הָאֹמְרִ֗ים יְמַהֵ֧ר ׀ יָחִ֛ישָׁה מַעֲשֵׂ֖הוּ לְמַ֣עַן נִרְאֶ֑ה וְתִקְרַ֣ב וְתָב֗וֹאָה עֲצַ֛ת קְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֖ל וְנֵדָֽעָה׃ (ס)
עקידת יצחק
והנה בכתובים האלה העדות מקויים והדבר ברור והגון ועל פי דרכו נגה אור לדעת ולהודיע שכל מה שאמר ירמיהו לחנני' בן עזור לא מעצמו אמרו אבל הוא דבר שלמד מפי משה רבו מפי הגבורה לא הוסיף בו רק ביאור מה שחוייב מהכרח ההנחה אשר אמרנו שלא יתכן חלופה כי אם על דרך הזרות הגמור ולבאר זה אומר שמהמחוייב שלא נתחלפו ירמיהו וחנני' ב"ע כשירמיהו היה מזרז ומתרה את העם שיתרחקו מע"א וגלוי עריות ושפיכות דמים ומתועבות גדולות כאלה שהם מעשים רעים וחטאים בעיני אלהים ואדם ושחנני' ב"ע היה אומר כזה וכזה תעשו ותצליחו כי באלה חפץ אלהי המשפט שלא צוייר שיאמר כזה שום כופר כ"ש מי שירצה שיחזיקוהו לנביא וגם לא ישוער שישמע אליו שום אדם שודאי לא יתחלפו דעות האנשים להחליף הרע המוחלט בטוב עד שיאמרו כי רצוח וגנוב ונאוף הם דברים נאותים וטובים חובות על האדם להרגילם ושגמילות חסדים וכבוד ההורים וההתרחק מהזיק לזולתם וכדומ' הם חטאים גדולים מצוה על האדם למנוע עצמו מהם שזה לא יסבלהו הטבע האנושי כלל כי הנה הטוב והרע לא יקבלו זה את זה ולא יהפכו זה לזה. אמנם יסבול שיתחלפו בקצת הדברים אשר אין הטוב והרע מפורסם בהם כמו שיש בקצת המעשים האנושיים אשר יש בהם פני הראות למניעה כמו לעשייה ועליהם אמר הנביא הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע וגומר (ישעיהו ה׳:י״ט) כמו שיבאר האומרים ימהר יחישה מעשהו למען נרא' וגומר שכבר יש טעם לפי הפרסום שיתכן שיעש' פתגם הרעה מהרה ואם הש"י לא ראה שיעש' כן מהטעם אשר כתבנו בתחלת השער הנ"ו. והנה מזה המין היה התחלפות ירמיהו וחנני' בן עזור בלי ספק כי הם יתחלפו במה שיקבל הדעת מציאות שני המאמרים בפנים מה. וזה שירמיהו היה מזהיר אותם שיפקחו עיניהם על דרכיהם המקולקלים ואם אין שיצא חרון אף יי' ויוליכם בבלה עם אחיהם אשר הגלו שם וחנני' בן עזור לא כחש שהוא טוב שיתקנו מעשיהם אבל יבטיחם שלא נתמלאה סאתם בשיעור ההוא ושלא עלתה חמת יי' עליהם כאשר דבר ירמיהו אדרבה היה מתנחם על הרעה אשר הביא עליהם ודבר עליהם טובה. משל לשני רופאים שנכנסו אצל החולה האחד הזהירו וזרזו מהמאכלים הגסים והמשקים הרעים ואמר כי ביום אכלו מהם מות ימות והשני הבטיחו לאמר אכול ושתה מאשר ייטב לך כאחד האדם כי ודאי לא יגע בך רע. והנה הרופא הזה השני לא יכחיש שהשמירה מהמאכלים הגסים אינה טובה אלא שאמר שאינה צריכה לו יותר משאר האדם ההולכים בשוק אמנם הרופא הראשון לא יודה לדברי השני כלל. והנה על זה האופן כבר יהי' בריאות זה האיש לדעת הרופא הראשון תלוי בשמירת מצותו. ועל דעת הרופא השני הוא בטוח מאד בלתי תלוי בדבר ואין שם שום סבה שימנענו. וזה עצמו היה ענין ירמיהו עם חנני' ב"ע באומרו אליו הנביאים אשר היו לפני ולפניך מן העולם וינבאו וגומר. ירצה כאשר היו בימים אשר לפנינו שתי כתי נביאים כמונו היום האחד ינבא עליהם רעות ומלחמות גדולות הן שיסודרו מפאת המערכת כמו שכתבנו שם בפקודי שער הנזכר או מההשגחה האישיית עכ"פ יורה שהנביא או הנביאים אשר כן יאמרו אומרים שהם רעים וחטאים ליי' באופן שההשגחה האישיית תרצה לפגע בהם או שלא ראתה להצילם מהרעות המסודרות מפאת המערכת ושצריכין לתקן מעשיהם ולשוב אליו יתע' להנצל מהרעות ההן בכל אחד מהאופנים שאמרנו שזהו תכלית שליחותו ובזמן ההוא יקום נביא אחר וינבא עליהם שלום כאשר הם שם מה המונע מבוא עליהם השלום הזה בין שיהיו מיועד מההשגחה האישיית או מהסדור השמימיי אחר שעם היותם רעים וחטאים הוא מנבא עליהם שלום. ודאי הנביא או הנביאים הראשונים יוכלו לומר כאשר לא יבא הרע שכבר שנו מעשיהם מחשבותיהם לטוב אמנם זה לא יוכל לומר שבעבור שהטיבו את דרכם מנע מהם הש"י הטוב כמו שלא יוכל לומר הרופא השני שמת החולה יען נזהר מאכול כל תועבה. ולזה היה מאמר ירמיהו בימים ההם ובעת ההיא מופת חותך מה שלא יהי' כן הענין בנביא אחד לבד *ואין לאומר וכו', ר"ל שגם בזה לא יוכל המנבא לטוב להצטדק ולאמר כי ע"כ בא הרע תחת הטוב המיועד מאתו בעבור שהרעו מעלליהם עוד יותר מבתחילה עד הגיעו עתה כבר אל קצה הרשעה, כי מלבד שלפי דברי החוקר אין בפעולות רעות שום אמצעי שהוא טוב, באופן שגם בטרם בואם אל קצה הרע, לא היו ראוים עוד אל קבלת הטוב שהבטיח להם יקשה ג"כ כי לפי"ז היה לו עכ"פ להודיע זאת להם תחילה שכאשר יוסיפו להרע מעלליהם יגיעם הרע ולהזהירם לפחות על זה: ואין לאומר שיאמר שכבר יתנצל הנביא במה שיאמר כי לפי שהורגלו בפעולות הרעות עד בואם אל קצה הרשע הגיעה להם הרעה או נמנע מהם הטוב שכבר נתבאר בפ"ה מהמאמר השני מספר המדות שהפעולות המגונות אין להם אמצעי טוב כלל שכלם מקצה עד קצה הם רעות ועכ"פ היה לו להזהירם מהם קודם שיגיעו אל הגבול ההוא כמו שעשו הראשונים וכ"ש שא"א לומר שמלפנים היו טובים ואח"כ רעים כיון שמעשיהם הראשונים בידיהם והמה דברים מבוארים:
גן נעול
אזכיר הצעות קטנות להעמידך על כונת מליצה אחת הכתובה בספרי הנבואה, למען תקיש ממנה על כולן. ואלו הן ההצעות. א'. החטאים נטועים בנפש כל אדם. ותבין זה מן המבואר למעלה שבנפש כלנו נטועות כל הכחות וכמו שיתבאר עוד. ואין חטא אלא הסרה מדרך חכמה ללכת בדרך ההפוך ממנה. כמו הנוטה ממנהג הענוה ונוהג בגאוה. והנה ב' הדרכים נטועים בנו. הצעה ב'. כפי רוב (הֶמְשֵׁל) [ממשלת] ציור הכח בלב כן תסתעפנה ממנו פעולות ומעשים. וזה ידוע ורמזנו עליו (חלון א') למעלה. הצעה ג', נטיית האדם מדרך החכמה הוא על דרכים שתים. הא' מאמין כי ראוי לאדם ללכת בחכמה. ונוטה ממנה לפי שיצרו תקפו. והב' הוא החולק על חקי החכמה. כמו אלו שאמרו (יחזקאל ט, ט) "עזב יי' את הארץ ואין יי' רואה", וכיוצא באלו המחשבות הזרות ורעות. ומי שנוטה מפני תוקף היצר לא יחטא רק לפרקים ואח"כ יתחרט, ולעתים יתגבר הוא על יצרו. ועי"כ לא יתגבר ציור החטא בלב. אבל הנוטה במחשבת און יחטא בכל עת. כי נקל בעיניו לחטוא והותרה לו הרצועה. ועי"כ יתגבר בלבו ציור דרך החטא וממשלתו. וכמעט אין תקנה ואין תקוה להסירו ולהשליכו מעל פני נפשו. הצעה ד'. כבר בארנו שהמחשבות כאלו הם תחת סוג הבינה. לפי שאין בהן דרך הפוך במציאות. והמקלקל באלו הענינים איננו חוטא אלא מעוות. הצעה ה' בארנוה גם היא. והוא שעל קלקול זה הונח לשון "שוא". בעבור כי איננו במציאות. ואחרי ההצעות הקצרות הללו פקח עיניך וראה מליצת התוכחה היקרה שהוכיח הנביא לבעלי מחשבת און שעשו הרע בעיני ה'. ואמר (ישעיה ה, יח) "הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה". פירוש הוי ואבוי על כת החוטאים שאינן עושין לבד מתוקף היצר, אלא בעבור שמשכו על נפשם מחשבת און לומר הותרה הרצועה אין ה' רואה וכיוצא בזה. ואלו המחשבות משכו על עצמם "בחבלי השוא". כי טענותיהם ומופתיהם שוא ואפס, שאין כדברים הללו במציאות כלל. וע"י כן "כעבות העגלה חטאה". שנעשה החטא הנטוע בנפשם כפול עב וחזק כעבות העגלה לא ינתק בנקל. כמו גן גבר בלבם (הֶמְשֵׁל) [ממשלת] ציור החטאה שבחרו בו, ולא יכלו להסירו עוד. וכל זה לפי שמשכו תחלה העון עליהם, וכמבואר בהצעה ג'. ולכן המשיל חוזק ממשלת חטאם לעבות העגלה, בעבור הוכיחם על מנהגם הרע שחטאו וסרו מדרך ה' ובחרו לנהג בסכלות. ודומה לנוהג בעגלה ללכת אל מחוז לא ידוע, וקושר בה הסוסים בעבותים חדשים כדי שלא ינתקו הסוסים וילכו על דרך אחר. כן חטאם ומנהגם הרע כ"כ חזק שלא יוכלו לבוא עוד בדרך ישר וטוב. ובפסוק השני פירש דבריו מהו "מושכי העון" ומה דברו ב"עקלקלותם". ואמר (ישעיה ה, יט) "האומרים ימהר יחישה מעשהו למען נראה" וגו'. פירוש כשהוכיחם הנביא על רוע מעלייהם ושהשם ב"ה יפרע מהן, השיבו "מי יתן ימהר ויחיש להפרע ממנו, למען נראה בעינינו שכן הוא. כי כל עוד שאין עינינו רואות אין אנו מאמינים בכמו אלו". וכן "ותקרב וגו' עצת קדוש ישראל ונדעה". כלומר כשתקרב עצתו שיעץ עלינו אז נדע כי אמת בפיך. והמשכיל יבין. והנה בארנו מעט מהרבה מענין זה. וממה שבארנו תלמד שיש בנפש כח החכמה. ונושאי החכמה. ומה היא החכמה. ומי המתואר חכם. וְשֶׁכֹח החכמה הוא הלוח הנפשיי המקבל ציורי החכמה שרואה וששומע ושלומד. ונושאי החכמה הן הכחות הנפשיות. והחכמה היא מחוץ לנפש והן החקים והמשפטים שחקקה החכמה העליונה. והחכם הוא מי שאסף אלו החקים ונוהג בהן. וזאת היא חכמת הנפש:
גן נעול
"האומרים ימהר יחישה מעשהו למען נראה, ותקרב ותבואה עצת קדוש ישראל ונדעה" (ישעיה ה, יט). פירוש. הנביא מוכיח אנשי העון ועקשי הלב, שהיו טוענים על דברי הנביאים המיעדים הפורענות בעבור חטאותיהם. וכשרואים רשעים מצליחים ואין הפורענות באה, חשבו מחשבות עון בלבם כדרך שאמר קהלת (ח, יא) "אשר אין נעשה פתגם מעשה הרעה מהרה, על כן מלא לב בני האדם בהם לעשות רע". כלומר לפי שגזרת הפורענות ותשלום על המעשים הרעים אינם באים מיד כשנעשה הרעה, לכן לב בני האדם בהם לעשות רע. לכן לב בני האדם מלא טענות שוא ומדוחים להסכים לעשות כחפץ היצר הרע הנטוע בה. כי מלת "לב" בלשוננו הקדוש על השכל והבינה בנפש כמבואר בבית הראשון (חדר ה חלון א), והוא כנוי לשכל ולבינה כשהולכים במעקשים כמו שבארנו פעמים רבות. ועל הכַּת הזאת דִבֶּר הנביא פה. ולכן החל "הוי מושכי העון בחבלי השוא, וכעבות העגלה חטאה" (ישעיה ה, יח). ומלת "עון" על הֵעָוּת השכל והבינה בטענותיהם, והוא בהפך מן "ישר". וגם זה בארנוהו. ומלת "חטא" על דרכי הציורים הנטועים בטבע הנפש, שיש בכל אחד מהן דבר והיפך-הדבר. והעושה הרעה דומה לחוטא מן הדרך הטוב. ומלת "שוא" על ההעדר והאפס שאיננו במציאות. וזה על מחשבת השכל והבינה כי הם חושבים ומציירים דברים שאין במציאות, כמו שבארנו בבית הראשון (חדר ז חלון ד). שאין בדרכי הבינה דבר והיפך-הדבר במציאות, אלא האחד אמת והשני שוא. כאילו תאמר שהם חושבים שאין השם ב"ה משגיח באדם או עזב את הארץ וכיוצא בזה, ועל ידי המחשבות האלו יסכים הלב לעשות רע תמיד. ואין כן החוטא. וכמו שבארנו למעלה בפירוש "אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד" (חדר ב חלון יח). והנה הם מוסיפים כל עת חטא על חטא. ולכן אמר "הוי מושכי העון בחבלי השוא" (ישעיה ה, יח). כי הם מושכים בשכלם עונות בחבלים של שוא ותהו, מחשבות שאינן במציאות. וע"י כן "וכעבות העגלה חטאה", כי חוטאים חטא על חטא. ומפרש דבריו שהם אומרים "ימהר יחיש השם מעשהו שמודיע ע"י נביאיו למען נראה שכן הוא, כי על ידי שהוא מאריך ואינו עושה מהרה לִבֵּנוּ מלא לעשות רע". ועל כל פנים תקרב ותבוא "עצת קדוש ישראל" (ה, יט), כלומר הפורעניות והמעשים שהסכים עליו לעשותן. כי אחר שאינן על תנאי, ולפי דברי הנביאים יתקיימו בהחלט, מדוע אֶחֱרוּ לבוא? ואם תבאנה אז נדעה כי אמת בפי הנביאים. אבל עתה לא נוכל להבין ולהאמין כי יעץ כן עלינו. ולפני זה הוכיח כת משוקעי התאוה מושחתי הדעת בסכלות ובהוללות. ואחר זה הוכיח כת ה"חכמים-בעיניהם ונבונים נגד פניהם". וביניהם מוכיח לכַּת המסופקים אנשי העון. ותבין כי כל כתה רעה מחברתה. ולא אאריך יותר בזה, כי לא היתה הכונה רק לבאר מלת "עצה" הנזכר בכתוב שהיא על ההסכמה ההחלטית שהודיע השם ב"ה לנביאיו שהסכים על הפורעניות.