ישעיהו ה:כ מחשבת ישראל: עקידת יצחק, גן נעול ומורה נבוכים

^*תוכן דעת הרב ז"ל הוא תחלה יאמר, כי חומר האדם הוא מטבעו חסר השלמות, ונוטה רק אל התאות הגופניות כמאה"כ, "כי יצר לב האדם רע מנעוריו." אך לא נוכל ליחס בעבור זה אל הי"ת שבראו, חסרון היכולת או העדר החפץ והרצון אצלו ית' להיטיב לברואיו, כי אם נאמין שכן חייבה חכמתו העליונה שיהיו בני אדם בעלי חומר חסר השלמות, יען כי רק באופן זה יושג התכלית הנרצית לו מהבריאה כולה, (כמו שהארכנו בזה בשער הקדום) וזה שאחז"ל על הכ' הזה "עלובה העיסה שהנחתום מעיד עליה", להורות בזה, כי כמו שרוע העיסה הזאת שהנחתום מעיד עליה תלוי רק בעצמה ולא בנחתום שלש אותה, כי באופן זה לא היה בעצמו מגלה מומו וחסרונו. כן רוע חומר האנושי וחסרונו הוא רק בעצמותו, ולא לחסרון בחיק בוראו ופועלו יחשב, אח"כ יאמר כי רוע החומר הזה הוא לחמשה סבות, הא', כי החומר בעבור היותו גוף גשמי וארצי, כמאה"כ "עפר מן האדמה," נוטה בטבעו אל תשוקות גופניות וגשמיות אשר הן רעות בעבור שהן מתנגדות אל נטיותיו הרוחניות [ואף כי בהולדו במזל רע יהיה גם חמרו רע לדעת הקדמונים.] הב' כי לפעמים אין שיווי וערך ראוי בין ליחיות הגוף השונות הנקראות בפי הרופאים בשם ארבע מרות ועי"ז יולדו מזגים ונטיות שונות, המובילות את האדם הרבה פעמים להיות בעל תכונות ומדות רעות לסור מאורח המישרים ולחטוא מנתיבות הצדק, כי מי שהמרה האדומה גוברת עליו, הוא קל הדעת, פעם יחפוץ בזה ופעם בזה, ובלתי שוה ומתמיד בכל מעשהו, כי פעם יעשה טוב ופעם רע ואין לסמוך על דבריו, כי אין אמון בהבטחתו, אחרי שבכל שעה ישנה דעתו, דיבורו, רצונו, ומעשהו ככל העולה על רוחו ומי שהוא בעל מרה ירוקה, אף שהוא עומד בדיבורו, ולרוב גבור חיל ואוהב צדק ומשרים הוא, נוטה בכל זאת מאוד אל הכעס, וכאשר ימרה איש את פיהו יכעס עליו גם מהר, גם הוא נוקם ונוטר שנאתו, ועברתו ישמר נצח, ובעל מרה לבנה, כמעט לא יחוש על כל אשר יקראוהו, לא ישמח כאשר ירב חילו ואשרו וינוב בטובו, גם לא יתעצב כבוא אליו צרה ומצוקה ובעבור זה לא יחוש גם על דל ואביון, ועל עניים לא ירחם, כי גם ברעות זולתו גם בטובתם לא יהיה לו חלק, בצרתם לא צר לו, ובשמחתם לא יתערב, ומי שהמרה שחורה גוברה עליו, הוא עצב ודואג תמיד לא יארח לחברה עם רעיו ועמיתיו, כ"א בדד ישכון תמיד באהלו נאנח ונאנק על מר גורלו, ואם גם כסף וזהב וסגולת מלכים וכל אשר לו ירביון, ונר ההצלחה יהל על ראשו, יחשוב נפשו כאחד האומללים ומחמד עין כל אדם תתעב נפשו, והונו ורכושו וכל קניניו מאפס ותוהו נחשבו לו ובעבור קשי יומו ומרי שיחו תמיד, ישנא גם זולתו את הזקן לא יהדר ואת הנער לא יחון כי כלם כאיובים נחשבו לו, ועי"ז יחדול מעשות תושיה בארץ לשחר טובת עמיתיו, (אפס רק לדעת החכמים הקדמונים תלוי שינוי טבע האדם מארבע ליחיות ומרות אלה, כי חשבו שכמו שבבעל המרה האדומה יד דמו האדום גוברת, כן תגבר יד הליחה הירוקה, בבעל המרה הירוקה, והליחה הלבנה, בבעל המרה הלבנה, והליחה השחורה, שהוא דם עכור שחור ולקוי בבעל המרה השחורה וע"כ כנו החכמים הקדמונים תכונת ומהות נפש כל האדם על פי מדותיו, בשם מזג, (משורש מזוג בדחז"ל מוזגין את הכוס, המורה על תערובת מים ביין חזק למען החליש כחו, ולעשותו עי"ז מוכשר לשתיה) ובלשון רומי טעמפראמענטוס, TEMPRAMENTUM מיישונג, יען כי חשבו כי לפי שינוי אופן מזג ותערובת ארבע המרות והליחיות השונות האלה בכל אדם תשתנה גם תכונת נפשו ומהותו מכל זולתו, ותהיינה מדותיו טובות או רעות, אם לא יהפכם ע"י לימוד והרגל בבחירתו החפשית לטוב או לרוע הפך מזגו וטבעו אבל החכמים האחרונים אומרים כי שינוי הטבעים אינו תלוי בשינוי מזג ותערובת הליחיות השונות, כ"א בשינוי מהות גידי בשר אדם, כי אם חזקים הם יהיו בעליהם חזקי כח ורוח, ואם רכים, יהיו קלי הדעת. ואם קשים הם, יהיו עצבים וכואבים, ואם רפים הם יהיו חלשים ורפי ידים אשר אין להם הרגש חזק מכל הנעשה סביבותם וחוצה למו, ויש מהם שמיחסים שינוי הטבעים לשינוי מהות הדם באמרם שאם חם הוא, טבע בעליו, ואם קר הוא, טבעו, אם קל הוא טבעו, ואם כבד הוא במרוצתו טבעו, וקצתם אמרו ששינוי הטבעיים תלוי בשינוי מהות עצבי עורקי וגידי דם האדם, ועוד דעות אחרות שונות בזה,] הג' מניעת החינוך הראוי בנעורי האדם, כי רוב בני אדם ילכו בנעוריהם אחר שרירות לבם לעשות כל אשר יעלה על רוחם מבלי מונע ומכלים בידם. ועי"ז יושחת טבעם ויוקבעו בהם מדות רעות ופחותות ע"י הרגלם הרע, הרביעי כי לפעמים ישכון האדם בחברת אנשים רעים וחטאים, וישמע דבריהם ויראה מעשיהם אשר לא טובים המה, וילמוד לעשות כמעשיהם, ועי"ז יושחתו לא לבד מדותיו ותכונותיו הנפשיות כ"א גם דעותיו ובחירותוו, והחמישי כי לפעמים יתעה האדם בעצמו לחשוב דעות נפסדות ומחשבות זרות בעניני הדת והאמונה וממעין נרפש ומקור משחת זה יצאו מעשיו הרעים ומדותיו הפחותות - ועל העדר אחת מחמשה סבות רוע טבע האדם האלה בבחינה מה בכל אחד מהשלמים תלמידי ר"י בן זכאי רומז השבח שנתן לכל אחד מהם, כמו שמבאר הרב ז"ל והולך, כי מעלת ר' אלעזר בן הורקנס שלא שכח מאומה ממה שלמד כבור סיד שאינו מאבד טיפה, מורה שהיה טבע גופו בעבור הולדו במזג טוב זך צלול כאלו לא היה קרוץ מחומר המשותף לשאר בני אדם, וע"כ אמר ג"כ שהאושר המוסרי היותר טוב אשר עליו יתפלל כל אדם לעת מצוא הוא עין טובה, ר"ל שיהיה טבעו וחמרו טוב, באופן שלא יזיק בהבטתו לאחרים, כי כפי הנודע יזיק מי שטבע חמרו רע מאוד לזולתו אף בשימת עינו עליו לבד, כמו שהאריכו חז"ל ושאר מחקרי הטבע הקדמונים לספר בגודל היזק עין רע, עד שיש חיוב, ואף כי נחשים ארסיים, הממיתים בע"ח המובטים מהם רק בהשקפתם עליהם, וכל אדם אף אם טבע חמרו טוב, בכל זאת אם יביט בשנאה ובאיבה על זולתו מחרידו ומפיל אימה ופחד עליו, ומשבב לו כאב לב ועצב פנימי, ולפעמים תסבב ההבטה הזאת גם המיתה הפתאומית, כמו שספרו חז"ל "יהב עיניה ביה וקטליה." ואף כי בארצות החמות יקרה מאוד כדבר הזה [וכעין זה הבטיח החכם החוקר הטבעיי פליניום דער עלטערע, ספר שביעי קאפיטעל י"ב ע"פ עדות שני חכמים נכבדים בזמנו, כי יש אנשים באפריקא אשר בהבטת עין אחת יכולים להוביש וליבש העצים והעשבים ולהמית אנשים נשים וטף, וכתב ג"כ כי בתוך עם טריבאללעס אשר ישבו בימיו בארץ בולגאריען היו אנשים אשר לא יכול איש לעמוד נגדם, כי מדי ראו והביטו איש בעת כעסם המיתוהו בסקירה אחת, אף אם היה מהאנשים היותר בריאים וחזקים, וכן כתב גם החכם אויגוסטינוס, כי איננו רחוק להאמין אפשרות ההפסד הרב והנזק המסובב מעין רע, והנוסע הצרפתי דומאנט יספר כי הפרסיים היונים הערביים והטירקען יאמינו כולם, כי יש אנשים מלאי ארס אשר יוכלו להמית איש במראה עיניהם גם כל יושבי ארץ שפאניען יאמינו כמו שכ' חכם אחד צרפתי זה שבעים שנה, כי יש אנשים אשר יוכלו להמית זולתם, בהבטת שתי עיניהם, ויש אשר להם הכח הרע הזה רק באחת מעיניהם. ויספרו גם ממלך אחד אשר קרא לאיש כזה ויצוהו להביט אל אנשים אשר היו מחויבי מיתה - ויהי כהביטו עליהם, והנה קל מהרה ספו תמו מן בלהות, מכל אלה תבין לא לבד דברי הרב ז"ל בפנים הספר, כ"א גם מה שהפליגו חז"ל בנזק העין הרע עד שאמר רב (ב"מ ק"ז ע"ב) "צ"ט בעין רעה," ר"ל שכל חלאי ומדוי האדם מסובבים רק מעין הרע.] וע"כ חשב ר"א ג"כ עין טובה לקנין האדם היותר טוב, והפכו עין רעה להרע היותר גדול, ובמה שאמר על ר' יושע בן חנניה "אשרי יולדתו," הורה שאף שלא נזדכך חמרו כל כך עד שהיה נראה כר"א בן הורקנס, כאילו לא היה ילוד אשה בכל זאת היה מזגו מלידה ומבטן באופן נערך כראוי שלא היו קצת לחיותיו ונטיותיו גוברות על זולתן, וע"כ אמר ממנו "אשרי יולדתו," כי טוב מזגו גם על טוב מזג אמו אשר ילדתו וגדלתו מנעוריו על ברכי המוסר והמישרים, וע"כ אמר ג"כ שישתדל האדם להתרועע אל חבר טוב ויתרחק כפי היכולת מחבר רע, כי כמו שהחבר הטוב פועל על ידי ההרגל התמידי עמו והמופת אשר יתן תמיד לרעהו להטיב מזגו, כן יפעול החבר הרע להרע מזג רעהו, ועל ר"ש בן נתנאל אמר שהוא ירא חטא, ור"ל שאף שטבעו ומזגו לא היו נוטים תמיד אל הטוב, בכל זאת הוטבעו בקרבו מנעוריו יראת חטא ואימת שמים עד שהיה תמיד מתגבר על יצרו וכובשו תחת יד מצות אלהיו, מיראת העונש הכרוך בעקב החטא, וע"כ אמר ג"כ כי טוב הוא לאדם להיות תמיד גם בבחינה מוסרית "הרואה את הנולד," למען ישים תמיד אל לבו גודל הרע אשר ימשך לאדם בלכתו אחרי שרירות לבו הרע, ובהפך ימנע מהיות "לוה ואינו משלם אחד הלוה מן האדם כלוה מן המקום" וכו', ר"ל שיסתפק בהנאות ותענוגי גופו ההכרחיים והראויים לו, ולא יצא מגדר השיווי להנות בעבירה יותר ממה שהורשה לו ע"פ חוק היראה והמוסר וטבע גופו ומזגו, בעבור שישים אל לבו, כי בזה מכלה גופו ושארו גם משחית נפשו הוא ומאבד מעלתה בענין רע, עד אשר לא תוכל עוד כבוא עתה לשוב אל האלהים אשר נתנה בטהרתה הקדומה, וידמה בזה למי שלווה מעות מאחרים לא למען התפרנס בהם כראוי למען יוכל להשיבם אח"כ עוד אל בעליהם, כי אם לפזרם ולאבדם במלאות צרכיו שאינם מוכרחים, עד שלא יוכל אח"כ לשלם נשיו, והנושה יבוא לקתת בגדו ולעבוט עבוטו, ואת ר' יוסי הכהן שבח שהוא חסיד, תואר מורה שלא לבד שלא למד מדרכי זולתו הרמים, כי אם השתדל תמיד להטיב כפי יכלתו דרכי האנשים אשר התהלך בתוכם לעשות עי"ז עמהם חסד אמיתי וע"כ אמר ג"כ, כי תמיד ראוי לאדם להדבק בשכן טוב ולהתרחק משכן רע כי עי"ז ילמד תמיד ללכת בנתיבות היושר ולעזוב ארחות עקלקלות ועל ר"א בן ערך אמר שהוא כמעין המתגבר, ר"ל שלא לבד שלא יתפתה להלכד ברשת הדעות הנפסדות, כ"א גם שכלו זך והולך ומתגבר תמיד על כל ספק ובלבול דעת, וע"כ אמר כי הקנין היותר טוב לאדם הוא לב טוב ר"ל שכל זך ההולך למישרים, (כי לב כינוי לפעמים אל השכל) והרע היותר גדול אשר ממנו ישתדל האדם להתרחק הוא לב רע, ויען כי החומר הטוב הוא בהשקפה הראשונה הקנין המוסרי היותר טוב ונבחר לאדם, כי הוא הנושא, אשר עליו וממנו ישאו כל התארים היקרים והיסוד אשר עליו נשען כל בנין השלמות כלו, וכמו שאמר החוקר "הנולד במזל טוב הוא טוב אלהי", ע"כ אמר ריב"ז שר"א בן הורקנוס שהוא בעל החומר הטוב מכריע במעלתו את כולם, אפס אבא שאול אומר משמו, כי בעבור היות גם החומר מסור ונתון תחת ממשלת השכל ואל כל אשר יחפוץ יטנו כמחז"ל "הצדיקים יצרם מסור בידם," אנו מוכרחים להודות כי רק הלב הטוב שהוא השכל הזך והצלול הוא הקנין המוסרי היותר נבחר מכולם, ולא החומר הטוב לבדו אם אין גם השכל הטוב אתו בחוברת, וע"כ ר"א בן ערך שהיה בעל קנין טוב זה הוא מכריע את כולם, אם גם ר"א בן הורקנוס בכף שניה עמהם, אח"כ יאמר הרב ז"ל, כי כמו שזכרו קצת החכמים, כי נשוכי הכלבים השוטים יראו במים צורות גורי כלבים, וכן כאשר יושם שתן הנשוכים האלה בכלי זכוכית יראו בתוכו כצורות אלה, ואמרו ג"כ כי האשה בנדתה בהביטה אל מראה זכוכית, ירשמו בו כתמים אדומים, אשר כל זה מורה ומאמת לנו, כי התכונות הנפשיות יעשו גם רשמים נכרים בדברים שחוצה להם, וכמו שנתבאר ג"ה למעלה שבעל חומר רע מסבב נזק והפסד אל כל איש אשר יביט עליו: כן גוכל לומר גם, כי כל בעלי שאר ארבעה מומי הנפש המוסריים שזכרנו למעלה עושים רושם מזיק על כל זולתם, להוליד רוח טומאה בכל הקרב אליהם ונוגע בם, וזה טעם כל מיני הטומאות, וע"פ הדברים האלה מבאר הרב ז"ל והולך כי טומאת הנידות והזיבות שהם דברים המוטבעים בטבע גוף האדם רומזים אל המין הראשון הכולל פחיתות גוף האדם וחמרו מצד עצמותו, וצרעת העור רומזת על פחיתות ורוע המזג, ותגבורת אחת מהלחיות על רעותיה, והשלישי הוא צרעת הראש והנתק, רומז על ההפסד הבא לאדם ע"י שיבוש דעותיו וטעות השכל באמונתו, כי בראשו מושב השכל, נגעו, וצרעת הבגד מורה על הפסד מדות האדם, המסובבות מרוע חנוכו והרגלו בנעוריו ללכת אחר שרירות לבו הרע, וצרעת הבתים רומזת על ההפסד הבא לאדם בעבור שבתו בחברת פועלי און, ובאהלי רשעים, ועל זה מורה גם המדרש שהחל בו הרב ז"ל, שאף על פי שהן שחורות וכעורות לאמרם וכו', ר"ל שכל אלה דיני טומאת נדות זיבות וצרעת מלבד היותן בעצמותן פחיתות וחסרונות גופו בני אדם רומזות גם על מומי נפשם וחסרוניהם המוסרים. הכלולות תחת חמשה סוגים, בכל זאת הן ערבות לפניו לבארם פה בתורה בכל חלקי פרטיהם, למען גלות בזה אוזן אנשים איך ירופאו מדוי ונגעי הגוף והנפש האלה, כי רפואת החולי היותר רע, והיותר מגונה ומכוער, היא ג"כ היותר יקרה ונכבדה. - אם טבע הבריאה הכין והזמין מצודים והרבה מכשולים בהם יוקשים בני האדם. מה רב טוב אשר גמל ה' לבית ישראל לגלות את אזנם להציל אותם מידם: הקודם העיד עליו הבורא בעצמו כשאמר (בראשית ח') כי יצר לב האדם רע מנעוריו ואמרו חכמים זכרם לברכה (ב"ר פ' ל"ד) עלובא עיסה שהנחתום מעיד עליה שהיא רעה ואמרו (סוכה נ"ב.) הקב"ה קראו רע. ורוע העיסה הזאת הוא מה שתארו שלמה בכל דברי חכמתו אל רוע האשה המביש' והזרה זונה ומנאפת כי כמה מגונה אשה רעה שיצר הרע הוא שטן הוא מלאך המות וגיהינם נמשלו בה (יבמות ס"ג:) וכבר אמרנו בתחלת השער הקודם שהחסרון הזה בעיסה וכל כדומה לזה לא היה חסרון בבורא ית' לא מצד יכלתו ולא מצד רצונו ולא מצד ידיעתו רק שאין מטבעה להיות באופן אחר. אמנם העיד על חסרונה לגלות ערותה ולהראות את בדקה בעיני בעליה כדי שלא יסמכו עליה ולא יבטחו בישועתה רק במה שיוסיפו אומן להשמר מפניה על פי ההזכרות הבאות בתורה האלהית ודי בזה התראה ואשמה רבה וכלימה לבלתי נזהר ממנה ונופל תחת ידה. ומעתה הנכשל במכשוליה והנצוד בחרמיה הוא רשע בעונו ימות המיתה הנפשיית שהוא רע ומר מהמיתה הגופיית לפי שהמיתה הגופיית היא טבעית לכל ואין המלט ממנה בשום צד. אמנם המיתה הנפשיית היא באה מצד הבחירה האנושית ולא יומת המת כי אם אל רוע בחירתו אשר מזה אם בעל דעת הוא מאנה הנחם נפשו. הוא מה שאמר שלמה בחכמחו ומוצא אני מר ממות את האשה אשר היא מצודים וחרמים לבה אסורים ידיה טוב לפני האלהים ימלט ממנה וחוטא ילכד בה (קהלת ז'). אמר כי רוע האשה הזאת הוא באמת מר ממות מצד שמצודי חרמיה יספיקו לגרום על החוטא המיתה הנפשיית לבלתי שמעו לקול מוריו עם היות הדבר בבחירתו עד שהטוב לפני האלהים יוכל להמלט ממנה בטוב בחירתו והחוטא לבדו ילכד בה ודי רע ומר ממות אשר בחטאו מת ורואה לפניו הרבה נמלטים מה שאינו כן במיתה הטבעית. ואולם מצודיה וחרמיה העצמיים עם הנלוים אליהם אשר בהם יוקש כל איש מצוק ומר נפש אמנם יראה שיפרדו לחמשה ראשים: האחד מטבע החומר והכרחיותו כי אחר שהאדם קורץ מחומר אף כי תהיה הרכבתו היותר נאותה שאפשר יש לו הכרעה טבעית אל החטא כמו שגזר שלמה במשפטו (שם) אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. ורבן של נביאים שנאמר עליו (במדבר י״ב:ג׳) והאיש משה עניו מאוד מכל האדם וגו' נתפרסם עליו שחטא שלש פעמים (שמות ה' במדבר י"א שם כ') ואדון המלכים אם שאמר על עצמו (תהילים ק״ט:כ״ב) ולבי חלל בקרבי כבר חטא שנאמר עליו מדוע בזית את דבר ה' (שמואל ב י״ב:ט׳) גם שלמה בנו (מלכים א י״א:כ״ז) ורבים כמו אלה: והמין הזה עם שהוא היותר חלוש שבמזיקי החומר כבר יש לו שיעור יתפשט ענין האנשים אשר הם עליו בפחות ויתר מבלי שיצאו מכללו כי מזה נמצאו צדיקים גמורים וצדיקים בלתי גמורים ואם כן חוייב שימצא לו שני גבולים האחד היותר נאות שבו והשני היותר בלתי נאות. ושני הגבולים ומה שבינם בכללו רצוני בכלל האותות החומר ואמצעיותו וזה יתבאר עוד במה שיבא: השני מה שיהיה על הרוב והוא שלא יהיה המזג באותו השיעור מהשווי אבל יוסיפו ויגרעו בו חלקי היסודות קצתם מקצתם מהצורך ויולידו על ידי כן תכונות פחותות בנפש מספרם הפשוט יהיה כמספר הליחות אשר בגוף האדם כי בתגבורת כל אחת מהם תתחלף דעתו מדעת תגבורת זולתה כמו שיבוא במה שאחר זה. והתגבורת ההוא איננה מניח לבעליו לחיות על השיווי במעשיו ולא קרוב אליו כי אם בכובד ובקושי אבל על הרוב יטה אחר רוע מזגו לאחת מארבעת רבעיו ועל זה נאמר אם יהלך איש על הגחלים ורגליו לא תכוינה (משלי ו׳:כ״ח): השלישי מה שילוה לזה לרוב מלאכת האדם על פי תכונותיו אלה מימי הנערות בשרירות לבו ואין מוחה בידו עד שיוקבעו בו מדות פחותות ונפסדות ישער בהם קצת מעשיו או רובם ונמצאו חסרות ויתרות והיה הנזק ההוא גדול מאד ונוסף גם הוא על הראשון וילוה אליו ויתעצם עליו יום יום ולא יוכל עמוד ועל זה נאמר מפנק מנוער עבדו ואחריתו יהיה מנון (שם כ"ט): הרביעי מה שילוה לזה מסבות חצונות המרגילות האדם על אלו הדעות באופן שלא לבד תאוותיו יהיו נפסדות כי גם דעותיו ובחירותיו. כמו שיקרה זה ליושב במדינה רעה שחוקיה רעים וחטאים שעליהם נאמר (ישעיהו ה׳:כ׳) הוי אומרים לרע טוב ולטוב רע ועל כל אחד מאישיה (משלי כ״א:י׳) נפש רשע אותה רע וזה הענין נתפרס' בענין סדום כי שם ביארנו כי תכלי' ישרם וצדקת' היה מה שהו' חטא עצו' לרבי' וכמ"ש (שם י"ד) וחסד לאומי' חטאת. החמישי הקרוב אליו מהיות האדם קונה בדעות העיוניות סברות נפסדות ומשובשות ואמונות רעות ומקולקלו' נוגעו' בעצם האלהות ובנבואה ובתורה כי אם שיגדל עליהם מנעוריו או שהיו לנחלה לו מאבותיו או מן רבותיו כמו שהורישו צדוק וביתוס (אבדר"נ פ"ה) ושאר כיתי האפיקורוסים לבניהם ותלמידיהם. ועל זה המין יעד הנביא (ירמיהו ט״ז:י״ט) אליך גוי. יבואו מאפסי ארץ ויאמרו אך שקר נחלו אבותינו הבל ואין בם מועיל. והנה המין הזה גם כן יחלק לאשר הם מינים מפורסמים ולחנפים נסתרים כמו שיתבאר להבא. אלה הם חמשה אבות נזיקין שהיכן טבע היצירה לפוקה ולמכשול לפני כל האדם ופשעים יכשלו בם והצדיקים המה יצילו את נפשם. והנה מה טוב ומה נעים כאשר יזדמנו אלו העניינים אל האנשים באופן טוב כי אז יהיו כל מעשיהם שלמים מבלי שום חסרון כי לא ינטו אל צד ההפך בענין רע. וכבר שובחו קצת החכמים מהיות אצלם אחת אחת מהנה באופן שלם והיה להם כמוצא מציאה גדולה כמו שנראה מרבן יוחנן בן זכאי כמו שסופר במסכת אבות (פ"ב). חמשה תלמידים היו לו לרבן יוחנן בן זכאי ואלו הם וכו'. הוא היה מונה שבחן רבי אליעזר בן הורקנוס בור סיד שאינו מאבד טפה רבי יהושע בן חנניה אשרי יולדתו רבי שמעון בן נתנאל ירא חטא רבי יוסי הכהן חסיד ר' אלעזר בן ערך מעין המתגבר. ומהמבואר כי התואר שיתואר בו ר' אליעזר בן הורקנוס וענין שלמותו אינו רק מצד הענין הראשון וזה כי היותו על השיעור ההוא מהעמידה על מה שלמד עד בלי הפסיד לו טפה הוא ענין אלהי מאד עד שנראה שלא קורץ מהחמר המשותף לכלל האנשים ולזה שבח לפי מהללו עין טובה שהיא ודאי ג"כ מדה אלהית לתת ברכה במושגחיו בשומו עינו עליהם לטובה כמוזכר בכל מקום בנבואות ובתורת משה כתוב לאמר (דברים כ״ו:ט״ו) השקיפה ממעון קדשיך מן השמים וברך וגו'. וגנה העין הרעה לפי שעם היות שכבר תזיק ההבטה באדם מצד ההשגחה כאשר יהיה שמגיס האדם דעתו מפני הבטתו ורום לבבו בענין המובט כי מזה אמרו (בבא מציעא מ"ב:) אין הברכה שורה לא בדבר המנוי וכו'. אלא בדבר הסמוי מן העין שנאמר (דברים כ״ח:ח׳) יצו יי' אתך את הברכה באסמיך ואמרו (שם ק"ז.) אסור לו לאדם לעמוד על שדה חבירו בעודו בקמותיו ולא הבדילו בין אוהב לשונא כי זה המין מהנזק אינו מבחין בזה אדרבה יותר מזיק בדברי האוהב או בענייני עצמו כמו שאמר (איכה ג׳:נ״א) עיני עוללה לנפשי מכל בנות עירי. צא ולמד מאלישבע על דרך חכמינו ז"ל (רבו' ויקרא פ' כ') ומהמספר אשר ספרם דוד לישראל (ש"ב כ"ד) כמו שכתבנו בפרשת שקלים שער נ"ב עיין עליו. ומזה אמרו חז"ל (ילקוק מקץ רמז קמ"ח) שאמר הקב"ה בלוחות השניות (שמות ל"ד) ואיש לא יעלה עמך וגם איש אל ירא בכל ההר כדי שלא תשלוט העין בהם כמו ששלטה בראשונות. אמנם עקר היזק העין הרע הוא נמשך מרוע מזג המביט ומתכונתו הנשחתת ביציאתה משווי הטבע הנאות עד שיזיקו כיצוצי הבטתו כחרבות וחצים כמו שסופר מהב"ח שממית בהבטתו. ועל זה הענין הוא רוע המזג והפסד היצירה באנשים עד אשר ישחיתו את כל אשר יביטו ואל כל אשר יפנו ירשיעו וכל שכן אם נשתתפה בהבטה רוח רעה או איבה ושנאה ומזה הענין היה בלעם הרשע כמו שפרסמו חכמינו ז"ל עליו (אבות פ"ה) וכבר סופר בדבר חז"ל בכמה מקומות (שבת ל"ד.) יהב ביה עינא וקטליה כי ההבטה באיבה וכעס תטיל מארה והפסד בדבר המובט כל שכן כשימצא שם רוע המזג על זה האופן. מכל מקום ראה שהדרך הישרה שראוי שיכסף לו האדם ושיתפלל אליה כל חסיד לעת מצוא הוא עין טובה שירצה המזג הטוב האלהי אשר ממנו תמשך ההבטה הטובה וההשקפה המבורכת בכל הענינים עד שלא יבא אתו למושקפים ומובטים ממנו רק טוב כמו שהעין הרעה בזה הוא בהפך אשר ימשך אליה רעות רבות כמו שאמרנו. והתואר השני אשר תאר בו לרבי יהושע בן חנניה (אבות פ"ב) הוא מבואר שהוא מהענין השני וזה כי עם שהוא לא היה במדרגת הראשון שכמעט לא היה ילוד אשה הנה היה מחומר מתוקן בלתי יוצא מהשווי יציאה רעה ולזה מה שאמרו עליו אשרי יולדתו כי היה מרחם משחר ונולד במזל טוב ונאות וגם כי אמו אשר ילדתו היתה מאושרת בשיעור לאשר אותו (רש"י אבות שם מירושלמי) כדרך שנאמר (משלי ל') המשא אשר יסרתו אמו ועל כיוצא בו הבריות אומרות אשרי מי שזה ילד אשרי מי שזה גדל. ולזה היתה היישרתו שידבק האדם אל החבר הטוב לפי ששתוף החברה הטובה יספיק לאדם כמותו להדריכו בדרך טובה וישרה כי על כן חייב להתרחק מהחבר הרע כי החברה הרעה תספיק להפסיק טבע האדם וטוב מזגו. אמנם ר"ש בן נתנאל היה על הענין השלישי וזה כי אם הוא לא היה טבעו ישר ומתוקן כראשונים וכבר היו לו קצת מדות נוטות מהשווי הנה היה לו אימת שמים והיה מתגבר על יצרו לכבוש תאוותיו ולצמצם מעשיו על פי התורה והמצות כדי שינצל מהעונשים המוטלים על החוטאים כמו שתארו בפירוש ירא חטא. ולזה אמרו שהראוי והמחוייב לאדם שיראה את הנולד וזה שבבוא עליו תוקף תאותו מכל חטאת האדם אשר יחטא מתגבורת אחת מהליחות כאשר אמרנו יראה מה שנולד לו ממלאת רצונו להווה עברה וזעם וצרה לעתיד ובזה יפרוש מן העבירה. וכמו שאמר (אבות פ"ב) הוי מחשב שכר עבירה כנגד הפסדה. ואמר כי ההפך מזה הוא לוה ואינו משלם ופירש הדבר באומרו אחד לוה מן האדם ואחד לוה מן המקום ברוך הוא כי אומרו לוה ואינו משלם הוא עלהנהנה מן העבירה שהוא כלוה אשר ישא עליו משאת מאומה ולא יזכור שסופו לשלם מגלימא דאכתפיה אמנם הירא חטא לא ילוה. אמנם רבי יוסי הכהן שובח מהענין הרביעי וזה כי אין צריך לומר כי הוא לא היה מכלל בני המדינה אשר חוקיה רעים להטות לבב האנשים לרעות אבל שהיה בהפך ולזה תארו בחסיד וטוב עם אנשים כי החסידות הוא ההנהגה עם הזולת על צד היותר טוב. ולזה אמר שהדרך הטובה שידבק בהם אדם לקנות בה תכונות טובות ומדות ישרות הוא להיות יושב עם שכן טוב כי הוא עצמו היותו חלק ממדינה חסודה וישרה בחוקיה ונמוסיה ולהרחיק השכן הרע לסבה עצמה כי הנה על ירושלם בשלותה נאמר (ישעיהו ל״ג:כ״ד) ובל יאמר שכן חליתי העם היושב בה נשוא עון ובקלקולה (ירמיהו ט׳:א׳) מי יתנני במדבר מלון אורחים ואעזבה את עמי וגו'. והנה רבי אליעזר בן ערך שובח מהענין החמישי ולזה תארו מעין המתגבר כי אין צריך לומר שהוא לא יתפתה אל רוע הדעות באמונות האלהיות ולא בזולתם אבל שכבר היה שכלו זך ונקי ומתגבר על כל ספק ובלבול שיעמדו לפניו ומאיר ומיישיר לכל נבוך הישרה מתמדת בלי הפסק ולזה מה ששבח לב טוב כי ממנו תוצאות חיים וכן הוא באמת דרחמנא לבא בעי ואשר לבבו שלם עם אלהיו הוא שלם בכל כי הוא דבר שהכל בו הוא יתן חכמה ממנו רוח דעת ויראה. ממנו כל מדה טובה. וכן ההפך מהלב הרע כי הוא מבלבל את הכל. וראה נפלאות ממה שאמרנו על זה. הוא היה אומר אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מחזנים ורבי אליעזר בן הורקנוס בכף שניה מכריע את כלם. אבא שאול אומר משמו אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ואלעזר בן הורקנוס אף עמהם ורבי אלעזר בן ערך בכף שניה מכריע את כלם. וזה דמעיקרא סבר שהעיקר בכל אלה העניינים לשלמות האדם הוא היות האדם על טבע שלם מצד חומרו כי הנושא הוא היסוד אשר עליו ישען כל הבנין. וכמו שאמר החכם הנולד במזל טוב הוא טוב אלהי ולזה אמר שאם יהיו כל חכמי ישראל וכו'. ואלעזר בן הורקנוס שובח בהיות חומרו על זה השיעור מהיותר טוב שיכריע את כלם. אמנם אבא שאול אמר משמו כי כשיושקף בטוב הנה הענין החמישי והוא טוב השכל ויתרון מעלתו עולה על גביהן כי על דרך האמת החומר מסור ביד השכל ונמכר לעבודתו וכמו שאמרו (ע"א ה'.) הצדיקים יצרם מסור בידם ואמרו ז"ל (נדרים מ"א.) דדא ביה כולה ביה ובמערבא אמרו (ויקרא רבו' פ"א) דעת חסרת מה קנית דעת קנית מה חסרת ולזה אמר אבא שאול משמו שאם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ואליעזר בן הורקנוס אף עמהם ואלעזר בן ערך בעל הלב טוב בכף שניה מכריע את כלם וכמו שגזר על דבריו רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם שבכלל דבריו דבריכם כי ודאי טוב השכל הכל תלוי בו בלי אמצעיות כמו שכתבנו בשער נ"ח והוא מושל בכל. ואולם עקר הכונה בכל זה להורות כי הדברים האלה כלם ככתבם וכלשונם נזכרו ונעשו בפרשיות אלו אשר לפנינו המדברות בענייני הטומאות המתחלפות לזכרים או לנקבות ואופני תקוניהם וכל דיניהם אם בבקורם ואם בהסגרם והחלטם וטהרתם כלם נזכרו ונפקדו במספרם כמשפטם. כי מהידוע שכל אחד ממיני הפחיתיות אשר זכרנו שנתעתדו לפנינו מתולדותינו הם הממציאים לנו ומקילים בכחם זוהמות וטנופים בפנימיות הנפש מטמאים ומשקצים אותה כל אחד לפי רשעתו וטומאתו יולידו בדמותם וצלמם חוץ לנפש רשמים טמאים ומטונפים כל הנוגע בהם יטמא כפי טומאתם על דרך שנאמר (תהילים ז׳:ט״ו) הנה יחבל און והרה עמל וילד שקר (איוב ט״ו:ל״ה) הרה עמל ילד און וגו' וזולתם. ונלמוד מהמפורש ומפורסם אצל הכל והוא מה שזכרנו ראשונה מבעלי העין כי מרוע תכונתם יצאו רשמים מזיקים ומשחיתים בכל אשר יפנו היזק והשחתה נכרת לא נוכל להכחישה לחוזק הנסיון בה וכבר זכרו החכמים כי האשה בנדתה תרשום בהבטה כתמים אדומים במראה הזכוכית. וכבר היה ממנהג הראשונים שתסגר ותסתתר כל ימי טומאתה לבל תראה ובל תמצא לדבר עם האדם ולא להסתכל בו כמו שכתב הרב המורה בפרק מ"ז ח"ג. גם הרמב"ן ז"ל על לא אוכל לקום מפניך כי דרך נשים לי (בראשית ל״א:ל״ה) וגם אמרו (רמב"ן חקת) כי נשוכי הכלבים השוטים יראו במים צורות גורי כלבים גם יראו לכל הנשוכים בשתן בכלי הזכוכית. וכל אלו העניינים נפלאים מאמתים שהתכונות הנפשיות יעשו רשמים נכרים חוץ לנפש להוליד מהם רוח טומאה או טהרה בנוגע בהם או הקרב אליהם וזה טעם כל מיני הטומאות. וכמו שמוכיח על זה מאמר רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו (במדבר רבו' פ' י"ט) חייכם לא מת מטמא ולא פרה מטהרת אלא כך אמר הקדוש ברוך הוא חוקה חקקתי גזירה גזרתי וכו'. כמו שיתבאר עם הראוי להלוה אליו בפרה אדומה שער ע"ט ב"ה. ועל פי הדברים האלה אומר שעם שהוא ידוע שהעניינים האלו החמורים מהטומאות והנגעים ויותר מהמה בנגעי הבתים והבגדים הם דברים יוצאים מהחוק הטבעי והם דברים עמוקים ונסתרים שאפילו הדינים שלהם הם הם עמקי תורה וסודותיה כמו שאמר החכם (אדר"נ פ' כ"ה) שלמד שלש מאות הלכות בבהרת עזה מ"מ לא נגרע לקחת מהם התועלת אשר תשיג ידינו להישיר אותנו אל שלמותנו. וזה שהטומאות הנזכרות בשתי הפרשיות האלו ימצאו על חמשה סוגים כמספר הענינים שהיינו עליהם במה שקדם. האחד הטומאה המיוחדת לאשה מהנדות והזיבות ממקור דמיה ויכלול זבות האדם שאם הוא מענין אחר מ"מ בענין הטומאה משפט אחד להם וכמו שאמרו במאמר שזכרנו ראשונה שהרי פרשת זב וזבה לא נאמרו בבת אחת וכו'. והשני הוא צרעת העור הנחלקת לד' מראות נגעים בהרת ושאת שחין ומכוה כמו שהן ידועות מספור פרשיותיהן. והשלישי צרעת הראש הנחלקת גם כן למקום שער ולמקום חלק. והרביעי צרעת הבגדי'. והחמשי צרעת הבתים. והנה המספר הזה מהסוגי' עם חלופי טבעיה' יעירו אזנינו ויעידו לפנינו שהמה אלה סוגי הפחתיות בעצמם אשר זכרנו. ^*וכאשר נסתכל וכו' תוכן דעתו הוא, כי בחמשה סוגי הטמאות שנזכרו בפרשיות תזריע מצורע יש ד' מדרגות, כי הנדות והקרי לעתים הם מהכרת טבע האדם, והזיבות באיש ובאשה בלא עת נדתה, היא חולי הבא ממותר הטבע, ר"ל כי רק כאשר תרבינה בעבור חולי או שאר סיבה לחיות אלה בגוף האדם יותר מהראוי והמנהג הרגיל, תצאנה לחוץ בהכרח, כי לא יוכל עוד לסבלן בתוכו וכל מיני צרעת העור והנתק הם באים מטעות הטבע, ר"ל כאשר יקולקל ד"מ סיבוב הדם ותקופתו הראויה ע"פ חוקי הטבע בכל האיברים, או כאשר יסתמו מהעדר הרחיצ' והנקיה נקבי העור, ויסכרו מעיינות הזעה אשר לא תוכל עוד לצאת החוצה אז יעכר הדם ויולדו שחין אבעבועות או שאר מיני צרעת בעור האדם או בראשו, וצרעת הבגדים והבתים היא כנגד הטבע, ר"ל יוצאת חוץ לגדר הטבע, (כאשר יורה על זה מאה"כ "ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם", ר"ל שדבר זה הוא רק עונש נסיי בארץ ישראל ולא בשאר הארצות ועיין מזה רמב"ם סוף ה' טומאת צרעת,) וכמו כן יש גם בהנהגת האדם בבחינת מזונתו ד' מדרגות, כי יש מסתפק רק במאכל ובמשת' ההכרחי, ויש שיחפוץ כבר במותרות, במטעמי' ומעדנים אשר יטעמו לחכו, ויש שיתע' בעבור זה לאכול גם שאר מאכלים, האסורים מפאת התורה, אבל אינם מתנגדים לטבע האדם ויש אשר בחלותו ישתגע לאכול כפראים במדבר גם מה שמתנגד לטבע האנושי כפחם ועפר ובשר חי ודומיהם.
וכן הוא גם בבחינת הנהגת האדם המוסרית בכלל, כי נטית לבו ותאותו הטבעית אל הצרכים ההכרחיים יביאוהו אל בקשת המותרות, והמותרות אל השחתת דרכו וקלקול מדותיו, ולמען הצדיק מעשיו הרעים האלה יבוא בסוף, גם לשבש דעתו ולעות משפט שכלו לקרוא לרע טוב ולטוב רע,. [וכעין זה כתב גם החכם דאקטאר יענוש בספרו קולטור= געשיכטע דער מענשהייט, חלק ג' כי מדרך בני אדם להיות תחלה במעמד הטבעי, ולא יסתפקו במלאות רק צרכיהם ההכרחיים, וכאשר יוסיפו דעת וירבו לשבת יחדיו בחבר אנושית יעשו מדינים, ואז ישתדלו להטיב מעמדם הטבעי, ולהנעים חייהם על ידי התענגם גם בתענוגים מותרים, והנאות בלתי הכרחיות לקיום גופם אשר ימציאו איש לרעהו בשבתם יחד, אבל בכל זאת ישארו עוד בדרך הממוצע ובגדר השיווי והראות אפם ברבות הימים יפרצו אח"כ גם גדר השיווי ויצאו בבקשת המותרות חוץ לגבול הראוי עד שישחיתו ע"י זה דרכם עלי ארץ, וכאשר תרבה רעתם ויורגלו במעשיהם המתועבים ישתדלו אחר כך גם להכחיש חוקי המוסר והמישרים ולעקל משפט שכלם בבחינת הרע' והטוב המוסרי, עד שיתברכו בלבבם לאמר, כי כל זה לא יחשב להם לעון ומרי, כ"א בצדק ובמשפט יוכלו ללכת אחרי שרירות לבם הרע, ומעמד מוסרי זה קרא בשם, "מאראלישע זאפיסטיק", ר"ל עוות משפט שכל האדם לאמר לרע טוב, (כמו שאמרו חז"ל "הרשעים מושכים שכלם אחר מדתם") וקורות העמים הקדמונים היונים והרומיים וקצת יושבי הארצות גם בזמנינו אלה לעד על זה-] וכאשר נסתכל עוד בהם נמצאם על ארבע מדרגות. האחד והיא הנדות והקרי הנכללות במאמר אשה כי תזריע וילדה זכר וגו' היא מהכרחיות הטבע. והשניה אליה אשר היא ממינה והיא טומאת הזבות בכלל היא ממותר הטבע. אמנם השלישית שהיא כל מיני הצרעת והנתק היא מטעות הטבע ושבושו. והרביעית שהוא שני מינים צרעת הבגד והבית הוא כנגד הטבע ללמד שהראשונה היא התחלת כלן וסבתן. המשל הכרחיות המאכל יביא אל החטא במותרות ממנו והחטא ביתרון ממנו יביא לידי החטא בשבוש ובאיסור בו מפאת התורה עם שאינו חוץ מהטבע האנושי'. אמנם השבוש בזה יביאהו לחטוא בדברים זרים ומכוערים יוצאים מהטבע האנושי כאכילת הפחם והעפר ובשר חי וכיוצא מהדברים היוצאים מההקש האנושיי ונכנסים אל גדר הבהמיות. והקש הזה בחטא האדם אשר יחטא בדברים התוריים אם מהמעשים והדעות כייצר לבו מטבעו אל ההכרחיי מהדברים יביאהו אל היתרונות ומהיתרון אל הקלקול אם במעשים מכוערים ואם בדעות משובשות כמו שיבא זכרונם על סדר הנגעים. וזהו מה שרצינו אליו לביאור הקודם ממשפטינו:

^*תוכן דעתו ז"ל הוא. תחילה אמר, כי אחרי שנוסד בטבע כל אדם כי מדי יחל רוח הדעת והשכל לפעמו, יבחור בטוב וימאס ברע, כי נפש כל אדם נכספה וגם כלתה בטבעה אל הטוב, וקצה ובוחלת היא ברע, (כמאה"כ, "כי בטרם ידע הנער מאוס ברע ובחור בטוב," ומאה"כ "לדעתו מאוס ברע ובחור בטוב,") ונודע ג"כ, כי שכל כל אדם בריא, אשר לא נשקע במצולת הסכלות או התעות יכיר תמיד הטוב והרע האמיתי, הלוא מחיבור ב' הקדמות אלה תצא התולדה בהכרח, כי כל איש אשר שכלו הולך עוד למישרים באופן שלא יחטיא נקודת האמת לא יחטא, כמו ששאל החוקר באמת דרך תמיהה, "איך יהיה החושב על יושר, חוטא?," והתשובה על זאת השאלה תהיה בהכרח, כמו שכ' החכם זאקראטעס, "כי במקום אשר שם השכל לא יעמוד החטא שר"ל, שכל עוד ישאר האדם בשכלו הבריא להכיר את הטוב והרע אל נכון, לא יחטא באמת, ורק כאשר יוכה בסנורי הסכלות והבערות באופן שלא יכיר עוד כראוי איזה מעשה או פעולה היא טובה או רעה? רק אז יחטא ואשם, וכאחז"ל, "אין אדם חוטא אלא א"כ נכנס בו רוח שטות," וע"ז רומז גם מאה"כ בישעיהו ה׳:כ׳ מפועלי און כאלה, "הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע וכו'," "הוי חכמים בעיניהם" וכו' שר"ל שרק מניעת היותם חכמים אמיתיים כ"א רק בעיניהם ונגד פניהם אינם מכירים כראוי את הטוב ואת הרע. וע"כ הם חוטאים, ואפשר שגם ע"ז נוכל לומר דרך רמז מרז"ל, "כל האומר דוד חטא או שלמה חטא אינו אלא טועה," כי באמת כל עוד נשאר דוד ושלמה בשכלם השלם לא היתה אפשרות להם לחטוא, אפס מצד אחר יוכחש זה גם מהשכל גם מהדת, כי לא לבד יורה הנסיון, שגם אנשים חכמים ונבונים יחטאו, ואיך יעלה על דעתינו שברגע החטא חשך בעדם אור שכלם ועוד מהר ככלותם לחטוא שבו להיות חכמים ונבונים כבראשונה,? כי אם גם יקשה שבאופן זה היינו מוכרחים לומר שרק המעשים הטובים אשר יעשה האדם ייוחסו לו, אבל לא מעשיו הרעים אשר יעשה רק בסור שכלו ותבונתו ממנו כאשר יסור להיותו אדם בבחינה אמיתית, והלא ללעג יחשב זאת בעיני כל משכיל ליחס אל האדם רק הטוב ולא הרע,? וכן אמר גם הכ', "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא," ר"ל אם נייחס אל האדם מעשהו הטוב ונקראהו בעבור זה בשם צדיק, גם הרע צריכים אנו ליחס לו, ולאמר שיחטא לפעמים. גם התורה האלקית אשר יעדה עונשים על המעשים הרעים, כמו שיעדה שכר לעושי הטוב הודיעה לנו בזאת, כי גם הטוב גם הרע יעשה האדם ברצון חפשי מבלי אונס והכרח, ואלו נחשוב כי החוטא נבער מדעת בעת חטאו, הלוא אין אונס והכרח גדול מזה, בעשותו מעשהו בהעדר הדעת והתבונה, וכמו שיחייב משפט השכל לבלתי העניש הקטנים השוטים והאנוסים בעשותם מעשה רע, יען כי הם חסרי דעת אשר כל און לא יחשב למו. כן לא היה נכון להעניש כל אדם? ולבאר הסתירה הנראית בין ב' הקדמות אלה יבאר הרב ז"ל בענין השלישי שכ' החוקר למצוא בזה פשר דבר, והוא, כי ב' כוחות נטע הי"ת בקרב לב האדם, כח השכל המכיר כל הדברים עפ"י אמיתתם, ומשתוקק רק אל העונג הרוחני והנפשיי, והרצון הבהמיי, המשתוקק רק אל הערב אל החושים, ועפ"ז יחלק מין האדם לג' מחלקות, האחת כוללת האנשים הישרים בלבותם השומעים תמיד רק בקול שכלם לבחור רק בטוב האמיתי, ולמאוס הרע המוסרי, והשניה כוללת האנשים הנוטים אחר תשוקתם הבהמית, והם השקועים רק במצולת ההנאות הגופניות, ואל הטוב האמיתי לא ישימו לב כלל, והשלישית כוללת אנשים הממוצעים בין שתי אלה המחלקות, אשר אף כי אור השכל יאיר עיניהם להכיר הטוב והרע האמיתים בכל זאת גם אש התאוה והתשוקה בוערת בקרבם, אשר תעור לפעמים עיני שכלם להכיר האמת, והנה כל איש ממחלקה זאת הוא כאלו נחלק לשנים אישים ועצמים, אשר האחד מהם נקרא בפי חז"ל בשם יצר טוב, והאחר בשם יצר רע, ובכל דבר אשר יקרה לפניו ישפטו שניהם עליו, וכאשר יראה השכל שהוא איננו טוב אמיתי ומועיל לו, ירחיקהו, אבל התשיקה החמרית תראה רקאם הוא ערב ונעים לחושיו הגופניים ויבחרהו, ד"מ כאשר יובא לפני איש מאכל איסור המתוק לחיך, ירחיקהו השכל, ותעב יתעבהו בעבור העון והעונש האחוזים בעקב האכילה ההיא, אבל התשוקה תבחר בו, בעבור היותו ערב ונעים, ולרוב תגבר יד התשוקה, יען כי גם השכל מוכרח להודות שדבר זה ערב, מלבד כי הנאת העריבות ונעימות החושים באה לו מדי אכלו אותו, והרע המוסרי והעונש באים רק אחר זמן [וכן הדבר גם במטעמים ומעדנים, ושאר הנאות גופניות המותריות אף שלא נאסרו בתורה, כי התאוה והתשוקה החמרית תחמוד אותם, והשכל ירחיקם אחרי הודעו, כי הם רעים לגוף ומסבבים לו חלאים רעים ונאמנים, כמו שכ' כבר החכם זענעקא (שהיה מורה נירון קיסר,) וז"ל: "בימים הראשונים היתה חכמת הרפואה כוללת רק ידיעת טבע קצת העשבים המועילים להשקטת שטף הדם, למען רפאות בהם הפצעים והחבורות אשר במקרה יבואו לאדם בהתנגפו באבן או בשאר דבר, כי עוד היה גוף כל אדם חזק ובריא, ומאכלים בריאים וטובים, יען היו עוד פשוטים, ובלתי מרכבים, אפס עתה המציאו הרבה מעדנים לא לשבוע, כ"א לעורר רעבון בלתי טבעי, ע"כ כל פנים ילבינו כשלג, כל ידים תרפינה, ומשמן בשר כל איש ואשה ירזה, לא בעבור הרעבון, כ"א בעבור השובע, והרזון המסובב מזה הוא יותר נמאס לעין כל רואה מהכחשת בשר גוף הרעב, גם כל ברכים תלכנה מים, וכל רגלים תמוטנה ותמעדנה, עד כי ידמו בני אדם לשכורים, וכו' גם חולי הגיכט יעקם כל איבריהם, ויאבד הרגשת הידים והרגלים, חולי הראש ירביון, ועינים ואזנים כואבות לכלם. וצרעת ממארת תצמח בבשרם בעבור היותם שטופי זמה, ומלבד כל אלה עוד הרבה חלאים יבואו עתה לבני אדם, אשר לא ידעו אבותם ולא שערום מעולם, יען כי ידעו למשול ברוח תאותם ותשוקתם," ואמר עוד, "כי ברבות המעדנים וההנאות הגופניות אשר באמצעות החושים ופתחי גוף האדם תרדנה אל תוכו, ירדו גם חמדת הניאוף ותשוקת ההון ושבועת שוא ושאר מדות רעות אל תוכו, ויגרשו הבושה אהבת הצדקה והמישרים מן הנפש החוצה,"] מכל זה נראה כי גם בנטות האדם אחר רצונו ותשוקתו החמרית ישתמש בבחינה מה במשפט שכלו, כמו במשל שלפנינו כאשר יושם לפניו לאכול דבר אסור אבל מתוק לחיך ישפוט במצפון לבו, ויאמר, "הן כל מתוק ערב לחכי וטוב למאכל ולהנאות גופי. דבר זה הוא מתוק, א"כ הוא טוב לבחור בו", ובזה דחה אריסטו דעת הנ"ל, שרק בהעדר השכל יחטא האדם, כי באמת הוא בהיפך, כי בכל חטא אשר יחטא האדם ישתתף תמיד עמו משפט שכלו, ולולא היה בעל שכל ותבונה והיה נמשך כבהמה תמיד רק אחר נטית טבעו, לא היה אוכל ושותה, כ"א די שבעו, ולא היה יוצא גם בשאר הנאות גופו מגדר ההכרחי לו, גם לא היה אז בגדר הראוי לציווי והזהרה. ונמשך מזה שלא היה אפשרות שיחטא כמו שלא תחטא לעולם הבהמה, אחרי שהשה אלוה חכמה ודעת לקבל מצוה והזהרה, ואין לה נטיה, כ"א אל הנאות ההכרחיות לקיום גופה. ועם דברי החוקר אלה מסכימים גם דחז"ל, כי האדם הוא עצם ממוצע בין הנמצאים העליונים והתחתונים והי"ת בראו כן, למען הגדיל מעלתו שיהיה ביכלתו לבחור בטוב, אף שהוא נוטה מצד טבע חמרו ותשוקתו הגופנית אל הרע, כי רק אז תחשב לו בחירתו הטוב לצדקה, אם יש ביכלתו להרע, כי כן אחז"ל במדרש ילקוט רמז י"ד, "אהקב"ה אם אני בורא אותו מן העליונים," (ר"ל לעשותו רק עצם שכלי ורוחני כאחד מצבא מרום) "הוא חי ואינו מת" (ר"ל אז היה יכול רק לחיות חיים מוסריים ושכליים, ולא היה ביכלתו כלל לחטוא, ולא היתה מעלת עשותו הטוב גדולה כל כך) "ואם אני בורא אותו מן התחתונים" (לעשותו רק כשאר בע"ח ונמשל כבהמות) "הוא מת ואינו חי," (ר"ל לא היה עוד ביכלתו להשכיל ולהיטיב ולהשיג עי"ז חיים מוסרים ואמיתיים) "אלא אברא אותו מן העליונים ומן התחתונים, אם יחיה ימות, ואם ימות יחיה," ר"ל ע"כ אברא אותו באופן שאם יחיה לפי טבע חמרו ותשוקתו ימות בבחינת שכלו, ואם ימות בבחינת גופו וחמרו, יחיה בבחינת עצמותו הרוחנית ועפ"י ההנחה הזאת יבאר הרב ז"ל מאחז"ל "אין אדם חוטא, אא"כ נכנסה בו רוח שטות", כי אין הכונה כמו שנראה ממנו בתחילת ההשקפה שבעת חטאו יסורו כח שכלו ותבונתו, כ"א רק שחטאו מסובב רק בעבור המשכו הרבה אחר טבע וכח חמרו ותשוקתו הגופנית, ולא ירצה לשמוע בקול שכלו לבד אשר יחפוץ להרחיקו בכל עוז מכל אשר תבחר בו תאותו החמדית, בהציגו לפניו הרע הגופני והמוסרי אשר יסובב ממנו.
ואחרי כי נודע לנו מכל האמור עד הנה שרק טבע חמרנו ותשוקתנו הגופנית הם בעוכרינו לסבב לנו כל חטא ועון [כמו שהודו בזה גם חכמי העמים מימי קדם כי כן כתב החכם ציצערא בספרו מהזקנה פי"ב וז"ל "על דברת בני אדם המתלוננים על הזקנה באמרם, כי הוא תפיר האביונה ותסיר התשוקה הגופנית, התענוג והעדן הבשריי מלב האדם, אען ואמר, אם ככה את עושה לנו הזקנה, מה יקרת אף נכבדת, בעיני אף נעמת לי מאוד, אם תסירי מקרבנו רק המכשלה הזאת ואבן נגף זה. אשר בו תנגפינה רגלינו בימי נעורינו, וכבר אמר החכם ארכיטאס טארענטינוס, "אין רעה חולה וגדולה יותר לאדם אשר נתן ה' לענות בה מתאותו החמרית ותשוקתו הבהמית, וחפצו העז והחזק לשתות כוס התענוגים והמעדנים הבשריים לרויה, כי מזה נמשכו כל המריבות והמשטמות תהפוכות הממלכות והמדינות אשר תהיינה בארץ, ואין רע עול וחמס עלי תבל אשר לא יצא ממקור משחת זה, מהתאוה הרעה, וממעין התשוקה הגופנית, כי אלה וכחש רצוח גנוב ונאוף רק מאת החמדה העזה יסובו כל אלה, ולולא נתן אלקים לאדם גם שכל ותבונה למשול ולעצור ברות תאותו ותשוקתו זאת, אין צר ואויב מציק לו יותר מאשר תציקהו החמדה הרעה, כי במשול התאוה בלב האדם לשוא נקוה ממנו, כי ילך מישרים, ואם התשוקה החמרית תשתרר במצפוניו, מהר חיש תגרש מקרבו כל מדה ותכונה יקרה, כי כבואה אל תוכו תהי האמת נעדרת ממנו, ונכוחה לא תוכל עוד לנוח בקרבו, והתאוה במשלה בלב האדם תצוהו להתוות ולחקוק תמיד על לוח רעיוניו ציורי התשוקה כפי היכולת למען התענג בחזיונות נפשו הנמאסות המשוקצות האלה," עכ"ל:] הלא מעצמו יבין כל משכיל, כי ע"כ הכינה לנו התורה האלקית ג"כ כלי מלחמה להלחם מלחמת יצרנו הרע בקרבנו, למען השמר מכל חטא ועון, כי אחרי אשר השלימה פקודת הלוים וסדר חנייתם וחניית כל ישראל סביב למשכן באופן שיהיו פניהם תמיד אל הקדש, והכהנים והלוים הקדושים יותר מכל ישראל והנגשים אל ה' לשרתו, אשר בעבור זה נפקדו ג"כ לבד, יהיו יותר קרובים אליו, וצותה לשלח כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש מחוץ למחנה למען יהיה מחניהם קדוש, צותה עתה בפרשתנו איך נעשה מלחמת השכל עם החמדה והתשוקה, ואיך נשתדל לנצחה תמיד, כי על נצוח חמדת ההון והרכוש אה"כ "איש או אשה כי יעשו מכל חטאות האדם," וכו' ואשמה הנפש ההיא וכו', "והשיב את אשמו וכו'," ועל נצוח התאות הבשריות והשמירה מהניאוף בכל מאמצי כחנו, יורה הצווי להשקות האשה הנחשדת מאישה אשר עבר עליו רוח קנאה, למען הראות צדקתה לעיני כל, אם טהורה היא, ולהענישה בגלוי, אם איננה טהורה היא, ונוסרו בה כל הנשים, ולא תעשינה עוד כזמתה, אפס אחרי שמקור כל תאוה ותשוקה חמרית הפורצות את גדר וגבול השיווי הוא רק חימום דם האדם "ואף כי בהיותו בימי נעוריו, ע"כ אם רוצה הוא לכבוש את יצרו צריך הוא לפרוש ולהנזר מריבוי המאכל, והמשקה, ואף כי משתית היין והשכר, כי עי"ז יוחלש כח יצרו, אשר הוא צר ואויב כל אדם. החזק והעצום משכלו, כי כמו שהוא גם מתחבולות אויב בן אדם אשר יצור על עיר להלחם עליה לכרות כל עצי מאכל ולהחריב כל יאורי מצור, למען יוחלשו יושביה ע"י הרעב והצמאון, ויהיו נוחים להכבש ולהלכד אח"כ, כן יכנע גם יצר האדם ותאותו הרעה יותר על נקלה, כאשר ירגיל עצמו למנוע ריבוי האכילה והשתיה ע"י הפרישות והנזירות, וזאת צריך לעשות כבר בטרם תגבר עליו תאותו החמרית, כי כמו שכל איש משכיל אוסף תבואתו בקציר, וקונה שבר רעבון ביתו בעת הזול, ולא יוחיל עד בוא החורף והסתיו, ועת יוקר כל פרי הארץ, כן לא יוחיל איש משכיל להכניע יצרו עד אשר יגדל למעלה ראש, כי אם בטרם יחל להיות גובר והולך, יכבשנו כבר תחת ידו, וע"כ סמך הכ' גם פרשת נזיר והפלאתו לנדור לפ' סוטה להורות שרק ע"י הפרישות והנזירות ינצל האדם מנפול ברשת התאוה החמרית, והרע הגופני האחוז בעקבה, וזש"א ז"ל במדרש שהחל בו הרב ז"ל "למה נסמכה וכו' לומר לך שכל רואה סוטה בניוולה יפרוש עצמו מן היין," אם לא לקחנו איש חלקו בכשרון המעשים כי אם ע"י מלחמה ונצוח. הנה בהיות כלי מלחמתינו בידינו יהי' לנו שכר פעולתנו יותר בטוח: הקודם יתבאר בשני ובשלישי מהז' מספר המדות כי שם נשאל איך יהיה החושב על יושר חוטא. וטעם השאלה כי אחר שקויים וקובל מהכל כי הטוב הוא אשר יכספוהו הכל במחשבתם מצד טבעם ואשר אליו ישימו מגמתם מצד מהותם איך העומד על היושר הזה מהמחשב' אפשר שיחטא לעשות את הרע. והנה אם לא יקבל השכל אפשרות החטא בהיותו חושב על יושר הנה יתחייב שהחוטא הוא מי שאין לו זה הכח לחשוב על יושר. והנה סקר"ט קיים זה המשפט וגזר כי במקום אשר שם שכל לא יעמוד החטא כי אמר במקום אשר שם דעת איך ישלוט אחר עליו להביאו כעבד. וכבר יראה שהסכימו חז"ל לדעתו במה שאמרו (סוטה ג'.) אין אדם חוטא אלא א"כ נכנסה בו רוח שטות שנאמר אשר נואלנו ואשר חטאנו (במדבר י"ב) כאלו הודו שהדעת והחטא לא ימצאו יחד. וגם ישעיה הנביא יראה שהסכים עמהם במה שאמר הוי האומרים לרע טוב וגו' (ישעיה ה') כי הנה לא גנה אותם כשיהיו רוצים ברע כי אין איש אשר לא יכסוף הטוב אמנם אמר שהם סכלים בהכרתם הטוב והרע עד שגזרו על הטוב רע ועל הרע טוב והוא הסכלות על דרך האמת. וכבר אפשר להליץ על זאת הכוונה מה שאמרו כל האומר דוד חטא או שלמה חטא אינו אלא חוטא (שבת נ"ו:) שכל החושב שבהיות החכם בדעתו וביישוב שכלו חטא הוא ודאי חוטא בדעתו וסברתו. האמנה כי הדעת הזה יכחישהו השכל והדת בלי ספק. השכל כמו שאמר החוקר שם כי הנה זה המאמר ישים ספק בדברים הגלויים המפורסמים והוא המצא אנשים חכמים ונבונים שחוטאים בעוד דעתם בהם ואנחנו לא נוכל להכחיש זה כי מי לנו גדולים בחכמה ותבונה ממשה רבן של נביאים ומדוד ושלמה וזולתם. והנה החכמה גזרה גזירה מוחלטת אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (קהלת ז׳:כ׳) ואין הפה יכולה לדבר שבעוד שהם חוטאים הם נעדרי הדעת ותכף לזה המה חכמים מחוכמים וכי על זה הענין ישתנו מהדעת אל הסכלות וממנו אל הדעת כמה חליפות בכל יום כי מעלות החכמה והמדות לא יסורו על זה האופן באשר המה קנינים דבקים קשי ההסרה. וגם לעג הוא שנאמר שהפעולות הטובות האנושיות יתייחסו אליהם ואל דעתם והרעות לא להתיחס. כי אם הם מוכרחים מהדברים אשר מחוץ בעשותם הרעות ג"כ נאמר זה על הטובות ואם כן בטלת מהם היותם פועלים טוב ורע כמו שאמר החכם בפ"ד מהמאמר הג' מהספר הנזכר וגם המה דברי שלמה באומרו כי אין איש צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. והכונה שאם נייחס אליו הטוב גם כן חוייב לייחס אליו החטא. אמנה הדת כי התור' האלהית וכל הנמוסים כלם הוא מבואר שיסודרו על עמודי השכר והעונש והנה הוא מבואר שאין לתורה ולשום נמוס עסק באלו הענינים רק עם בעלי הדעת כי השוטים והקטנים והאנוסים והבלתי יודעים כלם פטורים מהם כי הנה באמת אין אונס גדול מחסרון הדעת או הסכלות בדבר. והנה אם כן כל החוטאים נפטרו מן הדין אם היה שאינם חוטאים אלא אם כן נכנסה בהם רוח סכלות ויהי' הדבר הזה אם כן מוקשה משני צדדיו. אמנם התר זה הספק ופשר דברו ביארו החכם שם על ג' דרכים נאותים. אמנם היותר נכון והיותר טבעי לפי הענין הוא השלישי מהם והוא כי מהידוע שמין האדם לענין זה נחלק לג' חלקים האחד האיש הישר האלהי אשר בכל מעשיו יפעל על פי ההקש השכלי מבלי שיבא לפניו שום התנגדות בהם. והב' הוא הפך זה כמו האיש הבהמי אשר יעשה על פי ההקש הרצוני מבלי שום התעוררות אל הטוב כלל. אמנם הג' הוא האיש האמצעי אשר יראה את הטוב ואת הרע ויעש' הקש על שניהם והיה באפשרותו שידח' המשפט היוצא על פי הקש הרצון ויעש' על פי ההקש היוצא מהשכל או שידחה המשפט השכלי ויעשה כרצונו והנך רואה כי האיש האמצעי הלזה הוא נחלק בענינו כאלו הוא שני אישים מתחלפים האחד החלק אשר בו ישפוט על הטוב והוא השכל והחלק אשר בו ישפוט על הרע והוא הרצון ושנים אלו נקראו אצל חכמינו הקדושים יצר הטוב ויצר הרע והנה כאשר בא לפניו דבר מהמעשים הנופלים תחת הטוב והרע מיד נקראו עליו שניהם ויושבין על מדין זה לעומת זה וכל אחד ישפוט בו לפי עניינו וטבעו. המשל בא לפניו דבר איסור מאכל או ערוה וכיוצא מהדבריה המתאוים הנה השכל ישפוט משפט זה תארו. כל ערב ומתוק מותריי' הוא רע וזה הוא כך אם כן הוא רע וכל רע ראוי להרחיק וזהו כך א"כ פועל כזה חוייב להרחיקו. אמנם הרצון ישפוט בענין אחר ואומר כל ערב ומתוק טוב וזהו כך א"כ הוא טוב. כל טוב ראוי לעשות וזהו כך אם כן ראוי לעשותו. הרי ששתי הכתות נותנין טעם לדבריהם ומראים פנים לאמתתם בדרך ההקש והשכל לא יוכל להכחיש דברי הרצון לגמרי מוסף עליו שמשפט הרצון יראה אמותו לחוש בהווה כי מתיקות וערבות המעשה הוא עומד מוכן לפניו אמנם מה שישפוט הוא מרעת הדבר ההוא הוא דבר שיראה אמותו לעתיד ואינו נראה בהווה. והחמד' יש לה כח חזק לפעול בהווה. ואלו קצות דברי החוקר בזה. אמר עוד אחר זה הסתכל הטב הסב' כפי הטבע ימצא כי זאת סברא כוללת אמנם האחרת היא מהפרטים אשר החוש מיוחד אליהם וכשיעשה משתיהם אחת בהכרח תהיה התולדה וזה תאמר הנפש אמנם הנפעלים יפעל מהרה כמו אם כל מתוק ראוי לטעום ואמנם זה מתוק כמו היין או דבר אחד מהפרטים בהכרח אם יוכל ולא יהי' מונע יפעל זה כי האמנה תהי' שם כללית מונעת לטעום. אמנם זאת יען כי כל מתוק ערב וזהו מתוק פועל זה החמדה החזקה בהווה. אמנם זאת תאמר לברוח ממנו. אמנם החמדה תביא אליו כי היא תוכל להניע כל אחד מחלקי הנפש לכן יקרה לעשות חטא כנגד השכל והסבר' אמנה לא יהי' מנגד מצד עצמו כמו מסופקים כי אם במקרה כי החמדה מננדת אל השכל הישר לא הסברא ולכן בעבור זה הבהמות אינם חוטאים ולא כשרים כי אין להם סברא כוללת כי אם דמיון וזכרון הפרטים. הנה ביאר איך יעמוד החטא בהמצא השכל ואופן הטענות אשר יעשום אצלו וסבת ההפך השכל אל טענת הרצון מבלי שיתחלף מהותו ולא עוד אלא שגמר שהוא הפך ממה שהניחו סוקר"ט והוא שא"א לחטוא אם לא כשיהי' שם שכל כי הסבה שהבהמות אינם חוטאי' ולא כשרים אינה רק שאין להם שכל ולא סבר'. והנה באמת כל דבריו אלו דברי אלהים חיים אשר לקחנום ראשונה מהתור' האלהית וממדרשיה כי החלוק אשר יוסד עליו זה הענין הוא מה שחוייב מתואר הבריא' האנושי' רצוני היותה ממוצעת בין עליוני' ותחתוני' וכמ"ש אברא אותו מן העליוני' ומן התחתוני' שאם יחיה ימות ואם ימות יחיה (ילקוט בראשית רמז י"ד) כי משם יחוייב לפי המנהג הטבעי שהחלק העליוני מהבריא' הזאת מטבעו שיחיה על פיו ולא ימות. והחלק התחתון שימות על פיו ולא יחי'. וזה מפני היות הכרעת נטיית כל אחד מהם מחוייב אל קצהו מבלי שום מונעת. אמנם החלק המורכב הוא אשר לו משפט הבחיר' והאפשרות לבא אל הנצוח הנזכר. וענין זה הנצוח וטעמו ביארה הכתוב במאמר לא טוב היות האדם לבדו (בראשית ב׳:י״ח) אך כמו שביארנוהו שם. כי שם ביררנו שא"א להמצא הפועל הטוב המיוחד אל הבחירה כי אם כשימצא שם התנגדות יטהו אל הרע אשר בבחינת כבשו אותו יקרא פועל טוב כמו שיקרא המנוצח פועל הרע בבחינת מה שינגדו העצה השכלית כי על זה עצמו אמר החכם אין איש בארץ אשר יעשה טוב וגו' (קהלת ז׳:כ׳) אשר חשבנו בדבריו מותר מה כמבואר שם עיין עליו. ואולם זה ההתנגדות אשר בין השכל והרצון בדמותו וצלמו ביארו החכם בספר קהלת ט' בענין נפלא מאד כאשר אמר גם זו ראיתי חכמה תחת השמש וגדולה היא אלי. עיר קטנה ואנשים בה מעט ובא אליה מלך גדול וגומר. ומצא בה איש מסכן חכם ומלט הוא את העיר בחכמתו. ואז"ל עיר קטנה זה הגוף ואנשים בה מעט אלו האיברי' ובא אליה מלך גדול זה יצר הרע. ומצא בה איש מסכן וחכם זה יצר הטוב וכו'. (נדרים ל"ב:) וכבר כתב החכם בסוף המאמר הה' מספר המדות מה שיורה היות האדם קבוץ מה אשר בו נמצאו אישי' מחולקים מהם במדרגת מצוה ומהם במדרגת מצויה קצתם יתיחד להם העשות וקצתם הסבול ודברים כמו אלו זכרנוהו בתחלת שער מ"ג. מכל מקום הנה החכם שלמה ביאר היות שם מלחמה ערוכה ושהמלך הסובב העיר בא בכח טענות חזקות אם מצד מה שיטעון סברא כוללת בהקשיו אשר לא יוכל השכל להכחיש' כי אם ע"ד החלקיות. ואם מצד שחוזק טענותיו הוא נראה נחוש בהווה כמו שאמרנו. אמנם שנמצא בתוכה איש מסכן חכם. ומהראוי שנדקדק למה קראו מסכן כי אם הוא יחיד כנגד הרבים והעצומי' הקמים עליו מסכן למה. אל' שהראה נפלאות מסוד הענין הזה ותקפו. וזה כי כל אנשי המלחמה אשר לנגדו אינם עורכי' עמו רק בכלי מלחמתו אשר גזלו ממנו נמצא שדוד מהנה רש ומסכן וזה שאין אחד מהם שיאמר שידרוש רק טוב כי הפסד תאותם יגזור להם על הרע טוב ועל הטוב רע כמו שאמרנו מהוראת פני הטוב בהקשים והוא מה שאמר הכתוב ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וגו' ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו ותאכל וגו' (בראשית ג׳:ו׳). והוא בנין אב לכל החוטאי' שאינם חוטאי' אלא בהראות פני הטוב שיש במעש' ההוא והוא מה שאמר המשורר באומרו נאם פשע לרשע בקרב לבי וגו' כי החליק אליו בעיניו וגו' (תהילים ל״ו:ב׳). והכונה כי הרשע מחליק לפניו דרכו הרעה להראות בה פני הטוב והנאות וזה היה לו לשנוא למצוא עונו. כלומר שאין חפצו למצוא חובתו כשהוא מכוין אל החטא במה שהוא חטא רק לסבת דבר טוב ולזה כל מה שהוא עושה מהרע או שימנע מעשות טוב יתלה אותו בסבה נאותה מהטוב כמו שיאמר אם אלוה מעות ברבית או אבהל להון באי זה אופן הנה יהי' לי ממון ליתן צדקה או למצות אחרות וכיוצא בו אם אחדל מהלמוד והדעת אמנע מהיוהרא והזדון וכדומה והוא אומרו (שם) דברי פיו און ומרמה חדל להשכיל להטיב יטעון שהרפיון והעצלה הנמצאים לו מהשכיל שהן להטיב עצמו ולהרחיקו מהפשעים אשר יפלו בהם החכמי'. והנה על זה האופן כי האיש החכם ההוא מלבד בדידותו הוא גם כן מסכן כי מצד שכל מנגדיו משתמשים בכליו נמצא הוא שלול ושדוד מהן ולא נמצאו כלי מלחמתו בידו ואין מסכנות גדולה מזו. ועל עוצם היאוש הנמצא בענין כזה נאמר ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא. אמנם אע"פ שגזלו כלי מלחמתו הנה חכמתו עמדה לו אשר בה מלט את העיר ההיא וזה בשיצא אליו זה המסכן ויאמר לו כמה טוב לנו להמליך עלינו מלך גדול ועצום כמוך שאתה תכבד את העיר ואתה משמרה ואתה מנהיגה לפי חפצה ורצונה ועתה אם יש את נפשך לבא הנה שעריה פתוחות לפניך אך דע נא וראה כי ביום כבושך את העיר לא תכון אתה ומלכותך. בוא וקרא בספר הזכרונות אשר בידי מכמה מלכים גדולים כמוך שכבשוה וכלן אבדו אותם ואת כל ממשלתם עמם לא נשאר אחד. והנה המלך ההוא כשישמע דבריו ויתאמתו אליו א"א שלא ישמע ויחדל ואלו הן הדברים האמתיים שראוי להתחכם בהם עם זה המלך הזקן והכסיל אשר בקרבנו אשר הוא בונה עליו מצודים כי הנה העיר ושכניה כבר ייטיב להם בהווה בהתנהגם על תאות העולם וחמדותיו אשר הוא חפץ בהם והוא מה שירצוהו כל אנשיה באות נפשם הבהמית אבל יש לדעת התאוה ההווה ערבה ומתוקה בראשיתה כי מרה תהיה באחרונה אשר א"א להמלט ממרירותה ויזכור כמה עיירות ומדינות כמו אלה ספו תמו לסבת השמעם לו ומלכם לפניהם ראשונה. והנה אם אמרו עליו שהוא כסיל לא שמוהו חרש ודאי ישמע ויחדל. והנה להיות ענין המשל הזה נכבד מאד וגדול בעיניו אמר אחרי כן עמל הכסילים תיגענו אשר לא ידע ללכת אל עיר (קהלת י׳:ט״ו) ירצה עמל אלו הכסילים הוא תלאה גדולה תיגע את החכם אשר הזכירו ראשונה באומרו דברי פי חכם חן ושפתות כסיל תבלענו והיה זה העמל יען לא ידע זה הכסיל וחבריו ללכת אל העיר הקרובה אשר דבר בה למעלה עיר קטנה ואנשים בה מעט וגו'. שאם היה הולך לשם יראה איך ינצח המסכן החכם את המלך הגדול ישמע ויקח מוסר. הנה למדנו מכל זה אופן המלחמה הזאת ומערכותיה ודרך הנוצח בה והמנוצח כי הנוצח הוא הגבור באמת אשר אמרו עליו (אבות פ"ד) איזהו גבור הכובש את יצרו שנאמר טוב ארך אפים מגבור ומושל ברוחו מלוכד עיר (משלי ט״ז:ל״ב) והמנוצח הוא הנפתה אל הטענ' שאינה הגונ' לו להשמע אליה בעת ההיא ואוי לו ולרוע מזלו שלא שם לב אל ההיקש השכלי ההוא אשר יערכהו לו בדבר הפרטי ההוא כי הוא הסבה אשר שם מר למתוק ומתוק למר כי ע"ז וכיוצא היה מתאונן ישעיהו על דרך האמת במאמר שזכרנו ראשונ' הוי האומרי' לרע טוב ולטוב רע (ישעיהו ה׳:כ׳) כי הם גוזרים על ההוה ואינם חוששים לעתיד וכמ"ש האומרים ימהר יחישה מעשהו וגו' (שם). שירא' שהם לועגים וצוחקים ליום אחרון. וגם מה שאז"ל אין אדם חוטא אא"כ נכנס' בו רוח שטות (סוטה ג.) לא כוונו שהוא שוטה ממש אלא שנתערב בפעולתו צד שטות שאינו חושש אל הבא אחריו. ^*וגם מה שאמרו וכו', עתה מבאר הרב ז"ל מחז"ל "כל האומר דוד חטא שלמה חטא אינו אלא טועה" בשני אופנים אחרים, הא', הוא, שרצו חז"ל רק לאמור שלא יחשוב איש שהשלמים האלה חטאו על האופן ההוא הנראה לנו מסיפור הכתוב לפי פשוטו, כי אז באמת היה גדול עונם מנשוא, ולא כסה הי"ת על עונם, להראות עוד אהבתו למו, כי אם בלתי ספק היה עונם יותר קל ממה שנראה מפשט הכ', (כמו שאחז"ל כתובות דף ט' בדוד שנתן אוריה ככל היוצא למלחמת בית דוד גט על תנאי), ובשלמה שבקש לבנות ולא בנה (שבת דף נ"ו) והב' שהכוונה רק שמי שיתנצל בעד חטאו באומר שגם השלמים האלה חטאו, יחטא ואשם גם בזה, בהצדיק נפשו בחללו כבוד השלמים האלה מלבד שעי"ז לא יסור החטא מפחותי הערך אם גם יחטאו הנכבדים. וגם מה שאמרו כל האומר דוד חטא וכו'. (שבת נ"ו:) כוונו בו א' משני דברים או שניהם. אם שיאמרו כי האומר שחטאו על האופן ההוא המפורסם מהחטא אינו אלא חוטא לפי שיקיימו שהש"י נושא פני אהבה עצומ' לפושעים פשעי' גדולים כאלה ואולם הראוי שנאמר בחטאו של דוד מה שאז"ל עליו כמו שכתבנו בשער ס"ג ובחטא שלמה ג"כ מה שאז"ל בקש לבנות ולא בנה וכיוצא (שם). או שיאמרו שכל החוטא ויתלה עצמו באנשי' גדולי' כאלה לומר גם אלה חטאו ודי בזה התנצלות לאיש כמוני אינו אלא חוטא כלומר לא יסור ממנו חטאתו בזה כי חטא הרבים והנכבדי' לא ימנע החטא מכל חוטא אי זה שיהי' וכמ"ש אותה תינוקת לרבי יהושע לסטים כמוך כבשוה (עירובין נ"ג:) והנה זה ענין נכון ודי בו לביאור הקודם:

ואחר שנתישב כל זה על אופנו. הנה מצאנו ראינו שכבר יצא אל המציאות המאמר הא' והעקר אשר חשבוהו האלהיים בענין המציאות. והוא מאמר העצם. כי אחר שיצא. אל המציאה הראשונה הדברים אשר לא היה ראוי לעשות מהם מאמר מיוחד מאלו העשרה לסבות שכתבנו. התחיל המציאה השלימה ממציאות האור שבו נמצא עצם היום הזה הא' ומהותו. והנה היה המאמר ההוא מורה הוראה אמתית על מאמר העצם וכמו שאמרנו אם נבראו אז המאורו' עצמן כי בכמה מקומות בתורה ובמאמרי חז"ל תארו ההיות ועצמות המציאות או המציאו' העצמי אל האור כמו שתארו העדרו ואפיסתו אל החשך. אמר הנביא שמים חשך לאור כו' (ישעיהו ה׳:כ׳) יוצר אור ובורא חשך וכו'. (שם מ"ה): ומאחר שהחשך אינו זולת ההעדר מהידוע שמה שהוא מקביל ההעדר הוא המציאות. ויהיה מאמר יהי אור ויהי אור כאומרו יהי מציאות ויהי מציאות. כי ידיעת ההפכים אחת. והוא מה שראוי שיוקדם במציאות. כי העצם קודם המציאות קדימה טבעית לכל המקרים. ו' ובבחינה זאת יתכן שיאמר עליו יום אחד ולא יום ראשון להיותו המיוחד שבמאמרות ואין שני לו. כי כלם הם מקרים נשואים עליו ויש להם מספר בפני עצמן. אמנם יהיה אמרו אחר כן שני ושלישי וכו' בבחינת המספר לא בבחינת עצמן. ב' וג"כ יצדק עליו אומרו וירא אלהים את האור כי טוב ולא בסתם כי ראה השם יתברך את המציאות כי הוא טוב מצד שהוא מציאות. והבדיל בין המציאות אשר היה אחר הבריאה ובין ההעדר אשר היה קודם לה כהבדל הטוב מן הרע: