הֹלֵ֣ךְ צְדָק֔וֹת וְדֹבֵ֖ר מֵֽישָׁרִ֑ים מֹאֵ֞ס בְּבֶ֣צַע מַעֲשַׁקּ֗וֹת נֹעֵ֤ר כַּפָּיו֙ מִתְּמֹ֣ךְ בַּשֹּׁ֔חַד אֹטֵ֤ם אָזְנוֹ֙ מִשְּׁמֹ֣עַ דָּמִ֔ים וְעֹצֵ֥ם עֵינָ֖יו מֵרְא֥וֹת בְּרָֽע׃
עקידת יצחק
במדרש (ב"ר פ' מ"ח) הלך צדקות זה אברהם שנאמר ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט ודבר מישרים זה אברהם שנאמר מישרים אהבוך (שיר השירים א׳:ד׳) מאס בבצע מעשקות זה אברהם שנאמר אם מחוט ועד שרוך נעל (בראשית י"ד): נער כפיו מתמך בשחד. זה אברהם שנאמר הרימותי ידי אל ה' (שם): הוא מדומים ישכון. רבי יהודה בר סימון ורבי חנן בשם רבי יוחנן אמר העלה אותו למעלה מכיפת הרקיע הוא שאמר לו הבט נא השמימה (שם ט"ו) ואין אומרים הבט אלא מלמעלה למטה: מצדות סלעים משגבו. אלו ענני הכבוד. לחמו נתן. ואקחה פת לחם. מימיו נאמנין, יוקח נא מעט מים. מלך ביופיו תחזינה עיניך (ישעי' ל"ג) שנאמר וירא אליו ה'.
עקידת יצחק
*תוכן דברי הרב ז"ל הוא, כי יש כמה פעולות אשר בהשקפה ראשונה נראה לנו, שעשייתן או מניעת עשייתן אינן תלויות ברצון איש, כי אם שהן טבעיות בו, ותלונות רק בחוזק או חולשות כחות ידועות של גופו או נפשו באופן שלא יוכל איש להיות מצווה לפעול אותן פעולות או לחדול מעשותן, ובכל זאת נמצא במקראי קדש צוויים והזהרות על פעולות כאלה, ד"מ פעולת ההכרה, להכיר או שלא להכיר איש אשר ראינו כבר פעם אחת זמן רב אחרי כן, תלויה רק בחוזק כח הראות והשמע שלנו, או בחולשתן, כי אם הזק כח הראות והשמע שלנו יחוקקו ציורי רשמי פני האיש וקול דבריו יותר ברעיונינו, באופן שכאשר נראהו פעם אחרת או שנשמע קולו נכירנו. משא"כ אם חלשים הם, ובכל זאת נמצא בכתוב מאמר "הכר נא הכתונת בנך היא",? כאלו היתה זאת תלויה רק ברצונו ? וכן פעולת הזכירה או השכחה אינן תלויות ברצון האדם, כי אם מסובבות הנה מיובש מוחו או לחותו, כי במוח יבש אשר לחיותיו מעטים ישאר הרושם הנעשה בו, מכל דבר המושכל בשכל או מורגש באחד מהחמשה החושים זמן יותר רב מהנעשה במוח איש שליחותיו רבים, אשר בעבור היותם כעין נוזלים, יעבירו מהר ועל נקלה רושם כל דבר המושכל או המורגש, (עיין מזה גם ביאורי במדבר דף פ"ה ע"א) ובכל זאת נמצא כמה מצות בתורה על הזכירה ומניעת השכחה, כמו במעשה עמלק שמירת השבת ובשאר מקומות, וכן מדת הבטחון או הפכו שהיא מורך הלב, תהיה לאדם למ#ה רק לפי טבעו ומזגו, חוזק לבו או רכותו, ובכל זאת באה המצוה על מניעת היראה והפחד, במאה"כ "כי תאמר וכו', לא תירא מהם" ? ולבאר כל זאת יאמר הרב ז"ל, הן אמת שכל אלה פעולות הטבע הן מושרשות כבר בטבע האדם מלידה ומבטן, אבל בכל זאת כמו שיוכל האדם בעבור היותו בן דעת והשכל, להטיב לפעמים מדותיו ונטיותיו הרעות אף שהן אחוזות ודבוקית בו, בעבעו ובמזגו מעת גיחו מבטן אמו (עיין מזה ביאורי למעלה במדבר דף פ"ה ע"ב,) כן יוכל להמציא גם תחבולות שונות להקנות לעצמו כשרון ההכרה, הזכירה. והבטחון, אף שאינם לו לקנין טבעיי, כאשר יורה גם הנסיון בבני אדם שכאשר יחסר להם כח גופני חיצוני או פנימי, ישתדלו למלאותו בתחבולות שונות, כמו שהמציאו במאה השניה לאלף הששי באיטאליען, כלי זכוכית שונות, לתועלת חוש הראות, כי כאשר תכהינה עיני האדם לראות למרחוק, יראה מתוך זכוכית אשר היא לטושה באופן שפניה שקועים, ואשר לא יוכל לראות בקרוב ישתמש בהפך בזכוכית אשר פניה בולטים. וכאשר יכבדו עיניו מזוקן ישתמש בזכוכית אשר תגדיל תבנית כל דבר, ותעשה תמונתו זכה ובהירה, באופן שייטיב אז לראות מתוכה גם דברים קטנים, וכמו כן יקשור לפעמים איש עור כלב בחבל אשר בידו, למען יוכל ללכת בטח אל כל מקום אשר יוליכהו הכלב הזה, מבלי יראה ופחד "יפול במהמורות, או ישים מקל בידו אשר ישלחנו תמיד אנה ואנה לכל הרוחות, למען דעת על ידו אם יש לפניו או סביבותיו מזיק או מונע, אשר יעצור בעדו בלכתו, והפסח ונכה רגלים ילך בחוץ על משענתו, למען לא יכשל בלכתו, וכמו כן השתדלו החכמים למלאות גם חסרון הכוחות הפנימיות בסמי מרקחות אי ברפואות תעלה, אם יחלש באדם דרך משל כח המושך והמעכל שלו, או כח הדוחה הנפסד מהמאכל לחוץ, גם להחזיק את כח הזוכר המציאו כבר הקדמונים תחבולה מה [וכאשר יספרו כותבי הדורות המציא התחבולה הזאת ראשונה המשורר היוני סימאנידעס, עפ"י מקרה במאה השלישית לאלף הרביעי, כי פעם אחת ישב בסעודת מרעים במשתה היין, ויקראהו איש לצאת החוצה, באמור לו כי שני נערים חפצים לדבר אתו שם, וכאשר יצא ויפן כה וכה וירא כי אין איש רצה לשוב עוד הביתה. ויפול הבית על כל המסובים יחד שם. וימות וימלט רק הוא לבדו, וכאשר רצו הקרובים לקבור איש איש את מתו לא נכרו עוד פגריהם, רק סימאנידעס זכר את מקום מושב כל אחד ואחד מהם, ועי"ז ידע והכיר ג"כ גופת כל אחד ואחד מי הוא לפי המקום אשר נמצא שם שוכב מת, ועי"ז בא לו הרעיון אח"כ כי נוכל לזכור המושגים השונים ע"י שנבחר אותם תחילה עם דברים גשמיים שונים העומדים יחד במקום אחד זה אחר זה,] ע"י שיבחר אדם מקום מוגבל ידוע. ד"מ בית או חדר אשר בו עומדים דברים שונים זה אחר זה, ד"מ מטה, כסא, שלחן, ומנורה, ואחר שחקק ברעיוניו מקום מצב כל אחד מאלה, אשר הוא דבר קל מאוד לזכרו, יחבר עם כל אחד ואחד מהם מושג ידוע, אשר ירצה לזכור באופן שסדר כל מושגיו יהיה מסכים עם סידור מעמד ומצב כל הדברים האלה, ד"מ למען זכור תמיד הרעיון, שראובן אמר לו, שיבקרהו מחר בהיכלו עם שמעון בנו, יחבר מושג "ראובן" שהוא הראשון במאמר זה עם ציור תבנית המטה העומדת ראשונה אצל הכותל, ומושג "האמירה לו" שהוא השני, עם הכסא העומד אצל המטה, ומושג "הביקור בהיכלו מחר" שהוא השלישי עם השלחן הקרוב אל הכסא, ומושג "שמעון בנו" עם המנורה העומדת על השלחן, ואז מדי יראה הדברים האלה יזכור ג"כ כל המושגים זה אחר זה, וכמו כן נוכל לעשות באילן שענפיו מרובים זה למעלה מזה, כי נוכל לחבר ד"מ מושג א בגזע האילן ומושג ב בסעיף התחתון. ומושג ג בסעיף שלמעלה ממנו, וכל כל המושגים שנרצה בשאר חלקי האילן הזה לפי סדרם זה למעלה מזה. כמו שכתב הרב בשם החכם בטבעיות, ויותר טוב ומועיל לזה הוא, אם יש דמיון ויחס מה בין המושגים השכליים ובין הדברים הגשמיים אשר יקבילו להם ד"מ אם היה ראובן במשל שלפנינו עומד תמיד אצל המטה באמרו זאת, ושמעון בנו אצל המנורה [ויען כי קשה למצוא תמיד דברים גשמיים כאלה המסכימים יחד עם המושגים אשר נרצה כי יציינום, השתדלו האחרונים למצוא תחבולות אחרות, וחכמה זו נקראת מנעמאניק געדעכטניסלעהרע, עראיננרונגסקונסט,] וכעין זה אמרו גם חז"ל על "וראיתם אותו וזכרתם" ראה מצוה זו וזכור אחרת, זו ק"ש התלויה בה וכו', כי בראותנו התכלת יזכירנו במצות ק"ש שזמנה משיכיר איש בין תכלת ללבן, וכן אמרו "וזכור מצוה אחרת הכתובה בצדה, זו שעטנז" כי ההזהרה על השעטנז ומצות ציצית סמוכים יחד בתורה, באופן שבין מצות ק"ש לציצית יש כעין יחס ודמיון ענין ובין ציצית לשעטנז יש שיווי ודמיון מקומיי, ורק עד"ז יאמר הרב ז"ל יורה מחז"ל "שתרי"ג מצות הן, בא דוד והעמידן על י"א" וכו', שאין כונתם בזה שהנביאים ואנשי הרוח האלה מעטו מספר המצות, כי אם רק שנתנו כללים מעעים, אשר על ידם יזכרו כל המצות כלם (כעין מה שהראה לנו בס' מאמר השכל שכל המצות כלולות בעשרת הדברות בעבור היות ענין קצתם דומה לענין דבור זה, ונכללים בו, וענין אחרים דומה לענין דבור אחר ונכללים בו באופן שכולם נכללים רק בעשרת הדברים ונזכרים על ידם,) ועפי"ז יבואר כל מה שהעיר למעלה כי במאמר בני יעקב אליו "הכר נא" כוונו רק שישתדל לראות אותה היטב למען ימצא בה סימנים ואותות להכירה, וכן בכל מקום שצותה התורה על הזכירה כונתה רק שנשתדל לעשות מעשה אשר יזכירנו תמיד בענין ההוא שצותה לזכרו, (עיין שער נ"א וביאורי שם), ובאופן זה צותה ג"כ על הבטחו ומניעת הפחד, כי אף שבהיות כבר סיבת הפחד והאימתה לנגד עינינו לא נוכל עוד לשלוט בפעולת טבענו שלא לירוא ולפחוד, בכל זאת הלא נוכל להסיר סבת הפחד בתחלה לפני בוא עוד כי אנו יכולים להרגיל נפשנו ולאמץ רוחנו לבטוח תמיד בה' אשר לו הכח והיכולת להצילנו מכף כל אויב וצר, כי אז לא יבוא עוד פחד בלבנו, כי כמו שהאיש החגור כלי מלחמה ושוכן בעיר מבצר חזק, או שיודע שאחד מגדולי הארץ ושריה יגן עליו מכל אויביו מסביב, לא יירא ולא יחת עוד מפני כל, יען כי כבר סרה ממנו כל סבת פחד ואימתה אף כי מי שהרגיל נפשו לשום מבטחו בה', אשר לו העוז והיכולת להציל גם חלש ורפה מיד חזק ממנו שלא יירא ולא יפחד מאומה. (וכעין זה אמרו גם חז"ל "הכל בידים שמים חוץ מצנים פחים," (ר"ל כי דבר זה תלוי בבחירתו שלא יכהו החום בקיץ והקור בחורף ובסתיו, כי אף שאין ביכולת האדם לעצור בעד השמש בימי הקיץ, שלא תשליך קרניה ממעל לראשנו כמעט על קו ישר, אשר בעבור זה גדול חומם מאוד, גם לא יוכל לכלוא את הרוח, ולסגור אוצרות שלג ברד וכפור אשר ישבבו קור האויר בימי החורף והסתיו, בעמוד השמש הרחק מגבול ארצנו לצד דרום, באופן שקרניה באים לנו רק על קו עקום ונוטה, ולא יובלו לחמם עוד את האויר כבימי הקיץ, בכל זאת הלוא היכולת והבחירה החפשית ביד האדם להשמר מהחום ע"י שבתו בצל עצי היער או בעלית המקרה אשר לו, כמו שיוכל להשמר מפגעי הקור בשבתו בביתו ולא יצא החוצה כי אם לבוש שנים ובגדים חמים.
והנה ידוע כי בטחון לבנו בה', יסובב לנו בזכרנו ובשומנו אל לבנו את כל הגדולות והנוראות אשר כבר עשה ה' לנו ולאבותינו להצילם מיד צר, כמו שאד"ה ע"ה "ה' אורי וישעי" וכו', ר"ל אחרי שכבר כמה פעמים היה אורי וישעי ומעוז חיי, ולא נתנני ביד אויב ע"כ "ממי אירא וממי אפחד" עוד בימים שיבואו ? וע"כ סמך גם הכ' בפרשתנו זכירת נפלאות ה' בימי קדם אל המצוה על העדר היראה והפחד, באמרו "לא תירא מהם זכור תזכור את אשר עשה" וכו', והנה אחרי שכל איש ירא ה' יוכל להיות יותר בטוח מכל זולתו שלא יעזבהו ה' ולא יטשהו לעולם, ואף כי שלא יתנהו בכף כל אויביו ומבקשי רעתו, הלוא נמשך מזה, כי היראה בעצמה סבת מניעת היראה. ר"ל שיראת ה' תסיר מלב בעליה יראת בני אדם, כמו שהיה מרגלא בפי חכם אחד "את האלקים אני ירא ממי אירא?" ואחרי שיראת ה' ית' תלויה ברצוננו כמחז"ל "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" גם מניעת היראה מפני שונאינו בידנו היא נתונה, ובזה מבאר והולך כמה כתובים עיין בפנים הספר. והנה במקום אשר המציאו חכמי העמים התחבול' להזכיר הענינים והמושגים ע"י קישורם וחבורם בדברים גשמיים כמו שכתבנו למעל', נראה שהשתמשו חז"ל בתחבול' אחרת, כי בעבור שהי' כל לימודם רק בעל פה. ע"כ ברצותם, כי יזכור התלמיד הלימודים והענינים השונים, שלמד מפי רב וחכם אחד, קשרו כל ענין וענין במלה אחת, וחברו אח"כ המלות יחד לעשותן כעין מאמר שיש לו קצת הבנה למען יהי' לאות ולסימן אל התלמיד לזכור על ידו הענינים, ד"מ למען זכור כל שלשת הדינים שאמר ר' מנשה בענינים שורם (עיין חולין דף ד' ע"א) עשו מהם מאמר "מכניס איזמל בזכרים" ר"ל מחתך ערלת הזכרים ע"י האיזמל, ועי"ז יזכור התלמיד הדינים השונים שאמר ע"ש, ומעתה יאמר הרב ז"ל, נוכל לומר, כי מלבד הטעם והכונה הפשוט' במצות ק"ש בכל יום נראה גם שכל מאמר וכמעט כל מלה שלה הוא אות וסימן להזכירנו בעיקרי אמונתנו האמיתית, או בסוגי מצות התורה השונים, כי המאמר הראשון "שמע ישראל" וכו' כולל שני העקרים היותר נכבדים הכלולים גם בשני דברות הראשונות שהן יסוד כל האמונ' (עיין מ"ש בשער הקדום) הלא הם האמונה במציאות הי"ת יכלתו והשגחתו על בני אדם, וההזהר' על השיתוף והעבודה לאל אחר, כי הוא אחד ואין בלתו, והוא לבדו מאחד גם כל חלקי הבריא' כלה להיות לעצם אחד יחד, בברית השלום והאחדות אשר כרת עמהם, כמלך המחבר ומאחד כל העמים הסרים למשמעתו להיות גוי אחד וחברה אחת וע"כ כמו שהוא "אחד" כן יקרא גם בשם "מלך כל הארץ" וכל המציאות כלה וע"כ נסמוך אל המאמר הראשון הזה גם מאמר "ברוך שם כבוד מלכותו וכו' ומאמר "ואהבת" וכו' מורה על האהב' האמיתית והשלמה אשר אנו מחויבים ליחד רק לו לבדו, (כמו שיבואר עוד לפנינו יותר) ומאמר "ושננתם לבניך וכו'. ודברת וכו' וקשרתם וכתבתם" מלבד שכל אלה הן פעולות גשמיות אשר יזכירנו תמיד בהעיקרים היקרים האלה, הנה כמעט גם כל אחד מהם מזכיר אותנו במין אחד מכלל מצות התורה כי מאמר "והיו וכו' על לבבך" מזכירנו בכל מצות התלויות בדעתנו ובלבנו נגד אלקים ואנשים, ומלת "לבניך" מזכירנו על כל חובות האב לבניו מיום הולדם, עד אשר יקחו להם נשים ויעזבו אותו לבנות להם בית בפני עצמם, עם כל משפטי הנחלות והירושות ומאמר "ודברת בם" מזכירנו בכל המצות התלויות בדבור, ומאמר "בשבתך בביתך" מזכירנו לא לבד בכל דיני שכונת הבתים והרחקת נזק איש מרעהו בענינים אלה, כי אם גם בכל עבודת בית הבחיר' והקרבנות, ובדיני השבת והעירובין והרשויות הארבע' ודין האבל והחתן אשר נאסר להם היציא' מביתם בשבוע הראשונה "ובלכתך בדרך" על כל המצות המזדמנות לאדם על הדרך, ומלת "בשכבך" מורה על כל שכיבות המותרות והאסורות, גם על איסור כלאים ובגדי שעטנז האסורים לנו אף להציעם תחתינו, כמו שיורה "ובקומך" על כל המצות המזדמנות לאדם כאשר יקום והתהלך לשאת ולתת עם עמיתיו. ומאמר "וקשרתם" וכו' מורה על כל איסורי המאכלות ושאר דיני טומאה וטהרה אשר על ידם נבדלנו מכל העמים זולתנו ונקשרנו יחד להיות לעם אחד, אשר חובה עליו להתקדש יותר מכל זולתם, ומלות על ידך רומזות על כל המצות התלויות בידנו כנתינת הצדק' ונטילת ידים, כמו שירמזו מלות "בין עיניך" על המצות התלויות בעינים שלא לתור אחריהם ולחדול מראות ברע, כי אם לעשות הטוב בכל מקום אשר נראה, ומלת "וכתבתם" על המצות התלויות בכתיב', כמו שירמזו מלות "על מזוזות ביתך" על רציעת עבד ושאר מצות התלויות במזוזות הבית וכמו שירמזו מלות "ובשעריך" על דיני השופטים היושבים בשער, וע"ז מורה מחז"ל שהחל בו "מהו שיקרא וכו'" שמלבד כונתו הפשוטית שצריך להשמיע לאזניו הדברים האלה, כ"א גם שיזכור בכל יום עי"ז גם כל המצות והמעשים אשר הוא מחויב לעשותן בכל מקום אשר יפנה, אשר בם יזכירהו כל מלה ודבור מפרשה זאת. קצת פעולות האדם או ביטולם עם שיראה מהם שאינם תחת יכולת האדם ורשותו נמצאו שבאו עליהם המצות כאלו הם תחת ידו הלא זה יראה מן ההכרה והזכירה והבטחון וכיוצא בהן והפכיכן?. כי הוא מבואר שהבטחון מהפחד הנגלה או הפכו הוא כח מוטבע בטבע חוזק לב האדם ורכותו וכן זכרונו בא לפניו או שכחתו מיובש מוחו או לחותו. וכן טוב ההכרה או הפכו מחבור כחות כמו חוזק הראות עם הטבת כח השומע או חולשתן. אשר לפי זה יתכן שלא יבאו עליהן אזהרות וצוויין כי האדם אינו מצווה על הדברים שאינם תלויין ברצונו. אמנם מצאנו הכר נא למי החותמת (בראשית ל״ח:כ״ה) הכר נא הכתונת בנך וגו' (שם ל"ז). שיראה שנשאלו מהאדם בבקשה. וכן כמה מצות באות על הזכירה זכור את אשר עשה לך וגומר (דברים כ"ה?) זכור אל תשכח וגו' (שם ט') רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח וגו'. וכן על הבטחון אמר כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני וגומר לא תירא מהם (שם ז') ורבים מכל מין וזולתם. אמנם היה זה לפי שלא נתנו תורה לחית השדה ולבהמת הארץ כי אם לאנשים בעלי דעת ומזימה אשר כח בהם לעמוד על עצמם להעזר מהרבה נכלים ותחבולות להטיב ולחזק כחותיו ולהשלים בערמימותם הרבה ממה שיחסר מטבעם. כי למה נגרע מעשות אי זה תקון שנצטרך בכחות הפנימיות כמו שנשתדל בחצונות הראית שהזקן כשחלשה ראותו הלא יבקש לו המראות הזכוכיות להטיב ראותי ובאין עינים יקשור כלב בידו ומקלו יגיד לו וכן הגדם הקטע וכיוצא וכן יעשה כל חכם לב באדם בהפקד ממנו כח מהכחות הפנימיית ישתדל תכלית מה שאיפשר לו אם יספיקו לו רפואות ואם אין ימציא לו תחבולות כמו שנמצא לחכמים מחכמי האומות המציאו תחבולה שפרסמו אותה להטיב כח הזוכר ולהשלים חסרונו והתחבולה אשר המציאוה בזה היא לחקות ולצייר בכח המדמה סימנים ידועים ומקומות מורגלים בהם יפקידו הענינים הנרצים לפי יחס או דמיון שיהיה לדבר המיוחד באותו מקום או זמן אשר נפקד אתו ואחרי כן בהעלות לפניו זכרון הסמנין והמקומות אשר הם קרובים אליו מאד יזכרו ויפקדו עמכם הדברים ההם הנרצים בלי ספק. וכבר כתב החכם על זה בטבעיות ז"ל ומטבע החקויים והדמות עד שכאשר חלק שכלך אל חלקי הדבר חקהו אילן בעל הענפים ואם סדר השכל דבר על מדרגות חקהו במעלות והשלבים ובו יזכור מה ששכח וגו'. הנה ביאר שתספיק התחבולה לא לזכור הדברים לבד אבל דרך חלוקן וסדרן וכל רז לא אניס מחכמינו האלהיי' שכבר קדמום בזה כדתני' במנחו' (מ"ג:) וראיתם אותו וזכרתם וגו' (במדבר ט״ו:ל״ט). ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת התלויה בה ואי זו זו ק"ש דתנן מאימתי קורין את שמע בשחרית משיכיר בין תכלת ללבן תניא אידך וראית' אותו וזכרת' ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת הכתובה בצדה ואי זו זו מצות כלאים שנאמר לא תלבש שעטנז וסמיך ליה גדילים תעשה לך (דברים כ״ב:י״א) ובשער ס"ה כתבנו מה שכוונו בעקר מליצה זו. מכל מקום ראה כמה העירו אזננו על אופן התחבולה הזאת ובצדדי שמושה אה מצד יחס הסמיכות ואם מצד השייכות שהם עקרי המלאכה ההיא ומזה הענין יראה הוא מה שאמרו שהיו הנביאים כוללין כל המצות בכללים קצרים מעטי המספר: אמרו בא דוד והעמידן על אחת עשרה שנאמר מי יגור באהלך (תהלים ע"ו) בא ישעיהו והעמידן על שש שנא' הולך צדקות ודובר מישרי' (ישעיהו ל״ג:ט״ו) ושוב העמידן על שתים שמרו משפט ועשו צדקה (שם נ"ו). בא מיכה והעמידן על ג' שנאמר מה ה' דורש ממך כי אם עשות משפע ואהבת חסד והצנע לכת וגו' (מיכה ו׳:ח׳) בא חבקוק והעמידן על אחת שנ' וצדיק באמונתו יחיה (חבקו' ב') כדאית' במסכתא מכות (כ"ד.). ואין ספק שהי' זה להם באופן מאופני החקוי והציור אשר הוא מפעולות המדמה והמחשב יחד על דרך החלוק והרושם בתלות במצוה אחת מצות רבות אם בסמיכות או בשייכות או בצד בהצדדים אשר הורגלו בתחבולה ההיא. ואולם זה הענין התחילה אותו התורה בלי ספק כי בכל מקום שצותה על שום דבר של זכירה צותה על מעשה מיוחד שתפקד אצלו ותזכר עמו יפה כמו שכתבנו זה בשלמות בתחלת שער צ"א. ועוד מצינו ענין נפלא מאד והוא מה ששמה התורה ענין הזכרון תחבולה לחזק הבטחון ולקיימה כאשר יחסרו כחו והוא באומרו להלן כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני איכה אוכל להורישם לא תירא מהם זכור תזכור את אשר עשה ה' אלהיך לפרעה ולכל מצרים המסות הגדולות אשר ראו עיניך וגו'. (דברים ז') וזה כי כמו שלא תפול הזכירה תחת המצוה כי אם בשתוף מעשה בחיריי שיקשר אליו וימשך ממנו כנזכר כן הבטחון מהיראה והפחד יפול תחת המצוה כשישותף עמה דבר שיהא רשאי ויכול עליו שתחוייב ממנו כי כאשר ימשול על סבת הדבר כבר ימשול עליו בלי ספק כיעל זה הדרך אז"ל הכל בידי שמים חוץ מצני' פחים וכו'. ואמרו מאי צנים פחים קור וחום (כתובות ל'.) ואין ספק שהקור והחום הם מקרים זמניים חוץ מבחירת האדם אבל לפי שהוא רשאי ללבוש שנים ולשבת בבית החורף והאש לפניו מבוערת או ללבוש כלים קלים ולטייל במקום שהאויר שולט בו נאמר שהקור והחום הם בידו וכן הענין בעצמו לגבי היראה כי כאשר הוא ביד האדם לחגור כלי מלחמתו או לתלות עצמו באחד השרים מגדולי הארץ להניס משנאיו מפניו הנה בידו הוא שלא יירא ולא יפחד ואם באחד משרי בשר ודם כך קל וחומר במלך המלכים הקב"ה שאם יתלה עצמו בו ויתפקד אליו שיהיה סמוך לבו וכמו שאמר טוב לחסות ביי' מבטוח באדם טוב לחסות בה' מבטוח בנדיבים (תהילים קי״ח:ח׳-ט׳). אמנם כדי להטיב זה הבטחון סמך אותו אל הזכרון ואמר זכור תזכור את אשר עשה יי' אלהיך לפרעה ולכל מצרים המסות הגדולות אשר ראו עיניך והאותות והמופתים וגו'. כן יעשה יי' אלהיך לכל העמים וגו'. וגם את הצרעה וגו'. לא תערוץ מפניהם כי יי' אלהיך בקרבך אל גדול ונורא כי ודאי כשישים אל לבו כל הענינים האלו יתחזק בלבו הבטחון ולא יירא משום מורא ופחד וכמו שאמר דוד אדונינו ע"ה יי' אורי וישעי ממי אירא יי' מעוז חיי ממי אפחד עד אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח (תהלים כ"ז). הנה שנתבאר שכיון שהזכרון מאלו הענינים הוא ברשותו הנה הבטחון וסמיכות הלב הנה הנם ברשותו ועל זה האופן אמר להלן שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן לבא לרשת גוים גדולים וגו' וסמוך ליה וידעת היום כי יי' אלהיך הוא ההולך לפניך (דברים ט׳:ג׳). והנה באמת הוא מבואר שאם לא נתקיי' טוב הבטחון בידו שלא היה אלא לאשמתו וחטאו לבלתי קיימו ענין הזכרון אשר כבר עשה לו האל יתע' קיום וסמיכות במעשה המצות המיוחדות אליו בזמניהם ובקצת מצות תמידיות כמו שזכרנו בשער הנזכר. וכשנתבונן היטב תמצא כי הבטחון הגמור מהיראה הוא עצם היראה כלומר כי כשיתירא האדם לא יירא. וזה כי בהתחזק ביראת יי' ושמור מצותיו אשר מכללם לזכור את מעשה ה' כי נורא הוא כמו שהוא מזדכר ע"י מצות הציצית והתפילין וקדושי השבתות והמועדים וכיוצא בזה אשר נתנו לזכרון הנה ודאי יהיה עם הזוכרים והשומרים לא ירפם ולא יעזבם. והנה היראה הזאת היא בידינו ורשותנו כמו שאמר הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (ברכות ל"ג:) וכשנשלים עצמנו בה הנה לא נירא משום פגע ונזק וכמו שאמר משה חזקו ואמצו אל תיראו ואל תערצו מפניהם כי יי' אלהיך עמך לא ירפך ולא יעזבך (דברים ל״א:ו׳). והנה בזה המין מהיראה האלהית יתיחד שער בפני עצמו בשער צ"ב ב"ה. אמנם מפני זה החוזק אמר ונשל יי' אלהיך את הגוים האלה מפניך וגו' (שם ז') כי לא די שלא תירא אבל שתנצח אותם ואם לא תוכל כלותם מהר כרצונך לא תחשוב שהוא תשישות כח בעזרך חלילה אבל הוא לטוב לך פן תרבה עליך חית השדה ויזיקו לך כשלא יגינו זכיותיך לשיעור שנאמר וחית השדה השלמה לך (איוב ה׳:כ״ג) או למה שאמר על שחל ופתן תדרוך תרמום כפיר ותנין (תהילים צ״א:י״ג) כמו שכתב רש"י ז"ל או שיהיה לא תוכל כלותם על דרך לא תוכל לאכול בשעריך (דברים י״ב:י״ז) והוא עצה טובה אמנם לסוף ונתנם יי' אלהיך לפניו והמם וגו'. ונתן מלכיהם בידך וגו'. כי טוב הבטחון על האופן הנזכר יביאך עד הלום. והנה אחר שנתבאר כי זה הענין מהטבת הכחות הפנימיות ותחבולתן הנזכר מחכמי החקירה כמו שאמרנו הנה הוא כתוב ומקויי' מחכמי האמת ושנוי ומשולש בתורה ובנביאים הלא יראה שתועלתו נפלאה. אמנם שיעור דרישתו על כל אדם יהיה לפי צרכו אליו ולפי מה שהרגשתי בעצמי רוב תועלת התחבולה הזכרנית שאמרנו לפי גודל צרכי אליה ושמה שהגיע לידינו ממה שהמציאו ממנה חכמי הגוים ראיתיו בלתי מספיק לפי הצורך כבר פשפשתי בה ויגעתי ומצאתי כי נתן יי' אל לבי המצאה נפלאה ונקלה אחר חדושה ותספיק להיטיב מאד הכח הזכרני להזכיר כמה דברים על סדרן ומספרן בכל הצדדים אשר תחשוב אם בחלופן אם בדלוגן על אי זה סדר שתרצה גם יזכר הדבר בזכור מספרו או מספרו עמו ובכל ענין שתרצה מבלי שום טעות וכבר נסיתי בה כמה זמן ומצאתי תועלותיו ברוך המזמין האמתי. והנה לבי אומר לי כי עקר זה הענין הנכבד השרישו משה רבן של נביאים מפי הגבורה ושמו בפינו למען זכור את כל מצות יי' המוטלות עלינו ונוכל להעבירם בכל יום תמיד על רעיונינו במעט מהקושי והטורח. והוא במה שסדר לפנינו לקרוא פרש' קטנה בכל יום תמיד פעמים שלש כדי שתהא שגורה בפי עוללים ויונקים יועילו מאד דבריה וראשי פרקיה אם מצד הרגילות והבקיאות הנפלא בה ואם מצד היות דבריה ספור מקרים עוברי' עלינו תמיד להיותם ציונין מוצבים ומסמרות נטועי' במקומות נאמנים אשר לא יסורו לעילם ואע"פ שיהיה בדבר טורח גדול לא יכבד על ראש הנלבב בהשקפת עוצם התועלת הנפשיי שיש בו כל שכן דבר נוח לסבלו וכמ"ש הכתוב לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמימה וישמיענו וגו' (שם ל'). ואז"ל שאלו היתה בשמים היית צריך לעלות אחריה וללומדה (עירובין נ"ה.) והדברי' עתיקים שאם לא כן מאי רבותיה שאינה בשמים הנה שצריכין אנו לעשות כל מיני תחבולת או ללמד אותם ולהרגיל עצמנו בהן כדי לתקן עצמנו לקבל את הטוב מאת האלהים. אמנם המתיאש מהטוב אין לו רק לחבוק את ידיו ולשכב בדמשק ערש כמו שאמר הרב המורה בכיוצא בזה בסוף פרק י' מהחלק השני וזה לשונו כן יבין מי שרוצה להבין חידות הנבואה ויעור משנת השכחה וינצל מים הסכלות ויעלה אל עליוני' אמנם מי שייטיב לו שישוט במי סכלותי וירד מטה מטה ולא יצטרך שיטריח גופו ולא לבו ינוח התנוע' והוא ירד למטה בטבע. והבן כל מה שנזכר והסתכל בו. אמנם היות זה הענין נמצא בפרשת המעולה הזאת רצוני פרשת שמע אזכרנו כשנבא על ביאורה ואז יתבאר יפה כמה צדקו חז"ל באומרם הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו א יצא (ברכות ט"ו:) וטרם נבא אל הביאור נזכור הספקו' הנופלו' על זה החלק מהפרשה הזאת וזולתה שאנו בביאורו:
והנה ידוע כי בטחון לבנו בה', יסובב לנו בזכרנו ובשומנו אל לבנו את כל הגדולות והנוראות אשר כבר עשה ה' לנו ולאבותינו להצילם מיד צר, כמו שאד"ה ע"ה "ה' אורי וישעי" וכו', ר"ל אחרי שכבר כמה פעמים היה אורי וישעי ומעוז חיי, ולא נתנני ביד אויב ע"כ "ממי אירא וממי אפחד" עוד בימים שיבואו ? וע"כ סמך גם הכ' בפרשתנו זכירת נפלאות ה' בימי קדם אל המצוה על העדר היראה והפחד, באמרו "לא תירא מהם זכור תזכור את אשר עשה" וכו', והנה אחרי שכל איש ירא ה' יוכל להיות יותר בטוח מכל זולתו שלא יעזבהו ה' ולא יטשהו לעולם, ואף כי שלא יתנהו בכף כל אויביו ומבקשי רעתו, הלוא נמשך מזה, כי היראה בעצמה סבת מניעת היראה. ר"ל שיראת ה' תסיר מלב בעליה יראת בני אדם, כמו שהיה מרגלא בפי חכם אחד "את האלקים אני ירא ממי אירא?" ואחרי שיראת ה' ית' תלויה ברצוננו כמחז"ל "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" גם מניעת היראה מפני שונאינו בידנו היא נתונה, ובזה מבאר והולך כמה כתובים עיין בפנים הספר. והנה במקום אשר המציאו חכמי העמים התחבול' להזכיר הענינים והמושגים ע"י קישורם וחבורם בדברים גשמיים כמו שכתבנו למעל', נראה שהשתמשו חז"ל בתחבול' אחרת, כי בעבור שהי' כל לימודם רק בעל פה. ע"כ ברצותם, כי יזכור התלמיד הלימודים והענינים השונים, שלמד מפי רב וחכם אחד, קשרו כל ענין וענין במלה אחת, וחברו אח"כ המלות יחד לעשותן כעין מאמר שיש לו קצת הבנה למען יהי' לאות ולסימן אל התלמיד לזכור על ידו הענינים, ד"מ למען זכור כל שלשת הדינים שאמר ר' מנשה בענינים שורם (עיין חולין דף ד' ע"א) עשו מהם מאמר "מכניס איזמל בזכרים" ר"ל מחתך ערלת הזכרים ע"י האיזמל, ועי"ז יזכור התלמיד הדינים השונים שאמר ע"ש, ומעתה יאמר הרב ז"ל, נוכל לומר, כי מלבד הטעם והכונה הפשוט' במצות ק"ש בכל יום נראה גם שכל מאמר וכמעט כל מלה שלה הוא אות וסימן להזכירנו בעיקרי אמונתנו האמיתית, או בסוגי מצות התורה השונים, כי המאמר הראשון "שמע ישראל" וכו' כולל שני העקרים היותר נכבדים הכלולים גם בשני דברות הראשונות שהן יסוד כל האמונ' (עיין מ"ש בשער הקדום) הלא הם האמונה במציאות הי"ת יכלתו והשגחתו על בני אדם, וההזהר' על השיתוף והעבודה לאל אחר, כי הוא אחד ואין בלתו, והוא לבדו מאחד גם כל חלקי הבריא' כלה להיות לעצם אחד יחד, בברית השלום והאחדות אשר כרת עמהם, כמלך המחבר ומאחד כל העמים הסרים למשמעתו להיות גוי אחד וחברה אחת וע"כ כמו שהוא "אחד" כן יקרא גם בשם "מלך כל הארץ" וכל המציאות כלה וע"כ נסמוך אל המאמר הראשון הזה גם מאמר "ברוך שם כבוד מלכותו וכו' ומאמר "ואהבת" וכו' מורה על האהב' האמיתית והשלמה אשר אנו מחויבים ליחד רק לו לבדו, (כמו שיבואר עוד לפנינו יותר) ומאמר "ושננתם לבניך וכו'. ודברת וכו' וקשרתם וכתבתם" מלבד שכל אלה הן פעולות גשמיות אשר יזכירנו תמיד בהעיקרים היקרים האלה, הנה כמעט גם כל אחד מהם מזכיר אותנו במין אחד מכלל מצות התורה כי מאמר "והיו וכו' על לבבך" מזכירנו בכל מצות התלויות בדעתנו ובלבנו נגד אלקים ואנשים, ומלת "לבניך" מזכירנו על כל חובות האב לבניו מיום הולדם, עד אשר יקחו להם נשים ויעזבו אותו לבנות להם בית בפני עצמם, עם כל משפטי הנחלות והירושות ומאמר "ודברת בם" מזכירנו בכל המצות התלויות בדבור, ומאמר "בשבתך בביתך" מזכירנו לא לבד בכל דיני שכונת הבתים והרחקת נזק איש מרעהו בענינים אלה, כי אם גם בכל עבודת בית הבחיר' והקרבנות, ובדיני השבת והעירובין והרשויות הארבע' ודין האבל והחתן אשר נאסר להם היציא' מביתם בשבוע הראשונה "ובלכתך בדרך" על כל המצות המזדמנות לאדם על הדרך, ומלת "בשכבך" מורה על כל שכיבות המותרות והאסורות, גם על איסור כלאים ובגדי שעטנז האסורים לנו אף להציעם תחתינו, כמו שיורה "ובקומך" על כל המצות המזדמנות לאדם כאשר יקום והתהלך לשאת ולתת עם עמיתיו. ומאמר "וקשרתם" וכו' מורה על כל איסורי המאכלות ושאר דיני טומאה וטהרה אשר על ידם נבדלנו מכל העמים זולתנו ונקשרנו יחד להיות לעם אחד, אשר חובה עליו להתקדש יותר מכל זולתם, ומלות על ידך רומזות על כל המצות התלויות בידנו כנתינת הצדק' ונטילת ידים, כמו שירמזו מלות "בין עיניך" על המצות התלויות בעינים שלא לתור אחריהם ולחדול מראות ברע, כי אם לעשות הטוב בכל מקום אשר נראה, ומלת "וכתבתם" על המצות התלויות בכתיב', כמו שירמזו מלות "על מזוזות ביתך" על רציעת עבד ושאר מצות התלויות במזוזות הבית וכמו שירמזו מלות "ובשעריך" על דיני השופטים היושבים בשער, וע"ז מורה מחז"ל שהחל בו "מהו שיקרא וכו'" שמלבד כונתו הפשוטית שצריך להשמיע לאזניו הדברים האלה, כ"א גם שיזכור בכל יום עי"ז גם כל המצות והמעשים אשר הוא מחויב לעשותן בכל מקום אשר יפנה, אשר בם יזכירהו כל מלה ודבור מפרשה זאת. קצת פעולות האדם או ביטולם עם שיראה מהם שאינם תחת יכולת האדם ורשותו נמצאו שבאו עליהם המצות כאלו הם תחת ידו הלא זה יראה מן ההכרה והזכירה והבטחון וכיוצא בהן והפכיכן?. כי הוא מבואר שהבטחון מהפחד הנגלה או הפכו הוא כח מוטבע בטבע חוזק לב האדם ורכותו וכן זכרונו בא לפניו או שכחתו מיובש מוחו או לחותו. וכן טוב ההכרה או הפכו מחבור כחות כמו חוזק הראות עם הטבת כח השומע או חולשתן. אשר לפי זה יתכן שלא יבאו עליהן אזהרות וצוויין כי האדם אינו מצווה על הדברים שאינם תלויין ברצונו. אמנם מצאנו הכר נא למי החותמת (בראשית ל״ח:כ״ה) הכר נא הכתונת בנך וגו' (שם ל"ז). שיראה שנשאלו מהאדם בבקשה. וכן כמה מצות באות על הזכירה זכור את אשר עשה לך וגומר (דברים כ"ה?) זכור אל תשכח וגו' (שם ט') רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח וגו'. וכן על הבטחון אמר כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני וגומר לא תירא מהם (שם ז') ורבים מכל מין וזולתם. אמנם היה זה לפי שלא נתנו תורה לחית השדה ולבהמת הארץ כי אם לאנשים בעלי דעת ומזימה אשר כח בהם לעמוד על עצמם להעזר מהרבה נכלים ותחבולות להטיב ולחזק כחותיו ולהשלים בערמימותם הרבה ממה שיחסר מטבעם. כי למה נגרע מעשות אי זה תקון שנצטרך בכחות הפנימיות כמו שנשתדל בחצונות הראית שהזקן כשחלשה ראותו הלא יבקש לו המראות הזכוכיות להטיב ראותי ובאין עינים יקשור כלב בידו ומקלו יגיד לו וכן הגדם הקטע וכיוצא וכן יעשה כל חכם לב באדם בהפקד ממנו כח מהכחות הפנימיית ישתדל תכלית מה שאיפשר לו אם יספיקו לו רפואות ואם אין ימציא לו תחבולות כמו שנמצא לחכמים מחכמי האומות המציאו תחבולה שפרסמו אותה להטיב כח הזוכר ולהשלים חסרונו והתחבולה אשר המציאוה בזה היא לחקות ולצייר בכח המדמה סימנים ידועים ומקומות מורגלים בהם יפקידו הענינים הנרצים לפי יחס או דמיון שיהיה לדבר המיוחד באותו מקום או זמן אשר נפקד אתו ואחרי כן בהעלות לפניו זכרון הסמנין והמקומות אשר הם קרובים אליו מאד יזכרו ויפקדו עמכם הדברים ההם הנרצים בלי ספק. וכבר כתב החכם על זה בטבעיות ז"ל ומטבע החקויים והדמות עד שכאשר חלק שכלך אל חלקי הדבר חקהו אילן בעל הענפים ואם סדר השכל דבר על מדרגות חקהו במעלות והשלבים ובו יזכור מה ששכח וגו'. הנה ביאר שתספיק התחבולה לא לזכור הדברים לבד אבל דרך חלוקן וסדרן וכל רז לא אניס מחכמינו האלהיי' שכבר קדמום בזה כדתני' במנחו' (מ"ג:) וראיתם אותו וזכרתם וגו' (במדבר ט״ו:ל״ט). ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת התלויה בה ואי זו זו ק"ש דתנן מאימתי קורין את שמע בשחרית משיכיר בין תכלת ללבן תניא אידך וראית' אותו וזכרת' ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת הכתובה בצדה ואי זו זו מצות כלאים שנאמר לא תלבש שעטנז וסמיך ליה גדילים תעשה לך (דברים כ״ב:י״א) ובשער ס"ה כתבנו מה שכוונו בעקר מליצה זו. מכל מקום ראה כמה העירו אזננו על אופן התחבולה הזאת ובצדדי שמושה אה מצד יחס הסמיכות ואם מצד השייכות שהם עקרי המלאכה ההיא ומזה הענין יראה הוא מה שאמרו שהיו הנביאים כוללין כל המצות בכללים קצרים מעטי המספר: אמרו בא דוד והעמידן על אחת עשרה שנאמר מי יגור באהלך (תהלים ע"ו) בא ישעיהו והעמידן על שש שנא' הולך צדקות ודובר מישרי' (ישעיהו ל״ג:ט״ו) ושוב העמידן על שתים שמרו משפט ועשו צדקה (שם נ"ו). בא מיכה והעמידן על ג' שנאמר מה ה' דורש ממך כי אם עשות משפע ואהבת חסד והצנע לכת וגו' (מיכה ו׳:ח׳) בא חבקוק והעמידן על אחת שנ' וצדיק באמונתו יחיה (חבקו' ב') כדאית' במסכתא מכות (כ"ד.). ואין ספק שהי' זה להם באופן מאופני החקוי והציור אשר הוא מפעולות המדמה והמחשב יחד על דרך החלוק והרושם בתלות במצוה אחת מצות רבות אם בסמיכות או בשייכות או בצד בהצדדים אשר הורגלו בתחבולה ההיא. ואולם זה הענין התחילה אותו התורה בלי ספק כי בכל מקום שצותה על שום דבר של זכירה צותה על מעשה מיוחד שתפקד אצלו ותזכר עמו יפה כמו שכתבנו זה בשלמות בתחלת שער צ"א. ועוד מצינו ענין נפלא מאד והוא מה ששמה התורה ענין הזכרון תחבולה לחזק הבטחון ולקיימה כאשר יחסרו כחו והוא באומרו להלן כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני איכה אוכל להורישם לא תירא מהם זכור תזכור את אשר עשה ה' אלהיך לפרעה ולכל מצרים המסות הגדולות אשר ראו עיניך וגו'. (דברים ז') וזה כי כמו שלא תפול הזכירה תחת המצוה כי אם בשתוף מעשה בחיריי שיקשר אליו וימשך ממנו כנזכר כן הבטחון מהיראה והפחד יפול תחת המצוה כשישותף עמה דבר שיהא רשאי ויכול עליו שתחוייב ממנו כי כאשר ימשול על סבת הדבר כבר ימשול עליו בלי ספק כיעל זה הדרך אז"ל הכל בידי שמים חוץ מצני' פחים וכו'. ואמרו מאי צנים פחים קור וחום (כתובות ל'.) ואין ספק שהקור והחום הם מקרים זמניים חוץ מבחירת האדם אבל לפי שהוא רשאי ללבוש שנים ולשבת בבית החורף והאש לפניו מבוערת או ללבוש כלים קלים ולטייל במקום שהאויר שולט בו נאמר שהקור והחום הם בידו וכן הענין בעצמו לגבי היראה כי כאשר הוא ביד האדם לחגור כלי מלחמתו או לתלות עצמו באחד השרים מגדולי הארץ להניס משנאיו מפניו הנה בידו הוא שלא יירא ולא יפחד ואם באחד משרי בשר ודם כך קל וחומר במלך המלכים הקב"ה שאם יתלה עצמו בו ויתפקד אליו שיהיה סמוך לבו וכמו שאמר טוב לחסות ביי' מבטוח באדם טוב לחסות בה' מבטוח בנדיבים (תהילים קי״ח:ח׳-ט׳). אמנם כדי להטיב זה הבטחון סמך אותו אל הזכרון ואמר זכור תזכור את אשר עשה יי' אלהיך לפרעה ולכל מצרים המסות הגדולות אשר ראו עיניך והאותות והמופתים וגו'. כן יעשה יי' אלהיך לכל העמים וגו'. וגם את הצרעה וגו'. לא תערוץ מפניהם כי יי' אלהיך בקרבך אל גדול ונורא כי ודאי כשישים אל לבו כל הענינים האלו יתחזק בלבו הבטחון ולא יירא משום מורא ופחד וכמו שאמר דוד אדונינו ע"ה יי' אורי וישעי ממי אירא יי' מעוז חיי ממי אפחד עד אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח (תהלים כ"ז). הנה שנתבאר שכיון שהזכרון מאלו הענינים הוא ברשותו הנה הבטחון וסמיכות הלב הנה הנם ברשותו ועל זה האופן אמר להלן שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן לבא לרשת גוים גדולים וגו' וסמוך ליה וידעת היום כי יי' אלהיך הוא ההולך לפניך (דברים ט׳:ג׳). והנה באמת הוא מבואר שאם לא נתקיי' טוב הבטחון בידו שלא היה אלא לאשמתו וחטאו לבלתי קיימו ענין הזכרון אשר כבר עשה לו האל יתע' קיום וסמיכות במעשה המצות המיוחדות אליו בזמניהם ובקצת מצות תמידיות כמו שזכרנו בשער הנזכר. וכשנתבונן היטב תמצא כי הבטחון הגמור מהיראה הוא עצם היראה כלומר כי כשיתירא האדם לא יירא. וזה כי בהתחזק ביראת יי' ושמור מצותיו אשר מכללם לזכור את מעשה ה' כי נורא הוא כמו שהוא מזדכר ע"י מצות הציצית והתפילין וקדושי השבתות והמועדים וכיוצא בזה אשר נתנו לזכרון הנה ודאי יהיה עם הזוכרים והשומרים לא ירפם ולא יעזבם. והנה היראה הזאת היא בידינו ורשותנו כמו שאמר הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (ברכות ל"ג:) וכשנשלים עצמנו בה הנה לא נירא משום פגע ונזק וכמו שאמר משה חזקו ואמצו אל תיראו ואל תערצו מפניהם כי יי' אלהיך עמך לא ירפך ולא יעזבך (דברים ל״א:ו׳). והנה בזה המין מהיראה האלהית יתיחד שער בפני עצמו בשער צ"ב ב"ה. אמנם מפני זה החוזק אמר ונשל יי' אלהיך את הגוים האלה מפניך וגו' (שם ז') כי לא די שלא תירא אבל שתנצח אותם ואם לא תוכל כלותם מהר כרצונך לא תחשוב שהוא תשישות כח בעזרך חלילה אבל הוא לטוב לך פן תרבה עליך חית השדה ויזיקו לך כשלא יגינו זכיותיך לשיעור שנאמר וחית השדה השלמה לך (איוב ה׳:כ״ג) או למה שאמר על שחל ופתן תדרוך תרמום כפיר ותנין (תהילים צ״א:י״ג) כמו שכתב רש"י ז"ל או שיהיה לא תוכל כלותם על דרך לא תוכל לאכול בשעריך (דברים י״ב:י״ז) והוא עצה טובה אמנם לסוף ונתנם יי' אלהיך לפניו והמם וגו'. ונתן מלכיהם בידך וגו'. כי טוב הבטחון על האופן הנזכר יביאך עד הלום. והנה אחר שנתבאר כי זה הענין מהטבת הכחות הפנימיות ותחבולתן הנזכר מחכמי החקירה כמו שאמרנו הנה הוא כתוב ומקויי' מחכמי האמת ושנוי ומשולש בתורה ובנביאים הלא יראה שתועלתו נפלאה. אמנם שיעור דרישתו על כל אדם יהיה לפי צרכו אליו ולפי מה שהרגשתי בעצמי רוב תועלת התחבולה הזכרנית שאמרנו לפי גודל צרכי אליה ושמה שהגיע לידינו ממה שהמציאו ממנה חכמי הגוים ראיתיו בלתי מספיק לפי הצורך כבר פשפשתי בה ויגעתי ומצאתי כי נתן יי' אל לבי המצאה נפלאה ונקלה אחר חדושה ותספיק להיטיב מאד הכח הזכרני להזכיר כמה דברים על סדרן ומספרן בכל הצדדים אשר תחשוב אם בחלופן אם בדלוגן על אי זה סדר שתרצה גם יזכר הדבר בזכור מספרו או מספרו עמו ובכל ענין שתרצה מבלי שום טעות וכבר נסיתי בה כמה זמן ומצאתי תועלותיו ברוך המזמין האמתי. והנה לבי אומר לי כי עקר זה הענין הנכבד השרישו משה רבן של נביאים מפי הגבורה ושמו בפינו למען זכור את כל מצות יי' המוטלות עלינו ונוכל להעבירם בכל יום תמיד על רעיונינו במעט מהקושי והטורח. והוא במה שסדר לפנינו לקרוא פרש' קטנה בכל יום תמיד פעמים שלש כדי שתהא שגורה בפי עוללים ויונקים יועילו מאד דבריה וראשי פרקיה אם מצד הרגילות והבקיאות הנפלא בה ואם מצד היות דבריה ספור מקרים עוברי' עלינו תמיד להיותם ציונין מוצבים ומסמרות נטועי' במקומות נאמנים אשר לא יסורו לעילם ואע"פ שיהיה בדבר טורח גדול לא יכבד על ראש הנלבב בהשקפת עוצם התועלת הנפשיי שיש בו כל שכן דבר נוח לסבלו וכמ"ש הכתוב לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמימה וישמיענו וגו' (שם ל'). ואז"ל שאלו היתה בשמים היית צריך לעלות אחריה וללומדה (עירובין נ"ה.) והדברי' עתיקים שאם לא כן מאי רבותיה שאינה בשמים הנה שצריכין אנו לעשות כל מיני תחבולת או ללמד אותם ולהרגיל עצמנו בהן כדי לתקן עצמנו לקבל את הטוב מאת האלהים. אמנם המתיאש מהטוב אין לו רק לחבוק את ידיו ולשכב בדמשק ערש כמו שאמר הרב המורה בכיוצא בזה בסוף פרק י' מהחלק השני וזה לשונו כן יבין מי שרוצה להבין חידות הנבואה ויעור משנת השכחה וינצל מים הסכלות ויעלה אל עליוני' אמנם מי שייטיב לו שישוט במי סכלותי וירד מטה מטה ולא יצטרך שיטריח גופו ולא לבו ינוח התנוע' והוא ירד למטה בטבע. והבן כל מה שנזכר והסתכל בו. אמנם היות זה הענין נמצא בפרשת המעולה הזאת רצוני פרשת שמע אזכרנו כשנבא על ביאורה ואז יתבאר יפה כמה צדקו חז"ל באומרם הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו א יצא (ברכות ט"ו:) וטרם נבא אל הביאור נזכור הספקו' הנופלו' על זה החלק מהפרשה הזאת וזולתה שאנו בביאורו:
עקידת יצחק
והנה אחר שכתבנו כל זה נתבאר שאין לאנשים תועי רוח ונלוזים במעגלותם שום תקוה כ"א בהפוך עיניהם ממגמתם הרעה ולהכין להם דרך אשר ייטב להם מכל אלה דרכי התשובה. אמנם כאשר תזדמן להם שום דרך מהם מה טוב חלקם ומה נעים גורלם כי לא די להם שהם נצולים ממכשולות הדרך הוא ומסכנתו אלא שגם הם נוטלים שכר ויעלו גם עלה אל המקום אשר לא עלו בו הצדיקים שלא טעמו טעם חטא מימיהם וזה יחוייב מכמה פנים. האחד כי בבוא לפניו כל עבירה ועבירה שהיה רגיל בה בתעותו בדרך וככחו אז כחו עתה לעשותה והוא נלחם עם תאותו מלחמה קשה ועצומה עד רדתה כבר עשה מעשה חשוב וקיים מצות התשובה שהיא מצוה רבה הכתוב' בתורה ועל זה אמר ישב אדם וולא עבר עבירה נחשב לו כאלו עשה מצוה (קידושין ל"ט:) כי ודאי מי שישב כבר קם לעשות ועמד וכבש וישב מעשות. וכמה הפליג להורות זה ישעיהו הנביא במה שאמר מי יגור לנו אש אוכלה מי יגור לנו מוקדי עולם ואמר הלך צדקות ודבר מישרים מאס בבצע מעשקות נער כפיו מתמך בשחד אטם אזנו משמע דמים ועצם עיניו מראות ברע (ישעי' ל"ג) אמר שאם היות ששלמות האדם העצמי הוא בקום עשה כי בו קבעה התורה שכר במצותיה וגם החכם שם גדר האושר פועל הנפש כפי המעלה. ומזה הראוי לגור עם אלהיו ולהדבק בו עם שהוא אש אוכלה הוא אשר ילך צדקות וידבר מישרים עם כל זה כבר יזכה לפעמים בשב ואל תעשה וזה יהיה אשר קדם לו ההרגל או ההתחלה על המעשים הרעים ואחר ישב ויסירם מלבו ובפגעו בם יכבוש עצמו ויעזב' והוא מה שביאר בזכרו הענינים ההם אשר זכר שהוא מבואר שהמואס בבצע מעשקות כבר אהב וכן הנוער כפיו כבר דבק בידו מאומה וכן האוטם כבר פתח והעוצם כבר פקח. ומזה למדנו כוונת המשורר במזמור יי' מי יגור באהליך וגו' הולך תמים וגו'. ואחר כך לא רגל על לשונו ולא עשה לרעהו רעה וגו' כספו לא נתן בנשך וגו' (תהלים ט"ו). כי השלילות כלם הם המעשים החזקים בבעלי התשובה על הדרך שאמרנו ולזה לא אמר בסוף נזהר מאלה לא ימוט לעולם אלא עושה אלה שכיון שישב ולא עבר הרי הוא ודאי עשה מצוה ומעשה גמור וזה מה שיחייב שתצליח בידם הדרך הזאת אשר שבו בה ואם אחזוה בחצי ימיהם או באחריתם הצלחה שוה כמי שאחזוהו בה כל ימיהם אחר שהתעייה נחשבת להם להליכה ישרה. והשנית שהבעל תשובה אשר כזה ישיג מדרגות עצומות אצל המעשים אשר יעשה אותם מהמעלות המדותיות והמצות התוריות מה שלא ימצאו אצל הצדיקים הגמורים מה שלא יעלם וזה כי כמו שיש הפרש בין העושה בכוונה או בזולתה כן יש הבדל נכר וברור בין כוונה חלושה לכוונה חזקה ומהידוע כי העושה אי זה מעשה במקום שאין שם לא מוחה ולא מעכב כי הוא אינו צריך להתחזק במעשהו כנגד המונעים או המנגדים אבל יספיק שיעשה אותו בתום לבבו החזק הוא הרפה אמנם העושה במקום עוררים ומנגדים ודאי יתחזק במעוזו ויחם לבו בקרבו להתאמץ במעשהו ולהתקומם כנגד מעיקיו אשר זה מה שיחייב שיהיה הפועל ההוא בעוצם הכוונה וחוזק ההתעצמות וההמסר נפשו עליו וכל זה ממה שיפליג שלמות הפועל ומעשה תקפו כמו שאמר קנאת סופרים תרבה חכמה (בבא בתרא כ"א.) כי הקנאה היא התעוררות הלב לעשות דבר כנגד הזולת ולזה תעשה וגם תוכל וכמה תתרצה זה אצל מעשה העקידה כמו שכתבנו שם שער כ"א. והנה הבעל תשובה אי אפשר שיעשה המצוה או המעשה הטוב כי אם בחזקה וגבורת הלב למה שצריך להחלץ ולהתעורר כנגד המטריד והמוחה אשר גדל אתו בבית וכמו שאמרו מי מעכב שאור שבעיסה (ברכות י"ז.) ובקנאתו ואש עברתו בו יתחזק ויתאמץ לעשות אותו בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו הפלא ופלא ממה שימצא עליו הצדיק הגמור מנעוריו עד שיעדיף עליו משלשה פנים. האחד כי מה שעשה אותו יהיה יותר שלם מצד מה שנעשה בעוצם לבו וטוהר נפשו וזכוכה בהמסרו עליו יותר מהצדיק כמו שאמרנו. והשני שהזירוז ההוא יוסיף וירבה מעשיו כי לא ידחה מפני עצלות ולא ישוב מפני כל מעיק ומונע כמו שיקרה לצדיק גם החסיד כשיחשיב לעשות מצוה וימנע משום מעכב לפי שלא קדם לו הזריזות וההתקוממות עליה. והשלישי כי אפי' מה שלא בא לידו מהמצוה או המעשה הטוב ראוי שיחשב לו כאלו עשה לפי שההתעצמות ההוא ישימהו עליהם בכח חזק והכנה עצומה קרובה אל המעשה וכגון זה אמר מחשבה עובה הקב"ה מצרפה למעשה (קידושין מ'.) ועל זאת השתומם רבינו הקדוש עד שיצאת בת קול על ההוא בעל תשובה שאמר היום רבי פלוני מזומן לחיי העולם הבא ונאמר שם בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בשעה אחת ויש קונה עולמו בכמה שנים ולא דיין לרשעים שמקבלין אותם בתשובה אלא שקורין להם רבי (ע"ז י"ז.) וזה שלא די לבעלי תשובה שמצילים עצמם במה שעשו ממעשה התשובה בשעה קלה אלא שמחשבין להם הלימוד והמדע אשר לא למדוהו ולא ידעוהו כאלו השתדלו בו והגיעו עד תכליתו וזה לא היה רק מפני עוצם הכנתם אליו הגלויה לפניו יתברך וראוי שאותה כהיום יחשבה למעשה כמו שאמר לאברהם עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ולא חשכת (בראשית כ״ב:י״ב) כי אע"פ שלא עשה נחשב כעשוי לפי התחזקו במעשה והתאמצו בו עד שכבר אמרו שאפרו של יצחק אבינו צבור לפניו יתעלה (ברכות ס"ב:) הנם שהבעל תשובה נחשב כעושה המצות תמיד על צד היותר נכון שאפשר מכל הצדדים אלא שיש בין הבעלי תשובה הבדל מהם שחוזרין בהם מפני יראת העונשים ויש מהם שחוזרים מצד טוב הכרתם בהפסד דרכם הרעה והתחרטם במה שהכעיסו בה לפני יוצרם ובושים ונכלמים מפניו ונהפך לבבם לשוב אליו בכל לבם ובכל נפשם ובכל מאודם להדבק במלכם ולהיות עמו באהבה רבה שידעו שזולת זה הכל הבל כי באמת ענין הראשונים אינו שוה אל השניים במעלתם וכמו שנתבאר זה במסכת יומא (פ"ו:) אמר ריש לקיש גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כשגגות שנא' שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעוניך האי עון מזיד הוא וקא קרי ליה מכשול איני והא אמר ריש לקיש גדולה תשובה שאפי' זדונות נעשות לו כזכיות שנאמר ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם חיו יחיה לא קשיא כאן מיראה כאן מאהבה. הנה שהשב מהיראה לא תספיק תשובתו רק להתחרט מעונותיו למה שישיגוהו הרעות בעונשם ודאי אם היה שם. אל לבו יראה זו מתחלה לא היה עושה והרי הוא בהם כעושה בלי דעת שלמה ולזה יחשבו אצלו כלם כשגגות להקל מהעונש. אמנם השב מאהבה שלמה הנה באמת ישיגוהו בדרך השבתו כל השלמיות ההן שזכרנו עד שבעבורם נחשבו לו העונות כזכיות ועליהם חיו יחיו מצד מה שיוסיף בהם אומץ וגבורה לעשות המזדמן לפניו והתעתדו לבלתי מזדמן באותו שיעור מלבד מה שנחשבו לו כל עונותיו בפגעו בהם זכיות חשובות כמצות שיש בה קום עשה כמו שזכרנו כי ודאי על כיוצא בזה אמר (שם פ"ו.) גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד שנאמר שובה ישראל עד ה' אלהיך מקום שאין רשות לשום חכם צדיק וחסיד לגשת שם. ועתה ראה כי על פי כל הדברים האלה האמתיים צדקו מאד דברי רבי אבהו (ברכות ל"ד:) שזכרנו ראשונה במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד שנאמר שלום שלום לרחוק וגומר שנתחבטו עליו רבים ורוב המפרשי' אומרי' כי ירבה שכרם ותגדל מעלתם על הצדיקים על כבשם את יצרם הרגיל בעבירות ומלחמות ה' הוא נלחם בכל יום כמו שאמר היכי דמי בעל תשובה כל שבא דבר עברה לידו פעם ראשונה ושנייה וניצל ממנה מחוי רב יהודה באותה אשה ובאותו מקום ובאותו פרק (יומא פ"ו:) כי בתרי זמני הויא חזקה שינצח במלחמתו תמיד והנה הוא אצלו נסיון עצמי תמידי וראוי לקבוע לו שכר עליו לפי גדלו וכמו שאמר לפום צערא אגרא (אבות פ"ה) וכן אמרו כל שגדול מחברו יצרו גדול ממנו (סוכה נ"ב) האמנה כי סברא זו אינה מסכמת עם מה שנמצא בדברי הפילוסיף פרק א' וי"ב מהז' מספר המדות שאמר שם שהאיש הישר שאין לו תאות רעות הוא מעולה מהכשר אשר יש לו וכובש אותם ובפרק י"א מהראשון אמר והנה זה הנשמע לשכל בכשר אבל אולי יותר נשמע אליו בצדיק ובישר. והנה הרב המור' בפרק ששי מהקדמת אבות זכר זאת הסברא וקיים אותה ממאמר הכתוב נפש רשע אותה רע (משלי כ״א:ט״ו) ועוד נאמר שמחה לצדיק עשות משפט ומחתה לפעלי און (שם) והקשה לו מאומרם ז"ל לפום צערא אגרא (אבות פ"ה) ומאומרם כל שגדול מחברו יצרו גדול ממנו (סוכה נ"ב.) ועוד מאומרם חז"ל אל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר ובלבישת כלאים אבל אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי (תו"כ פ' קדושים פ"ט) והנה הוא הסכים ביניהם בשחז"ל אינם מדברים רק בדברים האסורים מצד המצות השמעיות שאין השכל גוזר עליהם כי דברים כאלו אין על האיש השלם למאוס אותם ולהעזב מהם כי אם מפאת אזהרת הדת ויראת שמים ובאלו כל מה שתרבה התאווה אליהן יגדל השכר והראיה ממה שהזכירו בשר חזיר ובשר בחלב וכלאים ולא אמרו רצוח גנוב ונאוף ודומיהם. והנה הוא מבואר כי אחר שקבל דבריהם בכל מה שיפלו עליו התאוות הגופיות מהדברי' המגונים לפי השכל האנושי לומר שהאיש הישר משולל מהתאות ההן הוא מעולה מהכשר אשר ישנן לו וכובש אותם כ"ש שימאן במאמר הזה מזה הטעם לאמר שהאנשים אשר נוצחו מכל חטאת האדם אשר תעשנה מהרע והגנאי והדופי שיהיו גדולים במדרגתם מהצדיקים הגמורים אשר לא טעמו טעם חטא ואע"פ שלא הזכיר המאמר הזה לשם ולא הקשה ממנו אבל הזכירו והודה בו פרק שביעי מהלכות תשובה ואפשר שיעמידהו בעבירות השמעיות אלא שזה לא יספיק להעלותם אל אותה מדרגה לפי דרכו *שאם נודה וכו' ר"ל כי הרמב"ם פ"ו משמונה פרקיו כתב שרק המתאוה לפעולה אשר היא רעה גם עפ"י משפט השכל של כל אדם, כרצוח וגנוב ונאוף יגונה מאוד, ועליו אה"כ "נפש רשע אותה רע" אבל לא המתאוה לאכול רק מאכל אסור או לעשות דבר שמוזהר עליו רק עפ"י מצות התורה, והרב ז"ל חולק עליו בזה, ואומר שאף שמתחלת העיון נחשוב כן, שאין האדם חייב למאוס בדבר הנאסר רק בתורה אחרי שאינו מתנגד גם למשפט שכלו ותבונתו, בכל זאת אחרי שהוא מחוייב לשמוע בקול ה' ראוי הוא שתהי' גם עשיית כל דבר המתנגד רק למצות התורה נמאסת ומתועבת בעיניו כל כך כאלו הי' מתנגד גם למשפט שכלו ותבונתו, ואם כן איך נאמר שגם מצד עצמותו יהיה נבחר איש כזה אשר חצי ימיו או רובם עבר על מצות ה' אשר לא תעשינה כאלה מאיש צדיק אשר לא טעם טעם חטא מעולם? ועוד הרבה להשיב על דבריו (עיין בפנים). שאם נודה שבתחלת העיון אין טבע האיש השלם חייב למאוס הדברים שאסרה התור' מזה המין מ"מ אחר שאסרתם מי התיר לו לאהוב אותם ולהתאוות עליהם עד יעבור תורה ויפר חק למלא כריסו מהם חצי ימיו או רובם ולא עוד אלא שבבואו אל שערי התשובה יקשה עליו לפרוש מאכילת בשר החזיר השקץ והעכבר וזולתם מאשר שנא ה' ואין נפש רשע יתירה מזו אשר אהב את כל תועבת ה' אשר שנא ואיך יוכל לעמוד איש כזה במקום שאין רשות לעמוד הירא את ה' מנעוריו ולא מלא נפשו אותו לחטא באחת מהנה. גם לא ידעתי מאי קשיא ליה לרב מאומרם ז"ל כל שגדול מחבירו יצרו גדול ממנו שיראה שדן אותם כאלו אמרו כל שיצרו גדול מחבירו הוא גדול ממנו הרי לא אמרו אלא שכל שלבו גדול צערו יותר גדול אצל הכבישה. וכבר פירשו קצת כי מה שכתב שבעלי תשובה עומדים במקום שאין הצדיקים גמורים יכולין לעמוד הוא משום גריעות הבעלי תשובה כאיש השנוא מכל שאינו בטוח לעמוד בהיכל המלך כי אם בפניו כי רבו המבקשים את נפשו והביאו ראיה ממנשה שנאמר ויעתר לו ה' (ד"ה ל"ג) קרי ביה ויחתר ואז"ל (סנהדרין ק"ג.) שעשה לו מחתרת ותמהתי מאלו המפרשים שא"כ באמת לא פליג ר' אבהו במאמר הזה למאמר ר' חייא דאמר אבל צדיקים עצמם עין לא ראתה ומאי קאמר ופליגא דר' אבהו והיה לו להשיב ההוא לגריעותא אתמר אלא שיראה שהם מפרשים המאמר בפ"ע מבלי דרוש מה למעלה ומה למטה כמו שנמצאו פירושים אחרים בלי השקפת ראיית הכתוב כתבנום ונמשכנו בדרכם בשער צ"ז: