וְהָי֥וּ עַמִּ֖ים מִשְׂרְפ֣וֹת שִׂ֑יד קוֹצִ֥ים כְּסוּחִ֖ים בָּאֵ֥שׁ יִצַּֽתּוּ׃ (ס)
עקידת יצחק
והנה עכ"פ לרמוז אל השלמות הא' ההוא בא הקרבן הזה מעומר שעורים להניף אותם לרצון לפני ה' כי הרצון השלם בתחל' סימן יפה לסוף וצוה שיספדו משם עת התחלתם עד סוף המספר הנזכר אמנה בסופו אמר והקרבתם מנחה חדשה לה' וגו'. וענין החדוש הוא קרבן שתי הלחם הבא מן החטים שעליהם נאמר סולת תהיינה לפי שכבר באו עם הסיוע האלהי הנזכר לכלל שלמותם המיוחס אל החטים המיוחדים אל מאכל האדם וכמ"ש (ב"מ קי"ד.) אדם אתם אתם קרויים אדם. שעלינו נאמר בקבלה בטנך ערמת חטים (שיר ז') ואז זכו לקבל התורה הוא הלחם אשר נתן ה' לאכלה אשר בה היו סגלה מכל העמים. ובמדרש (שו"חט תלים ב') בטנך ערמת חטים שבלת של חטים מתמרת ועולה והקנה שלה ארוך וקניה רחבים וארוכים והשבולת בראש הקנה. והקנה שלה מתגאה ואומר בשבילי נזרע השדה. והעלים מתגאין ואומרין כן. ואומרת להם השבולת הרי הגורן בא והכל יודעין בשביל מי נזרע השדה. לא עשה זמן מרובה עד שבא הגורן הקש מכניסין אותו באש המוץ זורה אותו לרוח. ומקיימין את החטים בגורן. וכל מי שרואה אותו נושקו הה"ד (תהלים ב') נשקו בר. כך אומות העכ"ום אומרים בשבילנו נברא העולם וישראל אומרים להם והלא כך כתוב (ישעיה ל"ג) והיה עמים משרפות סיד ולעתיד לבא משתיירין ישראל לבד הה"ד (דברים ל"ב) יי' בדד ינחנו. והנה זה המשל לא לגאוה וסכלות ממנו הוא נאמר רק למה שנתאמת שהתכלית המיוחד לאדם לא נזדמנה השגתו לשום איש מהמין כי אם ע"י התורה הזאת האלהית כמו שנתבאר במקומות רבים שהעכ"ום הן בערך אל התכלית במדרגת הקש והתבן כמו שזכרנו ראשונה. אמנם המתחילים מהאומה היו במדרגת לחם השעורים המנופה בי"ג נפות כנזכר. והשלמים בהם כלחם הנעשה מסלת החטים שעליה נאמר בטנך ערמת חטים ואז הגיע זמן לברך שהחיינו בלי ספק. וזה ענין נכבד מאד להכרת שלימות זה העסק ותוארו אצל שאר האנשים אשר אמרנו ראשונה. אמנם באו שתי הלחם לרמוז אל הכנתם אל שתי תורות תורה שבכתב ותורה שבע"פ כמו שבאת בקבלה עליו (שיר ד') שני שדיך כשני עפרים וגו' ונאמר (משלי ה') דדיה ירווך בכל עת ואמר בפ' שתי הלחם (צ"ד) שתי הלחם נילשות א' א' ונאפת א' א' כלומר שיתנו לב על כל אחד מהם בפני עצמה בהשגחה עצמית ומיוחדת. הנה היו שתי הקרבנות הללו רצוני קרבן העומר וקרבן שתי הלחם אצלם כעין מדרגות זו למעלה מזו להגיע אל הלחם העליון מהם והוא לחם הפנים אשר על השלחן הטהור הרומז אל מעלת התורה האלהית עם מערכות לחמיה לחמו פנים נוראים על הדרך אשר יצוה עליו אחרי כן בפרשה בפני עצמכה כמו שפי' ענינו אצל המשכן וכליו שער מ"ח. ואולם להיות הלחם ההוא סימן תכלית השלמות מה שהיתה השגתו קשה ופליאה היה ג"כ מעשהו זר ונפלא מאד דת"ר בית גרמו היו בקיאין במעשה לחם הפנים ולא רצו ללמד. שלחו חכמים והביאו אומנין מאלכסנדריאה של מצרים והיו יודעין לאפות כמותן ולא היו יודעין לרדות כמותן שהללו מסיקין מבחוץ ואופין מבפנים ואין פתן מתעפשת. והללו מסיקין מבפנים ואופין מבחוץ ופתן מתעפשת. וכששמעו חכמים בדבר אמרו כל מה שברא הקב"ה לכבודו בראו שנאמר (ישעיה מ"ג) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וגו'. וחזרו בית גרמו למקומן שלחו להם חכמים ולא באו כפלו להם שכרם ובאו בכל יום היו נוטלין י"ב מנה והיום כ"ד מנה דברי ר"מ. ר' יהודה אומר בכל יום כ"ד והיום מ"ח א"ל מה ראיתם שלא ללמד. א"ל יודעין היו בית אבא שב"ה עתיד ליחרב שמא ילמוד אדם שאינו הגון וילך ויעבוד ע"א בכך. ועל דבר זה מזכירין אותם לשבח שמעולם לא נמצאת פת נקיה ביד בניהם שלא יאמרו מלחם הפנים נזונים לקיים מה שנאמר (במדבר ל"ב) והייתם נקיים מה' ומישראל (יומא ל"ח.) וכזה וכזה סופר שם מבית אבטינס שהיו בקיאין במעשה הקטרת. וכל מה שיורה על זרות המלאכות ורוב האמון הנמצא בהם בכל זה הוא עדות להיוח הענינים ההם דוגמת הדבר התכליתיי המושג בטורח גדול והתחכמות עצומה. ונתברר מטוב כוונתן שהבקיאין במעשה אלו המלאכות מובטח בהם שלא יעבדו בהם ע"א אמנם האנשים הבלתי מהוגנים המטפלי' בהם הם חשודים בכך. והנה בזה כבר היו שתי קצות ההשגה הזאת שותפין בזכות המלאכה וקשיה במשפט הקצוות בזה הענין אלא שהתכלית יותר קשה וזר. והנה להיות שלשה קרבנות אלו נמשכין אחד לאחד במהלך התכלית והשלמות עד שכבר היה עניינם אחד אמרו בעשרה נסים שנעשו לאבותנו במקדש שמעולם לא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים (אבות פ"ה) והנס היה לבשורה טובה על שלמותם שלא ימצא פסול באלו השלשה קרבנות הרומזים אל תחלתם ואמצעיתם ותכליתם על דרך שהיה סימן טוב להם כל השנים שהיה עולה גורל של שם בימין (יומא ל"ט.) או שהיה לשון של זהורית מלבין (שם). והנה המפרשים ז"ל (רש"י שם) פירשו שהיה הנס בשלשה קרבנות הללו לפי שהפסול דוחה אותם לגמרי ולא יעשו עד זמן אחר כיוצא בו שהרי העומר א"א ללחיטתו ולקצירתו כי אם בליל י"ו לניסן כדאיתא במנחות (ס"ה.) כיצד הן עושין שלוחי ב"ד יוצאין מערב י"ט ועושין אותו כריכות במחובר לקרקע כדי שיהא נוח לקצור כל העיירות הסמוכות לשם מתקבצות שם כדי שיהא נקצר בעסק גדול כיון שחשכה אומר הקוצר לכל העומדים שם בא השמש אומרין לו הן בא השמש אומרין לו הן בא השמש אומרין לו הן מגל זה אומרין לו הן מגל זה אומרין לו הן מגל זה אומרין לו הן קופה זו אומרין לו הן קופה זו אומרין לו הן קופה זו אומרין לו הן. ואם היתה שבת אומר להם שבת זה אומרין לו הן אקצור והם אומרים קצור שלשה פעמים על כל דבר ודבר וכל כך למה מפני הביתוסים שיצאו למינות בבית שני שהיו אומרים שאין קצירת העומר במוצאי י"ט אלא במוצאי שבת בראשית שנאמר ממחרת השבת וגו'. הנה מכל זה שאם עבר יומו בטל קרבנו שהרי בלילה ההוא היו צריכין לדקדק כל זה השיעור כ"ש שלא יכשר בזמן אחר. ושתי הלחם ג"כ אין לו תשלומין לפי שאין אפייתן דוחה שבת ולא י"ט. (משם צ"ה:) וגם לחם הפנים אם נמצא פסול בו בשבת זו היא נדחה עד השבת הבאה שהרי א"א לסדרו אלא בשבת שנאמר להלן ביום השבת ביום השבת יערכנו וגו'. ועם שהדברים אלו דברים של טעם הם יראה שאם כדבריהם לבד כבר חוייב שיעשה כנס הזה בכל קרבן צבור כשיקרה שלא יהא לו תשלומין והיה לו לומר מעולם לא נמצא פסול בקרבן שאין לו תשלומין ולמה יזכיר ג' אלה. ולזה אני אומר שנתלוה להם הטעם שכתבתי ולכך חשבום לאחד במספר הנסים כי היה ראוי לחשבם ג' כמספרם. סוף דבר קרבן שתי הלחם הוא מהחטים ביום החמשים הוא המעיד שכבר היו המקריבים ביום ההוא יתרים במעלה על מה שהיו בתחלת המספר במדרגת יתרון הקרבן ההוא אל קרבן העומר אשר הקריבו אז מהשעורים. והנה הקרבן הבא עמהם יוכיח על זה גם כן כי הקרבן הבא עם העומר הוא כבש אחד לעולה ומנחתו שני עשרונים ועם שתי הלחם הם מקריבין שבעה כבשים תמימים ופר אחד ואלים שנים לעולה ומנחתם ונסכיהם כמדובר ושעיר עזים אחד לכפר ושני כבשים לזבח השלמי' וכבר היה קרבן זה קרוב לקרבן הנשיאים בחנכת המזבח שכבר נתבאר בשער נ"ז. ובמדרש חזית שיר ד') בכל המוספין הוא אומר (במדבר כ"ח) ושעיר עזים אחד לחטאת ושעיר לחטאת אבל בעצרת אין כתיב חטאת ללמדך שלא היה שם לא חטא ולא עון הוי שעלו מן הרחצה (שיר שם) שהיו כלם מרוחצין מן העונות כשקבלו את התורה. והנה הרל'בג ז"ל עשה זה הרושם מהיות קרבן הפסח נקרב על מצות והיות שתי הלחם חמץ שהמצה לחם שחסר תקון החמוץ כמו שהיו חסרי' ראשונה ואחר נשלמו דעותיהם כמו שנשלם הלחם בחימוצו ודידן עדיפא בלי ספק כי בכל רמזי חז"ל החמוץ לא עדיפותא הוא אלא גריעותא הוא כמו שנתבאר שם במקום איסורו. ועוד דקרבנות עומר ושתי הלחם אהדדי ראוי לדרוש:
גבורות השם
ובמדרש בראשית רבה (מד, ד) "אחר הדברים וגו'" (בראשית טו, א), רבי לוי אמר תרתי, ורבנן אמרו חדא; רבי לוי אמר, לפי שהיה אבינו אברהם מתפחד ואומר, תאמר האוכלוסין שהרגתי היה בהן צדיק אחד או ירא שמים אחד. משל למה הדבר דומה, לאחד שהיה עובר לפני פרדיסות של מלך, ראה חבילות של קוצים, נטלן*. והציץ המלך, והתחיל מטמר מפניו. אמר ליה, למה אתה מטמר, פועלים הייתי צריך שיקשקשו*, עכשיו שקשקשת, בוא וטול שכרך. כך אמר ליה הקב"ה לאברהם, אותן האוכלסין שהרגת קוצין כסוחים היו, היינו הוא* דכתיב (ישעיה לג, יב) "והיו עמים משרפות סיד קוצים כסוחים". רבי לוי אמר אוחרי, לפי שהיה אבינו אברהם מתפחד [ואומר], שמא תאמר המלכים שהרגתי מתכנסים ועושים עמי מלחמה. אמר לו הקב"ה, "אל תירא אנכי מגן לך" (בראשית טו, א), מה המגן הזה אפילו כל החרבות באות עליו עומד כנגדו, אף אם כל האומות מתכנסים עליך ובאים עליך, אני* נלחם כנגדם. ורבנן אמרו, לפי שהיה אבינו אברהם מתפחד [ואומר], ירדתי לכבשן האש ונצלתי, לרעבון ונצלתי, ועשיתי מלחמה עם המלכים ונצלתי, שמא תאמר קבלתי שכרי בעולם הזה, ואין לי כלום בעולם הבא. אמר הקב"ה, "אל תירא אנכי מגן לך", מגן עשיתי עמך בעולם הזה, אבל שכרך מתוקן לעולם הבא, כמו דאת אמר (תהלים לא, כ) "מה רב טובך אשר צפנת ליריאיך", עד כאן.