינו אליו בזאת הפרש' הראשונ' מן הענין שאנו בו בדבור בשני הענינים אשר יעדנו בה אם לפי המלחמ' המפורסמת אשר בה יסתכנו או יושעו הגופים והממומת ואם לפי המלחמ' המסותרת אשר היא סכנת וישועת הנפשות:

ולדעתי כי לכל הדברים האלה ואל הסוד הזה העצום כוונו חז"ל במאמר ההוא אשר זכרנו תחלה שהם אמרו אתם הצאן ואני הרועה עשו לי דירה וכו'. אתם הכרם ואני השומר עשו לי סוכה. אתם הבנים ואני האב עשו לי הבית. והנה באמת הדירה הוא רמז גדול אל המשכן שנעשה במדבר. וכי כמוהו נעשה מקרשים מטולטלים ושם היה רועה אותם כל ארבעים שנה שהיו רועים במדבר. במן. ובשלו. ובבאר. וכמו שאמר (דברים ב׳:ז׳) זה ארבעים שנה ה' אלהיך עמך לא חסרת דבר. אמנם הבית אשר בנה שלמה לפי שלא נתקיימה ולא היתה דירת קבע אל השכינה כמו שהיתה הכוונה לזה קראו אותה סוכה להורות שלא היתה הכונה האלהית בה רק בדרך עראי כענין הסכה לבד. וכן תארו דוד באומרו (תהילים כ״ז:ד׳) אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' וגו' וסמך ליה כי יצפנני בסכה וגו'. וכל הימים אשר היה הבית נכון נמשלו ישראל לכרם והוא כמו שאמר (ישעיהו ה׳:א׳) אשירה נא לידידי שירת דודי לכרמו. (שיר השירים ח׳:י״א) כרם היה לשלמה בבעל המון ובשם ישראל יכנה (שם א') כרמי שלי לא נטרתי. והקב"ה היה שומר כגון זה שיושב ומשמר אותם כמו שאמר בפי' פעמים שלש (מלכים ב י״ט:ל״ד) וגנותי על העיר הזאת להושיע' למעני ולמען דוד עבדי. ועל זה הענין כשנסתלק הגנת הגנן מעל סביבותיה נאמר (ישעיהו א׳:ח׳) ונותרה בת ציון כסוכה בכרם וגו'. והשומר הלך חלף לו. וכן נאמר על חרבנה (שם ה') הסר משוכתו והיתה לבער. ולא שכח זה ירמיה בקוננו עליה (איכה ב׳:ו׳) ויחמוס כגן שכו: אמנם על מה שיקווה מהתחזקות זה הענין והיותו על שלמותו לקץ הימים כמו שביארנו אמר הנביא עמוס ביום ההוא אקים את סכת דוד הנופלת וגדרתי את פרציהן והריסותיו אקים ובניתיה כימי עולם (עמוס ט׳:י״א). והנה לפי שהענין הסוכה והכשירה הוא כשתכלול שלשה דפנות והסכך (סוכה ב'.). הנה על הדפנות שהיו נפרצות במלואן אמר וגדרתי את פרציהן. ועל הריסות הסכך אמר והריסותיו אקים: ועל קיומ' והעמדת' לעד אמר ובניתיה כימי עולם. הנה שהוציא' מכלל סוכה והעלה אותה לכלל בית קבוע לדיר' לעד לעולם שמאמר כימי עולם הוא שיבנה אותה קיימת ונצחית לעד כימי השמים על הארץ והוא אשר כוונו אותו חז"ל במשל השלישי שאמרו אתם הבנים ואני האב עשו לי בית וכמו שאמר ליחזקאל אתה בן אדם הגד את בית ישראל את הבית ויכלמו מעונותיהם ומדדו את תכנית ירצו שיכלמו מעונותיהם אשר בעבורם לא נתישבה עדיין כי אם בתורת חצר וסוכה לבד. אמנם מכאן ואילך יתקיים כל מה שנאמר לדוד מהנצחיות ומה שאמר (שמות ט״ו:י״ז-י״ח) מקדש ה' כוננו ידיך ה' ימלוך לעולם ועד ומה שאמר (תהילים ק״ב:י״ג) אתה ה' לעולם תשב וגו'. ועל זה הבית נתנבא חגי הנביא בזמן עולי הגולה באומרו (חגי ב׳:ו׳) כה אמר ה' צבאות עוד אחת מעט היא ואני מרעיש את השמים ואת הארץ את הים ואת החרבה והרעשתי את כל הגוים ובאו חמדת כל הגוים ומצאתי את הבית זה כבוד וגו' גדול יהיה כבוד הבית האחרון וגו'. כי איך יעלה על הדעת שיאמר כן על שפלות הבית ההוא וחוזק בדקיו הנעש' אז בחרפת רעב ולא ביד חזקה בעודם תחת ממשלת מלכי הגוים שהיו עושים על פיהם ומהם היו לועגים להם לאמר (נחמי' ג') מה היהודים האמללים עושים אם יעלה שועל יפרץ את חומת אבניהם. והיותר קשה שחסרו בבנין ההוא החמשה דברים העקריים שבבית הארון והאורים ואש עליונ' שכינה ורוח הקדש (יומא כ"א.) ואיה כבודו. אלא שהכוונ' לו בהפך והוא להמעיט המעש' ההוא והבנין אשר הם מתעסקים בו ולומר כי הכל הוא מעט וכאין בעיניו כי הוא עתיד להרעיש את השמים ואת הארץ וכו'. והוא יהא סוף המלחמות בבוא יום ה' הגדול במלחמת גוג ומגוג שנאמר בו (יחזקאל ל״ח:י״ט) בפרשת ביום בוא גוג וגו'. ובקנאתי באש עברתי דברתי אם לא ביום ההוא יהיה רעש גדול על אדמת ישראל ורעשו מפני דגי הים ועוף השמים וחית השדה וכל הרמש הרומש על האדמה וכל האדם אשר על פני האדמה ונהרסו ההרים ונפלו המדרגות וכל חומ' לארץ תפול וקראתי עליו לכל הריו חרב וגו' ונשפטתי וגו' וסוף והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים וידעו כי אני ה' ושם סמוך (מ') כתיב ענין בנין הבית כמו שכתבנו למעל' ראה כי אל הזמן הזה כיון חגי הנביא כי אז האל יתעלה בכספו וזהבו אשר לא יחסר כל בו כמו שהם היו אז חסרים ומבקשים אלו מאלו ואז יבנ' הבית לשמו אשר יתפרסם שיהי' גדול כבוד הבית ההוא האחרון מהראשון. כי הראשון היה במדרגת הסוכה וזה במדרגת בית גדול וקדוש. ובמקום הזה יתן שלום נצחי אשר ישב שם עם בניו דירת קבע ולא יריבו עוד לעולם. ולזה אמרו חז"ל (ש"ר פ' ל"ד) כבוד הוא לאב שיהיו בניו עמו במה שנתקיימה כונתו הראשונ'. וחכמתו השלמ' היא המשיכ' אותה בכל הדורות ההם עד הקים את דברו הטוב להגדיל שמו ולקדשו בפני כל באי עולם ואז יהי' כבוד גדול לבנים שיהיו אצל אביהם תחת אשר היו לועגים הגוים ומחרפים אותם לאמר איה אלהיהם (תהילים ע״ט:י׳). וכמו שאמר המשורר בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים אז ימלא שחוק פינו וגו' (תהילים קכ״ו:א׳-ב׳). אמר כי בשוב ה' את שיבת ציון בימי עולי גולי היינו כחולמים ירצ' דברים חלושים מאד כאלו היה בחלום. אמנם במלאת ה' את דברו הטוב שאמרנו אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה כי אז העמים יכירו ויודו לאמר הגדיל ה' לעשות עם אלה הפך מה שאמרו מה היהודים האמללים עושים. ולזה יהיה הצלחה בכבוד גדול כמ"ש (משלי י״ז:ו׳) עטרת זקנים בני בנים ותפארת בנים אבותם. ובזה יתקיים מה שאמר ומלאתי את הבית הזה כבוד כי בהיותם על זה האופן יושלם היישוב ובהיכלו כלו אומר כבוד: הנה שעלה בידינו מכל זה שהבית הגדול והקדוש שהיתה הכוונה בו להיותו מכון שבתו בינותינו עדיין לא בא לכלל יישוב אלא היתה התחלת' ממעש' המשכן ונמשכה השלמתה עד סוף ימי כל הגליות. והבית אשר בנה שלמה לא היתה כדאי להיותה דירת קבע. אם מצדו שלא זכה לכך כנזכר. ואם מצד זכות כל הדורות שנמשכו אחריו. ואין צ"ל שלא נשלמה במה שתקנו בה עולי הגולה וכ"ש במה שעשה הורודוס עבד בית חשמונאי אשר מלא ידיו מדם נקיים והחכמים שבישראל (ב"ב ד'.) אלא כל ענייני הבית הזה אשר בידם מתחלה ועד סוף היה כעין דוגמא ודמיון להעיר את לבבם ולהודיעם במה יכשלו כדי שיקבלו הזירוז והאזהרה לכל מה שיצטרך להם בסוף כמו שהיה הענין במצוה הראשונ' שנצטוה בה אדם הראשון לענין המצות כלן שנצטוו בהם ישראל לסוף. וכאלו כל הזמן הארוך הזה לא היה ענינו אצלנו רק כאירוסין נמשכים אשר נתעוררו בהם כמה בלבולים עד אשר באו לכלל האישות השלם אשר לא יבא עוד עליו ערעור לעולם אשר בזה יסתם פיהם של מערערים עלינו ועל חרבן ארצנו ושממות היכלנו. כי על דרך האמת לא נבנה ולא נתקיים דבר מכל דבריו הטובים עמנו וכל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח אשר משם תתחיל הדירה הקבועה ולא תפסק לעולם. וכמה נתאמת זה הענין המעול' ע"י שלמה החכם מתרף מגלת שיר השירים במה שזכר בנעימות שירו ויופי מליצתו כל הענינים מדבוקים ונגודים אשר אירעו לנו עם אלהינו מיום צאתנו ממצרים עד שבנה שלמה את המקדש כי אז נחשב כיום כניסת האומה הזאת לחופה עמו ית' כמו שאמר שם (שיר השירים ג׳:י״א) צאנה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו. ונאמר שם (ד') אתי מלבנון כלה וגו' כי כל מה שנמשך ראשונ' היה לו במדרגת האירוסין. וספר מה שימשך ביניהם מיד מהזלזול בכבוד הבעל סמוך לכניסת' לחופה והמיאון והסירוב בדבריו ומוסריו ותוכחותיו עד שנמאס' בעיניו ואע"פ שנכנס' לחופה לא נבעלה וברח ממנה זמן הרבה מאד אשר בו קבלה מהרע והצער שיעור מה שהספיק להעיר את אזניה ולהרעיש לבה על חסרונו ולשוב בכל לב ובכל נפש לחזק אהבתו ולעורר שאר האומות עמה כמו שנרמז הכל בדברי עצמה בפירוש (שם ה') אני ישנה ולבי ער וגו'. עד שלסוף כל אלו הענינים ישוב לב הבעל אליה ויכמרו רחמיו עליה ויתחיל לאהבה באומרו (שם ו') יפה את רעיתי כתרצ' וגו'. ויזכור ממנה ארבעה שבחים אשר נשארו עמה עם כל צערה ודוחקה מהם שהזכיר בשעה שנכנס' לחופה בפירוש (שם א') הנך יפה רעיתי. ואז יבשרה בנחמה האחרונ' במאמר (שם ו') מי זאת הנשקפ' כמו שחר אשר בה יאמר (שם ז') שובי שובי השולמית שובי שובי ונחזה בך וגו'. כי אז ישיבה אליו שיבה שאין אחריה עוד חזרה ונסיגה. והוא גמר החבור והזווג בענין שלא קדם כמוהו. ולזה סדר שבחיה כמו שעשה בלקוחים הראשונים אבל הוסיף בהם ושנה סדרם. וזה כי בשבחים הראשונים סדרם ממעל' למטה ולא זכר רק השער והעינים והשינים והשפתים והדבור והרקה והשדים שהם שמנה איברים חיצוניים אשר יוכל הרואה לראות אותם בכל כלה שירצה והיה כן לפי שלא היתה עמו אז אלא כענין הארוסה שלא נגלו אליו בית סתריה וכמו שנזכר שם (ד') גן נעול אחותי כלה גל נעול מעין חתום. אמנם בחבור האמיתי הזה האחרון אשר הוא גמר הזווג השלם אשר בו נכנסה עמו חדר בחדר על הדרך שאמר הנביא (ישעיהו ס״ב:ה׳) ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך. ונאמר (שם נ"ד) כי בועליך עושיך ה' צבאות שמו וגו'. אז יוכל לגמור ההלל והשבח באיברים שלא נתנו לראות בתחל'. ולזה התחיל הסדר דרך גבר בעלמה. ונאמר (שיר השירים ז׳:ג׳) מה יפו פעמיך וגו'. חמוקי ירכיך וגו'. שררך אגן הסהר. בטנך ערמת חטים. כי הם ארבעה דברים פנימיים הנשארים והנסתרים בתחלה והמשיך שני שדיך עד סוף השער. והיא גם היא חתמה הענין באומר' אני לדודי ועלי תשוקתו עד אומרה שימני כחותם וגו'. מים רבים לא יכלו לכבות את האהבה. להורות כי האהב' ההיא קשורה בחבלי החוזק ובעבותות הקיום אשר לא ינתקו לעולם. והנה הוא באמת הלוך ישר ונכון לכללות המגלה ההיא כמו שביארנוהו והארכנו בענינו שם בפירושה. והנה הוא מורה ומוסכים מאד לכל מה שאמרנוהו הנה מעצם הדרוש אשר עמדנו עליו ומכוונת חז"ל במאמר שביארנו. עם היות שכבר אפשר שכיונו הם ז"ל אל שלשה חלקי המשכן. וקראו אל החצר דיר כתרגומו וצורתו ואל ההיכל סוכה שהרי היו בו שתי דפנות כהלכתן והשלישית בפרוכת שהיתה עומדת בפני רוח מצויה והוא מסוכך ביריעות שנראין בו הקרסים כככבי החמה. וקדש הקדשים הרי הוא כבית שהיו בו שלשה כתלים מקרשים והפרכת היתה המחיצ' הרביעית. וסגלת המלך שהוא ארון הברית גנוז בתוכה. והנה כל איש אשר ידבנו לבו לעשות עצמו דוגמת המשכן כמו שאמר האל יתברך (ש"ר פ' ל"ג) והלא אפילו אחד מישראל יכול לעשותו כאשר ביארנו בשער הקודם. הנה כשיהיה במדרגת החצר מופשט מהפחיתיות הבהמיות הרי הוא ראוי למזון ופרנס' שבזולת זה אסור להטפל בו שהוא פחות מחיות השדה וכמו שאמר רבי (ב"ב ח'.) אוי לי שנתתי מפתי לעם הארץ. אמנם כשיהיו בו קצת מדות הרי הוא מותר. וכמו שאמר (שם) רבי יונתן פרנסני ככלב וכעורב ירצה שנתחברו בו ב' טעמים. הראשון הכרח העורב שאין מי שיפרנסהו זולתו ית'. והשני קצת מדה טובה כמו שהכלב הוא מכיר מי שמאכילו ומחזיק לו טובה יותר משאר החיות (הוריות י"ג). ולזה אמר אתם הצאן ואני הרועה עשו לי דירה וגו'. אמנם כשיכנכס אל ההיכל ויבא אל חדרי החכמה והתורה הרמוזים בכלים ההם כאשר אמרנו כבר הוא ראוי לשמירה מעולה. וכמ"ש (ש"ר פ' ל"ג) תלמידי חכמים תורתן משמרתן. ולזה אמר אתם הכרם ואני השומר עשו לי סוכה וגו'. אמנם בהכנס אל בית קדשי הקדשים הרי הוא כבן אצל אביו שיושב עמו בצל האהבה והכבוד. ולזה אמר אחם הבנים ואני האב עשו לי בית וגו'. והוא ג"כ דבר נאות במאמר. אלא שהראשון יותר נראה ויותר מועיל ויותר מעולה בעיני כל בעל שכל מאישי האומה הזאת הקדוש' המיחלים קץ הפלאות הנרדפים מכמה פקפוקים ותשובות שהשטן ואומות העולם משיבין עליהם. לכן ראיתי לעשות ממנו שער מיוחד ואמרתי אך טוב לישראל שיכתב ויסמך אל מעשה המשכן הנכבד שהיה התחלת הענין הלזה המעיר על סוף טובותינו והצלחותינו ויהיה לפה ותשובה לכל פוצה פה ומצפצף כנגדנו וה' יגמור בעדנו ובזה יושלם כל מה שכווננו אליו בזה השער:

"כי תבא בכרם רעך" - "אשירה נא לידידי שירת דודי לכרמו" (ישעיה ה, א), וכל העולם כולו הוא כרמו של הקב"ה כרם גדול שנטע בו כל עץ נחמד למראה וטוב להשכיל, והכרם הוא באמת כרם רעך, כמו שנאמר (משלי כז, י) "רעך ורע אביך אל תעזוב", הנה עליך לדעת כי "ואכלת ענבים כנפשך שבעך" והכל יש לך משם מן המוכן, ולך צריך להיות רק פה לאכול, והרשות לך לאכול כמה שתחפוץ, עד כדי שביעה ועד בכלל, אך ביחד עם זה עליך לדעת, כי "ואל כליך לא תתן". לחנם אתה רץ מבוקר ועד ערב, לחנם לא תתן תנומה לעיניך ולא תדע שבעה, כי לא תמצא לעולם מרגוע לנפשך, ואם יש לך מנה אתה רוצה מאתים, לחנם אתה צובר כסף לאלפים ולרבבות, כי כל אלה המה הבל הבלים, ואחת דבר ד' הבורא נפשות רבות כי "ואל כליך לא תתן" כליך נקובים הם ככברה מלאים נקבים, נקבים, חלולים, חלולים, וכבולעם כך פולטם ומאומה לא ישאר בידך, "בגפו יבוא ובגפו יצא", וכמאמר חז"ל (קהלת רבה ה, כא) "אדם בא לעולם בידים קפוצות, כלומר, כל העולם כולו שלי הוא, ונפטר מן העולם בידים פשוטות, כלומר, לא נטלתי מן העולם הזה כלום".