אַשְׁרֵיכֶ֕ם זֹרְעֵ֖י עַל־כָּל־מָ֑יִם מְשַׁלְּחֵ֥י רֶֽגֶל־הַשּׁ֖וֹר וְהַחֲמֽוֹר׃ (ס)
דרוש
ובפרק קמא דעבודה זרה* (ה:), "אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור" (ישעיה לב, כ), תנא דבי אליהו, לעולם ישים עצמו כשור לעול וכחמור למשאוי על דברי תורה, עד כאן. הרי כי האדם צריך שידמה לשור וחמור המיוחדים לפרך העבודה, "ויט שכמו לסבול" (בראשית מט, טו) עול דברי תורה (רש"י שם). וזכר שני המינים, המה השור והחמור, להוראת שני סוגי עול עבודתו בתורה; כי צריך שיעשה עצמו כחמור למשא, שהוא בעל גוף חזק, כדכתיב (בראשית מט, יד) "חמור גרם", שנושא עול גדול והולך ביום ובלילה, ואין לו מנוח ונחת מרגוע לגופו כלל, רק (שם) "רובץ בין המשפתים". כן יהיה האדם מצד גופו, שישתעבד גופו למשאוי התורה בלי מנוח, וכדכתיב (יהושע א, ח) "והגית בו יומם ולילה". ועוד נוסף על זה ישעבד בה כח הנפשיי* אשר לו אל התורה, כבחינת השור שכחו גדול. הנה אלו שני דברים הם נגד גוף ונפש האדם, שבשניהם יהיה עמל בתורה; אם בגוף, עמל וטורח בו בתורה בלי מרגוע או מנוחה כלל, אשר ידמה בזה אל החמור הנושא משאוי תמיד באין מנוח. אם בנפש, אשר בו יעמול בתורה לעיין בהלכה בעיון קשה ועמוק, עד כי יעשה עצמו בזה כשור הזה המשוה בכחו כל תל גבוה, ולעקור קרקע קשה, לחרוש ולפרר בכח שלו את הכל, באשר כח נפשו גדול, כנאמר (משלי יד, ד) "ורב תבואות בכח שור". וכן הדבר ממש, אם יש לאדם לפניו עיון קשה ביותר, הוא משוה כל עקום ודבר קשה בעיונו וכח נפשו. וזהו עצם הלשון דנקט "כחמור למשא וכשור לעול".
קול התור
פג) משלחי רגל השור (ישעי׳ ל״ב) – ושם וישב עמי בנוה שלום ובמשכנות מבטחים ובמנוחת שאננות. במדרש (תנחומא בראשית) משלחי רגל השור זה משיח בן יוסף ושם אשריכם זורעי על כל מים.
דרשות מהר''ל
וציוה להביא אז מנחה מן השעורים, מה שלא נמצא בכל הקרבנות כי אם בהקרבת העומר הזה בששה עשר בניסן. מפני שכפי מה שהוא האדם ייחד לו הש"י צווי ההקרבה שיהיה מקריב אליו. וכאמרם ז"ל על הסוטה מפני מה אמרה תורה שיהא קרבנה מן השעורים היא עשתה מעשה בהמה לכך קרבנה מאכל בהמה. ככה בענין הזה בעצמו כאשר ישראל מתחילין למנות ולסבול עול תורה ומצוה, ועבודתם כבהמה הזאת שכל עצמה אינו אלא לסבל ועול עבודה קשה, לכן קרבנם גם כן שעורים שהם מאכל הבהמה. ובע"ז (דף ה') אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור (ישעיהו ל״ב:כ׳) תנא דבי אליהו לעולם ישים עצמו כשור לעול וכחמור למשאוי על דברי תורה ע"כ. הרי כי האדם צריך שידמה לשור וחמור המיוחדים לפרך העבודה ויט שכמו לסבול עול דברי תורה, וזכר שני המינים המה השור והחמור להוראת שני סוגי עול עבודתו בתורה. כי צריך שיעשה עצמו כחמור למשא שהוא בעל גוף חזק כדכתיב (בראשית מ״ט:י״ד) חמור גרם שנושא עול גדול והולך ביום ובלילה ואין לו מנוח ונחת מרגוע לגופו כלל רק רובץ בין המשפתים, כן יהיה האדם מצד גופו שישתעבד גופו למשאוי התורה בלי מנוח וכדכתיב (יהושע א׳:ח׳) והגית בו יומם ולילה. ועוד נוסף ע"ז ישעבד בה כח הנפשיי אשר לו אל התורה כבחינת השור שכחו גדול. הנה אלו שני דברים הם נגד גוף ונפש האדם שבשניהם יהיה עמל בתורה, אם בגוף עמל וטורח בו בתורה בלי מרגוע או מנוחה כלל אשר ידמה בזה אל החמור הנושא משאוי תמיד באין מנוח, אם בנפש אשר בו יעמול בתורה לעיין בהלכה בעיון קשה ועמוק עד כי יעדה עצמו בזה כשור הזה המשוה בכחו כל תל גבוה ולעקור קרקע קשה לחרוש ולפרר בכח שלו את הכל באשר כח נפשו גדול כנאמר (משלי י״ד:ד׳) ורב תבואות בכח שור, וכן הדבר ממש אם יש לאדם לפניו עיון קשה ביותר, הוא משוה כל עקום ודבר קשה בעיונו וכח נפשו. וזהו עצם הלשון דנקט כחמור למשא וכשור לעול. ולכך בהתחיל לספור ולצפות אל קבלת התורה, ראוי אז ונכון לפני האלקים להקריב קרבן שעורים שהם מאכל בהמה, בשאי אפשר לאדם לקבל התורה כ"א ע"י מדה זאת שיעשה עצמו כבהמה עובדת האדמה, בשגם הוא יעבוד אדמתו הוא בעצמו שנקרא על שם האדמה כאמור. וכתיב (בראשית ב׳:ט״ו) ויקח ה' אלקים את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה אמרו חז"ל לעבדה זו מצות עשה, הרי כי נקרא האדם אדמה כאשר אמרנו. וכל זה כי האדם הוא חסר בעת בריאתו, וצריך שיהיה נעבד ויוצא לפעל על ידי עבודה, כאדמה הזאת שצריכה עבודה לצאת על ידה אל הפעל, כמו כן האדם יוצא לפעל על ידי תורה ומצות: