ישעיהו לג:ז מחשבת ישראל: עקידת יצחק ונצח ישראל

מהמבואר שהתחלפות מדרגות הנמצאות ימצא מצד חלוף התחלותיהם הנותנות מהותם. וזה שכבר ביאר החוקר בראשון מהשמע שהתחלות כל נמצא משתנה שהנמצאות בזה העולם השפל הם שלשה החומר והצורה וההעדר כמו שכתבנו בשער ס"ד. והנה החומר הוא הענין המשותף לכל הנמצאים המורכבים אשר יקראוהו היולי. אמנם הצורה הוא ההבדל המיוחד לכל נמצא אשר בעבורו יאמר עליו כי הוא זה. אך ההעדר אינו דבר נמצא בהווה רק הוא מהכרחיות ההויה שאינה רק חדוש מציאות הצורה ההיא הנעדרת אשר זה הטבע ישתדל להמיר הצורה ההוא תמיד להביא אחרת תחתיה ולזה יוטבע בו התמורה והחלוף המתמיד עד שיוחד בשם נמצא משתנה או מתחלף. אמנם העולם האמצעי כבר ימצאו לו שתי התחלות מהנה והם הצורה השכלית ועצם השמים לטוהר שהוא חומרם. ואולם אין להעדר מבוא בגבולם שהרי לא קדם מציאות שום חומר שנאמר עליו שהיה נעדר מהצורות כי הוא ההעדר הקודם להויה. וכ"ש שלא יצוייר שהחומר ההוא הפשיט צורה שקדמה לצורתם וגם לא יקווה שיחליפו צורתם זאת בצורה אחרת תבא אחריה לעתיד. ומה שאמר (ב"ר פ"ד) שמים מאש ומים אחשוב שרצה ליחס אותם אל אלו העניינים למה ששתיהם מנהגם לירד מגובה שמים על הארץ כמו שאמר (דברים י״א:י״א) למטר השמים תשתה מים. ותרד אש מן השמים (מלכים ב א׳:י׳). מה שלא נראה כן לשאר היסודות. לא שכיוון שהשמים היו מדבר. כי לא די שיביא אל דעת הקדמות אלא שישים בהם טבע ההעדר וזה וזה בטל. אמנם להמציא בם גשמות נכנס במאמר הנביאים ומשליהם הדבור באיפשרות הבליה וההפסד אף על פי שא"א להם שיפסד כמו שכתב הרב המורה פ' כ"ט חלק שני. והוא כמאמר המשורר (תהלים ק"ד) לפנים הארץ יסדת ומעשה ידיך שמים המה יאבדו ואתה תעמוד וכלם כבגד יבלו כלבוש תחליפם ויחלופו. והנביא אמר (ישעיהו נ״א:ו׳) כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה וגו': והנה באלו והדומים להם יאות לנו הרב שנאמרו על זה האופן מההפלגה לומר שכבר ישער השכל בהם העדר והפסד לסבה שזכרנו מה שלא שוער בנמצאים שלא יהיה במציאותם גשמות כללי שהרי אפשר לפרשם על שום מלך או אומה ומאמר המה יאבדו ואתה תעמוד יעוד על כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה וגו' וישועתי לעולם תהיה (שם) והוא ענין נכון. ואולם העולם העליון השכלי לא נמצא בו מאלו ההתחלות רק הצורה לבד כי אין לחומר מציאות במערכותם וכ"ש שאין להעדר שום השערה אצלם. לא בתידה ולא במשל. אמנם ימצא להם ההשתעבד וההכנע אל סבתם ראשונה יתברך שמו ולחרד אל רצונו מצד מה שהם יצוריו ותלויים במאמרו. ולזה אמרו חז"ל (סוף חזית) יום שאפילו מלאכי השרת יריאים ממנו. והכתיב הכתוב חרדה לעצמם שנאמר (ישעיהו ל״ג:ז׳) הן אראלם צעקו חוצה מלאכי שלום מר יבכיון כי זה חוייב להם מהיות להם שום התחלה וכן כתב הרב המורה פרק י"ג חלק שלישי על מאמר הן בעבדיו לא יאמין ובמלאכיו ישים תהלה (איוב ד׳:י״ח) זה לשונו שאין חוזק מציאות להם אחר שהם עשויים לפי דעתנו ואף לפי דעת האומרים בקדמות הם עלולים אם כן חלקם במציאות אינו חזק בערך אליו יתברך המחוייב המציאות לגמרי עד כאן. אמנם לפי שהנמצא העליון סבת הסבות ועלת העלות הוא מסולק מכל זה סילוק ועלוי רב לזה מה שהכתיב לעצמו (ד"ה א' כ"ט) הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד ברוך הוא וברוך שמו לעד ולעולמי עולמים. ואחשוב כי אל העלוי והשבח הזה נתכוין ישעיה הנביא כשאמר בתחלת נבואותיו ואראה את יי' יושב על כסא רם ונשא ושוליו מלאים את ההיכל שרפים עומדים ממעל לו שש כנפים שש כנפים לאחד בשתים יכסה פניו ובשתים יכסה רגליו ובשתים יעופף וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש יי' צבאות מלא כל הארן כבודו (ישעי' ו'). אמר שהשיג בהשגת נבואתו שהשם יתברך יושב ישיבה קיימת ונצחית ושהיה רם ונשא על כסאו כדרך שנאמר (שם ס"ו) השמים כסאי וענין שתי מדרגות הרוממות הם לרמוז אל מה שיש לו יתברך מעלה על השמים כפלים ממה שיש לשכלים הנבדלים. שהרי השכל נבדל מתעלה מהגרם השמימיי במה שזה מורכב מחומר וצורה וזה אין בו חומר כלל אמנם יש לו התחל'. אבל הוא יתברך הוא רם מזה החומר במה שהוא מופשט מחומר ונשא מצד שאין לו שום התחלה כלל. וראה עוד ששולי מציאותו ממלאים את העולם כלו. ואמר שראה עוד שרפים עומדים למעלה מזה ההיכל והם מלאכי המרום והמקלסים לפניו מעין זה השבח והעלוי שהשיג ואמר שש כנפים לאחד כי למה שהכנפים הם כלי ההתנועעות הקל אל הגובה ייחס עליהם ענייני ההשכלה אשר בהם יגביהו עוף כל אשר רוח בו. ולפי שהציור וההצדק הם כנפי השכל אשר בם יעופף להשיג כל מושכל אמר שיהיו לכל אחד שש כנפים שתים לכל עיון מהשלשה עיונים שיזכור. ונמשך הנביא בזה למה שנודע אצלו בדרך החכמ' שהמשיגים ההיולאניים חוייבו להתייחס עם המושגים כמו שכתב החכם פרק ראשין ממאמר ששי מספר המדות. אמנם לדברים המתחלפים בסוג וגם בחלקי הנפש יהיו מתחלפים בסוג וכו'. וזה היה מאמר החכמים ז"ל (במדבר רבות פ' י"ט) גדול כחן של נביאים שמדמים כח גבורה של מעלה לצורת אדם כמו שאבאר אותה יפה אצל אם יהיה נביאכם יי' במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו שער ע"ו בעזרת האל. והנה עם שיש למעל' עלוי רב בכל זה דברה נבואה בלשון חכמים ואמר בשתים יכסה פניו לרמוז אל הסבה הצוריית כי הפנים סימן הצורה כי בשתי כנפים אלו יעיד ויגיד שאין לו התחל' צוריית כמוהו והוא ענין כסוי והסתר הפנים. ובשתים יכסה רגליו לרמוז מה שאמר שאין לו ההתחל' החומרית הנמצאת לעולם אשר לרגליו והוא עולם הגלגלים כמו שאמר (שמות כ״ד:י׳) ותחת רגליו כמעש' לבנת הספיר. והנה השמים הם במדרג' תחת רגלי השרף. ועל הרחקת ההעדר אמר ובשתים יעופף כי לפי שהתנוע' אלהמעל'היא מיוחדת אל ההתעופפות מזולת' אמר כי לרמוז אל הפלגת הרחקת ההעדר ממנו יתעלה רמז בכנפיו מעלה מעלה כלומר יתעלה שמו מזה עלוי רב. ולפי זה הפי' יהיו כנוי פניו ורגליו שבים אל השרף בענין אחד בעצמו. אמנם הרב המורה בפרק כנף (ח"א פ' מ"ג) שם כנוי פניו על מה שהוא סבתו וכנוי רגליו על מה שהשרף סבה אליו. והנה אחר שרמזו במעשיהם אל הקילוס הנפלא הזה באלו השלשה עניינים פירשו בפיהם וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו לקלס ולומר שהוא מקודש ונבדל משלשה העניינים האלה תכלית ההרחק'. והמתרגם ביאר מאד הכוונ' כשאמר קדיש בשמי מרומא עלאה בית שכינתי' קדיש על ארעא עובד גבורתי' קדיש לעלם ולעלמי עלמיא שזהו תרגום הג' קדושות. כי באומרו קדיש בשמי וכו'. שלל ממט הסבה הצוריית אשר אתם כי הוא נבדל מהם ונורא עליהם מהיות לו שום התחל' כלל ואפי' הצוריית והוא אשר רמזוהו במאמר בשתים יכסה פניו. ועל הרחקתם ממנו הסבה החומרית אשר עליהם נאמר ובשתים יכסה רגליו אמר קדיש על ארעא עובד גבורתי' שהוא קדוש ונבדל על אותם שמראי' גבורתו על הארץ והם הגרמים השמימיים כי הם הקדושים אשר בארץ המה מראים את כחם ואת גבורתם אשר שם בהם בוראם יתעלה. ועל הרחקת ההעדר אשר אליו אמר ובשתים יעופף אמר קדיש לעלם ולעלמי עלמיא קדיש ונבדל מהעולם השפל ומהעדרו תכלית ההרחק' די שלטני' שלטן עלם ומלכותי' לא תתחבל. ולפי שהשבח הזה הוא מה שכללו ישעיהו במה שאמר יושב על כסא רם ונשא ושוליו מלאים את ההיכל סיימו מלא כל הארץ כבודו שתרגומו מליא כל ארע' זיו יקריה והוא ממש מאמר ושוליו מלאים את ההיכל במליצות שונות. ויש שפירש כוונת יונתן בן עוזיאל על הסדר שכיון הרב המור' סוף פרק חמישי חלק שלישי כשדקדק זכרון הכתובים במרכבת יחזקאל החיות לפני האופנים ואחר האופנים האדם אשר למעלה מהחיות כי הוא סדר הלימוד למודיי' טבעיות ואלהיות. ויהיה לפי זה מאמר בשמי מרומא בית שכינתי' על עולם הגלגלים ומאמר על ארעא עובד גבורתי' על עולם השפל, וקדיש לעלם וכו' על עולם העליון. אמנם מה שכתבנו יתכן על דבריהם והוא סדר הקדימ' אשר מצד המעלות בהחלט וכבר נתחלף בפירוש בקצת הדברים כמו שזכר שם על דרך וגם הא זכרו לברכה לא זכר תרגום יונתן בקדוש קדוש קדוש ולא נעזר ממנו יראה שהוא מפרש אותם על הסדר. והנה על כל פנים למדנו מה שאמרנו ראשונה מהיות התחלפות מדרגות הנמצאות כפי התחלפות התחלתם עד כי נשגב ה' לבדו על כלם לפי שאין לו שום התחל' כלל. והנה לפי שאנחנו עדת האנשים בהיותנו מכלל זה העולם השפל נפלו בגורלנו השלש' התחלות כלן והיה הרע וההפסד מוכן ומזומן אלינו מצד השתי' שהם החומר וההעדר כי מצד פחיתות החומר נתקלקלו המעשים אשר בידינו כבהמות השדה וחיתו ארץ וההעדר פוגע בנו ועומד עלינו לכלותינו ואין מציל לזה היה מחסד השם יתברך לזכותינו בתור' ובמצות לתת לנו פליטה מאלו החסרונות כי בהישיר אותנו בהרחקת מעשה החומר ופחיתיותיו והביאנו אל הקדוש' האלהית אשר באה עניינ' בשער הקודם הנה בזה הציל אותנו מפח ההעדר ורשתו אשר טמן כאשר שם נפשנו בחיים הנצחיים כמונו כמלאכי עליון עד שכמעט יאמר עלינו שנתקדשנו בתרי מגו תלתא מקדושותיו יתברך אשר עליהם אמרו השרפים קדוש קדוש קדוש כנזכר. ובמדרש (ויקרא רבות פ' כ"ד) אמר רב אבין למדינ' שעטרו למלך שלשה עטרות מה עשה נתן אחת בראשו ושתים בראשן של בניו. כך בכל יום מכתירין העליונים לפני הקדוש ברוך הוא שלשה קדושות שנאמר וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש מה הקדוש ברוך הוא עושה נוטל אחת לעצמו ונותן השתים לישראל הדא הוא דכתיב (ויקרא י״א:מ״ד) והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני יי' וזה המאמר הוא מעול' עד מאד בענין שלשה קדושותיו על הדרך שבארנו ותת השתים ביד בניו כי רצה לזכותם בהם ולקדש בקדושתו להוציאם ממעש' החומרי ומעצבון ההעדר. אמנם השאיר אחת לעצמו אשר א"א להשתתף בה שום נמצא כי לכלם יש להם התחל' והוא יתברך התחלת הכל וסבת הכל וכמו שאמר שם (במ' הנ"ל) יכול כמוני תלמוד לומר כי קדוש אני ודי בזה לביאוור הקודם והוא שכללות האומה הזאת הנבחרת נתעל' ביהשרות התורה האלהית במעלתו הממשלה הראשונה להיותה כמלאכים ובני אלהים:

ובמדרש (דברים רבה פ' שופטים) פרשת כי תצור על עיר חביב הוא השלום שהקב"ה נתנו לציון שנאמר שאלו שלום ירושלם וגו' יהי שלום בחיליך וגו' (תהילים קכ״ב:ז׳) ד"א חביב הוא השלום שנתנו הקב"ה לשמים שנאמר המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו (איוב כ״ה:ב׳). דבר אחר חביב הוא השלום שנתנו הקב"ה לקרובים ולרחוקים שנאמר שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו (ישעיהו נ״ז:י״ט). ד"א חביב הוא השלום שנתנו הקב"ה לפינחס שנאמר הנני נותן לו את בריתי שלום (במדבר כ״ה:י״ב). דבר אחר חביב הוא השלום שלא נתנו הקב"ה לרשעים שנאמר אין שלום אמר ה' לרשעים (ישעיה מ"ו). דבר אחר חביב הוא השלום שבקש הקב"ה לברך את ישראל ולא מצא כלי מחזיק כשלום שנא' ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום (תהילים כ״ט:י״א) כי באמרם שהקב"ה נתנו לציון כוונו לירושלים של מעלה המכוונת תמיד בפיהם ובמשליהם שהיא על ירושלם של מטה. ואמור שגדול וחביב הוא השלום שהקב"ה נתנו במציאות עולם המלאכים כי זולתו אי אפשר להתקיי' אם באישיותם ואם בכללם כמו שאמרנו. והוא מה שביארוהו משני הכתובים שהביאו ראיה מצד מה שיורו שא"א להתקיים מציאות זאת העיר כלילת יופי על שלמות מצבם כי אם כשישליו אוהביה והם הנמצאים העליונים היושבים בה והוא השלום המחוייב להמצא באישיהם גם כשיהי' שלום בחילה שלוה בארמנותיה והוא השלום המתווך בין כללם שהם אנשי החיל המנהיגים והמעמידים הארמונות והבית שלו. ועל העולם האמצעי אמר חביב הוא השלום שנתנו הב"ה לשמים. וראיתם נכונה באומרו המשל ופחד עמו וגומר כי בזה הזכיר ענין רבויים וחילופם בהמצא להם שני ענינים מתחלפים. האחד מצד שכלם. והשני מצד חמרם ועל אשר משכלם אמר המשל כי הם מציירים מעלת סבתם ורוממותו ית' ומורים לו הממשלה הטבעית המחוייבת לעלה על העלול. אמנם מצד חמרם הם מרגישים בעצמם פחד ורתת מההפסד המעותד לכל הווה מצד חומרו כי מזה הצד שולח עליהם מאמר כי שמים כעשן נמלחו (ישעיהו נ״א:ו׳) אלביש שמים קדרות וגומר (שם נ') וכיוצא וכבר זכר המשורר שני אלו הענינים כדומה לזה באומרו שאו שערים ראשיכם וגומר שאו שערים ראשיכם ושאו וגומר (תלים כ"ד) כאשר כתבנו בשער הראשון. ואיך שיהי' על הסכמת שני הענינים וחבורם יחד בכל גרם וגרם מהם אמר עושה שלום במרומיו. אמנם על העולם השפל בכללו אמרו חביב הוא השלום שנתנו הקב"ה לרחוק ולקרוב והוא מאמר בתכלית הדיוק כי באומרו הרחוק והקרוב כונו שני חלקיהם המתחלפים תכלית החלוף כלומר המדבר וכל זולתו מהנמצאים. וידוע הוא כי כל מה שהוא זולת המדבר הוא הרחוק בהחלט מהשלמות והמדבר לבדו הוא הקרוב ואמרו כי זה וזה יש להם מציאות וקיום במציאות היחס והשלום ביניהם ולא באופן אחר. ולפי שכבר היה המדבר כולל בעצמו כל מדרגת הנמצאים עד שלזה יקרא עולם קטן וכבר היה הוא רחוק מצד היולאניותו המורכבת ומחוברת מכלן וקרוב מצד צורתו. לזה מה שאמר הנביא בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו (ישעיהו נ״ז:י״ט) כי אומרו בורא ניב שפתים שוה לאומרו בורא חי מדבר בכלים גשמיים כי לקיומו הוצרכו שני מיני השלום כי על ידם יתקיים ורפא ירפא מכל החסרונות אשר יתרגשו עליו ולכל אשר אתו ואת כל. ולפי שכבר יגיע משלמות זה הקרוב חוזק השלום וההסכמה בינו לבין אלהיו וההתעצמות כדמות אלהים וצלמו שיעור מה שיספיק למשול ולרדות בכל הנמצאים עליונים ותחתונים כמו שנתבאר לזה סמכו למאמרם זה חביב הוא השלום שנתנו הקב"ה לפינחס בשכרו שנאמר הנני נותן לו את בריתי שלום כי מזה המין מהשלום היו כל הנסים שנעשו לפנחס במעש' ההוא ולכל כיוצא בו כמו שכתבנו שם אמנם לזמרי וסיעתו העוברים התורה ומפירים את בריתה ברית החיים והשלום הנה אין שלום אמר ה' להם. ולזה השלימו מאמרם בזה כלומר ענין משובח הוא השלום שאין צריך עונש אחר לרשעים זולת סלוקו מהם כי יאסוף מהם שלומם ורשעים עוד אינם ואם ישנם יסובו עליהם כל מיני פורעניות המחוייבים לבא להם לבלתי שמירת יחסם אשר עמהם כי על כן יופר השלום אשר לכל זולתם עמהם וכופר בריתו מהם ויותרו הקשרים אשר בינם לבין אלהיהם ויסכרו ארובות שמיו מהוריד עליהם שפע השגחתו ואת הרע יקבלו מאתו ואת הטוב לא. הוא מה שאמרו הנביא בשם הכנסיה כאשר נפלו על הרעות ותקראן אותם כאלה אמר ותזנח משלום נפשי נשיתי טובה (איכה ג׳:י״ז) התודה כי לסבה שזנח ישראל טוב השלום והסכמת היחס אשר היה לו לשמור ולקיים בינם ובין אלהיהם נסתלק מהם ג"כ השלום וההסכמה אשר בין הסבות והמסובבים שהם הנמצאות המגיעות אליהם השפע ממעלה ונשה טובה ואומר אבד נצחי ותוחלתי ה' (שם) כי בהפסיק הסכמת ב"ד של מטה תפסק ג"כ הסכמת ב"ד של מעלה. ומעתה מה אוחיל עוד לה' כי לא יקוה עוד הטוב והשפע הראוי לבא ממנו אל זולתו עד שכבר יאמר בעבור זה שאף מהמלאכים הקרובים אליו יפיר את שלומו כי לא יקבלו ממנו השפע הראוי לקבל להשפיע על זולתם עם שהמלאכים לא חטאו בשלומם והוא הדבר המופלא שהזכירו ישעי' באומרו הן אראלם צעקו חוצה מלאכי שלום מר יבכיון (ישעיהו ל״ג:ז׳) אמר כי אפי' ברית השלום הנקשר עם המלאכים הותר וקבלו מהמניעה והחסרון בכל פעולותיהם עד שייחס למרר בבכי תחת היותם בשמחה ועונג בהיות העולם על שלמותו. והנה להיות האדם וישראל קרויין אדם הוא המוליד השמחה והעצב בכל כמו אלה הענינים הפליגו חז"ל להזכיר ביטול כל הבריתות על סדר המערכות אשר זכרום במאמר הנזכר או קרוב אליו מאד והוא אמרם (איכה רבתי פ"א) על בכה תבכה בלילה (איכה א׳:ב׳) בוכה ומבכה להקב"ה עמה שנאמר ויקרא ה' אלהים ביום ההוא לבכי ולמספד וגומר (ישעיהו כ״ב:י״ב). ד"א בוכה ומבכה חמה ולבנה וככבים עמם שנאמר שמש ירח קדרו וככבים אספן נגהם (יואל ב׳:י׳). דבר אחר בוכה ומבכה שבעי' אומות והם אותם שבעים פרים שהיו מקריבים בחג כנגד שבעים אומות כדי שלא ישלוט יצר הרע עליהם. ועתה ראה כמה כונו מאמריהם אלו כלם זה לעומת זה. האמנה כי במה שאמר בוכה ומבכה להקב"ה עמם יש לבאר מה שאמרו חז"ל במסכת חגיגה (ה':) דאמר רב שמואל בר אויה משמי' דרב מקום יש לו להקב"ה ששם בוכה ומסתרים שמו שנאמר ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי מפני גוה (ירמיהו י״ג:י״ז) מאי מפני גוה מפני גאותן של ישראל שנטלה מהם ונתנה לעכו"ם רבי שמואל בר נחמני אמר מפני גאותה של מלכות שמים ומי איכא בכיה קמי' קדשא בריך הוא והא אמר רב פפא אין עצבות לפני המקום שנאמר הוד והדר לפניו עוז וחדוה במקומו לא קשיא הא בבתי בראי הא בבתי גואי ובבתי בראי ליכא עצבות והא כתיב ויקרא ה' אלהים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה וגומר שאני חורבן ביח המקדש דאפילו מלאכי השרר בכו שנאמר הן אראלם צעקו חוצה מלאכי שלום מר יבכיון (ישעיהו ל״ג:ז׳) ודמוע תדמע ותרד עיני דמעה כי נשבה עדר ה' (ירמיהו י״ג:י״ז). א"ר אלעזר שלשה דמעות אלו למה אחת על מקדש ראשון ואחת על מקדש שני ואחת על ישראל שגלו ממקומן. והנה כדי לבא אל כוונת בעלי זה המאמר יש לדקדק בו קצת דקדוקים. האחד מה שיראה מהקושי והזרות ליחס אליו ית' הבכי והדאגה על זה השיעור שאם הוצרכה התור' והנבואה להשתמש בתוארים האלהיים אשר לא כדת לשכך אזן ההמון שירגישו מעלתו והשגחתו ויכלתו על האופן אשר יורגש להם הנה לא הותר ליחס לו יתברך תוארים ויחסים נבזים ושפלים מורים על אלו ההפעליות המגונות כמו שכתב כל זה הרב המורה פרק מ"ה ופרק מ"ו חלק א' ואיך לא נשמרו חז"ל מזה והמה מרו ועצבו את רוח קדשו בדבריהם אלו אשר זכרנו וכיוצא בהם ולא עוד שאמרו הא בבתי בראי וכו' שנרא' שמאמתין הענין כמשמעו. השני מה טעם אקשי תלמודא מדרב פפא לקשי קראי אהדדי. השלישי מאי אהדר לי' הא בבתי גואי וכו' דהא בפי' איתמר מעיקרא מקום יש להקב"ה ומסתרים שמו ששם בוכה ואפ"ה אקשי ליה מ"מ. הרביעי היכי אקשי לי' ובבתי בראי ליכא עצבות והא איהו סבר מעיקרא דליכ' עצבות כלל: החמישי מאי קושיא מויקרא ה' אלהים וגומר דמאן א"ל דהאי קרא בבתי בראי כתיב. הששי מאי קאמר דאפי' מלאכי השרת בכו דמשמע כ"ש הקב"ה דבי' עסקינן. השביעי אמאי לא אמר מקום יש לו להקב"ה במסתרים שמו או זולתו. ^*אמנם הנראה וכו' תוכן דעתו הוא, הן אמת שהמורה כ' בהרבה מפרקיו, שלא נוכל ליחס אל הי"ת תארים עצמיים מחייבים, להודיע בהן מה שהוא, יען כי מלבד שאנחנו קצרי דעת מהשיג מהותו ואיכותו על צד האמת, הנה גם אלה התארים המחייבים היו מיחסים לו גם ריבוי ושינוי מה שהוא נעלה ונשגב מהם, ורק תארים שוללים אנו יכולים ליחס לו להודיע בהם מה שאינו, ובאמרנו ד"מ שהוא "רחום וחנון" וכדומה אף שבהשקפה ראשונה הם תארים מחייבים, דעתנו בהם רק להרחיק עי"ז ממנו ההפך שהוא האכזריות ומניעת החנינה, אבל בכל זאת יש מין תארי פעולות מחייבים הנאמרים עליו רק בבחינת זולתו, ואינם מיחסים לו שום שינוי וריבוי, כי שינוי פעולותיו אלה אינו מסובב משינוי עצמותו ית' שהוא הפועל כי אם רק משינוי המקבלים פעולתו, ודומה בזה אל השמש אשר היא עצם פשוטה ובלתי מורכבת ונשארת תמיד בעצמותה שהיא להאיר ולחמם הדברים אשר מסביב לה, ובכל זאת תפעול עליהם פעולות שונות והפכיות בעבור שינוי חמרי הדברים אשר תפעול עליהם, ד"מ היא תתיך השעוה ובהפך תקפיא המלח, כן יפעול גם הי"ת שהוא עצם הטוב והמטיב לכל, בכל זאת גמול טוב לעושי הטוב ועונש רע לעושי עולתה, מבלי אשר יורה זה על שינוי ותמורה חלילה בעצמותו ית', כי אם על שינוי המקבלים פעולתו, יען כי באמת לפי תכונת המקבלים שהם פועלי עון, יהיה הרע בעצמו טוב להם ולזולתם, כי עי"ז ייטיבו דרכם ולא ישובו עוד לכסלם, ועי"ז רומז גם מאה"כ "כי שמש ומגן ה'", ומאה"כ "כהמס דונג וכו'" יאבדו רשעים מפני אלהים "וצדיקים ישמחו ויעלצו" וכו', וכמו שלא ישתנה מהות העמוד בעצמו אף שהוא לפעמים לשמאל איש בעמדו לימין העמוד, ולימינו, בעמדו לשמאל העמוד, כי שינוי המעמד הזה הוא רק באיש ולא בעמוד עצמו, וע"ז רומז גם מאה"כ "ואומר חלותי היא שנות ימין עליון" ועל אופן זה נאמר ג"כ, כי בהיות בני אדם הולכים בדרך הישר הנרצה בעיני הי"ת, באופן שיוכל להמשיך אליהם רק טוב וחשד עפ"י חוקי הטבע המסכימים ומתאימים יחד, כאשר אותה נפשו ית' יאמר ממנו שהוא שמח כמאה"כ "ישמת ה' במעשיו," "ומאה"כ עוז וחדוה במקומו" אפס בהשחית כל בשר את דרכו על הארץ, באופן שמדת טובו בעצמו תחייב להענישם לענותם ולנסותם למטן היטיבם באחריתם, יאמר ממנו ד"מ שהוא "מתעצב אל לבו" או, "בוכה ומתאבל", מבלי אשר תיוחס לו עי"ז חלילה שינוי ותמודה, או התפעליות העצב והיגון, וע"ז רומז מאה"כ "במסתרים תבכה נפשי" "ומחז"ל "הא בבתי גואי" שר"ל שרק בעיון דק ונסתר המושג רק למשכילים אמיתים תיוחס אליו העצב או הבכי, לא באופן נגלה ומפורסם לכל כמו שהוא אצל בני אדם, הבוכים ומתעצבים על צרתם המסבבת להם שינוי ותהפוכת גורלם מטוב לרע. אמנם הנרא' בכוונתם הוא בעיני שרצו להעיר אזננו אל ענינים נכבדים מאד על אודות התארים האלהיים וזה כי אם נמנע מהתוארים העצמיים המחייבים לאל ית' ענין מה לסבה או לסבות שזכרם הרב המור' בהרב' מפרקי החלק הראשון מהמור' ולא הותר לנו כי אם השוללים הכוללים לבד הנה יש מין מהתוארים שלא יחוייב לו מהם שום שנוי ורבוי בעצמותו ית' כשיבחן בטוב ההשקפה והוא הנאמר בצירוף אל זולתו כי הוא יורה על ענין מה על הזולת ההוא לא עליו. דרך משל השמש עצם פשוט בלי שום הרכבה וכשיתיך השעוה ויקפיא המלח הוא מבואר היות זה לחליף החמרים לא לחלופו כלל כמ"ש הרב המור' פרק נ"ב חלק א' יותר בארוכה. וכן הדבר בו ית' כי הוא הפשוט בתכלית הפשיטות והוא הטוב האמתי אשר אין בו חלוף ושנוי כלל והנה האיש הטוב יקבל ממנו הטוב והאיש הרע יקבל ממנו הרע כי עצם הטוב הוא היות רשע ורע לו כמו שעצם הרע יהי' בהפך והנה הכל הוא טוב בהשקפה אל עצמו אמנם לחלופם זה קבל הטוב לעצמו וזה הרע לעצמו. ובמשל הזה עצמו הליץ אותו המשורר באומרו כהנדוף עשן תנדוף כהמס דונג מפני אש יאבדו רשעים מפני אלהים וצדיקים ישמחו ויעלצו לפני אלהים וגומר (תלים ס"ח) וזה כי שמש ומגן ה' צבאות והרשע הוא כדונג אשר המס ימס מפני נצוציו. אמנם הצדיק הוא כדבר שמתחזק ומתקיים בו ולזה לא די שלא יקבלו ממנו הרע אבל שישמחו וישישו בשמחה לפניו הרי שהתואר הצרופיי הזה לא יחייב לו יתעל' לא רבוי ולא שינוי בחלוף המקבלים ורבויים. וכבר המשילו החכמים זה לאדם העומד אצל העמוד פעם לימינו ופעם לשמאלו והעמוד לא זז ממקומו כמו שהביאו החכם בהקדמת המאמר הג' לאלהיות. וגם המשורר כוון אליו באומרו ואומר חלותי היא שנות ימין עליון (שם ע"ז) והכונה שאם נרגיש שנוי במצבנו אצלו ית' פעם אנו עומדים לימינו כבנים האהובים אליו ופעם לשמאלו כעבדים המרוחקים מאדוניהם אמרתי כי זה חולי שלי הוא לא שנוי בו ולא בימינו חלילה. וכבר נתבארו עמו הכתובים הסמוכים בשטר נ"א. ועל זה האופן נתבאר שעם שכבר נתאמת שאין שום מקום לצייר ולשער אשר לפניו יבא שום עצב דאגה ובכיה בשום צד יתברך מחוייב המציאות מחסרונות כאלו ומכל מיני הפעליות עלוי בלתי בעל תכלית עם כל זה מהבדלו המיוחד על כל אלהים שהוא היותו סבה ועלה ראשונ' לכל הנה יתחייב שיאמרו בו ית' אלו התוארים הצרופיים ולא עוד אלא כי המיוחסים לו השמחה והעונג גם הפכיהם במשלים קרובים. וזה כי כל עוד שימשכו ממנו ית' הטובות השלמות ויושפעו מלפניו המעשים המפורסמים לשלמות המקבלים אותם רצוני בהמצא השלום וההסכמ' בין הכתות תחתיות שניות ושלישיות כמו שאמרנו ראשונ' ועל דרך שאמר הכתוב והיה ביום ההוא אענה נאם ה' אענה את השמים והם יענו את הארץ והארץ תענה את הדגן ואת התירוש ואת היצהר והם יענו את יזרעאל (הושע ב׳:כ״ג-כ״ד) הלא אז תתעל' מעלתו לעיני הכל כי ברבות הטובה רבו מקבליה וכרובם כן ירבה השפע היורד מאתו יתעל' וכן יפרוץ וכן נתרבתה השמחה והעונג לפניו כמו שאמר ישמח ה' במעשיו (תלים ק"ד) עוז וחדוה במקומו (ד"ה א' ט"ז) וכל הכתובים הדומים וכבר קיימו וקבלו עליהם החוקרים שהוא יתברך שמח ומתענג תכלית השמחה והצהלה בעצמותו כמו שחוייב מעלוי המשיג ועוצם המושג ונעימות ההשג' כאשר נתבאר בי"ז ממה שאמר בטענה הי"א במאמר הג' לאלהיות:

ועכשו נבאר על פי המאמר שזכרנו ראשונה מה שהיתה יד ה' במלאכה הזאת וסיע בה באופן שיתכוונו חסדיו ויתגלגלו רחמיו עד יבואו ברכותיו ויחולו על ראש צדיק והוא מה שדרש רב חיננא בר פפא רבות עשית אתה ה'. וזה שבהיות חוש הראות שלם באדם הנה רחוק או קרוב לנמנע שיטעה האדם מכוון אל אשר תחזה בו כונתו. אמנם בחסרון זה הכח אע"פ ששארו שאר הכחות בשלמותם כבר אפשר להטעותו או להביא ספק ומבוכה במחשבתו עד שינוצח כמו שיבא. והנה לפי שכבר היתה כונת יצחק אבינו לפי מדתו מה שלא תאות לכונת האל ית' בדבר הזה כמו שהקדמנו עמנו בשער שעבר היו מחשבותיו ונפלאותיו אלינו ולתועלתינו לכהות עיניו של יצחק וענין הפלאות בזה הוא כי אע"ג דק"ל אין רע יורד מלמעלה (תנחומא פרשת תזריע) ואין ממדותיו ית' למנוע טוב מבעליו אדרבא משמיא יהבי ולא שקלי אמנם ההעדרים ימשכו מהכרח החומר ומרוע בחירת הסובל אשר יסתר מלפני הטוב והמטיב כמ"ש הלא על כי אין אלהי בקרבי (דברים ל״א:י״ז). וביצחק אבינו לא נמצאת סבה אחת מהנה אמר שהיה פלא גמור שיכהו עיניו בהשגחת השם ית'. וברצונו המיוחד כדי שימשך משם טוב גדול כללי והוא שיקבל יעקב הברכות ההן ותבאנה ותלונה אל האומה הזאת בכללה. כי על זה האופן כבר היה הרע ההוא טוב גמור ראוי ליחסו אליו ית'. כי על זה הדרך אמר הקב"ה למשה מי שם פה לאדם אי מי ישום אלם (שמות ד') ולעבדיו חרשים. והנה להיות רחוק בעיני חז"ל שיהיה כהות עיניו אלא מטבע זקנתו כשאר האנשים למה שחוברו בו סבות טוב ההולדה ע"צ היותר נכון שאפשר כמה שאמרנו שער כ"ב חזרו אחר סבות שנתחדשו בו אחר הויתו ואמרו שם עוד (ב"ר פ' ס"ה) ותכהן עיניו כו'. בשעה שעקד אברהם את יצחק על גבי המזבח בכו עליו מלאכי השרת שנאמר מלאכי שלום מר יבכיון (ישעיהו ל״ג:ז׳) ונזלו דמעות מעיניהם אל תוך עיניו ונתרשמו עיניו וכהו עיניו. עוד שם ותכהן עיניו מראות באותה שעה שנעקד על גבי המזבח תלה עיניו והביט בשכינה. משל למלך שהיה מטייל בפלטין שלו וראה את בן אוהבו שהיה מציץ עליו אמר אם אני הורגו עכשו אני מכריע את אוהבי אבל אני גוזר עליו שיסתתמו חלונותיו. אמנם מה שאחשוב שכוונו בחלוף הסבות האלה. הוא למה שראו שכבר נתמצעו בזה הענין אצל יצחק אבינו ג' מיני העלמים. האחד כהיות העינים. והשני קצור המחשבה ואמדן הדעת כי האדם השלם יראה ללבב. והשלישי קיצור הכח הנבואיי כי ה' העלים ממנו ולא הגיד לו. והנה רב חיננא דבר בכהיית העינים לבד. אמנם הדרש השני נתן סבת הקצור המחשביי ואמר שבשעת העקידה בכו המלאכים והוא כינוי לקצור השפע היורד מהשכלת האמצעים וזלגו לתוך עיני בחינתו והועיל זה הקצור לעת כזאת כדי שלא יעבור אותו זכות לעשו. אמנם הג' נתן סבת הקצור הנבואיי המושפע מאתו ית' ואמר כי מאותה שעה הציץ ונפגע והגיע לו מזה השפע הנבואיי ומאותה שעה נסתמו חלונותיו לעת כזאת להעלים ממנו כדי שלא יצר לנפשו וירע בעיניו ויתפגם הברכה כמ"ש בשער הקודם. והנה לפי שני אלו המדרשים האחרונים יהיה מאמר ותכהן עיניו מראות סבה לויקרא את עשו כו'. כי מצד קצור בחינתו בו והעלם נבואתו במה שיהיה אחריו היה טועה בו ורוצה לברכו בכל לבבו ובכל נפשו וה' סבב את פני הדברים סבות עליות סבות תחתיות כדי שתבא הברכה על ראש המתברך בלב שלם ובנפש חפצה כמ"ש ואחר שהקדמנו מה שראוי להקדים בענינים אלו ראוי לבא אל ביאור המעשה בזכרון הספקות: