בִּ֣י נִשְׁבַּ֔עְתִּי יָצָ֨א מִפִּ֧י צְדָקָ֛ה דָּבָ֖ר וְלֹ֣א יָשׁ֑וּב כִּי־לִי֙ תִּכְרַ֣ע כָּל־בֶּ֔רֶךְ תִּשָּׁבַ֖ע כָּל־לָשֽׁוֹן׃
עקידת יצחק
*תוכן דעת הרב ז"ל הוא, כי כמו שאור השמש אשר בהיר הוא בשחקים ושולח קרני חציו על כל אשר תחתיו, אף כי הוא עצם האור היקר והנכבד מאוד, לא הי' ביכלתו להועיל לבני אדם, אם לא תכן הי"ת את בבת עין בני אדם באותה תכונה שתהי' ראויה ומכשרת לקבל ניצוצי האור ההוא העוברים אל תוכו [אשר ע"כ נראה כי מדי תאבד מאדם ההכנה הזאת, ע"י קלקול גידי הראות או העירות ולחיות השונות אשר בתוכו או אם בעבור חולי מה יסוכך האישון, במסך דק המבדיל בינו ובין האור יהיה האדם עור אשר לא יוכל לראות גם הדברים אשר מסביב לו] כן הענין גם בהערות אלקיות אשר בדת, כי אף שהם אמיתיות הכרחיות אשר אין מקום להכחישן בכל זאת לא היו מועילות לאדם אם לא נתן ד' לו כשרון שכלי והכנה ראויה להשיגן כי איש בער חסר הכשרון וההכנה ההיא לא ידע ולא יבין האמיתיות היקרות ההן, וזה שהתפלל המשורר "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך", ר"ל תן לעין שכלי, אותה ההכנה המצטרכת להשגת נפלאות תורתך, כי שכל האדם ביחסו אל התורה והחכמה האמיתית, כיחס עין בשר אל אור השמש או אור נר מלאכותי "כי נר מצוה", ר"ל שכל מצוה פרטית תסבב לאדם רק הארת שכלו החלקיית כאור נר אשר יאיר רק בגבול קטן מסביב לו, "ותורה אור" ר"ל התורה בכלל מסבבת הארה כללית כאור שמש אשר יפיץ קרניו על כל אשר בארץ מתחת ואין נסתר מחיותו ומאורו, והנה ההכנה הזאת היא באמת נתונה מלידה ומבטן לכל בן אדם, כי אחרי שנוצר בצלם אלקים ונפח באפיו נשמת חיים שהיא נפשו המשכלת הוא מוכשר להשגת האמיתיית בכח, אך מצטרך הוא אח"כ ללימוד והשתדלות אם יצא כשרונו זה הכחני גם אל הפועל, וע"כ יש הבדל רב בין בני אדם בענין זה, כי קצתם אשר ישתדלו להוציא כשרונם זה אל הפועל ע"י לימוד, יהיו חכמים ונבונים המכירים האמת ומשכילים בכל דבר חכמת בינה, תחת כי אחרים אשר בעצלתים חובקים את ידם ולא ישתדלו להוציא כשרונם אל הפועל תשאר הכנתם הטובה הזאת כנפל טמון בקרבם אשר לא יראה אור, והמה רק סכלים ובוערים בעם יהיו כל ימי חייהם, ולהורות על רעיון יקר זה אחז"ל ד"מ "שבהיות האדם במעי אמו מלמדין אותו כל התורה כולה, וכיון שבא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכח ממנו כל התורה כולה" ור"ל בכל זה כי מדי נוצר בצורת אדם במעי אמו יתן לו הכשרון בכח ללמוד כל התורה ולהשוות כל החכמות והאמיתיות, ורק בצאתו מרחם אמו ירבו המונעים אשר לא יתנוהו על נקלה להוציא כל כשרוניו אל הפועל, אשר ע"כ רבו כמו רבו באמת הבוערים בעם אשר לא יכלו לעמוד ולהתיצב נגד כל המונעים האלה, וחדלו בעבור זה להוציא הכנתם הפנימית לקבלת התורה והחכמה אל הפועל וע"ז רומזים גם החוקרים האומרים שכל מה שישכילהו האדם הוא על דרך ההזדכרות כונו בזה רק להורות שכאשר יחשוב וישכיל האדם יוציא רק מה שהיה אצלו כבר במעי אמו בכח אל הפועל ואחרי כי כן הוא שכבר מלידה ומבטן הוטבע בנפש כל אדם ההכנה חל קבלת השלמות, הנה נמשך מזה, כי הוא נוטה בטבעו להיות צדיק והולך מישרים והנטיה הטבעית הזאת כנו חז"ל בשם "שבועה" כי כמו שהמושבע הוא אנוס בבחינה מוסרית, לעשות מה שנשבע לעשותו כי נוקש ונלכד באמרי פיו כן כל אדם אנוס ומוכרח בבחינה מה להיות ולעשות מה שטבעו נוטה אליו (אשר ע"כ נמצא כי יען שהי"ת הוא עצם הרחמים אשר ע"כ הוא נוטה רק להיטיב ומתנגד לטבעו להשחית עוד כל הארץ בימי המבול אה"כ בענין זה "אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ",) וזה שאחז"ל ד"מ, שביום הלידה משביעין את האדם ואומרים לו "הוי צדיק ולא רשע", ולהרחיב המשל הזה יותר אחז"ל שבעת השבועה הזאת אומרים לו שיתנהג בקנין החכמות והשלמיות הנפשיות כמו שינהג כל אדם בקנין נכסיו ועשרו הזמני, כי אם גם כל זולתו מבני אדם יאמרו לו שהוא עשיר, לא יסתפק במה שיש לו, כי אם יחשוב עצמו תמיד כעני להשתדל ולרדוף תמיד למען אסוף עוד יותר עושר ונכסים כמאה"כ בקהלת ה' "אוהב כסף לא ישבע כסף", וכמו כן יתנהג בבחינת שלמות נפשו, שאף אם יזכה כבר בעיני זולתו עד שיחשבוהו לאיש ישר ותם דרך, יחשוב עצמו בכל זאת כאילו תחסר לו עוד השלמות המוסרית, וע"ז רומז גם מאה"כ "אם תבקשנה ככסף", ר"ל כי כמו שמבקש כסף לא יאמר די, כן ראוי גם למבקש חכמה שלא יסתפק במה שידע כבר, כי אם ישתדל להרבות חכמתו יום יום, ושזשאז"ל "ואפי' כל העולם כלו אומרים עליך שאתה צדיק הוי בעיניך כרשע", ורמזו במאמרם זה גם על מדת הענוה, אשר ככל מדה טובה ויקרה מוטבעת בלב כל אדם מיני רחם ואלו ישאר על מתכונתו זאת לא רמו עיניו ולא גבה לבו, ורק מדי התהלכו עלי ארץ יחל לפעמים להתגאות ולחשוב עצמו בתור האדם המעלה, ולהורות על הרעיון, כי האדם לא יקנה השלמות הנפשית רק אם נשאר' נפשו זכה ובהירה ולא תאבד הכנתה הטבעית ע"י עסקו רק בהבלי הזמן, כי רק אז תהיה ראויה להשגת האמיתיות וגם על הרעיון שהשגת עצמות הנפש היא כעין סולם לעלות ממנה אל הכרת הי"ת כמו שכתבו הפילוסופים, (עיין מזה ביאורי לשער ס"ג) אמרו חז"ל שכוללים בשבועה זאת גם המאמר "הוי יודע שהקדוש ב"ה טהור וכו', ונשמה שנתן בך טהורה, שאם אתה מתמידה בטהרתה אתה מכיר מתוכה נפלאות בורא העולם" וכו', כי רק בהיות הנפש זכה וטהורה ותדמה בזה ובבחינה מה אל מקורה, כי בצלם אלקים וכדמותו עשה את האדם, יוכל בעליה להכיר ולהשיג על ידה גם מהות הי"ת ותאריו הנשגבים כפי יכלתו האנושית, אבל לא בהיותה מגואלה בחלאת מדותיה הרעות, שרק באמצעות מראה נחושת זכה ולטושה יראו הדברים העומדים לנגדה, אבל לא בהשתנות הודה וזיו פניה ע"י החלודה אשר תעלה עליה, אח"כ יאמר הרב ז"ל, כי בזה יש הבדל בין דעת אמונתנו האמיתית, ובין דעת הפילוסופים וחכמי העמים, כי הם חושבים שהנשמה בעצמה כאשר תנתן באדם היא פחותה וחסרת המעלה, וע"כ חובה על האדם לטהר ולזכך אותה תחילה ע"י מעשיו ופעולותיו מכל מדה רעה, ורק אחרי היותה מטוהרה תוכל לעלות מעלה מעלה להשיג סדרי הבריאה והמציאות, ועל ידם גם סבתם הראשונה שהוא הי"ת, (וקצת מחכמי ישראל שנמשכו אחריהם אמרו ג"כ, שמצות התורה המטהרות תכונות ומדות כל איש ישראל, הן כמדרגות לעלות מהם אל המושכלות והאמתיות הרוחניות,) אפס דעת אמונתנו הקדושה לפי מחשבת הרב ז"ל היא בהפך שדעת אלקים והיראה ממנו, הן קודמות לכל המצות. כמו שנראה גם בי' הדברות, שאמר תחילה "אנוכי ולא יהיה לך", שהם עמודי המושכלים הרוחנים האמיתים, ואח"כ "לא תשא, זכור כבד" וכו' שהם המצות. וכמא"הכ "סוף דבר וכו', את האלקים ירא, ואת מצותיו שמור" וכו' הקדים היראה שהיא הסיבה, לשמירת המצות שהוא המסובב, כי הי"ת הטביע כבר בנפש האדם מאת הבראה האמונה בו ויראתה אותו, שהן מקור כל המדות הטובות והמעשים הנכוחים וע"כ היא כבר טהורה וזכה מלידה ומבטן, כמו שיסדו ג"כ בתפלה "אלוקי נשמה שנתת בי טהורה היא"' וכו', וכמו שאחז"ל "ונשמה שנתן בך טהורה וכו'," והמצות אשר נצטוינו בתורה, הן רק לשמור נפשנו ולקיימה לא לבד בטהרתה המוסרית כל ימי חיי הבלנו עלי ארץ, כי אם גם להוסיף עוד על שלמוחה ואף כי לבלתי טמאה ע"י פעולות בלתי ראייות ונכוחות. כאשר יורה על זה גם מאה"כ "רק השמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך, ופן יסורו מלבבך" וכו', כי כאשר תשכח או תסיר מלבך המעמד היקר והנבחר בהר סיני, מת נגלה שם לתת לעמו חקים ומכפטים, וחדלת מעשות הטוב והישר אשר צוך ה אז לעשות, כי אם תלך בשרירות לבך, לתור אחר עיניך ולעשות פעולות מתועבות. הלוא תאבד יקרת נפשך ושחת הודה יפיה וטהרתה המוסרית, בחלאת מדותיך ומעשיך הרעים ובשמירת הנפש מדעות זרות ונפסדות ומחשבות הבל וכזב, אמר אח"כ ג"כ "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה פן תשחיתון וכו', ופן תשא עיניך" וכו', כי זכות וצחצחות הנפש תאבדנה גם ע"י פועל רע, גם ע"י מחשבת פיגול ודעה נפסדה, ועל זה רומז גם מאמר בר קפרא שהחל בו הרב ז"ל "כי אתה תאיר נרי" וכו', כי הנשמה הטהורה אשר עליה יאירו נצוצי אור אלקים עליון כנר אלוקים תחשב הנתונה לאדם לחפש ולחקור בעיונים ומדעים, כמא"הכ "נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן" וזש"א "נרי בידך להעלות נר תמיד." ר"ל ראוי לך להשתדל שנפשך תשתלם יום יום ותוסיף אורה תמיד, כי נרך ר"ל נר חייך בידי ע"כ טרם יכבה, השתדל בכל עוז לקנות שלמותך המוסרית, ובזכות זה תאריך ימיך, כמו שאמר "אם אתה תאיר נרי אני מאיר את נרך: כמו שהשמש הזאת עם שהוא עצם בהיר ממנו הושפעו ניצוצות האורה בעולם הנה א"א לקבל האנשים תועלתו אם לא בהמצא בהם הגשם הספיריי אשר בבת העין. כן הוא הענין בהערות האלהיות אשר בדת שעם היותם הכרחיות אמתיות בעצמם והם עצם האור בהחלט הנה אין מבוא להגיע תועלתם אם לא תמצא באנשים התחלה מעולה מתייחסת אליהם בצד מה תהיה אצלם במדרגת העין אצל אור השמש לקבל אורם ולפשט תועלתם ועל זאת הבחינה עצמה אמר המשורר גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך (תלים קי"ט) לומר שיעורר בו אותו כח ואותה התחלה שבחינתה עם הערות התורה היא אותה בחינה עצמה שיש לעינים הגופיים עם אור השמש. כי על זה הענין עצמו אמר החכם בנו כי נר מצוה ותורה אור (משלי ו׳:כ״ג). וזה כי כמו שהנר או האור הכולל הוא האמצעי המוציא לפעול כח הראות. כן הערות המצוה והתורה לכל בני ישראל יהיה אור במושבותם. אלא שהמצוה לפי שהיא חלקית דמה אותה אל הנר החלקי והתורה הכוללת דמה אותה אל האור לפי שהוא מבואר כי לפי רוב הטובה יתרבה התועלת. וצדקו מאד דברי פי חכם וזה הענין נתבאר יפה בשער כ"ט ובמנורה שער מ"ט ת"ל. אמנם זאת ההתחלה כבר גזרו החוקרים שהוא צורת האדם ונפשו הדברית אשר היא נפוחה מנשמת שדי והיא אצלו אספקלרי' זכה וזהירה מוכנת לקבל אמתיות עניני הנמצאות כלן עד שתהיה כטופס ופתשגן כתב הענינים הקדושים מהרוחניות והפשיטות החרות על לוח מציאות הנמצאים העליונים והטהורים אשר נגזרה מגזרתם. והנה חכמינו הקדושים הסכימו בזה באומרם במסכת נדה פ' המפלת חתיכה (נדה ל':) דרש רבי שמלאי למה הולד דומה במעי אמו מקופל ומונח כפנקס וכו'. עד ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותן ימים שנאמר (איוב כ״ט:ב׳) מי יתנני כירחי קדם אלו הן הימים שיש בהן ירחים ואין בהם שנים הוי אומר אלו ימי הלידה ומלמדין אותו כל התורה כלה שנאמר (משלי ד׳:ד׳) ויורני ויאמר לי וגו'. ואומר (איוב שם) בסוד אלוה עלי אהלי וכיון שבא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכח ממנו כל התורה כלה שנא' (בראשית ד׳:ז׳) לפתח חטאת רובץ ואינו יוצא משם עד שמשביעין אותו שנאמר (ישעיהו מ״ה:כ״ג) כי לי תכרע כל ברך תשבע כל לשון זה יום הלידה ומאי שבועה משביעין אותו אומרים לו הוי צדיק ולא רשע ואפילו כל העולם כלו אומרים עליך שאתה צדיק הוי בעיניך כרשע. הוי יודע שהקב"ה טהור ומשרתיו טהורים ונשמה שנתן בך טהורה אם אתה משמרה בטהרה מוטב ואם לאו הריני נוטלה ממך. משל למה הדבר דומה לכהן חבר שנתן תרומה לכהן עם הארץ אמר ליה אם אתה אוכלה בטהרה מוטב ואם לאו הריני שורפה לפניך הנה שהודיעו בכאן היות האדם מתחלת יצירתו כחני להשיג השלמיות הנכללות בהשתדלות ידיעת התורה האלהית והוא מה שאמר שמלמדין שם אותו כל התורה כלה אמנם ההכרחיות ההוא לא יחוייב צאתו אל הפועל כי אם ברוב ההשתדלות וההתעמלות בו ולפי שרוב בני האדם הם מתרשלים בזה לפנותם אל הבלי העולם וחמדותיו אמרו שבצאתו מרחם אמו בא מלאך וסטרו על פיו והמלאך הזה כבר פרסמו שמו באומרו לפתח חטאת רובץ כי ודאי החוטא בזה מלאך אכזרי ישולח בו להשכיחו את אשר בכחו להשיגו ואולי שהחוקרים שאמרו שכל מה שישכילהו האדם הם על דרך ההזדכרות כוונו אל הכחניות הזה אשר רמזהו חז"ל ויצדק מאמרם. וענין השבועה הזאת היא להורות שאף על פי שביציאתו לאויר העולם נשכחו ממנו אלו הידיעות כמו שאמרנו מכל מקום הכרעה גדולה יש לו אל זכירתן מצד התחלתו זאת שאין לך חומר שבועה לקיים כל דבר מאשר יכריחהו טבע המושבע כמו שאמר (ישעיהו נ״ד:ט׳) אשר נשבעתי מעבור מי נח וגו'. כמו שזכרנו בשער י"ג ולזה אמר שהוא מושבע ועומד שיהיה צדיק ולא רשע שכבר הוא מוכרע לזה מתחלת היצירה ונתנו בזה עצה נכונה מאד והיא שיתנהג בענין הצדקות כפי מה שמתנהג בבקשתו התשוקות הזמניות כמו העושר וכדומ' כי אף ע"פ שיאמרו לו כל העולם שהוא עשיר תמיד הוא מחזיק עצמו כעני והוא רודף אחריהם ואם יעשה כן במצות ובמעשים טובים יתעשר מהם בלי ספק כמו שאמר החכם אם תבקשנה ככסף וגו'. אז תבין וגו' (משלי ב׳:ד׳). ולפי שכל אלו הענינים לא יושגו אליו רק במה שתהיה זכה וברה כמו שאמרנו כי בזה יזדכרו בה כל הענינים שנתנו בכחה ויראו רשמי כחותיה באר היטב לזה אמר שכללי בשבועתו זאת הוי יודע שהקדוש ברוך הוא טהור ומשרתיו טהורים ונשמה שנתן בך טהורה שאם אתה מעמידה בטהרתה אתה מכיר מתוכה נפלאות מבורא העולם ומלאכיו הקדושים והטהורים כמו שיבא ובאותו ענין היתה הנפש אצל הפילוסופים האלהיים תל שהכל פונים אליו ללמד כל העניינים האלהיים שאין עליהם למוד אחר כמבואר באלהיות במאמר התוארים ובפרט בחתימתו כמו שעל זה הענין עצמו יתכן לבאר מה שאמרו חז"ל במסכת ברכות (י'.) הני חמשה ברכי נפשי כנגד מי אמרן כנגד הקב"ה והנשמה מה הקב"ה מלא את העולם כלו אף הנשמה ממלאה את כל הגוף מה הקדוש ב"ה רואה ואינו נראה אף הנשמה רואה ואינה נראית. מה הקדוש ברוך הוא זן את העולם כלו אף הנשמה זנה את כל הגוף. מה הקדוש ברוך הוא טהור אף הנשמה טהורה. מה הקדוש ברוך הוא יושב בחדרי חדרים אף הנשמה יושבת בחדרי חדרים. תבא מי שיש בה חמשה דברים הללו ותשבח למי שיש לו חמשה דברים הללו. והנה בשער ס"ג כתבנו כי דרך חז"ל שהוא ללמוד מהדברים הנמצאים בו יתברך על דרך הפרסום והאמונה וללמד על הנפש האנושית אשר נעלמה מהותה מדעות האנשים היא ישרה מאד. בהפך מה שעשו אנשי החכמות שהם לומדים מהדברים שנתפרסמו להם בנפש על מה שסופק בכתותם ממציאות האל יתב' ואופני הנהגתו ולזה אמר מה הקב"ה וכו' אף הנשמה וכו'. כמו שנתבאר שם. *אבל וכו', כונתו שאחרי שכ' בשער ס"ג (עיין ביאורי שם ד' נ"ה:) שתחת שכל חכמי הפילוסופים בארו מהות הי"ת על ידי דמותם אותו בבחינה מה אל הנפש, דמו חז"ל בהפך את הנפש אשר מהותה לא נודעה כל כך לכל איש ישראל, אל הי"ת אשר תאריו הנשגבים נודעים לנו ע"י התורה הקדושה, ישתדל עתה לבאר דחז"ל שם בברכות גם באופן שיורו בהפך איך תודע לנו מהות הי"ת בבחינה מה, באמצעות ידיעת מהות הנפש, כי הנה ד' מעלות ותארים נשגבים צריך האדם ליחס אל הי"ת אם בשם "יודע ומשיג הי"ת" יקרא, ועל היות כל אלה בו יוכל לשפוט ממה שישנם כולם גם בנפש האדם אשר נוצרה ממנו, כי שלמות כל צורה תעיד על שלמות יוצרה, כי המעלות הנשגבות הנמצאות בה אי אפשר שלא תמצאינה גם בו, והד' מעלות הלא הן הא' כי כמו שאין חלק מגוף האדם אשר לא תניע אותו כח נפשו, באופן שלא נוכל ליחד אבר ידוע ולאמר ממנו כי הוא מקום מושב הנפש, כן גם אין חלק בכל העולם ומלואו אשר אין כבוד ה' חופף עליו, ופועל בו כרצונו באופן שאין ליחד מקום וגבול ידוע אשר אותו לבדו אוה למושב לו וזשאז"ל "מה הקב"ה מלא את העולם כלו אף הנשמה ממלאה את כל הגוף", (והמובן הוא באמת להורות על ההפך, ורק מפני הכבוד הקדים במאמרו "מה הקב"ה" וכו' ואח"כ "אף הנשמה" וכו') ורעיון זה הלביש המדרש שוחר טוב בלשון אחר באמרו "מה הנשמה אין אדם יודע את מקומה כך הקב"ה אין כל בריה יודעת מקומו" וכו' הב' כמו שהנשמה היא עצם רוחני הנפרד מחומר ופועלת עליו רק בכחה, אשר ע"כ לא תושג בחושים כי אם על ידי פעולתה, כן גם הי"ת הוא עצם נשגב ונפרד מכל גוף ולא יושג בחושים חמרים, כ"א עפ"י פעולותיו וזש"א "מה הקב"ה רואה ואינו נראה, אף הנשמה רואה (ומרגשת כל ההרגשות) ואינה נראית" (ומורגת בחוש) הג' כמו שהנשאה זנה ומעמדת את כל הגוף, ר"ל כי רק באמצעות כחות הנפש, הזן והמעכל ושאר הכחות המחוברים להם ניזון הגוף וכל אבריו, ורק כל עוד נשמת רוח חיים באפיו יחיה האדם, וכל איבריו חיים ומתנועעים, ואך יצא תצא הנפש יכלה הגוף וכל פעולותיו תשבותנה ולקבר יובל כמאה"כ "תצא רוחו ישוב לאדמתו" כן הי"ת מעמיד ומקיים את כל העולם, ונותן חיים לכל אשר בקרבו כמאה"כ "ואתה מחיה את כולם" כי לא לבד הגלגלים והכוכבים אשר הם מתנועעים לדעת הקדמונים בדעת ובהשכל לעשות רצון בוראם בשם "חיים ומשכילים" יקראו, כ"א גם שאר כל הנמצאים כבע"ח, צמחים ודוממים כולם בשם "חיים" יקראו, כל עוד יפעלו פעולתם אשר נודעה להם לפי טבעם כי פעולת האבן והמים לנפול ד"מ למטה ועלית הרוח ושלהבת אש למעלה, ומשיכת המאגנעט את הברזל בשם "כחם וחייהם" תקראנה, והי"ת הנותן בהם כחם זה הוא המחיה אותם וזשאחז"ל מה הנשמה זנה את כל הגוף אף הקב"ה זן את כל העולם" הד' כמו שהנפש המושגת רק ע"י פעולותיה אין אדם יכול להשיג מהותה ואיכותה ואמתת עצמותה, כן לא יוכל שכל האנושי להשיג מהות ועצמות הי"ת ואנחנו יכולים לאמר שהי"ת הוא רק זולת מה שישיג האדם כי הוא נעלה ונשנב על כל מה שיוכל האדם להשיג אבל אין אנו יכולים לאמר שהוא דבר מה שישיג האדם ד"מ האדם משיג רק דבר שהוא בעל תכלית ואנחנו נדע שהי"ת אינו בעל תכלית כ"א בעל בלי תכלית ונמשך מזה כי ידיעתנו את הי"ת היא רק ידיעה השוללת הנקראת "ראיית אחורים" לא ידיעה מחוייבת אשר בשם "ראית פנים" תכונה כמאה"כ "וראית את אחורי ופני לא יראו" (עיין מזה ביאורי לשער נ"ד) וכל זה מורה על גודל ועוצם מעלת הי"ת וזשאחז"ל מה הקב"ה יושב בחדרי חדרים" נעלם ומכוסה ונשגב מעין השגת בני אדם "אף הנשמה יושבת בחדרי חדרים", ולא תושג על אמתתה מעיני השכל האנושי. אבל ג"כ יסבול מאמרם ז"ל שיהא הלמוד לקוח מהנפש על הדרך שאמרנו להקנות בו דעות אמתיות ואמונות נכונות בענינים האלהיים ולראות מראות אלהים מתוך נפשו הטהור' וזה שהידיעות ההכרחיות לכל מקבל עול מלכות שמים הם ארבע מציאות האל יתב'. ופשיטותו מחמר. ונצחיותו. ועוצם עלויו. ואמרו שכלם מתבארות מצד מה שהם מפותחות פתוחי חותם על נפשו אשר נפקדה אתו והיה אומרם מה הקב"ה וכו' אף הנשמה וכו'. כלומר מאין יש לנשמה זה הענין מהשלמות אם לא היה ראשונ' בממציא' יתברך והנה אם כן כשנתבאר שימצא בנשמה אי זה שלמות יתבאר שבו יתברך נמצא בעצם וראשונה. וכן אמרו במדרש שוחר טוב (תלים ק"ג) אצל אומרם מה הקב"ה מלא את העולם וכו'. דבר אחר מה הנשמה אין אדם יודע מקומה וכו'. כך הקדוש ברוך הוא אין כל בריה יודעת מקומו שאפילו חיות הקדש וכו'. נראה שכך יהיה דרך הלמוד בכלן. והנה על אמתת המציאות אמרו מה הקדוש ברוך הוא מלא את העולם ירצה ממציאות נפשך המפורסם אצלו מצד מה שאין חלק מכל חלקי גופך פנוי ממנה יתבאר לך אמתת מציאותו וכו' על זה האופן אצל העולם כלו עד שלא יהיה מקום פנוי מהשכינה וכמו שאמר (ישעיהו ו׳:ג׳) ושוליו מלאים את ההיכל ומלאכיו העידו עליו (שם) מלא כל הארץ כבודו. ועל פשיטותו מרומר אמרו מה הקב"ה רואה כו' ירצה ממה שאתה רואה נשמתך אתה רואה ומרגיש בכל ההרגשים והיא אינה מורגשת ומושגת בשום כח מהכחות ההיולאניות כי אין אתה רואה את כל מאומה אשר יאמר כי הוא זה כן חוייב להמצא זאת הפליאה באל יתעלה שהוא יודע ומשיג כל הנמצאים והוא אינו גוף ולא כח בגוף שיושג ויוחש בחוש מהמושנים ההיולאניים ואף כי העיוניים השכליים גזרו על אמתת מציאותו הנה המה נלאו להשיג מהותו. אמנם על הנצחיות אמר מה הקדוש ברוך הוא זן וכו' לומר כי ממה שנראה שהנשמ' זנה ומעמדת את הגוף וזולתה לא ישוער לו שום קיום ועמידה כמו שאמר (תהלים קמ"ו) תצא רוחו ישוב לאדמתו כן חוייב שיודע מבוראה שהוא יתברך המעמיד ומקיים העולם כלו והוא אשר ממנו ימשך הנצחיות וההתמדה אשר לו מה שיחייב לו יתברך הקיום והנצחיות ראשונ' כי על כן נקרא (דניאל י"ב) חי העולמים כמו שכתב הרב המורה פרק ע"א וזולתו לפי שהוא אצל העולם בכלל כמו הנשמה אצל הגוף לענין החיות והוא מה שאמר הכתוב אתה עשית את השמים שמי השמים וכל צבאם הארץ וכל אשר עליה הימים וכל אשר בהם ואתה מחיה את כלם (נחמיה ט׳:ו׳) והכוונה כי כמו שכל איברי האדם יקראו חיים בעוד שהנשמה היא אצלם אפילו העצמות והשער והצפרנים וכיוצא ממה שאין בהם הרגש כן השמים ושמי השמים וכל צבאם שהם חיים משכילים מניעים ומתנועעים עם הארץ עצמה וכל אשר עליה מבעלי החיים לאשר אין בהם רוח חיים כמו הצמחים והמחצבים והימים וכל אשר בהם מהחי ובלתי חי כלם יקראו חיים מצד היותך אצלם כנשמה אצל הגוף ואתה מחיה את כלם במציאותך אצלם מוסף על ההמצא בכלן הטבע ההוא אשר בעבורו יתנועעו וינוחו כל אחד לפי טבעו וסגולתו כתנועת היסודות הקלים אל המעלה והכבדים אל המטה או בהמשך המגניטי"ש הברזל וזולת זה מסגולות הנמצאות שהמה כחם וחיותם בלי ספק. והנה על עוצם מעלתו אמרו מה הקדוש ברוך הוא יושב בחדרי חדרים וכו'. ירצה כמו שעם פרסום מציאות נפשך עמך הנה מהותה נסתר מדעתך בחדרי חדרים כן חוייב אליך לדעת שהאל יתעלה עם עוצם פרסומו הנה עצמותו ומהותו נעלם ונסתר מכל ההשנות האנושיות עד שלא יצדק עליו שום מציאות מכל מה שיגזור עליו השכל האנושי ויותר יצדק עליו שהוא זולת מה שישיג ממה שהוא דבר שישיג כמו שאמר וראית את אחורי ופני לא יראו כאשר כתבנו שם. ובמדרש שוחר טוב במזמור לדוד ברכי נפשי (תהילים ק״ג:א׳) מעשה באדם אחד. שאמר לו לרבן גמליאל באיזו מקום הקב"ה נתון אמר ליה איני יודע אמר לו וזו היא תפלתכם וחכמתכם שאתם מתפללין לפניו בכל יום ואין אתם יודעין מקומו אמר לו שאלת ממנו דבר שהוא רחוק ממנו ה' מאות שנה הרני שואלך דבר שהוא נתון אצלך יום ולילה ואמור לי באי זה מקום הוא נתון. אמר לו ומהו זה אמר לו הנפש שהיא נתונה אצלך אמור לי באי זה מקום היא אמר לו איני יודע אמר לו תפח רוחיה דההוא גברא. מה זאת שהיא נתונה לך אין אתה יודע מקומה ואתה שואלני דבר שהוא רחוק ממני מהלך חמש מאות שנה. הנה שהוכיח אותו בנפשו על העלם הכרת מעלתו ומדרגתו שהוא דבר המחוייב לאדם ידיעתו עם שער הידועות שקדמו ודרך כלל אמר החכם תמהני על מי שלא הכיר את נפשו ורוצה להשיג את אלהיו. ולפי שהנפש הזאת עם שהיא במדרגת המראה אצל אלו הענינים הנה היא אינה מראה הציורין והפתוחים הנפלאים האלה רק בהיותה ברה וזכה מלוטשת כמו שאמרנו ראשונה לזה אמר מה הקדוש ברוך הוא טהור אף הנשמה טהורה כמו שאמרו במאמר דרבי שמלאי הוי יודע שהוא טהור ומשרתיו טהורים ונשמה שנתן בך טהורה וכו'. כי כל אלו הציורין והפתוחים הקדושים יראו בה בהיותה טהורה ונקיה כמו שהם טהורים אמנם אם תעלה עליה חלודת התאות וחלאת המחשבות הנכריות וזוהמת המעשים המכוערים הנה באמת אז יחשכו פניה כשולי קדירה וכל הוד זיווה ויופיה המס ימס. ועתה פתוחיה יחד והמכתב מכתב אלהים החקוק עליה כלם נהפכו למשחית בצורות מגונות מבהילות משעממות את בעליהן ולזה היה התנאי הכרחי בשתהיה הנשמה טהורה. אך שמע נא בזה עקר נכבד מאד בו יתחלף דעת כל תורני מדעת כל חכמי הפילוסופים וזה שהם שמו המראה הזאת מתחלה חשוכה ונחלאה ואמרו שיש על האדם להשתדל לזככה תחלה והסיר חלאתה ממנה בטהר אותה מפחיתות המדות וקנות טובות תחתיהן ואחרי כן למרק אותה בפתח בה פתוחי סדרי הנמצאות על אמתתן כי הוא עקר שלימות האדם ותכליתו. וכבר נמשכו אל הדעת הזה קצת חכמינו במצות התוריות בשום אותם במדרגת המצות אצל המושכלות מה שאינו ראוי לקבלו מהם בהשקפה אמתית שהרי אין מבוא לשום מצות אלהית אם לא שיקדם אליה אמות מציאות האל יתעל' המצות עליה והנה הידיע' הזאת היא עיקר המירוק כלו שאמרו הפילוסופים ותכליתו כמו שאמר החכם את האלהים ירא ואת מצותיו שמור (קהלת י"ב) הנה שהדעת את האלהים והיראה ממנו הם קודמים לשמור המצות. ואין ספק שהמצות המעשיות התוריות נמשכות מהחלק העיוני שבאדם כמו שביארנו בשער ל"ג. וגם סדור הדברות יורה על זה כי תחלה אמר (שמות כ׳:ג׳) אנכי יי'. לא יהי' לך. ואחר כך סדר המצות באומרו לא תשא. זכור. כבד. וגו'. ולזה כל בעל תורה ראוי שיאמין שהנשמה מתחלה ומעת היותה באדם היא מראה מלוטשת ומזוככת בה יודעו ויזכרו כל הענינים האלהיים כמו שאמרנו ולא נתן לנו אצלה משא הזכוך רק אזהרת השמור כי בזה יהי' הטורח מעט. אמנם האשם המושב לבלתי נשמר ונזהר הוא הרבה.
עקידת יצחק
*ואומר כי וכו' ר"ל שכאשר ישחית איש דרכו המוסרי יהיה הדבר בהפך ממה שיהיה בעת אשר יחל להטיבו בתחילה, כי להטבת דרכי איש יצטרך תחילה לימוד המורה ואח"כ קנין המדה הטובה ואח"כ עשיית המעשים הטובים ברצון חפשי, כמו שאמרנו למעלה, אפס כאשר יתעה האדם מדרך השכל, ישחית תחילה את מעשהו, ויתעיב עלילותיו, אף שעוד נשארו בקרבו נטיותיו ומידותיו הטובות ואח"כ בהשחיתו גם את אלה יזכור בכל זאת עוד לימוד מורהו אשר למדו מנעוריו להטיב דרכו, ורק כאשר יהיה כבר נושן ברעתו, ישכח גם את הלימודים הטובים האלה, וע"כ סדר הכ' גם באופן זה זה העונש הראוי להם על כל אחד משלשה אלה, כי בתחילה אמר "ישלח ה' בך את המארה וכו' מפני רוע מעלליך וכו' ועל הסרת המדות הטובות גם מלבם אמר "ובאו עליך כל הקללות וכו' כי לא שמעת בקול ה' אלהיך לשמור" וכו', ועל שכחת לימודי ה' היקרים אמר אח"כ "ונשארתם במתי מעט וכו' תחת כי לא שמעת בקול ה' אלהיך ר"ל כי היית כאלו לא שמעתם מעולם לימודי תורת ה' אשר תכליתם היתה להיישיר מדותיך ומעלליך ׃ ואומר כי בידוע שמטבע השלמיות באנשים בהסתלקם מהם שלא יסעו כאשר יחנו וזה שכבר ביארנו שהלמוד בא ראשונה ומציאת הקנינים הנפשיים שנית ושלמות המעשים באחרונה. אמנם דרך הפסדם הוא בהיפך ראשונה יתקלקלו המעשים בידו או יעזב מהם אע"פ שעדין ישארו אצלו קניני הלמוד והידיעה כמו שנמצא באלישע אחר שאמרה בתו עליו רבי זכור תורתו ואל תזכור מעשיו וכבר נזכר בהגדה (חגיגה ט"ו) ובמדרשות כמה היה חכם אע"פ שהיו מעשיו מקולקלים עד שאמר לו ר"מ כולי האי חכמתא אית בך ולית את חוזר בך א"ל לית אנא יכיל לחזור כו' (שם). נראה בפירוש שנעתק ממנו תכן המעשים עם השאר קנין החכמה והמדע והיות זה הדרך הוא מבואר. והנה א"א כי אחר שירגיל עצמו בזה הקלקול שלא יפסד הקנין הנפשיי ואחר א"א שלא ישכח ממנו הלמוד הראשון לגמרי כי על כיוצא בזה אמרו הא אינו מתחייב עד שישב ויסירם מלבו (אבות פ"ג). והנה על זה הדרך אחר שזכר ראשונה כי בסורם לגמרי מהשלשה ענינים אלו רצוני מהשמיעה והשמירה והמעשה ישיגום הקללות ההם דרך כלל כמו שעשה בברכות וחזר ופרט להם איך ישיגים חבילו' חבילות מהעונשים בהשקפת החסרונו' אשר יתחדשו בהם בעבוד' האלהית מצד רוע הנהגתם והתחיל בארורי' ההם במספר הברכות שקדמו ובענינם וחתם בהם ישלח יי' בך את המארה וגו'. עד השמדך ועד אבדך מהר מפני רוע מעלליך אשר עזבתני. הנה שייחד העונשים הראשונים תחת קלקול המעשים או העזיבה מהטובים הבא ראשונה בטבע ולזה ישלח מארה ומהומה ומגערת בכל מעשה ידיך אשר תעשה מדה כנגד מדה. והנה העונשי' האלו ענינם הוא שיקבלו מכל מיני הרעות המתרגשות לבא בעונשי' המוזכרים בכתוב באומרו שלש אני נוטל עליך בחר לך אחת וגו' (שמואל ב כ״ד:י״ב). ואם שעדין לא הגיעה להם מכה שלמה מהן כמו שכן עשה בברית תורת כהנים כאשר כתבנו שם דרוש משם כי הוא ענין נאות ומסכים לכאן. כי אחרי זה התחיל במכות שלמות כמו שעשה לשם ויזכירם בזו אחר זו. ועל הראשונה אמר ידבק ה' בך את הדבר וגו'. יככה ה' בשחפת וגו' י ועל השני אמר והיו שמיך כו' יתן ה' את מטר ארצך וגו'. ועל השלישי אמר יתנך יי' נגף וגו'. והיתה נבלתך וגו'. ואחר פרט מכות חלאים רבים ורעים להחריד ולהפחיד במ"ש יככה יי' בשחין מצרים וגו'. יככה יי' בשגעון וגו'. והיית ממשש וגו'. אשה תארש וגו'. וכל יתר הקללות עד שאמר בסוף ובאו עליך כל הקללות האלה ורדפוך והשיגוך עד השמדך כי לא שמעת וגו'. יאמר כי מכל אלו הרעות היו נשמרים בדרך ההשגחה כדי שיהיו פנויים ללמוד התורה ושמירתה על הדרך שהונח ואחר שכבר באו אל הגבול הב' והוא הבלי שמירת הקנינים כי הם לא שמעו לשמור בלבם ראוי שתסתלק השמיר' מהם וגם שתהפך ההשגחה כנגדם לבלע ולהשחית עד שהלב שהיה מקום שמירת אלו הלמודים וקניינם ראוי שיוטרד בטרדות ובהלות מהשגעון והעורון ותמהון לבב מכל התלאות הרעות שיזכור אחרי כן אשה תארש וגו'. שורך טבוח וגו'. בניך ובנותיך נתונים וגו'. פרי אדמתך וגו' והיית משוגע וגו'. יככה יי' בשחין וגו'. יולך יי' אותך ואת מלכך וגו'. ובאו עליך וגו'. והיו בך לאות תחת אשר לא עבדת וגו'. ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך ברעב ובצמא ובעירום ובחוסר כל ונתן עול ברזל וגו'. וכל זה הוא העונש המיוחד אל הענין הזה השני כאשר ביאר אותו הכתוב כפי מה שאמרנו. וממה שיראה בטוב ההשגחה כי כל אלו התוכחות הנזכרות עד הנה כולם הם רומזות למה שישיגום מהרעות והעונשים בהיותם חוטאים על אדמתם בשני מיני החטא הנזכרים אם בקלקול המעשים כע"א וגלוי עריות ושפיכות דמים כאשר נתבאר מפי כל הנביאים. ואם מבלתי שומעם תורה כדי לשומרה בלבם שכל זמן שהבית קיים היו שומעים תמיד את דבר יי' מפי כל נביא כל חוזה ושומרים אינם אותם עד שבאו עליהם כל הרעות ההם וכבר יצאו קצתם ומלכם לפניהם בגולה אל בבל כמ"ש יולך יי' אותך ואת מלכך וגו'. שבכל זה לא נעקרו ממקומם לגמרי אבל נשארו רבים מהם בארץ תחת יד מלך בבל כמו שאמר הכתוב עבדו את מלך בבל וחיו (ירמיהו כ״ז:י״ז). והשארית הזה בהיותם על רוע מעלליהם נתקלקלה ארצם בעבורם לבלתי תת פירותיה כמו שזכרו הנבואות האחרונו' על הימים ההם זרעאם הרבה והבא מעט אכול ואין לשבעה שתו ואין לשכרה לבוש ואין לחום לו והמשתכר משתכר אל צרור נקוב (חגי א׳:ו׳.) והרבה כיוצא בזה נמצא בפי הנביאי' האחרונים והוא מה שאמר הנה. והיית לשמה וגו' זרע רב וגו' כרמים תטע וגו' בנים ובנות יהיו לך וגו'. הגר אשר בקרבך יעלה וגו'. שכן היה באמת שהבבליים אנשיהם ועבדיהם היו מושלים עליהם בהיותם בקרב ארצם ולזה חתם ענינם באומרו כי לא שמעת בקול יי' כנזכר עם המשך מאמריו הסמוכי' והיו בך לאות ולמופת וגו' תחת אשר לא עבדת וגו' ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך ברעב וגו'. יעיד כי האויב יהיה שלוח להם בארצם ושם יעבדוהו ברעב ובצמא וגו' תחת אשר לא עבדו את ה' בשמחה ובטוב לבב מרוב כל כי כל המבטל העבודה האלהית מעושר סופו לבטלה מעוני. ויתכן שהרעב והצמא והעירום וחוסר כל חוזרים לאויב כי זה סבה עצומה לשיתן עול ברזל על צואריך עד השמידו אותך כי יוכרח לעשות למלאת רעבונו ולכסות מערומיו. ועכ"פ על דרך זה בא כאן מה שקרה להם בגלות בבל ובנמשך אליו מזמן השתעבדם אל מלכי האומות עם היות שנתן להם רשות לעלות ולבנות את בית יי' מ"מ לא היה שם חירות ולא שלהונות. ובעיני הגלות ההוא תמיד נמשך עד עתה כמו שכתבנו בסוף מעשה המשכן שער נ'. והוא מה שהמשיך ייעודו בכאן באומרו בסמוך ישא יי' עליך גוי מרחוק מקצה הארץ כאשר ידאה הנשר וגו'. גוי עז פנים וגו'. יאמר כי טרם יצאו משעבוד מלכי בבל והנמשכים ממדי ופרס ישא יי' עליהם גוי מרחוק יותר מאד כאשר ידאה הנשר גוי אשר לא תשמע לשונו *והוא לשון הפרסיים וכו', נראה לי שצ"ל לשון הרומיים (וכן הוא בדפי ויניציאה המגי') כי לשון בבל ופרסיים אשר בהיותן גם הן כשפת עברית לשונות בני קדם המדברות מעמים הקרובים אליהם היו נשמעות, גם לרוב מבני ישראל, ורק על הרומיים שוכני איטאליא הרחוקה מאוד מארץ ישראל, כי כל אורך הים האמצעי מבדיל ביניהם נאמר "גוי מרחוק" ורק על לשונם המערבית הרחוקה מלשון עברית ושאר לשונות׃ המזרחיות, כרחוק מזרח ממערב, נאמר ג"כ "גוי אשר לא תשמע לשונו," והנה ידוע ג"כ כי טיטוס שר צבא הרומיים דבר על לב ישראל שישלימו אתו ויביאו צוארם בעול הרומיים ברצונם החפשי, כי אז יניחם בארצם לעבוד עבודת בית ה' כבראשונה, והמה הקשו את ערפם לבלתי שמוע בקולו, ואף כאשר צוה טיטוס ליוסף הכהן אשר היה בתחילה שר צבא ישראל ונשבה אח"כ ביד הרומיים, לדבר על לב אחיו העומדים על חומת ירושלים, ולקרוא להם לשלום, כי ישלימו עמו, כי אז יחוס עליהם, על העיר ועל הבית, ולא יוסף עוד להלחם אתם, השליכו עליו אבנים מעל החומה, עד שהסבו בכל זאת, כי חרה אף טיטוס בם עד להשחית, ויהרוס אח"כ את העיר ואת בית ה' שרף באש כמסופר הכל בארוכה בס' יוסיפון לרומיים ולעבריים, וע"כ יאמר הרב ז"ל כי מאה"כ "והשיב בך את כל מדוה מצרים" רומז על קשי ערפם זה, אשר קרא בשם "מדוה מצרים" יען כי סבב להם כל הרעות האלה, כמו שסבב גם קשי לב מצרים להביא ה' עליהם את כל מגפותיו, והוא לשון הרומיי' ודאי אשר היו כן טיטוס הרשע ואוכלסיו הרבים כי ודאי לשון בבל ידוע הוא לרבים מישראל או לרובם כי קרובים המה וכמו שאמר דבר נא אל עבדיך ארמית כי שומעים אנחנו (ישעיהו ל״ו:י״א) ועליהם אמר גוי עז פנים וגו'. כי הוא ידוע שטיטוס וחייליו צררו להם כל זה השיעור אשר אמר בכאן בענינים ופנים שונים עד שהביאום לאכול בניהם ובנותיהם וכל מה שנזכר הנה מהאיש הרך בך והעונג גם האשה הרכה והענוגה אשר תרע עינה להעמיד בניהם ולהצילם מרעבונם גם מתת לנשארים מבשרם ומה שאמר כי תאכלם בחוסר כל בסתר. הכל אירע להם משלם כמו שמוזכר הכל באר היטב בספר יוסף בן גוריון. ועל היות זה להם ענין שני חזר לומר עליהם אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת הכתובים בספר הזה ליראה את השם וגו'. והם שני הענינים שזכר ראשונה שנסתלקו מהם בזמן העבר רצוני המעשה והשמירה שחזר להזהיר אותם עליהם ולומר שאף על פי שיארכו להם ימי הפקודה הזאת וימשכו דורותיה לא מפני זה נשתנתה התורה ולא קבלו דבריה שום חולשא ורפיון כי ככחם עתה כחם אז כמו שהשם הנכבד והנורא הזה הוא הוא אשר יהיה חי וקיים לעולם. והנה עוד נבא עליהם את אשר ישיגום מהמכות הגדולות והנאמנות מצד מה שישיב יי' בם את כל מדוי מצרים וגו'. והוא באמת קושי הלב העצום הנמצא בפריצי בני עמנו לבלתי תת עול הרומיים על צוארם אף על פי שטיטוס שאל בשלומם והיה נודר ומבטיח להם שישארו בארצם ונחלתם ובעבודתם בבית האלהים וימאנו ויקשו את עורפם עד שגרמו הריסת הבית ושריפתו כמו שמוזכר בספר הנזכ' בארוכה. והנה הפצר הפריצי' ופריצותם הביא עליהם גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתוב בהמשך הזמן והנה אח"כ נשארו מתי מעט תחת אשר היו ככוכבי השמים לרוב וחתם לסוף כי לא שמעת בקול יי' אלהיך. אמר לא די שלא חזרת בך בהשיב השמירה והעשייה אשר אבדת למקומן כמו שהזהרתיך שנית באומר כי לא תשמור לעשות וגו'. אלא שהפסדת השמיעה שנשארה לך לבדה. והנה הדברים מסכימי' ומתאימים על הדרך שאמרנו ובקצת אלו המכות נתן הרב המורה טעם מדעות * הצא"בה שם נגזר מלשון צבא השמים בל"ע 4צאבאאיסמוס שטערנדינסט5, ונקראו בשם זה העמים הקדמונים אשר עבדו לשמש ולירח ולכל צבא השמים, ויען כי הם חשבו וכתבו בספריהם שע"י פעולות ועבודות ידועות ישמרו כל פרי וצמחי השדה מהנזקים הרגילים לבוא עליהם, ובני אדם ישמרו על ידן משן בהמות וחיות רעות, ע"כ אמר הכ' פה פירוש הפך כל זאת, "זרע רב וכו' כרמים תטע וכו' כל עצך ופרי אדמתך" וכו' ובדברי הברית הראשונים (ויקרא כ״ו:כ״ב) אמר "והשלחתי בכם את חית השדה" וכו' ואמר ג"כ "ושן בהמות אשלח בם" (דברים ל״ב:כ״ד) להורות בכל זה כי בעזבם את ה' אלהיהם לעבוד הבלי נכר יביא עליהם אותן הרעות אשר יחשבו להשמר מהן עי"ז (עיין מכל זה במ"נ ח"ג פ' ל"ז), הצא"בה פרק ל"ז ח"ג ומה טוב ומה נעים שיהיה מספיק לכלם ואמר כי אחר שאבדו ישראל העריסין אשר להם ונטל הקב"ה את שלו עוד יעמוד עליהם בביטול החסד והרחמים בכח גדול עד שישוב וישמח באבדנם ויפיצם בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ כיום הזה ועיניו רואות וכלות והוא מבואר שלא היה כן עד אחר חרבן בית שני ואמר *ועבדת שם" וכו'. הרב ז"ל רומז פה על הצרות הרבות והרעות אשר מצאו את היהודים שוכני ארץ שפאניען בימיו, כי בקצת המקומות הכריחו אותם תחילה להמיר דתם, ואח"כ העלילו עליהם כי לא באמת ובתמים ישמרו חקי הדת החדשה אשר קבלו עליהם, וע"כ הוכו זהומתו בעבור זה באכזריות חימה, ואף כי אחרי אשר נתחדש שם בשנת רמ"א לאלף הששי משפט חקירת הדת כי אז נשרף בגלוי ולעיני כל, כל מי שנחשד שאינו מאמין בדתו החדשה או שאינו שומר חקיה כראוי, עיין מכל זה מה שכתבתי בהערה י"ט לתולדת הרב ז"ל. ועבדת שם אלהים אחרים אשר לא ידעת אתה ואבותיך עץ ואבן לדעתי אמר זה על מה שנתחדש אחר החרבן ולזה אמר אשר לא ידעת אתה ואבותיך כי באמת היה הדבר ההוא זר ונפלא באכלית הזרות עד שלא יאמן כי יסופר. אמנם בגלות הראשון לא נאמר רק יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך ועבדת שם אלהים אחרים עץ ואבן לפי שבעבודות הבבליים וענייני צלמיהם כבר היו ידועים להם בהיותם על אדמתם ועבדום הרבה שנים. אמנם זאת העבודה תהיה זרה להם בלי ספק. ואף כי בשניהם אפשר שיפורשו כתרגומם הנה באמת זאת העבודה השנית יתכן שיובן כמשמעה ושיאמר כן על מה שנמצאו בגלות הזה כמה אלפים ורבבות מישראל שהחליפו שיטתם והמירו דתם לסבת הגזרות אשר נגזרו עליהם על היוצאים מכללם אמר ועבדת שם אלהים אחרים אשר לא ידעת אתה ואבותיך שעל זה אמר הנביא כה אמר ה' בורא השמים הוא האלהים וגו'. לא בסתר דברתי במקום ארץ חשך לא אמרתי לזרע יעקב תהו בקשוני אני ה' דובר צדק מגיד מישרים הקבצו ובאו התנגשו יחדו פליטי הגוים לא ידעו הנושאים את עץ פסלם ומתפללים אל אל לא יושיע פנו אלי והושעו וגו'. בי נשבעתי יצא מפי צדקה דבר ולא ישוב כי לי תכרע כל ברך וגו' (ישעיהו מ״ה:כ״ג). והכוונה כי עם שהענין הזה הוא היותר זר שבאפשרות מ"מ בדרך ההוא יבא הכל לתכלית ההכרה כי לסוף יבא כל בשר להשתחוות לפני וגו'. והנה על אלו המחליפים שטתם אמר ובגוים ההם אל תרגיע וגו'. והיו חייך תלואים לך וגו'. כי אף על פי שנתערבו בגוים ההמה לגמרי לא ימצא ביניהם מרגוע ומנוח לכף רגלם כי הם יחרפו ויבזו אותם תמיד ויחשבו עליהם מחשבות ועלילות מפאת דתם ותמיד הם חשודים בעיניהם למתיהדים ומגלגלים עליהם סכנות עצומות כמו שהיה בכל המשך זמן אלו החדושים ומה עתה בזמננו זה אשר עלה עשנן השמימה בכל מלכיות ספרד ובאיי הים שלישיתם שרף האש שלישיתם יברחו הנה והנה להחבא והנשארים בהם יחיו בפחד גדול ומורך נפלא מפחד לבבם וממראה עיניהם אשר יראו עד אשר יצדק עליהם כל אלו ההגזמות והותר. והנה באמת מה שאמר ובגוים ההם לא תרגיע וגו' והיו חייך וגו' עד סוף הוא צודק מאד בכלל גלותנו זה לומר שלא יקרה לנו בו כאשר קרה לעשרת השבטים אשר הגלו ראשונה בזמן מלכות בבל שאם גלו מארצם הנה לא נפזרו אלו מאלו ובארץ גלותם לא ישב זר בתוכם והם נושאים שם עול העבודה הרבה מהמס ושאר השעבודים אשר נותנים עליהם מלכי הארצות ההם אמנם אנחנו הגולים בתוך העמים שאנו נפוצים ומפוזרים בינותם והרשעים שבהם מצרים אותנו מכל הצדדים אין לנו שום מרגוע מכמה צרות וענוים שהם עויינים אותנו בהם בכל מקומות מושבותינו עד שאין עיר ומדינה שלא מגלגלין גזירות על גוליה משונות מחברותיה כמו שהוא נודע ומפורסם מגזרות הקהלות שהיו בארץ אדום וישמעאל עד הנה לולא רחמי ה' וחסדיו בלב המלכים ושרים ושאר אנשי האומות ההם והוא מה שקוננו ירמיהו באומרו גלתה יהודה מעוני ומרוב עבודה היא ישבה בגוים וגומר (איכה א׳:ג׳). יראה שכבר מסרה בת יהודה עצמה לגלות לסבול העוני ורוב עבודה שסובלין עשרת השבטים ולכן לא סבה מפשעיה כי לא היה הדבר קשה בעיניה לסבול אמנם לא היה לה כן כי היא ישבה בגוים בעריהם ובמושבותם לכן לא מצאה מנוח כי כל רודפיה השיגוה בין המצרים אשר הם צרים אותם לשכים בעיניהם ולצניני' מכל צדיהם והוא מאמר ובגוים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח וגו'. בבקר תאמר וגו'. יאמר שבשעת זריחת השמש יכספו עריבתו להסתר בו מפני המוצאים אותם שהם רודים בהם ומכים והורגים אותם ובשעת האופל יכספו אור הבקר לסלק מהם עירוב המראות המבהילות המתילדות בדמיונם ומבהילות אותם והוא מה שפי' על ראשון ראשון מפחד לבבך אשר תפחד וממראה עיניך אשר תראה או איפכא שיבקשו הערב לברוח ממראה עיניהם אשר יראו ביום ויתאוו אל הבקר מפחד לבבם אשר יפחדו בלילה ואיך שיהיה תשוקתם תהיה אל חלוף הזמן לא אל המשכו. והשיבך יי' מצרים באניות וגו'. וכן היה כי בהם שבו למצרים ולכל הארצות גם כל האיים הרחוקים אשר אנו מפוזרים היום ותגיעו לתכלית הבזוי והמיאוס שתתמכרו אל אדונים שיפרנסו אתכם תחת עבודתכם ושיגינו עליכם משאר האויבים ואין קונה שירצה שיקרא שמו עליכם וודאי זו מדה טובה אצלנו מכוונת מההשגחה האלהית כדי שלא ימכרו ממכרת עבד בין אויביהם עד שיעשה מהם סחורה כמו שעושים מהכושיים וזולתם מהעכו"ם ויוקבע עליהם העבדות העולמי אלא שישארו ביד מלכי האדמה *ויהיו עבדים למלכים וכ', הרב ז"ל רומז בזה על מה שהיה המנהג בימיו וגם זמן רב לפניו ולאחריו כי היהודים היו בכל מקומות מושבותם נקראים רק בשם "עבדי המלכות", ולא עבדים אל העם, שהם בעצמם עבדי המלך, ויאמר הרב ז"ל כי גם זה היה מחסדי הי"ת עלינו, כי תמיד נתן ה' רחמים עלינו בלב כל המלכים אשר כפלגי מים הוא בידו, אשר על כן הם גם בטבעם נוטים תמיד יותר אל הרחמים והחנינה על האומללים הנתונים תחתיהם מהמון העם אשר בהם תמיד פוחזים ורקים לרוב, ואלו נמכרנו להם חלילה לעבדים ולשפחות הלוא היה גורלנו רע ומר עוד יותר ? וכן הורה גם הנסיון בכל הזמנים והמקומות (ובעו"ה גם בזמנינו אלה), כי מדי סרה רק זמן מעט אימת המלך ושופטי הארץ מעליהם, קמו עלינו לכלותינו ולגרשנו מעל הארץ. לולא ה' שהיה לנו תמיד להצילנו מידם, אשר ע"כ מחויבים אנו ג"כ עפ"י דתנו הקדושה להתפלל תמיד בשלום המלכות והשרים שופטי ויועצי הארץ: ויהיו עבדים למלכים ולא עבדים לעבדים כמו שהיה הענין במצרים וכן היה הענין בכל המשך ימי גלותנו זה שהיהודים בכל ארצות נפוצותם הם סגולת המלכים והשרים אדני הארצות ברוך יי' אשר נתן כזאת בלבם:
נתיבות עולם
ובמדרש (ילקו"ש ח"ב רמז תתנ"ד), "מזמור לתודה הריעו לה' כל הארץ" (תהלים ק, א), אמר רבי יעקב ברבי אבהו בשם רבי אחא, יודו בי אומות העולם ואני מקבלם, דכתיב (ישעיה מה, כג) "כי לי תכרע כל ברך". זה שאמר הכתוב (משלי כח, יג) "מכסה פשעיו לא יצליח". רבי שמעון ורבי שמעון בן לקיש בשם רבי שמעון בן יוחאי, כל הנטיעות אתה מכסה שרשיהן, והם משביחים. האגוז הזה, אתה מכסה שרשיו, והוא אינו משביח. משל ללסטים שהיה נדון לפני הקוסטינר, כל זמן שהוא מתריס, הוא לוקה. הודה, הוא נותן פרקילה, פירוש פדיון. אבל הקב"ה אינו כן, אלא* עד שלא הודה הוא נותן פרקילה, משהודה נוטל דימוס. אמר רבי יודא, "ומודה ועוזב ירוחם" (משלי כח, יג), כיון שראה משה כן, התחיל שורר עליהם "מזמור לתודה".