וְהָיָ֤ה לְאָדָם֙ לְבָעֵ֔ר וַיִּקַּ֤ח מֵהֶם֙ וַיָּ֔חָם אַף־יַשִּׂ֖יק וְאָ֣פָה לָ֑חֶם אַף־יִפְעַל־אֵל֙ וַיִּשְׁתָּ֔חוּ עָשָׂ֥הוּ פֶ֖סֶל וַיִּסְגָּד־לָֽמוֹ׃
באר הגולה
ומעתה כאשר תבין דברים אלו אשר נתבארו כאן, ותבין קצת מעצמך, שאי אפשר לכתוב הכל בכתב, ישתומם לבך על מראה הלזה, איך פירשו הכתוב בעומק מאוד, והוא פירוש הכתוב באמת ובדקדוק מאוד מאוד. כי במה שאמר (ישעיה מט, טו) "התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה" רמז הכתוב שקשה השכחה והסרה אל החבור שיש לישראל במה שהם בנים, ורמז אותו בלשון נופל על לשון. וכן מה שאמר "גם אלה תשכחנה" (שם), שבא לומר שיש הסרה ושכחה מצד ישראל המקבלים, אף על גב שהוא קשה. וכן יש הסרה אל הפחיתות שיש לישראל, כי דבר זה גם כן מצד עצמם, שהוא מעשה העגל. ורמז אותו בלשון "אלה"* חטא ישראל שעשו להם העגל, שהוא עבודה זרה, שהוא חטא קשה, וזהו "אלה אלהיך ישראל" (שמות לב, ד), כמו שידוע למי שמבין דברי חכמה, הכל בענין עמוק מאוד. וכן מה שאמר "ואנכי לא אשכחך" (ישעיה מד, טו), שזה הדבר הוא עיקר מה שאין שכחה והסרה לישראל, במה שהוא יתברך אלקי ישראל בפרט. לדבר זה אין שכחה, כי דבר זה הוא מצד השם יתברך, ודבר שהוא מצד השם יתברך אין הסרה וסלוק.
נר מצוה
אבל החבור והצירוף שיש לישראל אל הקב"ה הוא* מצד אחר, והוא חבור מצד העילה עצמה. וחבור שהוא מצד העילה, אין לדבר זה שהוא מצד העילה יש לו שנוי. כי מצד העילה אין שנוי, רק ההשתנות הוא מצד העלול, שהוא בעל שנוי. וזה מפני שאין לישראל דבר בעצמם עד שיהיה הסרה שייך בהם, רק השם יתברך בחר בם, ודבר זה הוא מצד העילה. ולכך, "ואנכי" (ישעיה מד, טו), כי השם יתברך אמר להם (שמות כ, ב) "אנכי ה' אלקיך", וזהו מצד העילה, וזה אין שכחה לו דבר שהוא מצד העילה. וזה כי "אנכי" הוא מצד שהוא יתברך עילה להם, ובפרט עילה מחויבת, כמו שמוכיח הלשון שאמר "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". וכבר הקשו כמה חכמים, כי לא נזכר כאן שום מצוה, רק היה לו לומר 'אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים לכך אהיה לך לאלקים', וכאן לא אמר דבר צווי כלל. עד שהרבה נבוכו בזה, ונתנו מספר אחר לעשרת הדברות, והוציאו "אנכי" מכלל עשרת הדברות, כמו שבארנו* בחבור תפארת ישראל. אבל עיקר פירוש זה, שאם אמר 'אנכי ה' אלקיך לכך אהיה לך לאלקים', אם כן היה זה משמע שהוא יתברך אלוה להם תולה בישראל, והיה זה מצד העלול, שהם מקבלים השם יתברך לאלקים. ואם כן, אי אפשר שיהיה סילוק לזה, דבר שהוא מצד העילה, כי הוא יתברך עילה מחויבת לישראל, ודבר שהוא מצד העילה אין סילוק לזה כלל. ולכך אמרו ישראל "נעשה ונשמע" (שמות כד, ז). ואילו אמרו 'נשמע ונעשה' היה להם דעת עצמם, כמו כל בריה שיש לו דעת עצמו. ולא היה להם דבר זה, רק כי הם היו נמשכים אחר השם יתברך, הוא העילה, והכל הוא מצד העילה, ולא מצד עצמם, וכאילו אינם דבר בעצמם. ולפיכך הקדימו "נעשה" ל"נשמע", ולא היו תולים בדעת עצמם, רק כל אשר יגזור עליהם השם יתברך יעשו, מבלי שיבחנו הדבר בדעתם, אם כן אין להם דעת עצמם. ודבר שאינו מציאות לעצמו, רק הוא תולה בו יתברך, לא שייך סילוק והסרה מאתו. וזה שאמר (ישעיה מט, טו) "ואנכי לא אשכחך". פירוש, אף על גב שיש הסרה וסילוק, אף שהם בנים נחשבים, כמו שאמרנו, מכל מקום מצד העילה, הוא השם יתברך, ואינם מיוחדים לעצמם, אין להם הסרה, והיינו "ואנכי לא אשכחך". כי זה מה שנקראו ישראל "בנים" להשם יתברך, דבר זה מצד המקבל שנקראו "בנים", ואין זה מצד העילה, ולדבר זה יש לו הסרה וסילוק. אבל "ואנכי", שהוא יתברך אלקיך. וזה שאמר (שמות כ, ב) "אנכי ה' אלקיך", כלומר שאני ה' אלקיך, ואין תולה בכם, רק כי כך מחויב מן השם יתברך שהוא העילה, ומן השם יתברך שהוא העילה מחויב שאני אלקיך. והדבר שהוא מחויב אין לו שנוי, ותקבלו אותי לאלוה, כאשר דבר זה מחויב על כל פנים. ולפיכך "ואנכי לא אשכחך" (ישעיה מט, טו), כי דבר זה הוא מצד העילה.