ישעיהו כז:א מחשבת ישראל: דרוש חדושי הלבנה ודרכה של תורה

וְתוּ, שֶׁסְּבָרָא זוֹ הֲרֵי מָצִינוּ פְּסוּקִים הַמִּתְנַגְּדִים לָהּ ^אובחידושי אגדות הש"ס למהר"ל (שבועות ט:) הרגיש בקושיא זאת ויישב שם שבכל מקום ששני הנבראים משלימים זה את זה, אף שאינם ממש שוים, גם כן נבראו בעשייה אחת., שֶׁכֵּן נֶאֱמַר (בראשית א כא) "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים". וּבֵין שֶׁיִּהְיֶה כְּפִי פְשׁוּטוֹ שֶׁרוֹצֶה בּוֹ דָּגִים גְּדוֹלִים שֶׁבַּיָּם, כִּדְפֵרֵשׁ רַשִׁ״י, אִם כֵּן וַדַּאי שֶׁאֵין כֻּלָּם שָׁוִים, וְכַאֲשֶׁר עוֹבְרֵי אָרְחוֹת יַמִּים יָעִידוּ וְיַגִּידוּ עַל עִנְיְנֵי הַדָּגִים שֶׁבַּיָּם. אוֹ שֶׁיִּהְיֶה כְּפֵרוּשׁ הָאַגָּדָה שֶׁהֵבִיא רַשִׁ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, שֶׁרוֹצֶה לוֹמַר עִנְיַן הַלִּוְיָתָן וּבֶן זוּגוֹ, וְלָמְדוּ בְּפֶרֶק הַמּוֹכֵר אֶת הַבַּיִת )ב"ב עד:) מִדִּכְתִיב (ישעי' כז א) "יִפְקוֹד ה׳ בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה וְהַחֲזָקָה עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ וְעַל לִוְיָתָן נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן", תַּרְתֵּי - חַד זָכָר וְחַד נְקֵבָה. וּפֵרֵשׁ רַשְׁבַּ״ם זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, נָחָשׁ בָּרִיחַ הוּא הַזָּכָר שֶׁזָּקוּף כְּבָרִיחַ, וְלִוְיָתָן נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן הוּא הַנְּקֵבָה שֶׁמַּקִּיף אֶת הָעוֹלָם. עַד כָּאן. וַהֲרֵי בְּתַרְתֵּי אֵינָם שָׁוִים, שֶׁזֶּה זָכָר וְזוֹ נְקֵבָה, וְזֶה זָקוּף וְזֶה מְעֻקָּל. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּאָדָם וְחַוָּה, לְמַאן דְּאָמַר דּוּ פַּרְצוּפִים נִבְרְאוּ, שְׁנַיִם שֶׁנִּבְרְאוּ כְּאֶחָד וּמְדֻבָּקִים יַחַד, הֲרֵי הָיוּ שְׁתֵּי יְצִירוֹת - פַּרְצוּף זָכָר וְכֻלּוֹ, וּפַרְצוּף נְקֵבָה וְכֻלָּהּ. וְעוֹד, בְּרִיאַת הַשָּׁמַיִם, עִם שֶׁהוּא מַה שֶּׁנֶּאֱמַר "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם", אוֹ הוּא מַה שֶּׁנֶּאֱמַר "וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ", כְּפִי חִלּוּקֵי דֵּעוֹת הַמְּפָרְשִׁים זללה״ה ^בכוונת רבינו נראה שמתייחס למה שהתחבטו מפרשי התורה לבאר מה שבתחילה כתוב בראשית ברא את השמים וזה היה ביום הראשון, ושוב ביום השני נאמר ויאמר אלקים יהי רקיע, משמע שהשמיים (רקיע) נברא רק ביום השני, ותירצו כל אחד באופן אחר. עיין רמב"ן ורד"ק בראשית א, א., הֲרֵי מִכָּל מָקוֹם לְכָל הַשָּׁמַיִם נִתְכַּוֵּן הַפָּסוּק, בִּבְרִיאָה אוֹ בַּעֲשִׂיָּה אַחַת. וּלְפָחוֹת יֵשׁ שְׁנֵי שָׁמַיִם, כְּמוֹ שֶׁהֵבֵאתִי לְעֵיל סִימָן הַקּוֹדֵם. וְאֵינָם שָׁוִים, בְּלִי סָפֵק, שֶׁהֲרֵי הָעֶלְיוֹן מַקִּיף אֶת הַתַּחְתּוֹן, וּבְהֶכְרֵחַ הוּא גָּדוֹל מִמֶּנּוּ.

ואולי לזה רמז רבב"ח באמרו: "לדידי חזיא לי אקרוקתא, דהויא כי אקרא דהגרוניא, ואקרא דהגרוניא כמה הויא שיתין בתי, אתא תנינא בלעה, אתא פושקנצא ובלעה לתנינא, וסליק יתיב באילנא. תא חזי, כמה נפיש חיליה דאילנא, אמר רב פפא בר שמואל אי לאו הואי התם לא הימני" (ב"ב עג, ב). ולפתרון החידה הנפלאה הזו נאמר שרצה להראות במאמרו זה על התכסיסי המלחמה שלנו נגד כל הגויים שקמים עלינו לבלוע, וכדי שלא ידעו הגויים מזה הסתיר זאת בחידה נפלאה כזו. קרא את כנסת ישראל בשם אקרוקתא, צפרדע עפ"י דברי חז"ל שאמרו "כשאמר דוד המלך ע"ה ס' תהלים זחה דעתו, נזדמנה לו צפרדע א"ל, אני אומרת שירה יותר ממך, ולא עוד אלא שאני מדדה היום לפיו של לויתן" (מ"ר), ועוד אמרו שחנניה מישאל ועזריה "נשאו ק"ו בעצמן מצפרדעים, ומה צפרדעים שאין מצווין על קדושת השם כתיב בהו 'ועלו ובאו בביתך ובתנוריך ובמשארותיך', אימתי משארות מצויות אצל תנור, הוי אומר, בשעה שהתנור חם, אנו שמצווין על קידוש השם על אחת כמה וכמה" (פסחים נג, ב), ובכן נמצאה בהצפרדע כל המדות שבני ישראל מצויינים בהם. וכדי לפרש את דבריו ביתר ביאור בתור מגלה טפח ומכסה טפחיים, הוא אומר עוד "דהוי כאקרא דהגרוניא ואקרא דהגרוניא כמה הוי ס' בתי", רומז לששים רבוא של יוצאי מצרים. "ואתא תנינא" רומז לנבוכדנצר כמה דכתיב בירמיהו (נא, לד) "הממני בלעני כתנין" וגם ישעיהו (כז, א) קורא אותו "לויתן נחש בריח". "פושקנצא", עורב, הוא קורא לאספסינוס וטיטוס, מלכי הרועים, כי עורב הוא סמל האכזריות ואינו מרחם גם על זרעו כמו שאמרו בכתובות (מט, ב) שמי שאינו מפרנס בניו ובנותיו כשהם קטנים נקרא עורב, ו"אילנא" מכוון על התורה שנאמר בה "עץ חיים היא למחזיקים בה".