חָז֥וּת קָשָׁ֖ה הֻגַּד־לִ֑י הַבּוֹגֵ֤ד ׀ בּוֹגֵד֙ וְהַשּׁוֹדֵ֣ד ׀ שׁוֹדֵ֔ד עֲלִ֤י עֵילָם֙ צוּרִ֣י מָדַ֔י כָּל־אַנְחָתָ֖ה הִשְׁבַּֽתִּי׃
מורה נבוכים
ומפני שהמסכים לעשות דבר יתעורר לעשותו בקימה, נאמר לכל מי שיתעורר לאיזה ענין – שהוא ׳קם׳: ״כי הקים בני את עבדי עלי״. והושאל זה הענין לעבור גזרת האל על עם שהתחייבו העונש לאבדם ״וקמתי על בית ירבעם״, ״וקם על בית מרעים״; ואפשר שיהיה אמרו: ׳עתה אקום׳ – מזה הענין; וכן ׳תקום תרחם ציון׳ – כלומר: ׳תקום על אויביה׳;
גבורות השם
בארו בזה כי ראוי שתהיה התחלת הגאולה במדבר, כי המדבר הוא מקום הדין, כאשר ידוע שהוא מקום שממה. ומפני זה, כאשר כרת הקב"ה ברית בין הבתרים, גזר עמו במדת הדין. וזה תדע מן "תנור ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים*" (בראשית טו, יז), ליתן הארץ לבניו במדת הדין. לכך נאמר (בראשית טו, א) "היה דבר ה' אל אברם במחזה", והוא במדת הדין, כמו (ישעיה א, א) "חזון ישעיה", וכמו (ישעיה כא, ב) "חזות קשות הוגד לי", שמזה למדו רבותינו זכרונם לברכה (ב"ר מד, ו) כי כל "חזון" מדת הדין. וכל זה כדי ליתן הארץ לאברהם בדין, שאז יתקיים בודאי, ולא יהיה הבטחה שיש לה שנוי כאשר יגרום החטא. לפיכך צוה לו הקב"ה לגזור הבהמות לשתי גזרים (בראשית טו, י), שמורה על הגזירה שגוזר הדבר כך בדין, ולעבור בין הגזרים, לומר שבגזירת הדין נותן לו הארץ. ומפני שנתן לו הארץ בגזירה, לכך כאשר* רצה הקב"ה לקיים הגזירה, ובצאת* הגזירה לפעל יוצאת* במקום הראוי לה, הוא מקום מדת הדין, כי הדין הראשון גורם.