ישעיהו כח:ח מחשבת ישראל: האמונות והדעות, מורה נבוכים, דרשות מהר''ל ונר מצוה

השני שער האכילה והשתיה. ראו קצת בני אדם כי הראוי שיתנהג בו האדם שער האכילה ‏והשתיה. ואמרו כי המזון בו קיימת הגופים והנפשות, ועם זה יש בו ערבות גדולה והוא סבת גידול ‏הגופים ורבוים והעמדת הזרע. והנה אתה רואה האדם יצום יום אחד יחלש אור עיניו ושמעו ‏ומחשבתו וזכרונו ורעיונו, וכאשר יאכל ישובו כל כחותיו כבתחלה, ויש עת שירעב ויכפור באלהיו, ‏ולא יבין מה שיתפלל אליו. והנה אתה רואה ישוב הארץ כלו איננו מושם כי אם במקום הנהרות ‏בעבור הזרע ושתות המים, וכן מס המלכים וכן מתנות החילים; ואליהם יגיע המשל באמור כל אדם ‏זה לחמי. ותראה מבטיחים הספרים בהם הצדיקים כאמרם (שמות כ"ג כ"ה) ועבדתם את יי ‏אלהיכם וברך את לחמך ואת מימיך, וכן (ויקרא כ"ה י"ט) ונתנה הארץ פרי ואכלתם לשבע, והדומ' ‏לזה הרבה; ושכל אירוסין וחתונ' ולידה ומילה וברית ומועד וחנוך לא ישלם דבר מהם כי אם בו, וכן ‏החברה והרעות בין האוהבים; ואמרו היין מראהו נחמד וריחו טוב וטעמו ערב, ישים הדואג שמח, ‏והכילי נדיב, ורך הלבב גבור. וכבר קבצם הפסוק בשבח, באמרו (תהלים ק"ד ט"ו) ויין ישמח לבב ‏אנוש להצהיל פנים משמן וגו'. והתבוננתי במאמרם זה ומצאתי רובו טעות, ועוד כי הם הביטו אל ‏טובותיו ולא הביטו אל רעותיו. והוא שרוב המאכל גורם הקבסה ומכביד האיברים, וממלא הראש ‏והעינים, ומביא לידי גויעה בהרבותו, וישיב הלב נמהר, וישנה מדות האדם, ויטה אל תאות המאכל ‏ולהרבות הממון, עד שלא יזכור השבע, וידמה למדות הבהמות והכלבים, וכמ"ש (ישעיה כ"ו י"ב) ‏והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה. גם ישוב כמו האש אשר מה שיובא אליה תאכלנו מבלי הרש כמו ‏שאמר (שם ' י"ח) ויהי העם כמאכולת אש. גם ישוב כמות אשר יאסוף אליו כל הבריות ולא יאמר די, ‏כמו שאמר (חבקוק ב' ה') אשר הרחיב כשאול נפשו והוא כמות ולא ישבע. גם ישוב כארבע סבות ‏החסרון והם האש והמים והמות והעקר, כמו שאמר (משלי ל' ט"ו) לעלוקה שתי בנות הב הב שאול ‏ועוצר רחם ארץ לא שבעה מים ואש לא אמרה הון, עד שתהיה עינו רעה במי שיאכל ממנו חלת ‏לחם אפילו אם יהיה עשיר, ואם יראה לו זה יהיה בלי לב, וכמו שאמר (משלי כ"ג ז') כי כמו שער ‏בנפשו כן הוא אכול ושתה יאמר לך ולבו בל עמך. וכאשר יראה זה ממדותיו, ימאסוהו המלכים ‏וגדולי בני אדם ומשכילהם, ולא ישבו עמו; כי כאשר יאכל ימהר, ואם יראה חתיכה טובה יקפוץ ‏עליה, והוא ראשית מי שישלח ידו לאכול ואחרית מי שישאנה, ועינו אל מה שיבא מן המאכל, מאשר ‏לבו אליו, וכמו שאמר (שם א' ב') כי תשב ללחום את מושל בין תבין את אשר לפניך. ושמת שכין ‏בלועיך; ועוד כי יכוין להפנות עד שיוכל לאכול שנית מהתאוות לו, וכאלו הוא משפך שופך מלמעלה ‏ויורד מלמטה וכמ"ש (ישעי' כ"ח ח') כי כל שולחנות מלטו קיא צואה בלי מקום; ועוד כי בא להקיא ‏מרוב המאכל כאשר לא תכילנו האצטומכא כמ"ש (משלי כ"ג ח') אכלת תקיאנה. ואיה עבי הלב עד ‏שיעזוב תורתו וישבה אלהיו? כמו שאמר (הושע י"ג ו') כמרעית' וישבעו שבעו וירם לבם על כן ‏שכחוני. ושכחו ממעשה היין נגוב המוח אם ישתהו חי, והרטבתו אם ישתהו מזוג. ואיה התגברותו ‏על השכל והפסדו את החכמה? וכמו שאמר (משלי כ' א') לץ היין הומה שכר כל שוגה בו לא יחכם. ‏ואיה הרפותו את הגידים והרעישה והמית הדם וקדחת הדם והמורסות והסמטות, וכהות שטח ‏האצטומכא והכשת הכבד וגריד' שריקת המעים והמכאובים הגדולים? וכמו שאמר (שם כ"ג כ"ט) ‏למי אוי למי אבוי למאחרים על היין. ואיה העברות והתועבות, ליפות כל גנות והתר כל איסור, והוא ‏מתהלך בגוף האדם מעט מעט, וכמו שאמר (שם ל"ב) ואחריתו כנחש ישך וכצפעוני יפריש עיניך ‏יראו זרות. ואיה הריגת הנפש והמכות והמאסר והכבל והענש, הלא בו? ואיה כל דרכי האונאה ‏והתחבולות והאבדן, כי אם בו? ומי שהרגיל את עצמו לסמוך על המאכל והמשתה מהתירם ולא ‏יגיע אליהם, יקחם מאשר ימצא, כמו שאמר (שם ד' י"ז) כי לחמו לחם רשע ויין חמסים ישתו. אבל ‏הם טובים לאדם לקחת מהם מעט כפי מה שיעמיד גופו, כמ"ש (משלי י"ג כ"ה) צדיק אוכל לשובע ‏נפשו, וכאשר יראה בשכלו מקום לזה, ישלח תאות המאכל והמשתה, וכאשר יהיה לו מזונו יעצרנה:‏

ומהנה נחלקו מדרגות בני אדם. כי יש מבני אדם אנשים שכל השתדלותם תמיד לבחור הנכבד ולבקש העמידה המתמדת כפי גזרת צורתו הנכבדת, ולא יחשוב רק בציור מושכל והשגת דעת אמיתי בכל דבר והדבק בשכל האלהי השופע עליו אשר ממנו נמצאה הצורה ההיא, וכל אשר יביאוהו צרכי החומר ללכלוכיו וחרפתו המפורסמת – יצטער על מה שנשקע בו ויבוש ויכלם ממה שנוגע בו וישתדל למעט מן החרפה ההיא בכל יכלתו ולהשמר ממנה בכל צד. כאדם שכעס עליו המלך וצוהו לפנות זבל ממקום למקום לבזותו, שהאדם ההוא ישתדל בכל יכלתו להסתתר בעת הבזיון ההוא ואולי יפנה דבר מועט למקום קרוב כדי שלא יתלכלכו ידיו ולא בגדיו ושלא יראהו אדם – כן יעשה מי שהוא בן חורין. אמנם העבד ישמח בזה ויראה שלא עמסו עליו טורח גדול, וישליך כל גופו בזבל ההוא וילכלך פניו וידיו ויפנה בפרהסיה, והוא יצחק וישמח וימחא כף. כן עניני בני אדם – כי מבני אדם אנשים כמו שאמרנו שכל צרכי החומר אצלם חרפה וגנות וחסרון התחיבו בהכרח ובלבד חוש המישוש אשר הוא חרפה עלינו (כמו שזכר אריסטו) אשר בעבורו נתאוה למאכל ולמשתה ולמשגל – כי צריך למשכיל למעט מהם מה שאפשר ולהסתר בהם ולהצטער בעשותו אותם ושלא ידבר בהם ולא ירחיב בהם המאמר ולא יעשו חבורות לאלה הדברים; אבל יהיה האדם מושל על אלה הצרכים כולם לקצר בהם כפי יכלתו ולא ישיג מהם אלא מה שאי אפשר זולתו, וישים תכליתו תכלית האדם מאשר הוא אדם, והיא ציור המושכלות (לא זולת זה) אשר החזק והנכבד שבהם – השגת האלוה והמלאכים ושאר פעולותיו כפי היכולת. ואלה האנשים הם עם האלוה תמיד, והם אשר נאמר להם ״אלהים אתם ובני עליון כולכם״; וזהו המבוקש מן האדם – רצוני לומר: שזאת היא תכליתו. אמנם האחרים הנבדלים מהאלוה והם המון הסכלים הם בהפך זה, ביטלו כל מחשבה והסתכלות במושכל וישימו תכליתם החוש ההוא אשר הוא חרפתנו הגדולה – רצוני לומר: חוש המישוש, ולא יחשבו ולא יתבוננו רק במאכל ובמשגל לא בדבר אחר – כמו שנאמר ברשעים בהיותם שטופים במאכל ובמשתה ובמשגל. אמר ״וגם אלה ביין שגו ובשכר תעו וגו׳״ ואמר: ״כי כל שולחנות מלאו קיא צואה בלי מקום״, ואמר: ״ונשים משלו בו״ הפך מה שבוקש מהם בתחילת היצירה ״ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך״–; וסיפר חוזק תאוותם גם כן ואמר: ״איש אל אשת רעהו יצהלו״, ואמר: ״כי כולם מנאפים וגו׳״. ומזה הענין שם שלמה משלי כולו להזהיר מן הזנות ומן המשתה המשכר, שבשני אלו ישטפו שונאי האלוה הרחוקים ממנו אשר נאמר בהם ״כי לוא ליי המה״ ונאמר: ״שלח מעל פני ויצאו״.

ולי גם כן טענה וסיבה בקריאת לשוננו זה ׳לשון הקודש׳ – ולא תחשוב שהוא הפלגה ממנו או טעות, אבל הוא אמת. מפני שזה הלשון הקדוש לא הונח בו שם כלל לכלי המשגל לא מן האנשים ולא מן הנשים ולא לגוף המעשה המביא להולדה ולא לשתן ולא לצואה. אלה הם הדברים כולם לא הונח להם שם ראשון כלל בלשון העברי אלא ידובר בהם בשמות מושאלים וברמיזות. והיתה הכוונה בזה – שאלה הדברים אין ראוי לזכרם שיושם להם שמות, אבל הם ענינים שצריך לשתוק מהם וכשיביא הצורך לזכרם – יעשה לו תחבולה בכנויים ממילות אחרות כאשר נסתר בעשותם בעת הצורך בכל יכלתנו, אמנם הכלי מן האיש קראהו ׳גיד׳, והוא שם על צד הדמיון מאמרם ״וגיד ברזל ערפך״ וקראוהו גם כן ׳שפכה׳ מצד פעולתו; והכלי מן הנקבה – ׳קבתה׳ וקיבה שם האסטומכה; אבל ה׳רחם׳ הוא שם האבר מבני המעים שיעשה בו העובר. וה׳צואה׳ נקראת כן מגזרת ׳יצא׳. ושם השתן – ׳מימי רגלים׳; ושם הזרע – ׳שכבת זרע׳. וגוף הפעולה המביאה להוליד אין לו שם כלל – מכנים אותו ׳ישכב׳ או ׳יבעול׳ או ׳יקח׳ או ׳יגלה ערוה׳ לא זולת זה. ואל יטעך ׳ישגל׳ שתחשבהו שם לפעולה – אינו כן! כי ׳שגל׳ הוא שם הנערה המוכנת למשגל בלבד: ״נצבה שגל לימינך״; ואמרו: ״ישגלנה״ לפי הכתיב – ענינו: יקחנה לנערה לזה הענין.