ישעיהו כז:יג מחשבת ישראל: נשמת חיים, עקידת יצחק, מדבר שור ודרשות אל עמי

וְהָיָ֣ה ׀ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִתָּקַע֮ בְּשׁוֹפָ֣ר גָּדוֹל֒ וּבָ֗אוּ הָאֹֽבְדִים֙ בְּאֶ֣רֶץ אַשּׁ֔וּר וְהַנִּדָּחִ֖ים בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְהִשְׁתַּחֲו֧וּ לַיהוָ֛ה בְּהַ֥ר הַקֹּ֖דֶשׁ בִּירוּשָׁלִָֽם׃

נשמת חיים

ואמנם מה ענין הכרת הנזכר בתורה והעונש המגיע לנפש אחר המות כבר הרחיב בו הביאור רבינו בחיי בפרשת אחרי מות הרי"א בפרשת שלח והרמב"ן בשער הגמול והיותר מתיישב לדעתי אזכיר בקצור. דע שהרמב"ם כתב בהלכות תשובה פ"ח שכר הצדיקים הוא שיזכו לנועם הזה ויהיו בטובה זו ופרעון הרשעים הוא שלא יזכו לחיים אלו. הוא המת שאינו חי לעולם אלא נכרת ברשעו ואבד כבהמה וזהו כרת הכתובה בתורה שנאמר הכרת תכרת הנפש ההיא מפי השמועה למדו הכרת בעה"ז תכרת לעה"ב כלומר שאותה הנפש שפירשה מן הגוף בעה"ז אינה זוכה לחיי העה"ב אלא גם מן העה"ב נכרתה ובפי' המשנה שלו פ' אלו הנשרפים אמר המיתה בידי שמים הוא פחות מן הכרת לפי שהמחוייב כרת ישאר עליו עונש גם לאחר מיתה. ובפרק חלק כתב ז"ל והנקמה הגדולה היא שתכרת הנפש ותאבד ושלא תהיה חיה וקיימת והוא הכרת שכתוב בתורה שנאמר הכרת תכרת הנפש ההיא. וארז"ל הכרת בעולם הזה תכרת לעולם הבא עכ"ל. וכבר קצת מחכמי צרפת קראו אחריו מלא באמרם שכפי הדברים האלה היה כופר ח"ו בדינא של גיהנם ושלא היה מאמין כלל בעונש הנפש החוטאת. אולם כבר השיב עליהם הרמב"ן במתק לשונו באגרת ההתנצלות ובס' הגמול שלו והראה נגד השמש שהרב לא כפר בעיקר הזה ח"ו שהרי הוא עצמו כתב באותן ההלכות ז"ל כל הרשעים שעונותם מרובין דנין אותן כפי חטאותיהן וכו' וזה הדין בודאי הוא במקום המשפט שמה הרשע הנקרח גהינם עלוקה או תפתה. ויש עוד להביא ראיה ממה שכתב ואלו הם שאין להם חלק לעה"ב אלא נכרתין ואובדין ונדונין על גודל רשעם לעולם ולעולמי עולמים המינים והאפיקורוסים והכופרים בתורה וכו' הרי שהפריש בין חייבי כרת ובין הנדון ברשעו ולבסוף יש לו חלק לעה"ב ובפ"ו כתב ז"ל יש חטא שהדין נותן שנפרעים ממנו על כל חטאו בעה"ז בגופו או בממונו או בבניו הקטנים וכו'. ויש דין שהדין נותן שנפרעין ממנו לעה"ב ואין עובר עליו שום נזק בעה"ז ויש חטא שנפרעין ממנו בעה"ז ולעה"ב הרי כתב שיש שם פרעון לעולם הבא וכבר זכר גיהנם בספר המדע ז"ל אבל אם יוכל למלט נפשו ולברוח וכו' הרי זה עובד עבודה זרה במזיד והוא נטרד מהעולם הבא ויורד למדרגה התחתונה של גיהנם, והדבר הזה אמת ויציב ושרי ליה מאריה להרב שם טוב בעל ס' האמונות שהפליג לדבר כנגד הרב כאילו היה ח"ו כופר בעיקר הזה ויסוד מיסודי התורה. אמנם צריך שתדע כי באומרו הנקמה שאין למעלה ממנו וכו' לא היתה כונתו שאין לנפש עונש אלא שתאבד ותכרת כי הוא עצמו כתב שנדונין לפי גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים. אבל הרצון שאחר שנדונין בגיהנם וקבלו עונשם אז נפשם כלה ומתבטלת והולכת לה וזהו האבדון הנזכר בתורה ובדבר הזה אין לתפוש הרב כי באותו הלשון אמרו חז"ל בספרא ז"ל לפי שהוא אומר כרת בכל מקום ואיני יודע מה הוא כשהוא אומר והאבדתי הנפש ההיא למד על הכרת שאינו אלא אבדון. ובמקום אחר אמרו משפט הרשעים בגיהנם י"ב חדש ואחר י"ב חדש גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים. כלומר שמאותה שעה ואילך אינה במקום דין ולא במקום תענוג אלא בטלה ואובדת וכמו שאחז"ל אין כרת אלא אבדון. ואף שהרמב"ן הליץ בעד הרב וקיי' מאמרו לא נחה דעתו של הרי"א בדעת הזאת באומרו שאין לנפש העדר גמור והפסד מוחלט כי הוא עצם רוחני קיים בעצמו בלתי נפסד בטבעו. וגזר שהכרת בכלל בכל הל"ו כריתות כולל לגוף ולנפש אם לגוף בעה"ז שיקצרו ימי החוטא וימות קודם עתו. ואם לנפש שאחרי הפרדה מן הגוף תתרחק בעולם הנשמות מזיו השכינה ומקבול השפע העליון לנפשות הזוכות שמה מצרור החיים. ולכך נקרא העונש ההוא כרת שהוא לשון הנופל על הענף הנכרת מן האילן שממנו יקבל ההזנה והחיות בהיותו דבק בא בצמיחתו. וכן הנפש תכרת מאותו צרור החיים העליון ולא תקבל זיו השכינה שהוא העונג והשכר הנפשיי. ותענש בעונש גדול תקבל בו רי"ת הפחותוהיתר כפי גודל חטאו. ואחרי קבול העונש תשוב לקבל העדון והפוט וכמו שכתוב אם יכרת ועוד יחליף ע"כ חורף דבריו. והדע' הזה לפי דעתי טוב וישר שכן כחוב ונכרתה הנפש ההיא מעמיה ופירוש מעמי' משאר הנפשות שהן עמיה שתהיה נכרתת מן המקום ההוא ולא תשוב שמה בצאתה מן הגוף עד שתקבל עונשה. או כפי' רבינו בחיי תכרת ממקומה ולא תנוח במחיצת' לעולם וחוץ ממנה אחר העונש תקבל השכר אבל תתבטל לגמרי. ונראה שזה הוא דעת התרגום ולכן תמצא שתרגם וישתצי אנשא ההוא ותלה ההכרתה בגוף לרמוז שאין הנפש נכרתת ומתבטלת לגמרי אלא מן המקום אשר חצבה ממנה ונהנית ממקום אחר לא בשיעור אותו התענוג שהיתה ראויה לה אילו זכתה. והדעת הזה ראיתי צדיק לפני בדבר הזה ולדעתי אינה חולקת על דברי רז"ל במה שאמרו אין כרת אלא אבדן כי אין האיבוד רומז ביטול לגמרי כי פסוק מלא הוא (ישעיה כז יג) ובאו האובדים בארץ אשור וכן נקראת אבדה מה שנאבד ממנו אף שישנה במציאות. וכך היא אבדן הנפש ולא כפי מה שהבין הרמב"ם ומה שאמרו שאחר י"ב חדש נשמתם נשרפת ורוח מפזרתן וכו' אדרבה מורה שעדין הם קיימים כי איך יהיו תחת כפות רגלי הצדיקים אם לא יהיו במציאו' אלא שהאמת יורה דרכו שלא יתבטלו אבל שאחר י"ב חדש נפשם כעפר תהיה ותכנע תחת רגלי הצדיקים אשר בגאותם היו רומסים בחייהם. או כדי שיבקשו מאדון הכל טובה ורחמנות עליהם. אמנם במה שכתבו הרי"א ור' בחיי כי הנפש השכלית אי אפשר לה שתתבטל כלל במחילת כבודם לא דברו נכונה כי אף שהנפש מטבעה היא רוחנית וקיימת יש עלי' היכולת האלהי שיכול להשיבה אל האין ואפס המוחלט כי הכל תחת רצונו ויכלתו. וכבר אחז"ל שקצת מן המלאכים שקטרגו על בריאת האדם נתן אצבעו ביניהם ושרפם ולמה לא יוכלו ג"כ הנפשות הרעות להתבטל לגמרי וכבר כתב הרמב"ם בהלכות יסודי תורה שאין אמיתתו של הסבה הראשונה כאמיתת שום א' מנבראיו כי כל הנמצאים אפשריים והוא לבדו מחוייב המציאו':
שאל רבBookmarkShareCopy

עקידת יצחק

תניא בספרי (בהעלותך פ' וכי תבואו) והיו לכם לזכרון לפני אלהיכם אני ה' אלהיכם (במדבר י) למה נאמר לפי שנאמר דבר אל בני ישראל לאמר בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קדש ואלו מלכות לא נאמר ת"ל (שם כ"ג) יי' אלהיו עמו ותרועת מלך בו הרי מלכיות ושופרות רבי נתן אומר אינו צריך שהרי כבר נאמר (שם י') ותקעתם בחצוצרות הרי שופרות. והיו לבם לזכרון הרי זכרונות. אני ה' אלהיכם הרי מלכיות. אם כן מה ראו חכמים לומר מלכות תחלה ואחר כך זכרונות ושופרות אלא המליכהו תחלה ואחר כך בקש מלפניו שיזכור לך ובמה בשופר של חירות ואין שופר אלא של חידות שנאמר (ישעי' כ"ז) והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ועדיין אין אנו יודעין מי התוקע תלמוד לומר (זכרי' ט) ויי' אלהים בשופר יתקע. ועדין אין אנו יודעין הקול מהיכן יוצא תלמוד לומר (ישעי' ס"ו) קול שאון מעיר:
שאל רבBookmarkShareCopy

עקידת יצחק

והנה לפי כן נוכל לתת טעם נכון למנהג הכולל בסדר התקיעות אשר ראו לתקוע תשר"ת למלכיות ותש"ת לזכרונות ותר"ת לשופרות מבלי שתהיה תלייתו בטורח הצבור לבד. וזה כי המלכיות הוא ענין קבלת עול מלכות שמים תחלה כמו שאמר כדי שתמליכוני עליכם והנה הוא מבואר כי בענין ההמלכה נמצאו שלשה כתות. האחת צדיקים גמורים. והשנית רשעים גמורים. והשלישית של בינוניים. והנה הצדיקים הגמורים הם אשר ישמחו ליום הדין כמו שאמר הכתוב (משלי כ״א:ט״ו) שמחה לצדיק עשות משפט והמשורר אמר (תלים ס"ח) וצדיקים ישמחו ויעלצו לפני אלהים וגו'. ואין אלהים בכל מקום אלא דיין. אמנם ברשעים הוא ההפך כמו שאמר (משלי שם) ומחתה לפועלי עון ונאמר (תלים שם) כהמס דונג מפני אש יאבדו רשעים מפני אלהים. והנה לזה היה ראוי שיתקעו תשר'ת למלכיות ביחוד כי יש בה התקיעות הפשוטות אשר היא סימן שבו יעלצו צדיקים הגמורים והתרוע' הגמורה אשר בה יפחדו ויחרדו הרשעים הגמורים אמנם השברים הם סימן אל הבינוניים השמחים לתקות שכר טוב לקצת מעשיהם שהם טובים והם חרדים אל עונש הרשעים אשר על כיוצא בזה נאמר (שם ב') וגילו ברעדה ומהראוי שתהיה פשוטה בתחילה ובסוף מפני שהוא סימן יפה להם ומזה יתבאר שאין שום טעם לזכרונות שיבא בסימנם תרועה גדולה כי טעמם הוא כדי שנזכר לפניו לטובה בזכרון זכיות אבותינו ומעשיהם הטובים אשר נקוה לקבל שכרם ולזכות בדיננו בעבורם וכמ"ש (ר"ה ט"ז.) תקעו לפני בר"ה בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקדתו של יצחק ואתמלא עליכם רחמים. אמנם יש טעם אל השברים שהיא תרועה ממוצעת לשתי סבות. האחד למה שאנו צריכין להזכיר חסדי אבותינו הראשונים כעניים והאביונים שאין בידם די השיב מנחה ותשורה בעדם משלהם. והשני כי הירא והחרד אל נפשו יש לו לחוש שמא בהעלות לפניו זכרון חסדי האבות ומעשיהם הטובים יעלה גם לפניו זכרון חטאתינו ואשמותינו ויגרום החטא לכבוש מדת הדין את מדת הרחמים כי על כיוצא בזה בקש המשורר (תהילים כ״ה:ז׳) חטאות נעורי ופשעי אל תזכור כחסדך זכר לי אתה למען טובך ה'. וכדומה לזה אמרו חז"ל (ברכות ל"ב:) גם אלה תשכחנה ואנכי לא אשכחך. אמנם בשופרות היה מהמחוייב שיהיה בתרוע' גדולה לבד לפי שהוא הענין המיוחד המורה על סנלת השופר בכללו הוא היותו כלי החרדה והצער שעל זה אמרו ובמה בשופר כמו שאמרנו. והנה עם זה נתבאר על נכון טעם היות התקיעות על זה האופן אחר שכבר יצאו הצבור ידי חובתן בתקיעות השלשה בבות שלשה לכל סימן וכבר נתבארו המאמרים. ולא נשאר רק מה שאמרו בספרי (פ' בהעלתך) ועדין אין אט יודעין מי התוקע ת"ל ויי' אלהים בשופר יתקע ועדין אין אנו יודעין הקול מהיכן יוצא ת"ל קול שאון מעיר. כי עם משמעות אלה הדברים אל שופר של חירות שזכר תחלה הוא חוזר כמו שפירשנו שהכוונה שע"י הזכירה לפניו על זה האופן יתקע בשופר גדול אותה התקיעה שהתוקע הוא האל יתברך דכתיב והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו ליי' בהר הקדש בירושלם (ישעיהו כ״ז:י״ג). וצורך התקיע' הוא להשמיע קול שאון מעיר קול מהיכל ולהשביח שאונם בקול אלהים המשלם גמול לאויביו. אבל מ"מ ראוי לסמוך לזה שיהא התוקע שלם וקרוב אל האלהים ויודע בטוב סדר התקיעות וכוונותיהם ואשר כח בו לערבב את השטן ולטרדו ולהדיח כל מסטין כי כאשר יהיה על זה האופן יאמר כי יי' אלהים בשופר יתקע כמו שאמר (זכריה ג׳:ב׳) יגער ה' בך השטן וגם כשהצבור מכינין עצמן לזה מוסיפין כח בגבורה של מעלה להחרידו ולהבהילו ולא יאות זולת זה בשום ענין כמו שאמרו במדרש הנעלם (זוהר פ' ויקרא) אמר רבי יצחק אם הכהן המשיח יחטא (ויקרא ד׳:ג׳) דא כהן דלתתא דאתתקן לעבודה ואשתכחת ביה חטאה לאשמת העם הוא דהוי וואי לאינון דסמיכין עליה כגונא דא שליח צבור דאשתכח ביה חטאה בגין דעמא לא אשתכח זכאין קמי קודשא בריך הוא וואי לאינון דסמיכין עלוי. וכל שכן בתקיעתא דשופר דלא מקבל תקיעתא מבר נש דלאו איהו חכים ברזא דתקיעתא דבהאי יומא מתעטר יצחק והוא ריש לאבהן ובהאי יומא דינא מתער בעלמא ודמי לבר נש דהוא רגיז וחגר וזיין גרמיה ונפיק ברוגזנו לקטלא בני אינשא חד חכימא קם אפתחא בעוד דאיתתקפו דא בדא ואחיד דא בדא אצטנין רוגזיה ועל דנפק לקטלא נפק לאורחא. כך אמר הקב"ה לישראל בני לא תדחלין הא אנא קאים אפתחא אבל אזדרזו בהאי יומא והבו לי חילא ובמה בשופרא דאי אשתכח קל שופרא כדקא יאות ההוא קלא סליק ומתדחיין מקמיה כלהו מקטרגין דאשתכחו לעילא ולא יכלין לקיימא. זכאה חולקהון דצדיקיא דידעין לכוונא רעותא מקמי מריהון וידעין לתקנא עלמא בקל שופרא בההוא יומא ועל דא בההוא יומא בעי עמא לאסתכלא בבר נש שלים מכולא דידע ארחוי דמלכא קדישא די יבעא עליהו רעותא בההוא יומא ולאזמנא קל שופרא בהנהו עלמין בכוונה דלבא וחכמתא בגין דיסתלק דינא על ידוי מן עלמא. ועם היות שלפי דברי המאמר הנכבד הזה הכהן בכהונתו והשליח צבור בתפלותיו והתוקע בתקיעותיו איש איש ממלאכתו ראוי שיהיו היותר שלמים שאיפשר להבין ולכוין בענינים האלהיים הנרמזים בו להיותם אמצעיים בינם לבין אביהם שבשמים עכשיו שבעונותינו אבדה חכמת חכמינו ואין אתנו יודע באלו הסודות העמוקים ראוי לנו שנזדרז תכלית הזירוז שיהיו אלו השלוחים היותר בקיאים שאיפשר בתכונות התקיעות והבנת התפלות ובכוונות המרוצות לשמים בענינים הנודעים לנו לשכך רוגז מדת הדין המוחלטת המיוחסת ליצחק אבינו המושלת ביום הזה אשר לסימן זה לא נזכר בכל ספורי יצחק זולתי שם אלהים עד שנעקד על גבי המזבח שנאמר (בראשית כ״ב:ט״ו-ט״ז) ויקרא מלאך ה' אל אברהם שנית מן השמים ויאמר בי נשבעתי נאם ה' כי יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני ומשם ואילך, כמו שזכרנו בפרשת הבכורה שער כ"ג. וראוי לכוין בתקיעות לזכר אותה עקידה אשר בה נתהפכה מדת הדין למדת רחמים וכמו שאמר כדי שאזכור לכם אילו של יצחק ואתמלא עליכם רחמים. וכל איש ואיש יכול גם כן לעקוד עצמו על גבי המזבח כמו שעשה יצחק דהתם בהזמנה לחוד סגיא וכמו שאמר מעלה אני עליכם כאלו עקדתם עצמכם לפני כמו שכתבנו זה בפרשת העקידה שער כ"א אשר שם נתבאר גודל המעשה ההוא על נכון וסיים שכל אחד ואחד יכול לעשות זה מבלי שיסתכן וכל זה ראוי שיכוון מבעלי מלאכתנו ביום הזה ואם ישרו בעיניו דברינו אלה אשר כתבנו בענין ייחוד הסימנין לא יזיק וזה וזה חוייב שיוחזקו ביראי שמים ומשכילי עם אשר יהיו עיניהם ולבם צופים כי לא על עצמם בלבד הם באים לפני מלך המלכים כי על עצמם ועל כל נפשות הצבור. ועם זה כבר יהיה הקול יוצא מהיכל הקדש אשר לפנים הוא חדר השכל אשר ממנו תוצאות חיים ולא ישוב ריקם כי אם עשה את אשר חפץ והצליח את אשר יעשה ודי למה שרצינו בזה:
שאל רבBookmarkShareCopy