ישעיהו יא:ב מחשבת ישראל: עקידת יצחק, באר הגולה, חובות הלבבות ונר מצוה

^*תוכן דברי הרב ז"ל הוא, הנה כבר נודע לך מביאורי לשער י' (בראשית דף ע"ו ע"א) ושער ע"ו (במדבר ל"ד ע"ב ע"ש) כי בעבור היות האדם מורכב מגוף ונפש יש לו גם ב' מיני השגות אשר יקרא אותן הרב בשם "דמות" או "שבלים", השגות חושיות, אשר ישיג אותן השכל המעשיי באמצעות חושי הגוף ממקרי ותארי הדברים הפרטיים והחלקיים המורגשים ממנו, והן נקראית בשם "הכרה", מלשון הכ' "הכר נא הכתונת בנך היא אם לא?" והשגות השכל והן אשר ישיג אותן השכל העיוני מסוגי הדברים הכוללים מגדריהם ועצמותיהם, ד"מ ע"י חוש הראות שלנו יכיר שכלנו המעשיי שהאיש הפרטיי הזה העומד לפנינו הוא ראובן או שמעון ובשכלנו העיוני נדע מהותו וגדרו שהוא ממין האדם שהוא חי מדבר, והשגות השכליות האלה נקראות בשם "ידיעה" מלשון הכ' "כי ידעתיו'" וכו' ר"ל ידעתי והשגתי מהותו, כי הוא יצוה את בניו אחריו לשמור את דרך ה' והנה כשרו ההכרה החושיית היא דבר נקל מאוד ומשותף לא לבד לכל אדם שהוא בריא בחושיו כי אם גם לבל בע"ח מרגיש, כי גם הוא יראה בעיניו ובאזניו ישמע ומשתמש גם בשאר חושיו אפס כשרון ההשגה העיונית הוא רק יתרון האדם שהוא בעל שכל לבד, ונקנה לו רק בעמל ויגיעה ע"י לימוד ועיון והרגל תמידי להתבונן בעצמיות וגדרי הדברים הכוללים האלה, וע"כ למען הקל קנין השגות עיוניות אלה לאדם, השתמשו החכמים מימי קדם במשל ומליצה לדמות ההשגות העיוניות הכוללות האלה לדברים גשמיים ופרטיים המושגים בחושים הנודעים לכל איש, למען יבינו על ידם על נקלה יותר גם העיונים השכליים הדקים והעמוקים, כמו שנראה שברצות שהע"ה להזהיר את האדם לבלתי התעצל בקנין החכמ' האמיתית שהוא מזון וחיי הנפש המשכלת הנביש רעיון זה במאמר "לך אל נמלה עצל" וכו' אשר לפי כשוטו יורה רק שילמוד מהנמל' להכין בקיץ לחמו ולחם ביתו הגופני, כי ע"י ראותו בעין שכלו ודעתו הכרח הכנת המזון הגופני לכל אדם, אשר הוא דבר נקל מאוד להבינו, ישכיל ויבין בעצמו ג"כ עי"ז הכרח קנין החכמה שהוא מזון וחיי נפש הרוחני [וע"כ ר"ל בעבור היות ההשגות החושיות קודמות בזמן לכל אדם ונודעות לו על נקלה בתחלה, השתמשו גם החכמים בשמות אשר הוראתם הראשונה על דברים גשמיים להורות בהם גם על העיונים השכליים [כמו שכתבתי כבר בביאורי לירמיה י' כ"ב וז"ל שם הנה ידוע כי מדרך העברי כמו בשאר לשונות להשאיל השמות אשר הונחו בתחלה לציין בהם הדברים הגשמיים אשר עליהם תפול בראשונה עין האדם בהיותו עוד במעמדו הטבעי למען ציין וסמן בהם גם את מושגיו ומושכליו הרוחנים הדומים בענין מה למוחשים אלה הגשמיום לבלתי הצטרך תמיד להמציא מלות ושמות חדשים אשר יורו כל מושגיו החדשים אשר ישיג רק אח"כ בעלותו בבחינת השתכלותו ממעמדו הטבעיי והבהמיי אל השכליי ועד"ז השאלו גם שמות ראש. רגל. יד. טבור. ירך. צלע. אשר הונחו בתחלה לסמן בהם רק איברי אדם ידועים, להורות בהם גם על מושכלים הדומים באיכותם דמיון מה לחלקי גוף האדם ואיבריו אלה, בי בעבור היות הראש החבר היותר עליון והיותר נכבד בכל הגוף קראו לכל חלק עליון מדבר מה, וכן לכל איש נכבד בחברתו בשם "ראש" כמו "ראש ההר" "ראשי עם" ובעבור היות הרגל חלק הגוף היותר תחתון כמו שהעבור אמצעי שלו, והצלע והירך והכנף בעוף על צדו, קראו תחתית המשכב "מרגלותיו" (רות ג') ואמצע הארץ "טבור" (שופטים ט׳:ל״ז) וצדי הארץ ר"ל צדיה הרחוקים בקצה האופק יקראו פה "ירכתי ארץ" וכן "ירכתי המשכן" (שמות כ״ו:י״ג) ר"ל צדי המשכן, או "כנפות הארץ" (איוב ל״ח:י״ג) כמו "כנפות כסותך" (דברים כ״ב:י״ב) ונאמר (שמות כ״ו:כ׳) "לצלע המשכן" להורות גם כן על צדו. ובעבור היות היד החלק היוצא מן הגוף להתפשט למרחוק נקרא כל דבר יוצא ומתפשט מהכלי לחוץ בשם "יד" "וידות החופנים" (מ"א ז') וכן בעבור עשות האדם כל פעולותיו באמצעות היד, ורק בה יראה כחו לזולתו, הושאל שם "יד" להורות גם על הכח בכלל כמו "וירא ישראל את היד הגדולה" (שמות י״ד:ל״א) וכן הושאל שם "מטה אשר הוראתו הראשונה להורות על גזע אשר ממנו יצאו אח"כ הסעיפים והענפים. להורות על האב וראש המשפחה, אשר ממנו נולדו הבאים אחריו אשר ייוחסו אליו כסעיפים אל הגזע, כמו "מטות אבותם" (במדבר א׳:ט״ז).]] וגם התורה הקדוש' החכימה לעשות כן, כי כל דבריה אף שהם מורים לפי פשוטם על ענינים גשמיים צפונים בכל זאת במשכיותיהם גם עיונים שכליים דקים ועמוקים, באופן שאם הנגלה מהם הוא ענין קדוש, הרעיון הטמון בו היא קדש הקדשים, וע"ז רומז גם מאה"כ "שימו לבבכם על כל הדברים וכו' "כי לא דבר רק (ר"ל הבלתי צופן במחבואו גם רעיון נשגב ונשא) הוא מכם" ומעתה יאמר הרב ז"ל כי גם דיני המלחמה הנתובים בפרשתנו אף שהם מורים לפי פשוטם על מלחמת ישראל עם העמים אשר סביביתם ואיך יתנהגו בה ירמזו גם על המלחמות הפנימיות אשר לאדם בגופו ונפשו, כי מלבד שיש לפעמים באדם מלחמה פנימית בין כוחותיו ולחיותיו הגופניות, אשר ממנה יסובב כל חולי וכל מדוה, יש גם מלחמה אחרת ויותר נסתרת בקרבו, והיא התקוממות התכונות הנפשיות ומלחמת ההתפעליות בקרבו יחד, והנה אף שגם שתי אלה המלחמות הפנימיות המסבבות חולי הגוף וחולי הנפש, תראינה גם כן החוצה על מראה פני האדם, כמו שתראה המלחמה החיצונה לעיני כל, כמו שאה"כ על חולי הגוף "מדוע אתה ככה דל בן המלך" וכו', ועל תכונת הנפש לטובה או לרעה "לב שמח ייטיב גהה ורוח נכאה תייבש גרם" ומאה"כ "מדוע פניך רעים וכו' אין זה כי אם ריע לב" בכל זאת יש עיד הבדל רב ביניהם, כי הן יותר מסוכנות לאדם, ממלחמת אויביו, כי היא תעשה ותלחם לרוב רק בעבור בצע כסף, או מרעה טוב או שאר קנין זמניי ומדומה, אשר ע"כ ידעו גם על נקלה שאר הסוחרים או העשירים לפשר הדבר בין הלוחמים ולעשות שלום ביניהם, אפס חולי הגוף מלבד שהיא מסבב לפעמים גם מיתת בעליו, באופן שאחריתו מר מאוד, יצטרך גם לרפואתו חכמת ותבונת רופא חכם מאוד, אשר ידע ויכיר אל נכון סיבת החולי ומהותה למען ידע ג"כ באיזה אופן ובאיזה סמי מרקחת ושאר אמצעים ראוים יוכל לרפאותו, ואף כי חולי הנפש שהוא רע ומר מאוד לאדם, יען כי על ידו ישחת כבודו, הודו, והדרו האמיתי, ואין איש יוכל לרפאות אותו בשלימות כ"א הי"ת לבדו, אשר הוא היותר שלם והיותר חכם מכל הנמצאים זולתו, כי רק הוא לבדו רופא הנפשות האמיתי, כמא"הכ "רפאני ה' כי נבהלו עצמי ונפשי נבהלה מאוד", וכו', וע"פי ההקדמה הזאת ישתדל הרב ז"ל לבאר שכל מה שנאמר בפרשתנו מדיני הנהגת ישראל במלחמותיהם נגד כל אויביהם מסביב, אף שלפי מראהו החיצוני יורה רק על המלחמה החיצונית, בכל זאת צפון בקרבו גם משפט הנהגת כל איש ישראל נגד איוביו הפנימיים שהם תשוקותיו ותאותיו החמריות והתפעליותיו הגופניות, אשר כהמון מים רבים תהימנה בקרב איש ולב עמוק. גם יבואר עוד לפנינו במה שיבוא בשער הזה, כי נצחון האיוב החצוני ותשועת ישראל מיד צר, תלוים ומסובבים רק מהי"ת. אשר רק בלכתם בדרך המוסר והמישרים לשמוע בקולו ולכבוש כפי יכלתם האנושית בבחירתם החפשית את יצרם הרע שהוא האויב היותר גדול אשר יארוב להם במסתרים במצפוני לבם אשר ע"ז יורו גם המצות הנאמרות בפרשה בהשקפה ראשונה רק על המלחמה הגופנית והחיצונית (כמי שיבואר עוד לפנינו) יעזרם לא לבד להכניע אותו תחת ידם, כי אם יתמוך גם בימינם לעמוד נגד אויביהם החיצונים ולהדבר צריהם תחתיהם וע"ז רומז גם מאחז"ל שהחל בו הרב ז"ל "על אויביך כנגד אויביך וכו' אם עשית כל הסדר האמור בענין סוף שה' אלהיך נתנו בידך. מהיותני מחוברים משני החלקים הידועים והנגלים נתחייבו לנו שני מיני דעות או שכלים. האחד נקשר עם החמר השקר טבעי והוא המכיר ומשיג בענינים החלקיים אשר מציאותם בפועל באלו החמרי' החלקיים המורכבים. והשני המשיג בענינים אשר מציאותם לבד הוא בשכלים. דרך משל אנחנו משיגים את פלוני זה הרמוז הוא חי מדבר הנה ההכרה האישיית שהוא פלוני זה השגנוה באלו החושים החומריים מצד מה שירגיש אותו בגלמו וקומתו ושאר מקריו אמנם שהוא חי מדבר אנחנו משיגים אותו בכח נכבד מזה והוא השכל המשיג בכוללים שזה הפלוני מצד שהוא איש מדבר אינו חלקי והמאמרים מבדילים אלו ההשגות בטוב. אמנם יראה שהענין הראשון האישיי הרמוז יאמר בשם הכרה כמו שאמר מצאתי חן בעיניך להכירני ואנכי נכריה (רות ב׳:י׳-י״א). והענין השני ככולל יאמר ידיעה שהוא הודעת הדבר בגדרו. וכמו שאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו וגו' (בראשית י״ח:י״ט) אמר שידעו בגדרו ומהותו אשר לו ימשכו הסגולות אשר הזכיר למען אשר יצוה וגו'. ובמאמר ואתה אמרת ידעתיך בשם (שמות ל״ג:י״ב) כתבתי ענין נחמד מזה המין. והנה הוא מבואר כי ההשתמש בענין הראשון מההרגש וההכרה הוא נקל מאד כי הוא דבר כולל משותף לכל חי מרגיש אמנם ההשחמש בשכל היודע הוא עניך קשה וצריך למוד ועיון ותושיה רבה ולזה שמו החכמים הראשונים בענין המראה לראות בו עניני השני. וזה כי כל דבר מושכל שהעמידה עליו תקשה על המשיג יראו דוגמתו בענינים המורגשים המושגים אצלו ראשונה ויהיה לו זה כסולם מוצב לעלות עליו וזה ענין המשלים כלם שראש ממציאם היה שלמה הע"ה כמו שזכרו חז"ל ודברי ספריו יוכיחו ופרסום אמריו בספר מיוחד משלי שלמה בן דוד וגו'. כי הנה כל מה שמצא ענינו קשה לציירו בנפש המשילו במה שנמצא מורגש חוץ לנפש בכל הדברים אשר דבר ואשר הוא מפורסם יותר מזה הענין הוא אומרו לך אל נמלה עצל וגו' אשר אין לה קצין וגו' תכין בקיץ לחמה וגו' (משלי ו׳:ו׳) כי עם שהוא מוסר לעצלים להכנת הדברים הצריכים לחיי גופיתם הוא מבואר שכוונתו היתה על הלחם המיוחד אשר עליו תחיה נפש האדם כי יחיייב מכח המשל כי כמו שמציאותם הוא נבדל ברוחק גפלא כן יהיה מזונם נבדל תכלית ההבדל וכן אמר ארבעה הם קטני ארץ והמה חכמים מחוכמים הנמלים כו' השפנים כו' (שם ל') וכבר זכרנום בשער ע"א וזולת אלו היותר שהיה שלמה חכם תקן משלי' הרבה (קהלת י״ב:ט׳) ודי בזה. ואין שום ספק כי על זה שענין נשתמש' התורה האלהית בכל אשר תדבר כי עם שחצוני דבריה המה ענינים נפלאים הכרחיים על מקבליה ידיעתה ועשייתה הנה לא סרה מרמוז בהם אל ענינים עמוקים ודקים נפשיים יהיו כתרים ועטרות בראש הדברים ההם הנגלים הדברים המפורסמים בה יהיו קדש והנסתרים קדש קדשים. כי על זה אמר שימי לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום אשר תצום את בניכם וגו' כי לא דבר רק הוא מכם וגומר (דברים ל"ב) כמו שביארנו זה אצל הדבור מגן עדן מקדם בשער ז' וקיימנוהו בספירי המשכן וזולתו ואין שום בעל שכל יכול להכחישו זה ולא להפטר מעיונו והשגחתו כי בקבלת זה יותרו כמה ספקות מלב הסכלים בעמדם על ספורי התורה האלהית כמו שזכרנו שם ומהנאות שאלו הענינים מדברי המלחמות אשר אנחנו בביאורם יהיה מזה המין תדבר בערירם הכרחיים אל כחיים הזמניים המפורסמים ונותנת בהם הסדר היותר נכון שאפשר ותרמוז אל ענינים נפשיים שכליים בהם יקנו הלוחמים ההצלח' המפורסמות אשר ילחמו בה גויי בגוי ממלכ' בממלכ' הוא ידוע ומפורסם חוץ לנפש גם סבתם אינה נעלמת כי הכל יודעין שהוא הממון הארץ המרעה או המקנה וכיוצא מאלו הקנינים המדומים. ולזה כבר ישימו פשרניהם המסכימים ביניהם אנשי מקנה או סוחרים עשירים. אמנם יש מלחמה אחרת שאם היא גם כן נכרת באלו החושים המרגישים כמו שאמר מדוע אתה ככה דל בן המלך בבקר בבקר (שמואל ב' י"ג) כי מי שיש מלחמות הליחות בתוך גופו חוייב שיראו האותות על פניו והמלחמ' הזאת היא יותר מסוכנת מהראשונ' כי הראשונ' היא על דברי הממונות וזאת תמית גופי האדם והמכיר בתקונה צריך להיות יותר חכם לפי שהסבות אינן מפורסמות כראשונות. וראוי לבקש הרופא הטבעי שיכיר באותותיו סבת המחלוקת בליחותיו וכחתיו וישתדל להסכימם ולהשוותם עד שישאר שלם בגופו כמו שהשתדלו הראשונים להשאירו שלם בממונו. אמנם יש מלחמה אחרת יותר נסתרת ויותר מסוכנת והיא התקוממות התכונות ורוע הפעולות כקנאה והתאוה והחמדה והזדון והכילות ושאר הפחיתיות המתגברות באדם להרים יד במלך הוא החלק השכלי כי זה באמת חולי רע הוא ונפש הוא חובל ועם שזה כבר יוכר בפני האדם כמ"ש החכם לב שמח ייטיב גהה ורוח נכאה תיבש גרם (משלי י״ז:כ״ב). ושמחת הלב תתחזק בתוכן הפעולות הישרות כמו שתדאג הרוח בהפכיהם. ולזה אמר שעצב הפנים באנשים הבריאים יעיד על רוע מחשבותיהם כמו שאמר ארתחשסתא המלך אל נחמיה התרשת' מדוע פניך רעים ואתה אינך חולה אין זה כי אם רוע לב (נחמי' ב') כמו שנתבאר זה בשמחת החג שער ס"ז פ"ז. עם כל זה המכיר בה והיודע ברפיאתה צריך להיות יותר חכם ויותר שלם מהנמצאים אצל הראשונות כי הוא רופא הנפשות. ולפי שהוא יתעלה הוא רופא כל בשר ומפליא לעשות ואין זולתו אליו היה קורא המשורר לרפואת מחלה זו באומרו חנני יי' כי אומלל אני רפאני יי' כי נבהלו עצמי ונפשי נבהלה מאד ואתה יי' וגו'. שובה יי' חלצה נפשי וגו'. כי אין במות זכרך בשאול מי יודה לך (תהלים ו'). יאמר שעם שכל מיני החלאים הן גופיים הן נפשיים הכל בידו לרפאת הנה מה שיבקש מלפניו יותר שישוב ויחלץ נפשו ממות כי הוא הענין היותר מסוכן בלי ספק כי במות הנפש אין זכרון השם יתעלה עוד בה והוא אבדנה המוחלט וכן אמר במקום אחר אין מתום בבשרי מפני זעמך אין שלום בעצמי וגו'. הבאישו נמקו וגו'. וסוף יי' נגדך כל תאותי וגו' (שם ל"ח). ירצה שעם שאין מתום בבשרו מכני זעם החולי או החולשה אשר ישולח בו מאת השגחתו יתעלה הנה הוא מתפעל יותר מפני חטאתו ^*שהוא החולי המיוחס אל קדחת העצמות כצ"ל ור"ל שידיעת חטאו ועונו נחשבת לאדם כקדחת במוח שבעצמות, שהוא חולי מר ונמהר מאוד, הכולל כל הגוף אשר לא על נקלה יוכל להרפא עוד. שהוא החולי המיוחס אל קדחת העצמות אשר אין תרופה ממנו אלא מידו יתעלה אשר נגדו כל תאותו וכו'. והנה אם כן הטוב והנאות שנדבר באלו המלחמות בשני פנים אלו יהיה האחד הענין הנראה מפשוטן של דברים אל הענינים הידועים והמפורסמים לחיים הזמניים ויהיו למשל והוראה אל המלחמה הנסתרת והמושגת בשכל אשר תגיע תועלתו לשני העולמים. ^*אמנם הענינים וכו' ר"ל כי שלשה ענינים הם המצטרכים לכל עושי המלחמה, ברצותם להלחם את אויביהם כדת וכמשפט הקבוע בין כל העמים, ולהכניע תחתם, הא' דבר שפתים, שיודיעו להם תחילה בטרם יחלו להלחם אתם, הסיבה אשר בעבורה הם רוצים להלחם עמם, ולקרוא להם לשלום אם יעשו רצונם לכל אשר יחפצו, ולדבר אח"כ על לב אנשי המלחמה ולעורר אותם, ולהרהיב עוז בנפשם לצאת לקראת נשק מבלי אימתה ופחד מחמת האויב, הב' העצה, ר"ל ידיעת האופן איך תעשה המלחמה. ד"מ לכמה חלקים יחלקו המחנה, באיזה מקום ובאיזה זמן יחלו להלחם, ואיך ישימו להם אורבים, וכדומה הג' הגבורה, ר"ל שישתדלו אנשי הצבא כפי יכלתם להתחזק ולהתאמץ, ולהשים פניהם כברזל ומצחם כנחושה לפני האויב לעמוד חזקים כראי מוצק ולא ימושו ממקומם, אף כי שלא יפנו עורף לפניו אף אם תגבר ידו בתחלה עליהם, כי אם ילחמו נגדו בכל מאמצי כחם עד אשר תעוז ידם עליו, והנה על שלש אלה רמז סנחרב הלוחם הגדול באמרו "אך דבר שפתים עצה וגבורה למלחמה" וכולם נרמזים גם בפרשיות אלה, הפרשה הראשונה תצוה על דבר שפתים במאה"כ "והיה כקרבכם וכו' ודברו השוטרים" וכו' והפרשה השניה "כי תצור אל עיר להלחם" תתן העצה הנכונה לעשיית המלחמה, כי מלבד שמאה"כ "וקראת אליה לשלום" הוא דבר שפתים מלמד אותנו גם עצת שלום, וכי כל תכלית עשותנו המלחמה צריכה להיות רק לסבב השלום, כמו שהארכנו בזה כבר למעלה בשער פ"א עיין ביאורנו במדבר דף צ"ה ע"ב. וענין הגבורה האמיתית המצטרכת לנצחון האויב, מבואר במאה"כ "כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה' אלהיך בידך" שהכונה אם גם תערוך מלחמה כראוי, תדע כי רק לה' הגבורה, ורק הוא יתן אויבך בידד ולא בכח ועוצם ידיך ובתחבולת שכלך לבד תעשה חיל במלחמה. אמנם הענינים הראשיים שהם העקרים שהלוחמים משקיפים אותם בפעולתם זאת הנה שזכרם הלוחם הגדול סנחריב ושלח אותם אל חזקיהו מלך יהוד' ירושלם באומרו אמרתי אך דבר שפתים עצה וגבור' למלחמ' (מלכים ב י״ח:כ׳) יראה שהדברים ההכרחים אשר חוייב כל לוחם לתת לב אליהם הם שלשה אלה הראשונ' דבר שפתים וזה כי דבר ידברו בראשונ' ביניהם לאמר ולהזכיר דבר אשר עליו יהיה ההתקוממות ואם הוא כדאי לערוך עליו מלחמ' או לאו ותחת זה דברי ההתלמדות והזריזות אשר צריך שישמיעו את העם הלוחמים לראות אם קבלו עליהם ענין הסכנה במלחמ'. והשנית היא העצה הנכונ' על אופני עשייתה איך ובמה ולקיחת העזר ומנוי שרי צבאות ויתר הדברים לפי חמר הנושא ומדרגתו כמו שנמצא בענין אבשלום אשר הרבה עצות עם אחיתופל ראש היועצים וזקני ישראל ולסוף אמר קרא נא גם לחושי וגו' (שמואל ב י״ז:ה׳) כי לפי חומרת הענין הכל הוא צריך. אבל קורא אני עליו באין תחבולת יפול עם ותשועה ברב יועץ (משלי י״א:י״ד) ירצה כמו שבהעדר העצה יפול העם כן תפול התשועה ברוב היועצי' שאין טוב העצה ברוב היועצים כי אם בהמצא רבוי המחשבות וחלקי האפשרות כלן בלב היועץ האחד כי המחשבות הרבות הנמצאות בלב אחיתופל הטיבו העצה והרבוי הנמצא ביועצים הפיל ישועתו אבל ה' יעץ ומי יפר ועצת ה' היא תקום כי מטוב העצה להיות יחיד'. והשלישית היא הגבור' והוא הוצאת העצה אל הפועל כי זריזות המעש' במה שתקדם העצה הנכונה ההיא תקרא גבור' כמו שאמר הנביא רוח עצה וגבור' (ישעיהו י״א:ב׳). וכבר שם המליץ העצה ביד העצל כאבוק' ביד העור וככנפי הנמלה לא לעזר ולא להועיל כי אם לבושת גם לחרפה והוא מבואר ותחת זה ההכנס בקשרי המלחמ' וסבול צערה מכותי' ומכאובי' מכל מיני הצער והנזק שימצאו בה והענין מפורסם מאד. והנה שלשת העקרים האלה זכרם זה המלך העריץ בדבריו אשר סמך אל הדברים הראשונים כי על הדבר הראשון שהוא דבר שפתים אמר עתה על מי בטחת כי מרדת בי (מלכים ב י״ח:כ׳). יאמר שזה הדבר אשר הניחוהו ביניהם לסבה חזקה לעורר עליו מלחמ' כי היה לו חרפה גדול' שימרוד בו לצאת מתחת ממשלתו וכל שכן אם היה זה לבטחו במלך אחר שנתדמ' לו היותו גדול ממנו. ובכלל דבריו שאם היה רואה חזקיהו שהדבר הזה אצלו גם כן הוא ראוי לערוך עליו מלחמה כי לא ירצה לשוב ממנה אמר כי יש לו לתת לב על השנית והיא העצה ותפס אותו עליה ואמר עתה על מי בטחת על משענת הקנה הרצוץ מלך מצרים אשר אין צריך לומר שלא יועיל לך כנגדי אבל יזיק כי מטבעו להסתכל אל תועלתו עם כל הבוטחים בו ולזה לא יועיל לנעזרים ממנו אבל יזיקם ואם כן אינה עצה טובה לך שתעזר ממנו. וכי תאמרון אלי אל ה' אלהינו בטחנו וגו'. הלא הוא חזקיהו אשר וגו' (שם). והנה אתה נשארת לבדך ואפס עצור ועזוב. ואחר שתפסו על רוע העצה תפש עליו על השלישית והיא הגבורה ואמר שאין בידו כח וגבורה להוציא אל הפועל שום עצה בזה מה שנתבאר לו זה ממיעוט העם אשר עמו וחולשת הכח ורפיונם ולזה אמר ועתה התערב נא את אדוני את מלך אשור ואתנה לך אלפים סוסים אם תוכל לתת לך רוכבים עליהם (שם) ועתה שאתה עיף ויגע ועמך לא יעצור כח לרכוב על הסוסים איך תשיב את פני פחת אחד עבדי אדני הקטנים וגו' (שם). והנה על שלשה עקרים אלו נסדרו אלה הפרשיות שזכרנו ראשי פרקיהן בתחלה כי הנה הפרשה הראשונה באמת ענינה הוא דבר שפתים מהענין הקודם במלחמות כמו שאמר ונגש הכהן ודבר אל העם שמע ישראל וגו'. ודברו השוטרים אל העם לאמר מי האיש וגו'. ויספו השוטרים לדבר אל העם ואמרו וגו'. ובסוף והיה ככלות השוטרים לדבר אל העם ופקדו שרי צבאות בראש העם. אמנם הפרשה השנייה הוא ממש ענין העצה והיא כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום והיה אם שלום תענך וגו'. ואם לא תשלום עמך וגו'. וצרת עליה. וכן בפרשת כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה לא תשחית את עצה וגו'. רק עץ אשר תדע וגו'. כי כל מה שתכלול בזה הוא באמת מהישרת העצה הנכונה בעניני המלחמות כמו שיתבאר. אמנם הגבורה והיא הוצאת העצה אל תכלית הפועל והנצחון הוא מה שאמר בביאור אחרי כן כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה' אלהיך בידך וגו' וראית בשביה וגו'. כמו שיבא. והנה בכל אחד מהן יהיה הנגלה מענינה הדבר המפורסם ממנה. אמנם הנרמז היה ענין המלחמה הנסתרת תחתיה ואשר סכנתה יותר עצומה בלב אנשי השכל כמו שזכרנו. ולזה ראוי שנבוא עליהן בשני הענינים אחד לאחד. אמנם יהיה הדבור בכל אחד מהנה אחר זכרון הספקות הנופלות בה אשר מחמתן נתעורר אל הענין הנסתר מהם בלי ספק:

וכל זה משל נאות וראי' נכונה לחיוב הנמשך והוא ההבדל אשר בין זאת האומה המיוחדת לאומות העכו"ם כי הנה להיותה היותר שלימה בצורת' בעודה בקיומ' עד שכבר תהיה מדרג' בפני עצמה כמו שאמרנו בשער ט"ו יתחייב היותה בהפסד צורתה היותר חלושה שבכלן משני צדדין. האחד לסבת החמר. והשני מצד הצורה. אמנם לסבת החמר כפי מה שאמרנו שמעלת הצורה תדקדק החומר ותחלישהו בלי ספק. משל לכלים הדקים והנחמדים הנעשים בחרושת אבן ובחרושת עץ כי בהיותם בשמיר' מעולה הנה יש להם מעלה נפלאה על פשוטי החמר אשר מהם נחצבו. אמנם בהבטל שמירתם חזקם ותקפם הגלמית הנמצאת להם ראשונה כבר אבדה במה שהתיכה מהם המלאכ' והשמיר' המעמדת אותם לא תמצא ונמצאו קרחים מכאן ומכאן ויהיה ההשחת' וההפסד להם קרובים מאד. וזה עצמו נמצא למין האדם כי להיותו היותר דק מהנמצאים הטבעיים והיותר רחוק מהיסודות הראשונים בהרכבתו מכלם יהיה היותר שלם שבהם בהיותו בהווייתו. אמנם היותר נכון ומעותד אל ההפסד מכלן אשר לזה אמר הנביא ורחק ה' את האדם ורבה העזוב' בקרב הארץ (ישעיהו ו׳:י״ב) כפי מה שכתבנו קצת והיות זה הענין מיוחד אל האומה הזאת מזה הצד על כל זולתה ביארו יחזקאל הנביא באר היטב באומרו בן אדם מה יהי' עץ הגפן מכל עץ הזמור' אשר היה בעצי היער היוקח ממנו עץ לעשות למלאכ' אם יקחו ממנו יתד לתלות עליו כל כלי הנה לאש נתן לאכלה את שני קצותיו אכלה אש ותוכו נחר היצלח למלאכ' הנה בהיותו תמים לא יעשה למלאכ' אף כי אש אכלתהו ויחר ונעשה עוד למלאכה לכן כה אמר ה' אלקים כאשר עץ הגפן בעצי היער אשר נתתיו לאש לאכל' כן נתתי את יושבי ירושלם (יחזקאל ט״ו:ו׳) אמר בן אדם שים לבך להבין ההבדל אשר בין עצי הגפן מכל עץ שאינה מצד גודלה וחוזק חומרה עליהם רק מצד שבח פריה וא"כ שים לדעתך על הזמורה אשר תמצא בעצי היער שתעשה באושים או שאין לה פרי כל עקר ותדע שאין בכל עצי השדה פחות ממנה לפי שהפרי אין בה. והחוזק לשום מלאכה הוא נעדר ממנה מתחלת הוייתה א"כ מה תועלת יש בה כי אם לאש וכ"ש שאמר שאחר שנתן לאש לאכלה ואם תכבה בשני קצותיה לא יצלח לכל כן הענין בעצמו ביושבי ירושלם כי אין מעלתם ברובה ובחזקם ובגבורתם רק מצד שבח פרי מעשיהם שנמשלי' אל הגפן בהם כי הוא הפרי המשמח אלהים ואנשים. ^*וכבר נתפרסם וכו', כוונתו, כי כמו שיש לגפן ג' מיני פירות, הא', בוסר, הב', הענבים המבושלים, והג' היין היוצא מהם, באופן שברכותיהם שונות, כי על הבוסר מברכים בפה"א, ועל הענבים בפה"ע, ועל היין בורא פרי הגפן, ויחס הבוסר אל הענבים כיחס הדומם פחות המדרגה אל הצומח, והיין הקובע ברכה לעצמו משובח ומהולל מכל שאר הצמחים, כן יש גם באדם ג' כוחות נפשיות הצומחת, החיונית והמשכלת אשר בעבורה לבדו נקרא בשם "אדם" הנבחר מכל בע"ח, וע"כ דמה הכ' פה את בני ישראל אשר ביחוד נקראים בשם "אדם" אל הגפן. וכבר נתפרסם שנמצאו בה שלשה מיני בועלות מתחלפות בעניניהם ובברכותיהם בוסר ב"פ האדמה ענבים ב"פ הען יין ב"פ הגפן. האחד תתייחס אל הדומם. והשנית אל הצומח. והג' אל האישיות המיוחד מצד מה שהוא גפן. וכן נמצאו באדם ג' כחות כנגדן כי את זה לעומת זה עשה האלהים ורצוני באדם ע"ד שארז"ל אתם קרוין אדם (ב"מ קי"ד:) כי בהם לבדם נכללו שני סוגים והבדל מיוחד מהשהוא אדם ממש כמו שכתבנו בשער מ"ד ח"א. וכן היו בגפן שני פירות כוללים ואחד מיוחד במה שהוא גפן ממש אמנם כאשר יהיו בשלמותם ימצא הגפן הנכבד הזה בשלמותו. אמנם כשיתקלקל הגפן הזה ולא יוציא פירותיו כהוגן הוא העץ היותר פחות מכל העצים מצד חמרו אשר לא יועילו ולא יצילו את עצמם מיד להבת המקרים והעונשים כשתסתלק השגחת הש"י מעליהם. והנה אחר שיתחיל הפורעניות בהם מכל שכן שלא יתחזקו לעמוד ולהתיצב כנגד שום אדם כי הנה בהיותם על שלמותם לא היה בהם כח לעמוד מפאת חוזק חומרם וטבעם כי לא בחרבם יירשו ארץ. ואביהם יצחק אמר הקול קול יעקב והידים ידי עשו (בראשית כ״ז:כ״ב) וכמ"ש אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם וגו' (תהילים כ׳:ח׳). וכ"ש שלא יוכלו עמוד כאשר התחיל' הפורעניות לחסר בהם ולהתישם ולזה חוייב להם שישתדלו בכל עוז לעמוד על שלמות צורתם אחר שהחמר אשר בהן כפי חבתן בשלמותן כך הוא היותר חלוש והיותר רפה שבחמרים. אמנם מצד הצורה הם ג"כ יותר עלולים מכל זולתם לפי מה שנשרש אלינו מכל החכמים שההתחלה כל מה שהיא יותר שלמה יהיה הנזק הבא מהפסדה יותר חזק כי על כן היו הנפסדים שבאנשים יותר רעים מהחיות הרעות כמ"ש ג"כ זה החכם בפ"ז מהשביעי מספר המדות. וכבר כתבנו זה אצל פרה אדומה שער ע"ט ומזה חוייב שתהיה האומה הזאת עלולה ומעותדת אל ההשחתה וההפסד יותר מכל זולתה לפי שההתחלה בה היא יותר שלימה שבהתחלות וכמ"ש שה כפי חבתן כך היא טומאתן. וזה הענין אשר מצד הצורה ביארו ירמיהו הנביא על צד היותר נכון שאפשר באותה נבואה שאמר כה אמר ה' אלי הלוך וקנית לך אזור פשתים ושמתו על מתניך ובמים לא תביאהו ואקנה את האזור כדבר ה' ואשים על מתני וגו' קח את האזור אשר קנית אשר על מתניך וקום לך פרתה וטמנהו שם בנקיק הסלע ואלך ואטמנהו בפרת כאשר צוה ה' אותי ויהי מקץ ימים רבים ויאמר ה' אלי וגו'. ואלך פרתה ואחפור ואקח את האזור מן המקום אשר טמנתיו שמה והנה נשחת האזור לא יצלח לכל (ירמיהו י״ג:ז׳). ^*כי מהראוי שיתבונן וכו' ר"ל כי ארבע מעלות נפשיות תיוחסנה לאומה הישראלית כל עוד היא דבקה בה', ושומרת חקיו ומשפטיו האחת, כי היא גוברת אז בעזר הי"ת על כל העמים להיות עליון על כל גויי הארץ, והב' כי אז כל מעשיה נאותים ומתוקנים כראוי, עד שתהולל בעבור זה בפי כל, ועל פני כל תכבד, והג' כי בלכת אנשיה בדרכי התורה השומרת אותם תמיד מפרוץ גדר השיווי והראוי בכל הנאות גופניות, ישארו תמיד גם בריאים ונשמרים מכל חולי ומדוה אשר לרוב רק בעקב פריצת גבול הראוי במאכל ובמשתה ובשאר תשוקות המותרות יבואו לאדם, ועי"ז יהיו תמיד בני האומה הזאת לרוב גם יפה תואר ויפה מראה, אחרי כי החלאים החיצונים והתשוקות החמריות הסוערות ומתרגשות בקרב איש ולב עמוק הם לרוב הסיבה, כי חשך משחור תואר ומראה פניו החיצונים, והד' כי אז שכינת כבוד הי"ת דבקה בהם, והם כלם עם קדוש לאלהים, ועל כל אלה ארבעה רומז מאה"כ (דברים כ״ו:י״ט) "ולתתך עליון וכו', לתהלה ולשם, ולתפארת, ולהיותך עם קדוש" וכו' והנה האזור הוא אות וסימן לכל אלה הארבעה מעלות, כי כפי הנודע בגדי בני קדם הם ארוכים ורחבים מאוד ובעבור זה הם מונעים אותם מעשות מעשיהם כראוי ואף כי ללחום מלחמתם, אם לא יחגרו מתניהם באזור, וע"כ יורה גם פעולת חגירת האזור על הגבורה וההכנעה לפעול גדולות כמאה"כ "אזר נא כגבר חלציך" גם רק ע"י חגירת האזור יהיו בגדי אדם (הרומזים גם על מידותיו ותכונותיו הנפשיות כמ"ש למעלה ויקרא דף ס"ד ע"ז) מסודרים ומתוקנים ויפים כראוי לכבוד ולתפארת והאדם בעצמו הוא על ידו נאה והדור בלבושו כמו שנראה בבגדי כהונה "וחגרת אותם אבנט" (שמות כ״ט:ט׳) ובדוד שהיה חגור אפוד בד, והם ג"כ רק על ידו קשורים ואחוזים ודבוקים היטב בגופו, וע"כ יהיה האזור אות וסימן לא לבד על הגבורה והעוז, כי אם גם על הסדר הראוי, הנוי והיופי, והדיבוק והקישור ולמען הראות לבני ישראל כי כל ארבע המעלות הנפשיות הנכבדות האלה תאבדנה מבעליהן אם לא ישמרו אותן בשמירה מעולה, או שיחדלו מהשתמש בהם, כי כפי הנודע יוחלש כל כח נפשיי גם ע"י מניעת והעדר השימוש בו, (כמ"ש למעלה במדבר דף מ"ב ע"ב) נצטוה ירמיה לקנות אזור פשתים ולשומו על מתניו, ואף שילוכלך שם ע"י הזיעה לא יביאהו במים לכבסו (מה שרומז כי יחדל ממנו השמירה הראויה והמצטרכת לו) ואח"כ יטמנהו בנקוק הסלע על שפת נהר פרת ימים רבים, מה שיורה על מניעת ההשתמשות בו, וכאשר נשחת האזור עי"ז עד אשר לא הצליח עוד לכל, הודיע להם בזאת כי גם כל מעלותיהם הראשונות אבדו מהם בעבור מניעתם לשמור אותן כראוי, ולהשתמש בהם תמיד, כי הלכו אחרי ההבל ויהבלו לזנות אחרי אלהי נכר ולעזוב עי"ז חוקי התורה הצדק והמישרים באופן שהם עתה בתכלית ההפסד וההשחתה כאזור הזה הנשחת אשר לא יצלח עוד לכל, ובעבור היות האזור סימן כל המעלות היקרות והנכבדות, נאמר לא לבד מאליהו הנביא ע"ה (מלכים ב א׳:ח׳) ואזור עור אזור במתניו, כי אם גם להורות שבאחרית הימים תשובנה כל המעלות האלה עוד לישראל ואף כי למלכם המשיח אשר הוא הראש לכלם אה"כ (ישעיהו י״א:ה׳) ממנו ונחה עליו רוח ה' וכו' והיה צדק אזור מתניו והאמונה אזור חלציו," כי ענין האזור ומה שיורה עליו ישוב לאיתנו הראשון, ולא יפסד עוד לעולם. כי מהראוי שיתבונן האדם בענין זה המשל כי מה ראה שיקח אזור כי אם מפני שאמר כי כאשר ידבק האזור אל מתני איש וגו' (שם) הנה אינה טענה גם כי הבגדים חגורים בו ודבוקים אל מתניו יותר ממנו ולמה צוה שיקנהו ושיהיה של פשתים ושלא יביאו במים אבל הכוונה לו לרמוז אל מה שאמרנו מענין הויית הקנינים הנפשיים ושלמותם בהיותם בהוייתם ותכלית הרע הנמצא בהפסדם. וזה כי האזור לפי מנהג ספורי הנבואה נתייחסו אליו ארבע מעלות נפשיות גדולות מצד עניניו ואופני שמושיו והם אשר כתבנו אותם בפרשת בלעם שנתיחד אל האומה הנבחרת הזאת אשר סדרם הוא באומרו כנחלים נטיו וגו' ובמעט השתכלות יוסכמו אל הנזכרות נעשה אדם בצלמנו כדמותנו והמה אשר זכרם משה באומרו ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה לתהלה וגו'. (דברים כ״ו:י״ט) כמו שכתבנו שם שער פ"ב. אמנם השם הוא הקנוי במעלת הגבורה אשר בה מתפשט השם בעולם כמו שהיה לאומה זאת על הנסים ועל הפורקן ועל הגבורות שנתפרסמו ההם בעולם והוא הדבר המתיחס אל האזור יפה באומרו אזור נא כגבר חלציך וגו' (שם ירמי'). לבש ה' עוז התאזר (תהילים צ״ג:א׳). והנה מאמר ולתהלה הוא תקון המעשים הנאותים כד"א אשה יראת ה' היא תתהלל וגו' (משלי ל״א:ל׳). והוא ג"כ מיוחד אל האומה הזאת בהישרת המעשים התוריי' האלהיי' והוא ג"כ מיוחס אל האזור באומרו על האשה המהוללה במעשיה חגרה בעוז מתניה ותאמץ זרועותיה כי המעשי' הנאותים הם עקר מעשיה וכל גבורתה. אמנם התפארת הוא הנוי ויופי התמונה הנמשכים אל שלימות הנפש אשר בהם תארה התורה אל השלמים כמו שזכרנו שם והוא ג"כ מיוחס אל האזור כי הוא עשוי לכבוד ולתפארת נאמר בבגדי כהונה ויחגור אותו בחשב האפוד ויאפד לו בו (ויקרא ח׳:ז׳). ונאמר ודוד חגור אפוד בד (שמואל ב ו׳:י״ד-ט״ו) כי כל זה הוא ענין הקישוט והנוי ומה שאמר ולהיותך עם קדוש וגו' הוא התאר המשובח שבכולם והוא הקשר והדבוק האלהי אשר עליו נאמר ואתם הדבקים בה' אלהיכם (דברים ד׳:ד׳) והוא המיוחד אל האזור מצד מה שענינו לדבק ולחבר הבגדים אל מתני האדם כמו שאמרו אבנט אהיכא דאיתיה (זבחים פ"ח:). ויתכן שלכך היה אליהו ז"ל מתואר כשהיה אזור אזור במתניו. והנה כאשר רצה להראות לעם הזה סבת הפסדם ואבדם המעלות האלה המיוחדות להם מצד צורתם צוה שיקנה לו האזור הזה אשר כל ארבעתן מתיחסות אליו יפה ואמר שיקנהו לרמוז שאלו הקנינים היה ראוי להם שיהיו חשובים ויקרים בעיניהם בענינים גדולי המחיר ואמר שיהיה של פשתים לפי שהוא ^רחוק ההפסד על ידי ההטמנה יותר מהצמר וגם כי הוא יותר נאות לשומו על מתניו תמיד. וצוה שאע"פ שיתלכלך על מתניו בזיעה שלא יביאהו במים לכבסו כלל ואע"פ שהוא נקל הכבוס. ונאמר שקנה את האזור ושם על מתניו ואח"כ צוה שילך פרתה ויטמנהו בנקיק הסלע ולקץ הימים מצאו וגו' והענין שהאזור הנכבד הזה אשר ארבעה טורי מעלתם סדורות בו על האופן הנזכר הם חייבים להזהר בשמירתו שמירה מעולה ולהתפאר בו תמיד וכל עוד שיהיה להם כן יהיה האזור נכון וקיים בודם אמנם כשיפשעו בשמירתו כמו שנרמז במשל האזור ההוא אשר לכלוכו בשמושו ולא כבסו וגם במה שטמנו ולא נשתמש ממנו ימים רבים והוא בלתי ההשתמש במעלות ההם בנקיות וטהרה וגם השליכם אחרי גוום ימים רבים ללכת אחרי אלהים אחרים משם נתהוה להם ההפסד המוחלט בכל ארבעת חלקיו. הוא אשר פירשו בבירור באומרו ככה אשחית את גאון יהודה ואת גאון ירושלם הרב העם הזה הרע המאנים לשמוע את דברי ההולכים בשרירות לבם וגו' (ירמי' שם). הנה שבאומרו ההולכים בשרירות לבם כיון אל הפשיעה הראשונה ובאומרו וילכו אחרי אלהים אחרים כיון אל השנייה. ואמר כי כמו שבהיותם בהויותם הם מעלות שלמיות על כל שאר העמים כן ועל הערך ההוא יהיו בהפסדם בתכלית ההפסד וההשחתה כאזור הזה אשר לא יצלח לכל. וסיים הביאור ואמר כי כאשר ידבק האזור אל מתני איש כן הדבקתי אלי את בית ישראל ואת כל בית יהודה נאם ה' להיות וגו'. ואמר שהיתה כוונת האל יתעלה שישמרו להם אלו הד' ענינים המזומנים באזור תמיד על צד היותר נאות שאפשר: אמנם לסבת בלתי שומעם היו נפסדות בידם ונהפכות לדברים נפסדים ונשחתים מאד. והנה להיות ענין האזור הזה נודע ומורגל בדברי הנבואה אמר ישעיהו הנביא על חזרת אלו הדברים בימי המשיח העתיד אשר נאמר עליו ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה' (ישעיהו י״א:ב׳-ג׳). רוח ה' הרי הדבוק האלהי. רוח חכמה ובינה הרי התפארת שנא' רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה (דברים ד׳:ו׳). רוח עצה וגבורה הרי הגבורה מפורשת. רוח דעת ויראת ה' הרי תקון המעשים אשר האריך בביאורם באומרו והריחו ביראת ה' ושפט בצדק דלים וגו'. ולבסוף אמר על כלם והיה צדק אזור מתניו והאמונה אזור חלציו. ואמר שיחזור ענין האזור הנכבד הזה לאיתנו ושלא יפסד עוד לעולם וגם עמו יבא בעל האזור אשר אמרנו. והנה עכ"פ נתבארה כוונת הנמשך שאמרנו כי להיות האומה הזאת היותר משובחת בצורתה משאר האומות כמ"ש ונפלינו אני ועמך מכל העמים אשר על פני האדמה (שמות ל״ג:ט״ז) הנה מהצד ההיא תהיה יותר עלולה ומעותדת אל תכלית ההפסד יותר מזולתה משני הצדדים אם מפני חולשת החומר ואם מפני חוזק הצורה שיהפך להם למשחית. וזה עצמו כוונת רי"בז במ"ש על המעשה ההוא של בתו של נקדימון שנהפך לה טוב ענינה ליותר רע שאפשר אשריכם ישראל בזמן שהם עושים רצונו של מקום אין כל בריה וכו'. ובזמן שאין עושים רצונו של מקום הקב"ה מוסרן וכו' (כתובות ס"ו:). יורה הוראה עצומה כי שני הענינים האלה רצוני הטוב והרע שניהם הם להם מצד שלמותם כי על כן אמר על שניהם בשוה אשריכם ישראל כי כמו שבהיותם בשלמותם הם היותר חזקים שבאומות מצד מעלת צורתם כן ג"כ מזה הצד עצמו יהיו עלולים לקבל ההפסד וההשחתה יותר מכלם בענין שבהפוך ענינם לא לבד האומות שולטות עליהם אלא האומה היותר שפלה והוא תכלית הרוע וההפסד הנמשכים מצד חולשת החמר והפסד הצורה. וזאת הית' הסבה העצומה אשר בעבורה מנע האל ית' כניסת הארץ מדור המדבר כי היו חלושים מאד ונצוחים משני הצדדים ואינן כדאי לבא מנחמת גוים ועצומים כמו שכתבנו שם שער ע"ז עד שיבאו אחריהם דור אחר בנים יולדו יתחזקו באלו הענינים כמו שאז"ל עליהם לאלה תחלק הארץ (במד' כ"ו). לאלה שהם בחיים לא לבני אדם הנדונין למיתה (ב"ב קי"ז.) כמו שביאר בפירוש באומרו בסוף הענין ובאלה לא היה איש מפקודי משה ואהרן הכהן אשר פקדו וגו'. כלומר שלא היה איש מתכונת הראשונים וחסרונם אשר מאסו בארץ חמדה ובשלמיות הדבקות בה כמי שכתבנו שם. אבל נמצאו הפכים להם לגמרי כי לא די שלא מאסו בה אבל היו בתכלית החפץ והתשוק' אליה עד שהבנות בנותיהן השתדלו בכל עוז בנחלתה כמו שהיה הענין הנכבד ממעשה בנות צלפחד ומזה הטעם זכו אליה ואל השגת תכליתה כל זמן שנמשכה שלמותם. וזה יראה ענין המשך אלו הספורים אשר אנחנו בביאורם וטעם סמיכתם והרדפתם כמו שיתבאר עוד לפי דרכנו בפירוש אמנם אחר שנתעורר אל הספקות הנופלים בכל אחד מהם. והנה אכלול כל ענין מלחמת מדין בכאן אצל צרור את המדינים כי הוא הנאות לפי כוונתנו עם היות שנתמצעו ביניהם קצת ענינים בדרך אשר ספרה אותו התורה כמו שיתבאר:

ברוח חכמה וברוח בינה (עפ"י ישעיה יא, ב) חצובות.