ישעיהו כח:כד מחשבת ישראל: עקידת יצחק

^*תוכן דעת הרב ז"ל, הוא כי כל דבר מלאכותי, אם ירצה בעליו שיוגמר ויושלם באופן שיהיה שלם כראוי ונרצה להם צריך שימצאו תחילה כל הדברים המצטרכים לעשייתו ג"כ בתכלית השלימות הראויה, והם בכלל שלשה דברים, הא' החומר היותר נחות לקבל מרת הדבר ההוא המבוקש, והב' הפועל ר"ל האומן היותר שלם במלאכה זאת, כאשר נראה ג"כ כי כאשר צוה הי"ת לעשות הארון והכפורת ושאר כלי הקודש בחר בזהב שהוא היותר טוב מכל המתכיות, שיהיה חומר הכלים היקרים החלה, וקראו בשם את בצלאל ושאר חכמי לב אשר מלא אותם רוח חכמה להיות האומנים לעשות כל אלה, והג' כלי אומנות המצטרכים למלאכה זאת צריכים ג"כ להיות טובים וראוים למלאכה ההיא, כמו שאה"כ (ישעיה כ"ח) שגם למלאכת החרישה והדישה שהם נראות לנו בהשקפה ראשונה כקלות ופחותות הערך, בכל זאת צריכות להעשות באופן הראוי ובכלים הראויים להן אם תצלחנה ותושג מהן התכלית הנרצה, וכמו כן אמר הכ' (שם נ"ד) גם בחרש ברזל שברצותו להוציא כלי למעשהו, יצטרך לבחור באמצעים הנכונים והראוים לזה כמו שמבאר הרב ז"ל כל זה בפנים הספר, כי כן נתן הי"ת בלבו לדעת זאת עפ"י נסיונות והתבוננות בפעולת הטבע, כמו שאמרו החוקרים שהמלאכה נמשכת אל הטבע ומתדמה אליה, [כנודע שלא לבד הרבה דברים נודעו לבני אדם במקרה ע"י שאר ב"ח, כמו שנודעו ד"מ בשנת ק"ח לאלף הששי חמי במדינת בעהמען (אשר כפי הידוע לכל יועילו הרבה לתרופת חליי ונגעי בני אדם) רק ע"י מקרה כזה בלכת הקיסר קאראלוס לצוד ציד ע"י שטבע בתוכם כלבו, וצעק מרה כי נכוו רגליו בם אשר ע"כ נקרא גם המקום ההוא על שמו קארלסבאד. וכן נודע לדעת קצת טבע מעין אחר במדינת איטאליען לרפאות חולי השדפון רק ע"י רועה אחד שגרש מעדרו בהמה אחת אשר היתה חולה וכחושה מאוד, ותלך ותרעה בנאות דשא אשר שם המעין ההוא ותשת ממנו, ותרפא ותהיה דשנה ושמנה כמקדם, כי אם גם הרבה מלאכות ותחבולות מעשיות (מלבד אותן שהמציאו בחכמתם אשר חננם ה' ועפ"י נסיונם והתבוננם בדרכי וחקי הטבע) למדו בני אדם משאר ב"ח, כי מה שראו אותם עושים עפ"י נטיית טבעם ותולדותם, עשו כן גם הם כמסופר ד"מ מקצת החכמים שרפואת ההקאה לחולי האצטומכא והמעיים למדו רק מקצת חייתו שדה אשר באכלם יותר מדי שבעם ויחלו, יאכלו עשב ידוע אשר טבעו לסבב להם הקאת המאכל ושבו ונרפאו, גם בדחז"ל. לא נמצא לא לבד לענין, מידות ותכונות נפשיות (בעירובין דף ק' ע"ב) "אלמלא לא נתנה תורה היינו למדים צניעות מחתול, גזל מנמלה, עריות מיונה, דרך ארץ מתרנגול" וסמכו זאת על הכ' "מלפני מבהמות ארץ", כי אם גם פעולת קבורת המתים אחז"ל למד האדם רק מב"ח, כי כן איתא בפרקי דר"א כי במות הבל היו אדם וחוה יושבים ובוכים ולא ידעו מה לעשות עד שלמדו לקברו בארץ מעורב אחד שמת רעהו ונטלו וחפר בארץ לעיניהם וקברו, אשר ע"כ הזהירנו ג"כ החכם מכל אדם ללמוד מניעת העצלות וחבוק ידים מנמלה באמרו (משלי ו׳:ו׳) "לך אל הנמלה עצל" וכו'] ועל ענין זה ר"ל כי נתן ה' לבני אדם התשוקה והנטיה הטבעית להשקיף אל פעולת הטבע ולהשתדל תמיד להדמות לה במלאכתם וללמוד גם דברים מועילים ממעשי שאר בע"ח רומז גם ה"כ (ישעי' כ"ח) "גם זאת מעם ה' יצאה הגדיל עצה הפלי' תושיה".
אפס לא לבד בפעולות בני אדם הענין כן הוא, כי אם גם בפעולות הי"ת, שאף שלפעמים יבחר להשגת תכליתו באמצעים זרים, אשר בהשקפה ראשונה ידמו לנו שאין באפשרותם כלל להביא אל התכלית הנרצה, למען הראות בזה לבני אדם גודל תקפו וגבורתו, שגם ע"י אמצעים בלתי נאותים כלל יש ביכלתו להשיג תכליתו היקרה, (עיין ביאורי לשער ל"ה) בכל זאת נראה שגם הוא י"ת נוהג לפעמים על אופן זה לבחור להשגת תכליתו רק באמצעים הנאותים והראוים לה, ר"ל להכין החמרים, הפועלים והכלים הראוים לעשות על ידם פעולתו הנסיית אשר אליה יכונן, כמו שבחר באסוך שמן של האשה האחת מבני הנביאים (מלכים ב ד׳:ל״ח) להיות החומר הנאות להריק לה ברכתו ע"י נביאו אלישע, וכמו שבחר במשה להיות שלוחו להוציא את ישראל ממצרים, ויבחר בדוד להושיע אותם מיד כל אויביהם מסביב, בעבור היותם הפועלים הנאותים לו, לעשות על ידם אותותיו ומופתיו בארץ חם וכנען וכל סביבותיה, וכמו שבחר בתבת עצי גופר להיות כלי נאות להציל על ידה נח וביתו ממי המבול, ובתיבת גומא להחיות את משה, כאשר הושם בסוף על שפת היאור, אף שהיה ביכולת הי"ת לעשות כל האותות והמופתים והנסים האלה אף מבלעדי החמרים הפועלים והכלים הנאותים להם, אשר ע"כ תעו גם החרטומים וחשבו כי המכות הראשונות דם וצפרדע אשר מי היאור היו להם לחומר אשר ממנו נתהוו הן רק פעולות טבעיות כעין מה שעשו גם בלהטיהם כן (אף שלא יכלו לסבב גם סור המכות האלה כמ"ש הרב בשער ל"ו ע"ש) וכן טעה נעמן כאשר צוהו אלישע לרחוץ במי הירדן להיטהר מצרעתו, מ"ב ה') כי חשב שרפואה זאת היא טבעית ולא נסיית אחרי שבחר לה אמצע, הנאות גם על פי חוקי הרפואה הטבעית ר"ל הרחיצה במי נהר לנקות העור והבשר וע"כ אמר "הלא טוב אבנה ופרפר" וכו' ר"ל אם רק עפ"י דרכי הטבע ארפא מצרעתי הלא טוב לי לרחוץ במי נהרות דמשק אלה (אף שזה בעצמו היה לו להוציאו מטעותו, כי בלתי ספק רחץ כבר בהם ובכל זאת מאנה צרעתו הרפא.) גם במן בעבור היותו מקשיי ויבש, כזרע גד שהוא מאכל טבעיי חשבוהו קצת אנשים דבר טבעי וע"כ הותירו ממנו כמשפט כל איש במאכליו הטבעיים אשר ישאיר הנותר מהם היום ליום המחרת, גם יצאו בעבור זה ללקוט ביום השביעי כי חשבו שאחרי שהוא דבר טבעיי יתמיד להיות מדי יום ביומו כאשר יתמידו שאר פעולות הטבע ויהיה גם כן ביום השביעי (עיין מכל זה בדברי הרב ז"ל למעלה בשער מ"א) וכל זאת נסובה להם בעבור שראו מעשי נסים אלה דומים בחמריהם או בשאר חלקיהם או סיבותיהם לדברים טבעיים ויחשבום ג"כ רק לפעולות טבעיות, ועפ"י הדברים האלה מבאר גם מאחז"ל שהחל בו, כי רצו להורות לנו בזה שנתינת התורה התמימה לבני ישראל היתה מלאכת ה' היותר יקרה והיותר שלימה יען כי לא חסרו בה כל התנאים הנזכרים למעלה שהם הכרחיים אל כל פעולה אם תהיה שלימה ויקרה כראוי. כי האמצעי אשר בחר בו הי"ת להיות כעין כלי לתת התורה על ידו, היה משה בחיר כל בני אדם, והתורה בעצמותה היא שלימה ותמימה כי דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה אך שלום ואושר זמני ומוסרי לתומכיה, והפועל ר"ל הנותן אותה הוא הי"ת השלם לבלי תכלית אשר מאתו לא יצא דבר שאינו שלם כראוי, אם לא שפחיתות החומר או האנשים המקבלים פעולתו מחייבת שתהיה פעולתו זאת בעצמה ג"כ גרועה, ואחרי שבני ישראל מקבלי התורה היו בעצמם טובים ויקרי רוח, וזרע קודש אשר ברך ה' הלוא בהכרח צריכים אנו להודות התורה הנתונה מיד עליון להם היא ג"כ שלימה ותמימה מאוד ואין בה שמץ דופי, וזשאחז"ל "יבוא טוב שהוא משה, ויקבל טוב זו התורה, מטוב, מהי"ת שהוא טוב לטובים" לישראל שהם טובים בבחינה מוכרית, אך ע"ז יאמר הרב ז"ל כי בהשקפה ראשונה יראה לנו שמה שמסופר בפרשתנו זאת הוא מתנגד אל מחז"ל זה, כי שאלת מרע"ה "הצאן ובקר ישחט להם" וכו' נראה כמתנגדת אל טוב לבו צדקתו ואמונתו בה' כי איך יסתפק איש צדיק ומאמין כמוהו ביכולת הי"ת שהיא לבלי תכלית? גם מה שנראה מאמרם ז"ל "ויקבל טוב מטוב" שכל מה שבא לישראל ע"י משה מהי"ת היה אך טוב וחסד למו, נראה כמתנגד אל סיפור פרשתינו, כי במן קצה נפשם ומתן השלו ובשר תאוה זה היה להם לזרא, וגם אף ה' חרה בעם ויך בהם מכה רבה אשר כל אלה הן פעולות אשר בהשקפה ראשונה לא תעדנה על טובת וחסדי הי"ת על ישראל? גם הסיפור מתלונת בני ישראל והיותם מתאוננים רע באזני ה' ומתאוים בכל עוז לאכילת בשר, יורה כפי הנראה שלא היו ראוים להקרא תמיד בשם "טובים" שהוא שם תהילה ותפארת מוסרית למו, ולבאר כל אלה יאמר הרב ז"ל כי משה לא נסתפק כלל ביכולת הי"ת שיוכל לערוך שלחן במדבר רק אמר אליו אחרי ששמת אותי למנהיג אנושי לישראל וגלית בזה דעתך שתרצה להנהיגם באופן טבעי אחשוב למשפט שאין מהראוי לשנות עתה מנהג העולם בעבורם לתת להם תאותם כי אם להכריחם שיכבשו יצרם למען תהיה פרנסתם תמיד רק באופן שתוכל להעשות בכל העתים והזמנים, גם על יד איש אשר כמוני היושב בקרבם, מבלי שינוי הטבע, כי אם ירגלו עתה באכילת בשר לשובע, יהיה ההכרח לפרנסם תמיד רק באופן נסיי, כי בדרך הטבע מי יוכל להאכילם בשר "הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם"? וסרה א"כ בזה התלונה מעל משה באופן שנראה כי תמיד היה ראוי להקרא בשם טוב, גם המן היה מזון טוב לישראל ולא מצד עצמותו הרעה קצו בו ישראל, כי אם בעבור השתוקקם למעמדם החפשי מעול התורה במצרים החפיאו עליו דברים אשר לא כן, והשלו אף שהיה להם לזרא ורע גופני, בכל זאת גם הוא היה טוב לכם בבחינה מוסרית, כי על ידו נוסרו, ולמדו להיטיב דרכם מן אז והלאה ולדעת כי רע ומר הוא לאדם להמשך אחר יצר לבו הרע ותשוקתו החמרית, ומעצמו יבואר כי אחרי שעל פי משפט הצדק והמישרים הוכיחם הי"ת בשבט פשעם למען ענותם ולהיטיבם באחריתם בבחינה מוסרית, לא חדל גם אז מהיות הטוב והמיטיב לכל, כי אם היה רק כאב רחמן אשר יוכרחו לפעמים ליסר בנו העוזב ארחות יושר למען הטותו עי"ז עוד אל נתיבות הצדק והמישרים, גם בעד ישראל הליץ הרב ז"ל כי היו ראוים גם אז להקרא בשם טובים, כי אחרי שמבלי טורח נמצאו בם כרגע שבעים זקנים אשר היו ראוים שתחול עליהם רוח ה' הלוא זה יעיד עליהם כי רוב העדה היו יקרי רוח, ובעלי מעלות ומידות יקרות, כי מבלעדי זאת לא היה נמצא בתוכם גם מספר גדול כזה מאנשים שלימים וראוים לנבואה, גם האספסוף אשר בקרבו לא היו שקועים במצולת התאוה הבהמות כל כך להתאות תמיד רק אל הבשר ושאר מאכלים גסים כנראה מדבריהם בהשקפה ראשונה, כי אם במשכיות אמרי פיהם אלה הסתירו רק תשוקתם אל החופש מעול התורה והדת שהיה להם במצרים בעבור היותם עוד חסרי הדעת להבין ערכה ויקרה כמו שיבאר הרב ז"ל כל זה בפנים הספר עיין שם. מציאות התנאים הנאותים במעשים האנושיי' הכרחי לשלמות המלאכה. גם יתכן מציאותם במעשים האלהיים כי שם צוה ה' את הברכה:

הקודם הוא מבואר מנפשו כי שלמות כל דבר מלאכותיי בהמצא החמר היותר נאות לקבל הציר' ההיא הנדרשת. ובחירת האל ית' הזהב משאר המתכות לעשות בו הארון והכפורת והכרובים והמנור' והשלחן והמזבח וכל כלי הקדש תוכיח על זה. וגם עם זה לא יתכן שלמותו כי אם בהמצא שם חרש חכם ושלם כאשר ראינו קורא ה' בשם בצלאל בן אורי בן חור ואתו אהליאב וגו' ובלב כל חכם לב וגו' (שמות ל״א:ב׳) וגם באלה לא נשלמ' המלאכ' אם לא בשימצאו להם הכלים הנאותים והמיוחדים למלאכ' ההיא כפי מה שהיה בכלי הטויה והאריגה והחריטה והיציקה וזולתם. כי בכל זה יקנה החמר ההוא הצירה הנאותה המבוקשת בכל אחד מהכנים ההמה וכל זה הוא מבואר מפרשת הכל היום יחרוש החורש לזרוע וגו' (ישעיהו כ״ח:כ״ד) יאמר שעם שמלאכת החריש' היא היותר כבדה והיותר קשה שבעבודות האדמ' עכ"ז לא תושלם המלאכ' בעבוד' ההיא לבד ואע"פ שיתמיד בה העובד אבל צריך ליעזב מהמלאכה הכבד' ההיא ולפתח צמדי הבקר ולהטפל אל כלי הנפוץ לשדד האדמה ולהשוות פניה שהיא מלאכה נקלה מאד ואחרי כן הלא אם שוה פניה אין המלאכות שוות לכל התבואות אבל והפיץ קצח והוא שיהו הגרענים נפוצים ומרוחקים אלו מאלו וכמון יזרוק שהוא ענין אחר זולת הראשון וכן ושם חטה שורה ושעור' נסמן וכוסמת גבולתו כלומר כל אחד לפי ענינו. וכן לגמר המלאכה נאמר ויסרו למשפט אלהיו יורנו כי לא בחרוץ יודש קצח ואופן עגלה על כמון יוסב כי במטה יחבט קצח וכמון בשבט. יורו על צורך הכלים הנאותים אל כל מלאכ' לפי ענינה אשר בהתחלף הכלים תפסד המלאכ' ההיא. וברור הוא שאם לא יזדמן נדוש לקצח וכמון השבט והמטה כי אם אופן עגלה וחרוץ או למלאכת התבואה לא יזדמן החרוץ והאופן רק המטה והשבט שלא תושלם מלאכתם בידם ואע"פ שיהיה העוש' בקי באומנות ההוא. וזה הענין בעצמו אמרו הנביא ואנכי בראתי חרש ניפח באש פחם ומוציא כלי למעשהו (שם נ"ד) כי הוא יתברך אשר ברא חרש חכם ואומן בקי באומנתו אשר הזמין בידו כלי אומנתו המיוחדים למלאכ' ההיא והוא מה שהיישירו להיותו נופח באש פחם ולא בזולתו ממיני האש שאינו ראוי למלאכ' ההיא וגם שהוא מקנה לחמר ההיא צורתו הראויה כי עליה אמרו מוציא כלי למעשהו. אמנם כאשר לא הזמנתי בידו הענינים הצריכים על זה האופן הנה אנכי בראתי משחית לחבל כי ישחת הכלי בידו ולא יועיל למעשהו. וסיים גם זאת מעם ה' צבאות יצאה הפליא עצה הגדיל תושיה לומר כי הפליא עצה זו בלב כל בעל אומנות מהמעשים המלאכותיים בהחלט שילמדו מהמלאכות הטבעיות או מהמשתתפות להם וכמו שאמרו החוקרים שהמלאכ' נמשכת אל הטבע ומתדמה אליו. ואמר הגדיל תושיה כי מלאכות רבות נשחתות לבלתי השמר בתנאיהם בלי ספק סוף דבר כמו שהחמר והצורה הן עקרים בדבר המלאכ' ^*כן אותות הפועל והאמצעים וכו' כצ"ל אותות הוא שם פעולה הנגזר משורש אוה ויתורגם לפ"ז זא איזט אויך דיא געהאריגע וואהל דעם ווערקמייסטערס אונד דער זאנסטיגען מיטטעל ערפארדערליך, ווען מאן איינע געלונגענע פאלקאממענע ארבייט ערלאנגען ווילל. כן האותות הפועל האמצעיים הן הכרחיים לשלמותה. והנה אם כן שלמות כל מלאכה תמצא בשלמות החמר והצור' הפועל והכלים האמצעיים ודי לענין הקודם: אמנם הנמשך הוא מבואר שעם היות האמצעיים הלקוחים אל הפעולות האלהיות בהשקפ' אחרת שכלית זולת מה שיראו אותה האנשים במעשיהם וכבר יעשו הדברים באמצעיים זרים ורחוקים אל הענין ההוא כמו שהיה הענין בתחלת שליחותו של משה אל פרעה שהרע לעם בעבורו כמו שנתבאר במקומו ועליו יש לפרש מאמר גם זאת מעם ה' צבאות יצאה (ישעיהו כ״ח:כ״ט) כמו שהוא בשער ל"ה עם כל זה כבר ראינו שהוא יתעלה נוהג בהרבה ענינים על זה האופן רצוני שיבחר אל הגעת הפעולות האלהיות האמצעיים או הכלים הנאותים אל המלאכ' ההיא. כמו שנראה מבחירתו ית' למשה נביאו או השליחות ההוא הנפלא. ויבחר בדוד עבדו לרעות ביעקב עמו (תהילים ע״ח:ע׳): ומאמר לך בכחך זה וגו' (שופטים ו׳:י״ד) כמו שנתבאר הכל בשער ל"ד והוא פירש פשוטו של מאמר גם זאת מעם ה' צבאות יצאה הפליא עצה וגו' לומר שהיתה עצה עמוקה לשלמות המלאכות האלהיות ולהסכים ענינם אל הטבע הנהוג להמצע בהם האמצעיים הנאותים. אם בהכנת החמרים המיוחדים. ואם בהזמנת הפועלים הראויים והכלים ההנוגים כי בהסכמת זה יהיה השפע היורד מההשגחה האלהית גדל יתר מאד. צא ולמד מתיבתו של נח ומתיבתו של משה ואסוך שמן וזולתם וגדול' מכלן עגלת בקר תקח בידך (שמואל א' י"ז) וכיוצא באלו הענינים. והיה זה במה שנשתבשו בו קצת אנשים כמו שאמר נעמן הלא טוב אמנה ופרפר נהרות דמשק מכל מימי ישראל הלא ארחץ בהם וטהרתי וגו' (מלכים ב ה׳:י״ב). והשתבשות החרטומים במכות הראשונות. גם יציאת האנשים ללקוט המן ביום השביעי ושמירתו מיום ליום מזה המין וזולת' אשר היו חושבים לראות בהם קצת ענינים דורכים מהלך הטבע לא ישערו בהם היותם אלהיים לגמרי. כי לזה הוצרך האל ית' להודיע לבני האדם עלילותיו באותה פרשה שזכרנו כי עמקו מחשבותיו לעשות כן בקרב הארץ כנזכר. וזה הענין עצמו אשר ייחסוהו חז"ל למעשה הגדול והנורא אשר ייחדו האל ית' לעצמו כי הואיל לעשות לו לעם נחלה הגוי הגדול הזה ולקרבם אליו להנחילם תורתו האל יתברך שהיא היתה המלאכה היותר גדולה והנפלא' שבמלאכות ואמרו שודאי נמצאו בה הארבעה דברים שזכרנו כתקנן שעל ידי כן הושלמ' המלאכ' בלי ספק. והוא היתה כוונתם במאמר ההוא שזכרנו באמרם יבא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים כלומר כלהו איתנהו. כי הנה על תוכן האמצעי שנעש' כלי להוציא המלאכ' אל הפועל אמרו יבא טוב זה משה שנאמר ותרא איתו כי טוב הוא והנה שם במקומו נתבאר יפה כי היה היותר נאות והיותר מתיחס לגמור על ידו מעשהו יתעל' אשר זמם לעשות עם העם מכל זולתו לפי מה שנמצאו בו מהשלמיות הנראות בו לענין המעש' ההוא ^*כאשר הוא שם המגלות על המקוה ממנו לעתיד כצ"ל לדעתי ור"ל כי שם בשער ל"ד באר הרב ז"ל כבר כי נמצאו במרע"ה כל השלימיות המצטרכות לגואל ורועה ישראל. והן הנה אשר גלו והודיעו לכל אדם בראשית שליחותו כי יוציא אל הפועל כל מה שהיה מקוה ממנו בלכתו אל פרעה במלאכות ה' צבאות, ואם לבני אדם היה זה גלוי וידוע ע"י שלימיותיו ומידותיו הטובות אשר נודעו לכל עפ"י מעשיו היקרים אשר עשה כבר מלפנים, אף כי שהיה זה גלוי וידוע לפני הי"ת היודע כל אשר בחר בו ועיין מזה גם בביאורי שמות דף ה' ד"ה ואולם. כאשר הוא שם המגלות על המקוו' ממנו לעתיד כל שכן למי שהכל גלוי וצפוי לפניו. אמנם על ^*שלימות הדבר המבוקש מה שהוא דורך מהלך הצורה בהם. שלמות הדבר המבוקש מה שהוא דורך מהלך הצורה בהם אמרו ויקבל טוב זו תורה שנאמר כי לקח טוב וגו'. וכבר נתבאר במקומו שער מ"ד ובשערים הרבה זולתו כל הצורך כי ע"י התורה האלהית תושג ההצלחה האמתית ולא בזולת' מהדתות והנמוסים ואין צריך לומר ביתר העסקים. ולזה אמר כי לקח טוב נתתי לכם (משלי ד׳:ב׳) כי להיותה דרך ישרה ונכונ' אל ההצלח' וכמו שאמר' תורה איקרי דרך (קידושין ב'.) היה ראוי לקנות' בדמים הרבה או לעלות השמים להורידה וכיוצא ואותה נתן להם במתנה גמורה לכן תורתי אל תעזובו. והנה על שלמות הפועל מכל זולתו אמרו מטוב זה הקב"ה שנאמר טוב ה' לכל וגו'. והיא ראיה עצומה שהפועל הטוב בהחלט הוא החכם הכולל כל מיני הידיעות כללם ופרטם אשר הידיע' הזאת תקיף לכל צרכי כלל האנשים ופרטיהם איש לא נעדר אשר לא יקבל טוב על ידו איש לפי טבעו וענינו. ולא עוד אלא שמעולם לא יצאת מתחת ידי אומנתו דבר שאינו מתוקן כי על ידי שני התנאים האלה הוא טוב לכל וכבר ביארנו עקר זה בשער ס'. לטובים אלו ישראל שנאמר הטיבה ה' לטובים. ^*אמנם זה הטוביות וכו' בל"א אבער דיעזע גיטע ווירד אן אירנען אין צווייאפאכער הינזיכט געריהכיט, ר"ל כי בשתי בחינות ישובחו ישראל שהם טובים, האחת בבחינת אישיהם הפרטיים כי תחת שבשאר אומות אם גם ימצאו בהם לפעמים איזה יחידי סגולה הם רק טובים ושלימים בבחינת שאר בני עמם, אבל לא ינשאו עוד במעלתם המוסרית על כל שאר בני אדם בכלל. וזש"א הרב ז"ל "שהאיש ההוא לא נודע לו שלימות זולתי מה שהוא מצרי או בבלי" וכו', וזש"א הכ' "זה יולד שם" ר"ל שתהלתו היא רק בבחינת שנולד שם ר"ל שמה שהזכיר הכ' שם האומה "רהב (שהם מצרים) ובבל, פלשת, צור, וכוש" מוכיח שמלת "שם" אינה מורה לבד על מקום לידתם כ"א גם על כלל האומה, להורות כי רק בבחינת האומה בעצמה לבדה הם שלימים ונכבדים יותר משאר בני האומה ההיא, אבל אין שמו הולך למרחוק להיות נכבד גם על פני חוצות בעבור מעלתו על כל שאר אישי בני אדם, אפס באומה הישראלית ימצאו בכל דור ודור אנשים יקרי רוח הנעלים במעלתם על כל בני אדם גם יחד בעבור קרבתם אל האלהים כמו שהיו נביאי ה' ואנשי הרוח וכמו שאחז"ל "שקול משה נגד כל ישראל" ר"ל שמשה לבדו נחשב בבחינת שאר כל בני אדם ככל האומה הישראלית בבחינת שאר העמים, וזשאה"כ "ולציון יאמר איש ואיש יולד בה," ר"ל אחרי שלא הזכיר פה שם האומה הישראלית מוכח כי מלת "בה" יורה רק על מקום לידתם לבד (כאשר יורה בכל מקום "הבית" על הגבול והמקום שבו יעשה דבר מה) והכוונה שאף שנולד בציון לבד, בכל זאת איש נכבד יקרא בפי כל העמים יען כי על פני כלם יכבד, והשנית בבחינת האומה בכללה שהיא יקרה ושלימה מאוד אם תבחן מעלתה נגד שאר העמים, כמו שאה"כ כשושנה בין החוחים," וכו' שהוא מאמר הי"ת על כנסת ישראל, ומורה שאף שגם האומה הישראלית אינה שלימה בהחלט בכל זאת היא כשושנה שאף שהיא אינה פרי הראוי למאכל גם אין לה צל נחמד, בכל זאת בעבור יפי מראה ונועם ריחה היא נחמדת, ובבחינת החוחים אשר יסובו אותה היא יקרה ונכבדה מאוד, "כן רעייתי בין הבנות" ר"ל כן האומה הישראלית בין שאר האומות שאף שגם בה נמצאו לפעמים כמה פחיתיות וחסרונים מוסריים, בכל זאת בבחינת שאר העמים עובדי אלילים אשר לא נמצא בהם שום שלימות היא יקרה ונכבדת מאוד, כמאה"כ "רק באבותיך חשק ה' (ר"ל אותם חשק בעבור שלימותם המוחלטת) ויבחר בזרעם אחריהם בכם מכל העמים (ר"ל אבל אתם נבחרתם רק בעבור היותכם שלימים יותר משאר העמים) וכן יסדו חז"ל גם בתפלה "אתה בחרתנו מכל העמים" אבל היא הללה את הי"ת שם במאמר "כתפוח" וכו' להורות שהוא שלם אמיתי נשגב ונעלה גם על כל השלימים כתפוח שהוא נעלה מכל עצי היער אף שיש בהם גם נושאי פרי מתוק יען כי בו חברו יחדיו כל השלימיות, שפריו מתוק, וצלו נעים, ומראהו נחמד, וריחו מבושם. אמנם זה הטוביות יאמר בהם בשתי בחינות. אם בבחינות האישים המיוחדים אשר נמצאו תמיד בהמשך הזמנים בתוך האומה הזאת אשר היו שקולים כנגד כלם כמו האבות והנביאים ואנשי רוח הקדש ויתר השלמים אשר היו בהם בכל דור ודור אשר אין ספק שלא היה כן בכל האומות זולתם כי מעולם (לא) נמצא בהם שיצא מכללם ויתיחד לקרבה אל האלהים כמו שנמצאו באומה הזאת וזהו מה שאמר המשורר משבח האומה הזאת ואמר נכבדות מדובר בך עיר האלהים סלה אזכיר רהב ובבל ליידעי הנה פלשת וצור עם כוש זה יולד שם. ולציון יאמר איש ואיש יולד בה והוא יכוננה עליון (תהלים פ"ז) ירצה כי כשיזכיר ליודעיו כל האומות הרבות ההנה ויחפשו בהם אם ימצא איש אחד יובדל מכללם לצד השלמות שלא ימצא בחפושם זולתי זה עצמו שזכר והוא שיצדק על אישיהם הטובים שבהם שם האומה בכללה כלומר שהאיש ההוא לא נודע לו שלמות זולתי מה שהוא מצרי או בבלי או פלשתי או כושי והוא כוונת זה יולד שם. אמנם לציון יאמר איש ואיש יולד בה שהם היו שקולים כנגד כל האומה ונבדלים ממנה במעלה שלמות עד שכבר יוכרו בשמם הפרטי ובעצמיותם מזולת שיהיו מכלל האומ' כמו שאמרו שקול משה כנגד כל ישראל (מכילת' פ' יתרו). וכן דוד ושלמה ויתר המלכים השלמים כלם נודעו מצד אישיהם לא לבד מצד שהיו מכלל ישראל וכן הנביאים הרשומים הנודעי' בשמותם ובאישיותם בעילם והנה א"כ כבר יאמר על ישראל בכלל לטובים בבחינה זו כי הטוב האישיי יסוב אל הכלל כמו שסיים ואמר והוא יכוננה עליון. והבחינ' השנית היא כשיאמר הטוביות על כללות האומ' ואם שלא יהי' בכללם שלמים לגמרי הנה יהיו טובים בבחינת זולתם כי הרע כבר יקרא טוב בבחינת היותר רע ממנו. וכן האומ' הזאת תקרא טובה בבחינת העכו"ם שלא באו לכלל שלמות מעולם והוא מה שכוונו שלמה המלך ע"ה בשיר ידידות האומ' הזאת באומרו כשושנ' בין החוחים כן רעיתי בין הבנות (שיר השירים ב׳:ב׳). והכונה כי עם היות שהשושנ' לא נמצא בה פרי למאכל ולא הנאת הצל אלא תועלת טוב המרא' ונעימות הריח לבד הנה היא בבחינת שאר מיני החוחים אשר לא נמצא בהם טוב כלל אבל נמצ' ההיזק אשר יגע אדם בהם בא החוח בכפו ונקבה. הנה השושנ' היא חביבה ונחמדת. וכן רעיתי בין הבנות כי עם שהיא אינה שלימ' לגמרי הנה בבחינת העכו"ם אשר לא נמצא בה שום שלמות ולא עוד אלא שהם רעים וחטאים לה' תמיד הנה הם טובים ונבחרים והוא מה שתקנוהו חז"ל באמרם בתקון התפלות אתה בחרתנו וכו'. אשר בחר בנו ורוממנו וכו' נמשך למה שאמר הכתוב רק באבותיך חשק יי' ויבחר בזרעם אחריה' בכם מכל העמי' (דברים י׳:ט״ו) כמו שכתבנו יפה בהקדמת פרקי המועדים תחלת שער ס"ז עיין עליו. אף היא תשיב אמריה על פי דבריו ואמר' כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים וגו' (שם) והכוונ' האמת ששלמותי אינה שלמות רק בבחינת הנעדר לגמרי כמו שאמרנו אמנם שלמות דודי הוא שלמות אמתי אפי' בבחינת השלמים כמו שהוא התפוח בעצי היער כי עם שיש שם הרבה עצים נאים נושאי' פרי מתוק וזולתם הנה לא ימצ' שם בהם כל השלמיות כלם כמו בתפוח שנמצאי' בו המרא' הטוב והריח המבוסם שנזכרו בשושנ'. ועוד המאכל והצל אשר עליהם אמרה בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי כי הם הדברים שחסרו ממנה. או שתכוין באומרה כתפוח בעצי היער לאילני סרק ולהפליג על שלמותו לומר כי השלם בתכלית השלמות בערך החסר בתכלית החסרון יראה בתכלית השבח והמעל' מה שהוא מבואר. מ"מ נתבאר מה שיצדק זה השם מהטוביות על האומ' הזאת מצד אישיה וכללותיה אשר עליהם יתכן לומר בהם לטובים אלו ישראל שנאמר הטיבה יי' לטובים ולישרים וגו'. יורה כי יש בהם טובים וישרי'. וזולתם אשר בהם עליהם אמר והמטים עקלקלותם וגו' כמו שיבא בסוף השער ב"ה ודי בזה לביאור הנמשך. והנה לפי שספורי החלק הזה שאני בביאורו יקיפו הענינים האלה ארבעתן ^*באופן שיאות הדיבור בכל אחד מהם על דרך השאלה לדעת א"כ הוא כאשר הונח עפ"י מאמרם? כצ"ל ור"ל כי בחלק הפרשה שהוא מבאר עתה ר"ל פ' מתאוננים, יבואו ענינים על כל ארבעה אלה. ר"ל על מהות ואיכות משה שליח ה', ועל מהות מתנת הי"ת ועל מהות הי"ת בעצמו, ועל מהות ישראל מקבלי מתנתו, וע"כ יחשוב הרב ז"ל אותו למשפט כי יאות, שידבר פה על כל אחד מאלה, לדעת א"כ הוא שכל ארבעה אלה טובים כמו שאמרו ז"ל יבוא טוב, ויקבל טוב, מטוב לטובים? באופן שיאות הדבר בכל אחד מהם על דרך השאל' לדעת א"כ הוא כאשר הונח ע"פ מאמרים. כי במה שאמר טוב זה משה הנה מאמר הצאן ובקר ישחט להם (במדבר י"א) והנלו' אליו חולק מאד על זה הטוביות. כי איך יתכן נביא השם יתעלה נאמן ביתו יפלא על יכלתו יתעל' ולאמר שש מאות אלף רגלי העם הזה וגו' ואתה אמרת בשר אתן להם ואכלו חדש וגו' עד אשר באה לו התשובה היד יי' תקצר עתה תראה וגו' (שם). והוא דבר פלא שהאיש טוב אשר כזה ידבר כדברים האלה. וכבר דברו בו המדרשות גם המפרשים ז"ל כמו שהיא בפירושיהם אבל לא יפייסו בדבריהם לב השואל בלי שום פקפוק. וגם במה שאמרו ויקבל טוב יש לפקפק כי מה שקבלו מהטובות הנזכרות בפרש' זאת אם מטובת המן ואם מבשר התאוה אינו ראוי שיקרא טוב אחר שלא נתקררה בו דעת המקבלים כי הדבר הטוב הוא אשר הוא טוב לבעליו או שיתפייסו בו כמו שכתב החכם פרק ב' מהח' מספר המדות ^*אמר אמנם יראה וכו' הלשון דחוק ותוכן דעתו הוא כי סימן היות דבר מה טוב, הוא בהיותו נאהב לבני אדם, ואם הוא נאהב מכולם הוא טוב בהחלט, ואם הוא נאהב רק לאחד ד"מ מאכל מתוק לאיש מפונק האוהב מעדנים הוא טוב רק לו ר"ל שנקרא טוב רק בהצטרפותו ובחינתו אל האיש ההוא האוהב אותו, אפס הדבר שלא יאהב משום אדם אינו טוב כלל, ונמשך מזה אחרי שהמן לא היה נאהב לישראל לא נוכל לקראו בשם טוב, ואף כי השלו שהיה להם לזרא. אמר אמנם יראה כי כל אחד יאהב אשר היא טוב לו וכאשר הוא טוב בהחלט הוא ראוי לאהוב כן. אמנם אשר הוא לכל אחד הוא טוב לכל אחד. אמנם כל אחד יאהב לאחד אשר הוא טוב לו כי אם הנרא' אשר הוא טוב ע"כ. והנה כאשר לא היה טוב להם זה המזון או שלא היה נרא' להם טוב הנה באמת לא יתכן להחליט עליו שם טוב וכל שכן מה שהי' להם לזרא ממנו כמו שיבא. ומזה תמשך השאל' העצומה למה יאמרו עוד מטוב זה הקדוש ברוך הוא שנאמר טוב יי' לכל כי מה יופיו ומה טובו אצלם שיאמר ונתן יי' לכם בשר ואכלתם לא יום אחד תאכלו ולא יומים ולא חמשה ימים וגו' עד חדש ימים עד אשר יצא מאפכם והי' לכם לזרא. ובפיו דבר ובידו מלא לאמר הבשר עודנו בין שינהם ואף יי' חרה בעם ויך יי' בעם מכה רבה מאד וכגון זה ראוי לומר שקול טובותיך ושדי אחזרי. ואין צריך לומר במה שאמרו לטובים אלו ישראל דכתיב הטיבה יי' לטובים כי ספורם אלו ענו בהם מהתאוננם והתאוותם בענין רע וזר עד שנבאשו באלהיהם ובמלכם יותר משאר הפרשיות. והנה עם שכבר יתפשטו השאלות בכל הארבעה ענינים אין התמיהה בהם שוה אמנם עקר השאל' הוא במאמר יבא טוב כי מאמר ואתה אמרת בשר אתן להם ואכלו חדש ימים קשה מאד. שנייה לה בטובתו של הקב"ה במתנה זו שאמרנו. אמנם בשלישית במדרגה הוא בענין המן. והיותר חלושה מכלן היא הרביעית לפי שהתשוב' בצדה כאן בשעושין רצונו של מקום. כאן בשאין עושין רצונו של מקום אמנם על כל פנים נאחוז דרכם זה לקבל ולקיים בפירוש הכתובים כי יי' דבר טוב על ישראל בכל ארבעת רבעיהם הנזכרים כל אחד לפי טבעו ומדרגתו כאשר יסבול ענינו. אמנם נזכר ראשונ' שאר הספקות הנופלות בזה הענין: