ישעיהו כח:כט מחשבת ישראל: עקידת יצחק וגן נעול

הקודם הוא מבואר מנפשו כי שלמות כל דבר מלאכותיי בהמצא החמר היותר נאות לקבל הציר' ההיא הנדרשת. ובחירת האל ית' הזהב משאר המתכות לעשות בו הארון והכפורת והכרובים והמנור' והשלחן והמזבח וכל כלי הקדש תוכיח על זה. וגם עם זה לא יתכן שלמותו כי אם בהמצא שם חרש חכם ושלם כאשר ראינו קורא ה' בשם בצלאל בן אורי בן חור ואתו אהליאב וגו' ובלב כל חכם לב וגו' (שמות ל״א:ב׳) וגם באלה לא נשלמ' המלאכ' אם לא בשימצאו להם הכלים הנאותים והמיוחדים למלאכ' ההיא כפי מה שהיה בכלי הטויה והאריגה והחריטה והיציקה וזולתם. כי בכל זה יקנה החמר ההוא הצירה הנאותה המבוקשת בכל אחד מהכנים ההמה וכל זה הוא מבואר מפרשת הכל היום יחרוש החורש לזרוע וגו' (ישעיהו כ״ח:כ״ד) יאמר שעם שמלאכת החריש' היא היותר כבדה והיותר קשה שבעבודות האדמ' עכ"ז לא תושלם המלאכ' בעבוד' ההיא לבד ואע"פ שיתמיד בה העובד אבל צריך ליעזב מהמלאכה הכבד' ההיא ולפתח צמדי הבקר ולהטפל אל כלי הנפוץ לשדד האדמה ולהשוות פניה שהיא מלאכה נקלה מאד ואחרי כן הלא אם שוה פניה אין המלאכות שוות לכל התבואות אבל והפיץ קצח והוא שיהו הגרענים נפוצים ומרוחקים אלו מאלו וכמון יזרוק שהוא ענין אחר זולת הראשון וכן ושם חטה שורה ושעור' נסמן וכוסמת גבולתו כלומר כל אחד לפי ענינו. וכן לגמר המלאכה נאמר ויסרו למשפט אלהיו יורנו כי לא בחרוץ יודש קצח ואופן עגלה על כמון יוסב כי במטה יחבט קצח וכמון בשבט. יורו על צורך הכלים הנאותים אל כל מלאכ' לפי ענינה אשר בהתחלף הכלים תפסד המלאכ' ההיא. וברור הוא שאם לא יזדמן נדוש לקצח וכמון השבט והמטה כי אם אופן עגלה וחרוץ או למלאכת התבואה לא יזדמן החרוץ והאופן רק המטה והשבט שלא תושלם מלאכתם בידם ואע"פ שיהיה העוש' בקי באומנות ההוא. וזה הענין בעצמו אמרו הנביא ואנכי בראתי חרש ניפח באש פחם ומוציא כלי למעשהו (שם נ"ד) כי הוא יתברך אשר ברא חרש חכם ואומן בקי באומנתו אשר הזמין בידו כלי אומנתו המיוחדים למלאכ' ההיא והוא מה שהיישירו להיותו נופח באש פחם ולא בזולתו ממיני האש שאינו ראוי למלאכ' ההיא וגם שהוא מקנה לחמר ההיא צורתו הראויה כי עליה אמרו מוציא כלי למעשהו. אמנם כאשר לא הזמנתי בידו הענינים הצריכים על זה האופן הנה אנכי בראתי משחית לחבל כי ישחת הכלי בידו ולא יועיל למעשהו. וסיים גם זאת מעם ה' צבאות יצאה הפליא עצה הגדיל תושיה לומר כי הפליא עצה זו בלב כל בעל אומנות מהמעשים המלאכותיים בהחלט שילמדו מהמלאכות הטבעיות או מהמשתתפות להם וכמו שאמרו החוקרים שהמלאכ' נמשכת אל הטבע ומתדמה אליו. ואמר הגדיל תושיה כי מלאכות רבות נשחתות לבלתי השמר בתנאיהם בלי ספק סוף דבר כמו שהחמר והצורה הן עקרים בדבר המלאכ' ^*כן אותות הפועל והאמצעים וכו' כצ"ל אותות הוא שם פעולה הנגזר משורש אוה ויתורגם לפ"ז זא איזט אויך דיא געהאריגע וואהל דעם ווערקמייסטערס אונד דער זאנסטיגען מיטטעל ערפארדערליך, ווען מאן איינע געלונגענע פאלקאממענע ארבייט ערלאנגען ווילל. כן האותות הפועל האמצעיים הן הכרחיים לשלמותה. והנה אם כן שלמות כל מלאכה תמצא בשלמות החמר והצור' הפועל והכלים האמצעיים ודי לענין הקודם: אמנם הנמשך הוא מבואר שעם היות האמצעיים הלקוחים אל הפעולות האלהיות בהשקפ' אחרת שכלית זולת מה שיראו אותה האנשים במעשיהם וכבר יעשו הדברים באמצעיים זרים ורחוקים אל הענין ההוא כמו שהיה הענין בתחלת שליחותו של משה אל פרעה שהרע לעם בעבורו כמו שנתבאר במקומו ועליו יש לפרש מאמר גם זאת מעם ה' צבאות יצאה (ישעיהו כ״ח:כ״ט) כמו שהוא בשער ל"ה עם כל זה כבר ראינו שהוא יתעלה נוהג בהרבה ענינים על זה האופן רצוני שיבחר אל הגעת הפעולות האלהיות האמצעיים או הכלים הנאותים אל המלאכ' ההיא. כמו שנראה מבחירתו ית' למשה נביאו או השליחות ההוא הנפלא. ויבחר בדוד עבדו לרעות ביעקב עמו (תהילים ע״ח:ע׳): ומאמר לך בכחך זה וגו' (שופטים ו׳:י״ד) כמו שנתבאר הכל בשער ל"ד והוא פירש פשוטו של מאמר גם זאת מעם ה' צבאות יצאה הפליא עצה וגו' לומר שהיתה עצה עמוקה לשלמות המלאכות האלהיות ולהסכים ענינם אל הטבע הנהוג להמצע בהם האמצעיים הנאותים. אם בהכנת החמרים המיוחדים. ואם בהזמנת הפועלים הראויים והכלים ההנוגים כי בהסכמת זה יהיה השפע היורד מההשגחה האלהית גדל יתר מאד. צא ולמד מתיבתו של נח ומתיבתו של משה ואסוך שמן וזולתם וגדול' מכלן עגלת בקר תקח בידך (שמואל א' י"ז) וכיוצא באלו הענינים. והיה זה במה שנשתבשו בו קצת אנשים כמו שאמר נעמן הלא טוב אמנה ופרפר נהרות דמשק מכל מימי ישראל הלא ארחץ בהם וטהרתי וגו' (מלכים ב ה׳:י״ב). והשתבשות החרטומים במכות הראשונות. גם יציאת האנשים ללקוט המן ביום השביעי ושמירתו מיום ליום מזה המין וזולת' אשר היו חושבים לראות בהם קצת ענינים דורכים מהלך הטבע לא ישערו בהם היותם אלהיים לגמרי. כי לזה הוצרך האל ית' להודיע לבני האדם עלילותיו באותה פרשה שזכרנו כי עמקו מחשבותיו לעשות כן בקרב הארץ כנזכר. וזה הענין עצמו אשר ייחסוהו חז"ל למעשה הגדול והנורא אשר ייחדו האל ית' לעצמו כי הואיל לעשות לו לעם נחלה הגוי הגדול הזה ולקרבם אליו להנחילם תורתו האל יתברך שהיא היתה המלאכה היותר גדולה והנפלא' שבמלאכות ואמרו שודאי נמצאו בה הארבעה דברים שזכרנו כתקנן שעל ידי כן הושלמ' המלאכ' בלי ספק. והוא היתה כוונתם במאמר ההוא שזכרנו באמרם יבא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים כלומר כלהו איתנהו. כי הנה על תוכן האמצעי שנעש' כלי להוציא המלאכ' אל הפועל אמרו יבא טוב זה משה שנאמר ותרא איתו כי טוב הוא והנה שם במקומו נתבאר יפה כי היה היותר נאות והיותר מתיחס לגמור על ידו מעשהו יתעל' אשר זמם לעשות עם העם מכל זולתו לפי מה שנמצאו בו מהשלמיות הנראות בו לענין המעש' ההוא ^*כאשר הוא שם המגלות על המקוה ממנו לעתיד כצ"ל לדעתי ור"ל כי שם בשער ל"ד באר הרב ז"ל כבר כי נמצאו במרע"ה כל השלימיות המצטרכות לגואל ורועה ישראל. והן הנה אשר גלו והודיעו לכל אדם בראשית שליחותו כי יוציא אל הפועל כל מה שהיה מקוה ממנו בלכתו אל פרעה במלאכות ה' צבאות, ואם לבני אדם היה זה גלוי וידוע ע"י שלימיותיו ומידותיו הטובות אשר נודעו לכל עפ"י מעשיו היקרים אשר עשה כבר מלפנים, אף כי שהיה זה גלוי וידוע לפני הי"ת היודע כל אשר בחר בו ועיין מזה גם בביאורי שמות דף ה' ד"ה ואולם. כאשר הוא שם המגלות על המקוו' ממנו לעתיד כל שכן למי שהכל גלוי וצפוי לפניו. אמנם על ^*שלימות הדבר המבוקש מה שהוא דורך מהלך הצורה בהם. שלמות הדבר המבוקש מה שהוא דורך מהלך הצורה בהם אמרו ויקבל טוב זו תורה שנאמר כי לקח טוב וגו'. וכבר נתבאר במקומו שער מ"ד ובשערים הרבה זולתו כל הצורך כי ע"י התורה האלהית תושג ההצלחה האמתית ולא בזולת' מהדתות והנמוסים ואין צריך לומר ביתר העסקים. ולזה אמר כי לקח טוב נתתי לכם (משלי ד׳:ב׳) כי להיותה דרך ישרה ונכונ' אל ההצלח' וכמו שאמר' תורה איקרי דרך (קידושין ב'.) היה ראוי לקנות' בדמים הרבה או לעלות השמים להורידה וכיוצא ואותה נתן להם במתנה גמורה לכן תורתי אל תעזובו. והנה על שלמות הפועל מכל זולתו אמרו מטוב זה הקב"ה שנאמר טוב ה' לכל וגו'. והיא ראיה עצומה שהפועל הטוב בהחלט הוא החכם הכולל כל מיני הידיעות כללם ופרטם אשר הידיע' הזאת תקיף לכל צרכי כלל האנשים ופרטיהם איש לא נעדר אשר לא יקבל טוב על ידו איש לפי טבעו וענינו. ולא עוד אלא שמעולם לא יצאת מתחת ידי אומנתו דבר שאינו מתוקן כי על ידי שני התנאים האלה הוא טוב לכל וכבר ביארנו עקר זה בשער ס'. לטובים אלו ישראל שנאמר הטיבה ה' לטובים. ^*אמנם זה הטוביות וכו' בל"א אבער דיעזע גיטע ווירד אן אירנען אין צווייאפאכער הינזיכט געריהכיט, ר"ל כי בשתי בחינות ישובחו ישראל שהם טובים, האחת בבחינת אישיהם הפרטיים כי תחת שבשאר אומות אם גם ימצאו בהם לפעמים איזה יחידי סגולה הם רק טובים ושלימים בבחינת שאר בני עמם, אבל לא ינשאו עוד במעלתם המוסרית על כל שאר בני אדם בכלל. וזש"א הרב ז"ל "שהאיש ההוא לא נודע לו שלימות זולתי מה שהוא מצרי או בבלי" וכו', וזש"א הכ' "זה יולד שם" ר"ל שתהלתו היא רק בבחינת שנולד שם ר"ל שמה שהזכיר הכ' שם האומה "רהב (שהם מצרים) ובבל, פלשת, צור, וכוש" מוכיח שמלת "שם" אינה מורה לבד על מקום לידתם כ"א גם על כלל האומה, להורות כי רק בבחינת האומה בעצמה לבדה הם שלימים ונכבדים יותר משאר בני האומה ההיא, אבל אין שמו הולך למרחוק להיות נכבד גם על פני חוצות בעבור מעלתו על כל שאר אישי בני אדם, אפס באומה הישראלית ימצאו בכל דור ודור אנשים יקרי רוח הנעלים במעלתם על כל בני אדם גם יחד בעבור קרבתם אל האלהים כמו שהיו נביאי ה' ואנשי הרוח וכמו שאחז"ל "שקול משה נגד כל ישראל" ר"ל שמשה לבדו נחשב בבחינת שאר כל בני אדם ככל האומה הישראלית בבחינת שאר העמים, וזשאה"כ "ולציון יאמר איש ואיש יולד בה," ר"ל אחרי שלא הזכיר פה שם האומה הישראלית מוכח כי מלת "בה" יורה רק על מקום לידתם לבד (כאשר יורה בכל מקום "הבית" על הגבול והמקום שבו יעשה דבר מה) והכוונה שאף שנולד בציון לבד, בכל זאת איש נכבד יקרא בפי כל העמים יען כי על פני כלם יכבד, והשנית בבחינת האומה בכללה שהיא יקרה ושלימה מאוד אם תבחן מעלתה נגד שאר העמים, כמו שאה"כ כשושנה בין החוחים," וכו' שהוא מאמר הי"ת על כנסת ישראל, ומורה שאף שגם האומה הישראלית אינה שלימה בהחלט בכל זאת היא כשושנה שאף שהיא אינה פרי הראוי למאכל גם אין לה צל נחמד, בכל זאת בעבור יפי מראה ונועם ריחה היא נחמדת, ובבחינת החוחים אשר יסובו אותה היא יקרה ונכבדה מאוד, "כן רעייתי בין הבנות" ר"ל כן האומה הישראלית בין שאר האומות שאף שגם בה נמצאו לפעמים כמה פחיתיות וחסרונים מוסריים, בכל זאת בבחינת שאר העמים עובדי אלילים אשר לא נמצא בהם שום שלימות היא יקרה ונכבדת מאוד, כמאה"כ "רק באבותיך חשק ה' (ר"ל אותם חשק בעבור שלימותם המוחלטת) ויבחר בזרעם אחריהם בכם מכל העמים (ר"ל אבל אתם נבחרתם רק בעבור היותכם שלימים יותר משאר העמים) וכן יסדו חז"ל גם בתפלה "אתה בחרתנו מכל העמים" אבל היא הללה את הי"ת שם במאמר "כתפוח" וכו' להורות שהוא שלם אמיתי נשגב ונעלה גם על כל השלימים כתפוח שהוא נעלה מכל עצי היער אף שיש בהם גם נושאי פרי מתוק יען כי בו חברו יחדיו כל השלימיות, שפריו מתוק, וצלו נעים, ומראהו נחמד, וריחו מבושם. אמנם זה הטוביות יאמר בהם בשתי בחינות. אם בבחינות האישים המיוחדים אשר נמצאו תמיד בהמשך הזמנים בתוך האומה הזאת אשר היו שקולים כנגד כלם כמו האבות והנביאים ואנשי רוח הקדש ויתר השלמים אשר היו בהם בכל דור ודור אשר אין ספק שלא היה כן בכל האומות זולתם כי מעולם (לא) נמצא בהם שיצא מכללם ויתיחד לקרבה אל האלהים כמו שנמצאו באומה הזאת וזהו מה שאמר המשורר משבח האומה הזאת ואמר נכבדות מדובר בך עיר האלהים סלה אזכיר רהב ובבל ליידעי הנה פלשת וצור עם כוש זה יולד שם. ולציון יאמר איש ואיש יולד בה והוא יכוננה עליון (תהלים פ"ז) ירצה כי כשיזכיר ליודעיו כל האומות הרבות ההנה ויחפשו בהם אם ימצא איש אחד יובדל מכללם לצד השלמות שלא ימצא בחפושם זולתי זה עצמו שזכר והוא שיצדק על אישיהם הטובים שבהם שם האומה בכללה כלומר שהאיש ההוא לא נודע לו שלמות זולתי מה שהוא מצרי או בבלי או פלשתי או כושי והוא כוונת זה יולד שם. אמנם לציון יאמר איש ואיש יולד בה שהם היו שקולים כנגד כל האומה ונבדלים ממנה במעלה שלמות עד שכבר יוכרו בשמם הפרטי ובעצמיותם מזולת שיהיו מכלל האומ' כמו שאמרו שקול משה כנגד כל ישראל (מכילת' פ' יתרו). וכן דוד ושלמה ויתר המלכים השלמים כלם נודעו מצד אישיהם לא לבד מצד שהיו מכלל ישראל וכן הנביאים הרשומים הנודעי' בשמותם ובאישיותם בעילם והנה א"כ כבר יאמר על ישראל בכלל לטובים בבחינה זו כי הטוב האישיי יסוב אל הכלל כמו שסיים ואמר והוא יכוננה עליון. והבחינ' השנית היא כשיאמר הטוביות על כללות האומ' ואם שלא יהי' בכללם שלמים לגמרי הנה יהיו טובים בבחינת זולתם כי הרע כבר יקרא טוב בבחינת היותר רע ממנו. וכן האומ' הזאת תקרא טובה בבחינת העכו"ם שלא באו לכלל שלמות מעולם והוא מה שכוונו שלמה המלך ע"ה בשיר ידידות האומ' הזאת באומרו כשושנ' בין החוחים כן רעיתי בין הבנות (שיר השירים ב׳:ב׳). והכונה כי עם היות שהשושנ' לא נמצא בה פרי למאכל ולא הנאת הצל אלא תועלת טוב המרא' ונעימות הריח לבד הנה היא בבחינת שאר מיני החוחים אשר לא נמצא בהם טוב כלל אבל נמצ' ההיזק אשר יגע אדם בהם בא החוח בכפו ונקבה. הנה השושנ' היא חביבה ונחמדת. וכן רעיתי בין הבנות כי עם שהיא אינה שלימ' לגמרי הנה בבחינת העכו"ם אשר לא נמצא בה שום שלמות ולא עוד אלא שהם רעים וחטאים לה' תמיד הנה הם טובים ונבחרים והוא מה שתקנוהו חז"ל באמרם בתקון התפלות אתה בחרתנו וכו'. אשר בחר בנו ורוממנו וכו' נמשך למה שאמר הכתוב רק באבותיך חשק יי' ויבחר בזרעם אחריה' בכם מכל העמי' (דברים י׳:ט״ו) כמו שכתבנו יפה בהקדמת פרקי המועדים תחלת שער ס"ז עיין עליו. אף היא תשיב אמריה על פי דבריו ואמר' כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים וגו' (שם) והכוונ' האמת ששלמותי אינה שלמות רק בבחינת הנעדר לגמרי כמו שאמרנו אמנם שלמות דודי הוא שלמות אמתי אפי' בבחינת השלמים כמו שהוא התפוח בעצי היער כי עם שיש שם הרבה עצים נאים נושאי' פרי מתוק וזולתם הנה לא ימצ' שם בהם כל השלמיות כלם כמו בתפוח שנמצאי' בו המרא' הטוב והריח המבוסם שנזכרו בשושנ'. ועוד המאכל והצל אשר עליהם אמרה בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי כי הם הדברים שחסרו ממנה. או שתכוין באומרה כתפוח בעצי היער לאילני סרק ולהפליג על שלמותו לומר כי השלם בתכלית השלמות בערך החסר בתכלית החסרון יראה בתכלית השבח והמעל' מה שהוא מבואר. מ"מ נתבאר מה שיצדק זה השם מהטוביות על האומ' הזאת מצד אישיה וכללותיה אשר עליהם יתכן לומר בהם לטובים אלו ישראל שנאמר הטיבה יי' לטובים ולישרים וגו'. יורה כי יש בהם טובים וישרי'. וזולתם אשר בהם עליהם אמר והמטים עקלקלותם וגו' כמו שיבא בסוף השער ב"ה ודי בזה לביאור הנמשך. והנה לפי שספורי החלק הזה שאני בביאורו יקיפו הענינים האלה ארבעתן ^*באופן שיאות הדיבור בכל אחד מהם על דרך השאלה לדעת א"כ הוא כאשר הונח עפ"י מאמרם? כצ"ל ור"ל כי בחלק הפרשה שהוא מבאר עתה ר"ל פ' מתאוננים, יבואו ענינים על כל ארבעה אלה. ר"ל על מהות ואיכות משה שליח ה', ועל מהות מתנת הי"ת ועל מהות הי"ת בעצמו, ועל מהות ישראל מקבלי מתנתו, וע"כ יחשוב הרב ז"ל אותו למשפט כי יאות, שידבר פה על כל אחד מאלה, לדעת א"כ הוא שכל ארבעה אלה טובים כמו שאמרו ז"ל יבוא טוב, ויקבל טוב, מטוב לטובים? באופן שיאות הדבר בכל אחד מהם על דרך השאל' לדעת א"כ הוא כאשר הונח ע"פ מאמרים. כי במה שאמר טוב זה משה הנה מאמר הצאן ובקר ישחט להם (במדבר י"א) והנלו' אליו חולק מאד על זה הטוביות. כי איך יתכן נביא השם יתעלה נאמן ביתו יפלא על יכלתו יתעל' ולאמר שש מאות אלף רגלי העם הזה וגו' ואתה אמרת בשר אתן להם ואכלו חדש וגו' עד אשר באה לו התשובה היד יי' תקצר עתה תראה וגו' (שם). והוא דבר פלא שהאיש טוב אשר כזה ידבר כדברים האלה. וכבר דברו בו המדרשות גם המפרשים ז"ל כמו שהיא בפירושיהם אבל לא יפייסו בדבריהם לב השואל בלי שום פקפוק. וגם במה שאמרו ויקבל טוב יש לפקפק כי מה שקבלו מהטובות הנזכרות בפרש' זאת אם מטובת המן ואם מבשר התאוה אינו ראוי שיקרא טוב אחר שלא נתקררה בו דעת המקבלים כי הדבר הטוב הוא אשר הוא טוב לבעליו או שיתפייסו בו כמו שכתב החכם פרק ב' מהח' מספר המדות ^*אמר אמנם יראה וכו' הלשון דחוק ותוכן דעתו הוא כי סימן היות דבר מה טוב, הוא בהיותו נאהב לבני אדם, ואם הוא נאהב מכולם הוא טוב בהחלט, ואם הוא נאהב רק לאחד ד"מ מאכל מתוק לאיש מפונק האוהב מעדנים הוא טוב רק לו ר"ל שנקרא טוב רק בהצטרפותו ובחינתו אל האיש ההוא האוהב אותו, אפס הדבר שלא יאהב משום אדם אינו טוב כלל, ונמשך מזה אחרי שהמן לא היה נאהב לישראל לא נוכל לקראו בשם טוב, ואף כי השלו שהיה להם לזרא. אמר אמנם יראה כי כל אחד יאהב אשר היא טוב לו וכאשר הוא טוב בהחלט הוא ראוי לאהוב כן. אמנם אשר הוא לכל אחד הוא טוב לכל אחד. אמנם כל אחד יאהב לאחד אשר הוא טוב לו כי אם הנרא' אשר הוא טוב ע"כ. והנה כאשר לא היה טוב להם זה המזון או שלא היה נרא' להם טוב הנה באמת לא יתכן להחליט עליו שם טוב וכל שכן מה שהי' להם לזרא ממנו כמו שיבא. ומזה תמשך השאל' העצומה למה יאמרו עוד מטוב זה הקדוש ברוך הוא שנאמר טוב יי' לכל כי מה יופיו ומה טובו אצלם שיאמר ונתן יי' לכם בשר ואכלתם לא יום אחד תאכלו ולא יומים ולא חמשה ימים וגו' עד חדש ימים עד אשר יצא מאפכם והי' לכם לזרא. ובפיו דבר ובידו מלא לאמר הבשר עודנו בין שינהם ואף יי' חרה בעם ויך יי' בעם מכה רבה מאד וכגון זה ראוי לומר שקול טובותיך ושדי אחזרי. ואין צריך לומר במה שאמרו לטובים אלו ישראל דכתיב הטיבה יי' לטובים כי ספורם אלו ענו בהם מהתאוננם והתאוותם בענין רע וזר עד שנבאשו באלהיהם ובמלכם יותר משאר הפרשיות. והנה עם שכבר יתפשטו השאלות בכל הארבעה ענינים אין התמיהה בהם שוה אמנם עקר השאל' הוא במאמר יבא טוב כי מאמר ואתה אמרת בשר אתן להם ואכלו חדש ימים קשה מאד. שנייה לה בטובתו של הקב"ה במתנה זו שאמרנו. אמנם בשלישית במדרגה הוא בענין המן. והיותר חלושה מכלן היא הרביעית לפי שהתשוב' בצדה כאן בשעושין רצונו של מקום. כאן בשאין עושין רצונו של מקום אמנם על כל פנים נאחוז דרכם זה לקבל ולקיים בפירוש הכתובים כי יי' דבר טוב על ישראל בכל ארבעת רבעיהם הנזכרים כל אחד לפי טבעו ומדרגתו כאשר יסבול ענינו. אמנם נזכר ראשונ' שאר הספקות הנופלות בזה הענין:

ובמדרש (שם) אמר רבי יהודה ברבי סימון מאי דכתיב (קהלת ז׳:ז׳) כי העושק יהולל חכם זה משה ויאבד את לב מתנה. וכי תעלה על דעתך שהיה מתאבד אלא שבשעה שעשקו אותו דתן ואבירם והקניטוהו ואמרו ירא ה' עליכם וישפוט. אף הוא הקפיד ואמר ומאז באתי אל פרעה כו' א"ל הק"בה אני כתבתי עליך שאתה ענו ואינך אלא מקפיד חייך היה לך לידע (שם) טוב אחרית דבר מראשיתו. טוב אחריתן של ישראל מראשיתן אשר נתתי להם במצרים. באותה שעה בקשה מדת הדין לפגוע בו שנאמר וידבר אלדים אל משה אמר לה הק"בה וכי מדת בשר ודם יש לי והלא מרחם אני שנאמר אני ה'. הנה שביארו היטב שכבר יצא משה מהשטה הראוי לו לא ח"ו שאבד שכלו שהרי אין הנבואה שורה על ההוללים רק שנעשק מההקדמות הטבעיות הקודמות בענינו הם דתן ואבירם אשר הצו על האלהים והמה אשר הקניטוהו ודחקוהו בראותו צרת עמו לדבר כן ולזה סדרו התשובה נפלאה מאד אני כתבתי עליך שאתה ענו ושכבר ציערת עצמך בדברים הללו וידעת עד היכן ידם מגעת כמו שהודעתיך בהנה. והנה עדין אתה מבחוץ. חייך הי' לך לידע כי המקום אשר אתה עומד עליו הוא עליון משימשך אחרית הדבר אל התחלותיו אם טוב ואם רע בדרך הענין הטבעי אבל כבר יהי' וימשך אחרית דבר טוב מהתחלו' קשות ורעות בלי ספק. תדע כי טוב אחריתן של ישראל ממה שיחייב אותו טבע ההתחלות שעשיתי להם במצרים כי הנה מהעוני והשעבוד ההוא ימשך להם טוב גדול ותשועת עולמים. וכבר הודיע ישעיהו עליו השלום הענין הזה עצמו בפ' האזינו ושמעו קולי וגו' הכל היום יחרוש החורש וכו' עד אומרו גם זאת מעם י"י צבאות יצאה וגו': (ישעיהו כ״ח:כ״ט) ירצה שעם היות שלא ימצא תכן המעשים האנושיים ושלמותן על ידי איזה פעולות שיזדמנו חמורות או קלות מאותן אשר זכר כמו שחשבו הסכלים רק בהתיחסם אל תכליותיהן קלות תהיינה או כבדות. אמר כי גם זאת ההשערה והכרחיותה מעם י"י צבאות יצאה ולא התמידה להיות עמו במחיצתו כי הוא הפליא עצה הגדיל תושיה במדרגה עצומה על אלו המנהגים הטבעיים וכל זה היה לו לידע למשה ועל נטותו ממנו הי' ראוי לפגוע בו כתלמיד השוכח תלמודו אלא שהגינה עליו מדת רחמים כי ראתה העושק אשר עשק אותו. והנה משה סבר וקביל הוא מה שאמרו חכמים ז"ל (ש"ר פ' כ"ג). נפת תטפנה שפתותיך כלה וגו' (שיר השירים ד׳:י״א). אמר משה לפני הק"בה בדבר שחטאתי אני מקלסך אני חטאתי באז שנאמר ומאז באתי אל פרעה וגו' ובאז אני משבחך אז ישיר משה וגומר (שמות ט״ו:א׳) והדברים נחמדים מאד שעקר השירה לשבח ולרומם אותו יתברך כי גאה גאה על כל המערכות הטבעיות עליות ותחתיות כמו שיתבאר שם בעזרת האל ואפשר שרמזו במלת אז היותו מורה על הזמן העבר. כי הוא מה שחטא משה בהמשכו אחר מה שנתקיים אצלו מאלו הענינים מאז בואו אל ההתחלות העיוניות במלאכ' הקטנה ההיא שאמרנו ואפשר שלזה אמרו חכמינו זכרונם לברכה (ב"ב י"ב.) חכם עדיף מנביא כי בשעה שהנביא מושפע מהנבואה הנה הוא יותר מחכם. אמנם בשעה שאינו מושפע ממנה אף חכמתו לא עמדה לו בשלמות כשאר החכמים כי העושק שנעשקה החכמה הטבעית בידו פעמים רבות ומה שלומד שלא לנהוג על פיה יהולל אותו בה ולא תתקיים בידו וטעם אחר נכתוב בפרה אדומה שער ע"ט ב"ה. והנה עם זה נשלם מה שרצינו אליו בזה השער הנכבד אשר בו נבא לבאר הספור בתחלת ענין נבואתו של משה אדוננו רבן של כל הנביאים והוא תחלת מקראי קודש זכר ליציאת מצרים אשר הוא היה הענין המיוחד אליו לפי גדלו ותעצומו כמו שאמר (דברים ל״ד:י״ב) לכל האותות והמופתים וגו' ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל. ומעתה נבא אל הביאור בזכרון הספקות ראשונה:

"גם זאת מעם יי' צבאות יצאה, הפליא עצה הגדיל תושיה" (ישעיה כח, כט). פירוש. החידה הזאת שהגדתי לכם מחרישת החורש וזריעת הזורע ותקון השדה, וחביטת הקצח והכמון במטה, ודישת הלחם בחרוץ (ישעיה כח, כג-כח) קבלתי בנבואה מעם ה' צבאות, לא מלבי דברתיה. כי יש בודה זאת. והנמשל ממנה ענינים נפלאים בחכמת בריאת שמים וארץ, ובחכמת נפש האדם. כי האדם כמו עולם קטן,¹רבנו בחיי, בראשית א, כז ובנין נפשו וכוחותיה יש בה דוגמת הנמצאים בשמים ובארץ. ובחכמת השם ב"ה יצר הנפש כדמות העולם, להקיש מזה על זה ולהמשיל מאחד על השני למען יקחו מוסר ויחכמו. ולכן הוא ב"ה העושה גם שניהם הגיד לי החידה הזאת והנמשל אליה להודיע אותה לכם. כי הוא ב"ה הפליא עצה, כדרך "פלא יועץ" (ישעיה ט, ה). כלומר עצותיו נפלאות ונשגבות מדעת האדם, גם זה בתבונה שאין לה חקר. ועל פי מועצותיו והסכמותיו "הגדיל תושיה". ומלת "תושיה" על מעשה החכמה שעשה בשמים ובארץ. ויתבאר בבית זה בעז"ה כי כל "עצה" נופל על ההסכמה בדברים שנמשך מהן מעשה, וכדרך "לי עצה ותושיה" (משלי ח, יד). ואין הכונה פה לפרש החידה והנמשל אליה, אבל תמצאנו בעז"ה בספר "מעין גנים" ותעלוזנה כליותיך בדברי מישרים. ורק כיִּוַנְנוּ לרמוז כי מלת "עצה" הנזכר בפסוק זה רומז על מה שיעץ בחכמתו העליונה לעשות בבריאת שמים וארץ. והמעשה כפי העצה היא ה"תושיה". והיטב לפרש המתרגם ז"ל שתרגם "אף דא מן קדם יי' צבאות נפקא, דאתקין עלמא במחשבת דַעְתֵּה רבתא, אסגי עובָדֵי בראשית בְּסַגִי חוכמתֵה". פירוש. הפליא עצה על ציור המחשבה העליונה לתקן ולבנות העולם. ופירש "הגדיל תושיה" על המעשים הרבים שעשה במעשה בראשית שהם כולם בדרכי תעלומות חכמתו, יתברך ויתרומם לעדי עד. כי הכל למשל להסביר אוזן שומעת, כמו שבארנו פעמים רבות. ולכן השתמש המתרגם במלת "מחשבה" תחת מלת "עצה" הנזכר בכתוב. ותבין הכונה מן המבואר למעלה. והוסיף "דַעְתֵּה רבתא" לרמוז שעצותיו נשגבות משיקול דעת כל יצור, וזה אמת.