אַף־יָדִי֙ יָ֣סְדָה אֶ֔רֶץ וִֽימִינִ֖י טִפְּחָ֣ה שָׁמָ֑יִם קֹרֵ֥א אֲנִ֛י אֲלֵיהֶ֖ם יַעַמְד֥וּ יַחְדָּֽו׃
עקידת יצחק
דרש בר קפרא גדולים מעשה צדיקים ממעשה שמים וארץ דאלו במעשה שמים וארץ כתיב אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה כו' (ישעיהו מ״ח:י״ג) ואלו במעשה הצדיקים כתיב מקדש אדני כוננו ידיך כו' (שמות ט"ו) השיבו בכלי אחד ור' אחיה שמו ויבשת ידיו יצרו (תהלים צ"ה) ידו כתיב. והא כתיב יצרו אמר ר"נ בר יצחק יצרו אצבעותיו דכתיב כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך (שם ח') והא כתיב ומעשה ידיו מגיד הרקיע (שם י"ט). ה"ק מעשיהם של צדיקים מגיד הרקיע ומאי ניהו מטר (כתובות ח'.):
עקידת יצחק
אמנם הנמשך יחוייב מאליו. והוא שאם ימצא זמן מה מוגבל בו ובסבובו יורשם כללות זמן חיי אדם וחלקיו ולא עוד אלא כל ימי עולם וחלקיהם אין ספק שהעיון וההשתכלות בו הוא מועיל לו מאד. והנה לפי שהיה מספר שבעת הימים אשר בהם עשה יי' את השמים ואת הארץ ובם שבת וינפש הוא הקף בינוני אשר בו ובסבוביו נמנו חדשים ושנים שמטות ויובלים ויתר החשובים. הנה הוא מבואר שההשקפ' עליו היא מועילה הפלא ופלא מכל זולתו מהמספרים כי ההתבוננות בו הוא תוכחת מוסר לאדם משני פנים. האחד מה שיחוייב על האיש הנלבב לחבב על עצמו הזמן הרב המחובר מהרבה הקפים חשובים כאלו אשר זכרנו אשר כל אחד הוא זמן חשוב לעצמו ויכיר שהוא חטא עצום לשלחו ריקם מלפניו. והשני כי יזכור בו ימות עולם והחכמה האלהית הנפלאה הכוללת בהם בכל מעשה בראשית אשר ברא אלהים לעשות. כי הוא מה שיורה לאדם הדרך ישכון אור בו יוציא ימי שנותיו אלה בטוב וחייו בנעימים. וכמה השתדלה החכמה האלהית לרשום זה הענין הנפלא בלבבנו בהרגל זה המספר המסויים בענינים מורגלים ומפורסמים באומה כמו שהוא הענין בשביעיות המועדים ויתר המספרים שביניהם כי הנה חג הפסח הנעשה בחדש האביב מועד צאתנו ממצרים הוא באמת דוגמת צאתנו לאויר העולם ימי התחלתנו להבין ולהשכיל בעניננו כמו שהאביב הוא אצל החכמים בבחינת השנה כעין הילדות והשחרות בימי האדם. והנה אז קבעה התורה האלהית שבעת ימי החג שנאמר (שמות י״ב:ט״ו) שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון וגו'. אמר כי *בחודש השביעי למנין הבריאה ר"ל חודש ניסן, כי כמו שתשרי הוא החודש השביעי לחשבון השנה מניסן, מועד צאתם ממצרים, כן חודש ניסן הוא החודש השביעי לתשרי שבו נברא העולם לדעת ר"א, - (בר"ה דף י' ע"ב). בחדש השביעי הזה למנין הבריא' ואחר עבור ממנו ב' שבועות ימים יתחילו למנות שבעת ימים בהם יבערו כל מיני החמץ שנכתבו במקומן בשער ל"ח והוא מה שאמרו ז"ל אור לארבע עשר בודקין את החמן לאור הנר (פסחים ב'.) כי האור המזומן לבדוק החמץ אשר בחדרי האדם ובמשכיות לבו הוא הנתון בו בי"ד וזהו השכל המתעורר בו בסוף שתי השביעיות מקצב ימיו כאשר אמרנו ראשונה וכמו שאמר (משלי כ׳:כ״ז) נר יי' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן ומה נמלצו דברי המליץ בזה לבי לבי התורה והאדם חבורם נר אלהים בארץ גוו פתילה נפתלת וכו' (בחינת עולם פ' ט'.ז). וכבר השלמנו ענינו בשער מ"ד וכמה צריך להזהר באבוקה הזאת בבוא עתה לבדוק בחורין ובסדקין אשר בכל חדרי בטן שתהא משוערת כראוי (פסחים ז'.) לא חזקה שתשרוף הבית ולא חלושה עד שלא תספיק לגלות כסוי חטאים. והנה בשאר עניני הביעור והבדיקה הצריכים אל מצות השבוע ההוא הנזכר יש ענינים נכבדים *ובהגעלת הכלים וכו' כונתו כי כמו שיש בהגעלת כלי איסור, או כלי חמץ ד' מדרגות, כי אשר ישתמש בהם רק בצונן הכשרו בהדחה ושטיפה, ואשר תשמישו בחמין, צריך הגעלה בחמין, ומה שתשמישו באש בלי אמצעית המים, כשפוד הכשרו ע"י ליבון וביאה באש, וכלי חרס אשר חלקיו רפים, אשר ע"כ נדבק בלעו בו ולא יצא לחוץ גם ע"י חמין או ביאה באש אין לו תקנה כי אם בשבירה, כן יש גם בעושי עבירה ארבעה חלוקי כפרה שהיה ר' ישמעאל דורש (יומא פ"ו ע"א) והיותר גרוע מכולם הוא מי שיש בידו חילול השם, אשר לא יכופר עונו עד אשר ימות, ונדמה בזה לכלי חרס אשר לא יטהר, ואין לו תקנה רק בהשחתתו ע"י שבירה, וזה שקונן הנביא על השחתת מדות בני ציון בימיו, עד שכמעט לא הית' תרופ' למכתם בבחינ' מוסרית, באמרו "בבכי ציון היקרים איכה נחשבו לנבלי חרש" וכו'. ובהגעלת הכלים המתחלפים וצורך טהרתם על חלוקי כתות האדם וחיוב הכשרם. יש מהם אשר לא יקבלו שום טהרה ונקיון וטעונין שבירה או גניזה והם כלי חרס אשר נשתמשו בהם בחמין בכל דבר איסור (שם ל'). ועל דוגמתן באנשים אמר ירמיהו (איכה ד׳:ב׳) בני ציון היקרים וגו' איכה נחשבו לנבלי חרש וגו'. כלומר שאין להם תקנה אלא בשבירה וכמו שאמר (ירמיהו כ״ב:כ״ח) העצב נבזה נפוץ האיש הזה כניהו אם כלי אין חפץ בו. ומהן שמקבלין תיקון ומתחלקין אותם ארבעה חלוקי כפרה שהיה רבי ישמעאל דורש עבר מצות עשה ועשה תשובה לא זז משם עד שמוחלין לו (יומא פ"ו.) ועל זה נאמר (ירמיהו ג׳:כ״ב) שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם דוגמת הכלים שנשתמשו בהם בצונן ודי להם בשטיפה (ע"א ע"ה:) עבר על מצות לא תעשה ועשה תשובה וכו' (יומא שם) דוגמת הכלים שנשתמשו בהם בחמין וטעונין שפשוף והגעלה (ע"א שם). עבר על כריתות ומיתות ב"ד ועשה תשובה וכו' (יומא שם) דוגמת הכלים שנשתמשו בהם ע"י האור עצמו שלא יספיק להם רק כשיבואו באש ממש. (ע"א שם) אמנם מי שיש בידו חלול השם (יומא שם) הם הם דוגמת כלי החרס שאין להם טהרה רק בשבירה כמו שאמרנו. והנה פירוש המאמר הזה בשלימות יבא ביום העשור שער ס"ג ב"ה. גם יש במצות השבוע ההיא זהירות שמירת החטה משעת הטחינה (פסחים מ'.) והוא הזמן שבו מתחיל האדם לסבוב ולטחון אחר עניני האדם המדומים כי מאז צריך שמור ומאז והלאה יזהר מאד לבלתי אכול הדם והוא שימדוד האדם עיסתו בהשערת מעשיו במדה במשקל ובמשורה לבל יצא מהשטה כלל שאם יתיר לעצמו היציאה בקצת לסוף יצא לבלי חק ויהיה אחריתו להכרית הנפשות הג' הנזכרות. וכל אלו הם הערות נפלאות מוטלות עלינו באותו שיעור מזמננו שבו יתחיל השכל לפעם בקרבנו ואף כי נזקין לא נסור ממנו. *והנה מהיום וכו' תוכן כונתו שאחרי היות חג הפסח מועד צאתנו ממצרים, אשר נחוג בחודש האביב, עת יתחדש הטבע כנשר נעוריו, והאדמה תצא מרחם החורף והסתיו, והעמקים יעטפו פרחי נועם, אות וסימן, לילדות ושחרות האדם, ע"כ יזכירוני המצות שנצטוינו בו גם החובות המוטלות עלינו בראשית ימי חיינו, אחרי צאתנו מקרוב מבטן אמנו לאור תבל, עת ינצו פרחי שכלנו, ורוח המדע תחל לפעמנו, כי כמו שיובדקו לפני התקדש חג הפסח כל הבתים, ויבוער כל חמץ מהם, והכלים יוגעלו, והחטים ישמרו ויוטחנו, והעיסות נילושות בשמירה הכל לשם מצוה כן חובה עלינו להשיר גם מלבנו סיג וחלאת המדות הפחותות הדומות לשאור ומחמצת, ולהשתדל בהיפך לתקן ולהכין כל תכונות נפשנו בשמירה מעולה על צד היותר טוב, ואח"כ נצטוינו לספור שבעה שבועות, מה שמעורר אותנו להסתכל ולהתבונן תמיד על מהות ואיכות ימי חיינו שהם בהרבה בני אדם רק שבעה שבועות שנים, ואחרי כלות ספירת שבעה שבועות, הרומזים גם על בריאת הטבע, והתחלת הנהגתה על פי חקים ידועים בשבעה ימים, נחוג יום החמשים יום מתן תורתנו, אשר בו החלה ההנהגה ההשגחית לבני ישראל, להטיב למו בעת שמרם מצות התורה, ולהרע למו כאשר יעברו על חקיה (עיין בביאורי בראשית דף צ"ב) עד שמאז והלאה יש ג' מיני הנהגות בעולם לפי שינוי מעלת ומדרגת בני אדם המונהגים, כי המון כל העמים בכלל מונהגים מהי"ת רק על פי מנהג הטבע וחוקיה, ואותה יקרא המשורר "אמת ה'," וממנה אמר "ועד שחקים אמתך" והשרידים אשר הוא קורא, והם העושים רצונו לשמה, מונהגים תמיד רק בהשגחה אלהית פרטית, ובהנהגה נסיית אשר ממנה אה"כ "כי גדול מעל שמים חסדך" והבינונים העומדים בתוך בבחינת מעלתם המוסרית, גם הנהגתם משותפת בין הנהגה הטבעית והנסיית, וממנה נאמר "כי גדול עד שמים חסדך," ואחרי עבור כל ימי הקציר אשר בהם נאסוף לאחדים תבואת הארץ ופרי מעשינו בכל שנה ושנה, הוקבע אלינו חג האסיף אשר הוא אות וסימן לקץ ואחרית ימינו וזמן אסיפתנו אל אבותינו אחרי כלות חיי הבלנו עלי ארץ, והוא ג"כ שבעה ימים אשר בהם חובה עלינו לשבת בסוכה בדירת עראי, מה שיזכור אותנו כי גם שבתנו עלי ארץ בשבעה שבועות שנותינו היא רק ישיבת עראי כאורח נטה ללון, ואך יצא יצא חג הסוכות, הנה ימי הקור והחורף דמות זמן מיתתנו לפנינו. יהנה מהיום ההוא נצטוינו להמשיך מספר שבעה שביעיות שהם ממש פרקי האדם וגבולי זמנו שזכרנו כמו שאמר (ויקרא כ׳:כ״ד'ג) וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום והקרבתם מנחה חדשה ליי' כי כל זה הוא הכנה והדרכה להגיעם אל שלמותם כמו שיורו הקרבנות המיוחדים אשר בשני קצות הזמן רצוני עומר השעורים ושתי הלחם אשר מהחטים כאשר יבא בפרשת העומר ב"ה. ולזה היה יום החמשים יום מתן תורה הכוללת חמשים שערי בינה. אמנם היה היום ההוא יום אחד לבד להורות על היכולת האלהי על מעשה הטבע הרמוז במספר השביעיות כמו שאמרנו ראשונה קודם שנברא העולם היה הקב"ה ושמו לבד והיא מדת החסד אשר שתף האל יתעלה להנהגת העולם ע"י היישרת התורה האלהית ובזכות העוסקים בה כהוגן ומיחדים מלאכתה לזמנם הנזכר וזה במה שיתנהג עמם במדה עליונה אשר בה ישדד טבע מערכות השמים או במה שיסכים רצננו יתעלה עם הסדר הטבעי בכל מה שיושפע להם ממנו שם טוב והצלחה עד שיהיי הטובות אשר מזה המין משותפות מהטבע והרצון האלהי. והנה א"כ ימצאו שלשה מיני הנהגה טבעית והשגחיית ומשותפות וכל אחת מהנה תשמש לפי מדרגת המקבל. כי הנה הטבע בהחלט נתיחד לכללות ההמון. אמנם ההשגחה המוחלטת לשרידים אשר יי' קורא. אמנם המשותפת לבינוניי' ואשר נמצא במעשיהם צד שתוף ג"כ. ולזה אמרו בפסחים (נ':) רבא רמי כתיב (תלים נ"ז) כי גדול עד שמים חסדך וכתיב (שם ק"ח) כי גדול מעל שמים חסדך הא כיצד כאן שעושין לשמה כאן שעושין שלא לשמה. כדרב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמן שמתוך שלא לשמן בא לשמן והכונה לתת הבדל בין ההנהגות אשר תשתתף בהם ההשגחה האישיית כי הנה הסדור הטבעי בהחלט הוא אשר זכרו המשורר באומרו (תלים נ"ז) ועד שחקים אמתך לפי שהוא סדור קיים תמידי בלתי משתנה בשביל מעשה האדם וייחס אותו אל השחקים לפי שכל הענינים ההוים בהנהנה ההיא הם נשחקים ונפסדים תחתיהם. אמנם כאשר תשתתף באלו הענינים ההשגחה האישיית כמו שאמרנו קרא אותם חסד שמימיי ואמר כי גדול עד שמים חסדך כמו שאמרו חז"ל (ב"ר פ' י"ב) ראה שאין העולם מתקיים שתף עמו מדת החסד. אמנם ההנהגה ההשגחיית לגמרי עליה אמר כי גדול מעל שמים חסדך כי היא ודאי ברכות שמים מעל רצוני הנהגה אלהית למעלה ממערכות השמים וכל סדוריהם. ולזה אמר כי העושים שלא לשמה יגיעום הטובות הטבעיות ההם בהסכמת הרצון האלהי ולא ימנע מהם כדי שיגיעם שכר פעולתם איך שהיה אמנם המכוונים לשמה יגיעום הטובות העליונות המכוונות ממנו יתעלה ואין עמו אל נכר והם הטובות הנפשיות האמתיות ולזה היתה עצה טובה לעולם יעסוק אדם בתורה וכו'. ואיפשר כי לזה הענין כוונו חז"ל (כתובות ה'.) באומרם גדולים מעשי צדיקים ממעשה שמים וארץ דאלו במעשה שמים וארץ כתיב (ישעיהו מ״ח:י״ג) אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים. ואלו במעשה הצדיקים כתיב (שמות ט״ו:י״ז) מקדש אדני כוננו ידיך וזה כי ענין הנהגת הטבע הוא בדרך אחר אמנם ההשגחיית היא על שני פנים אם מיוחדת ואם משותפת אל הטבע כנזכר. ומה שהשיב הבבלי (כתובות שם) ויבשת ידיו יצרו (תלים י"ט) כיון יפה אל מה שנמצא ג"כ שהרצון האלהי משתתף אל הטבע. וכבר ראוי ליחס לו שתי ידים. אלא שהיתה התשובה (כתובות שם) ידו כתיב כלומר אף ע"פ כן אין ראוי לצרף הרצון האלהי אל הטבע כזה עד שיחשבו לו שתי ידים כי על דרך האמת הרצון האלהי הלזה הוא מצירוף ההשגחה ונחשב עמה ולזה כאשר הקשה (שם) ומעשי ידיו מגיד הרקיע (תלים י"ט) השיב מעשיהם של צדיקים מגיד הרקיע ומאי ניהו מטר לומר כי כאשר בזכות הצדיקים ראוי לבא הטוב הנה רצונו יתעלה יסכים עם הטבע להוריד טל ומטר בזמנו ושלא יעצרהו מבוא כאשר יהיה כן מפאת סדורו וגם כשלא יסכים הטבע הנה הוא יוליד אגלי טל ומטר על כרחו ושלא בהסכמתו והרי הם שתי ידים זוכות כאחת ובשער ט"ו פירשתי המאמר הזה בענין אחר נאות מאד. סוף דבר ההנהגה התוריית אשר נתנה לנו באותו יום אשר בסוף השבעה שבועות היא מעל שמים ולזה לא ייחד לה מספר ימי בראשית רק יום אחד ליי' כי הוא יתעלה נשגב לעשות על פי התורה כל אשר חפץ בשמים ובארץ וכן בכל כיוצא בזה:
עקידת יצחק
הנה שהטעם הראשון נמשך אל משל המערה עצמו שאמרנו כי בהיותו קרוב אליו יתברך במערה ההיא שקראה הכתוב בנקרת הצור שעלה בה ים חכמה ומלא אותו זיו וזוהר וקירון פנים כי נתיחד שם עם אותו של קרנים מידו לו ושם חביון עזו ונעשה שותפו: אמנם הטעם השני הוא מבאר ענין אחר נפלא מעניני השתוף והוא מעשה הלוחות השניות ואמרו זה במליצה עמוקה וצחה מאד לפי מה שיראה בעיני. *וזה שמהידוע וכו' תוכן דעת הרב ז"ל, כי לכל נמצא טבעי גשמי מצטרכים ב' דברים, חומר הילי (ר"ל ארבע היסידות לדעת הקדמונים) וצורה (שהיא הרכבת ד' יסודות אלה להיות לאחדים לגשם חמישי מה שהוא עתה), וכן, לכל גשם מלאכותי מצטרכים ג"כ ב' דברים, חומר מיוחד אשר יצטרך לתקנו תחילה למען יהיה ראוי ומוכן לקבל הצורה המלאכותית אשר יש לו עתה, וצורתו המלאכותית, ד"מ השולחן הנעשה מחרש עצים, חמרו העץ הראוי והמתוקן לזה, וצורתו תמונת ותבנית השולחן, ומזה נמשך כי לשני לוחות אבן אשר היו גשמים טבעיים מגדר המחצב, והיו ג"כ חומר מיוחד המוכן ומתוקן תחילה כראוי עד שהי' מרע"ה יכול לפסלם ולתת להם התמונה המרובעת והשיעור המוגבל, היו להם לפ"ז ג"כ ד' ענינים אלה, ב' שיש לכל גשם טבעי, וב' שיש לכל גשם מלאכותי, ומלבד זה היו להם גם עוד ב' ענינים אלקיים, כי עליהם היו כתובים עשרת הדברים מכתב אלקים בתמונת מלות ואותיות גשמיות הנראות לעיני בשר, וכונתם המושכלת הפשוטית והרוחנית הצפונה בקרבם, ולהורות על כל זה אחז"ל, כי אורך ורוחב הלוחות היו ו' טפחים, להורות שמכל צד החזיק משה בב' טפחים, (ר"ל ב' ענינים נעשו ממנו, כי שורש טפח יורה בלה"ק לפעמים על העשיה, כמו "וימיני טפחה שמים") כי הוא הכינם ותקנם עד היותם ראוים למלאכת ואח"כ פסלם, והקב"ה החזיק ב' טפחים, ר"ל הכתיבה הכוללת ב' ענינים, תמונת האותיות הנראית, והכונה הצפונה בקרבם, היתה מעשה ידי עליון בבחינה פרטית ובאופן נסיי באותו מקום וזמן, ר"ל בשעת נתינת התורה, וב' טפחים באמצע יורו על היות ב' ענינים טבעים, ר"ל חמרם וצורתם הראשונה הטבעית, אשר לא נעשו עתה לפי שעה, כ"א בכלל כל הנבראים הטבעיים מאז ומקדם ביום ברוא אלקים ארץ ושמים, כי כל פועל טבעי עפ"י החקים שהטביע ה' בראשית הבריאה הוא ממוצע בין פעולת האדם הפועל בבחירתו עפ"י עזר חקי הטבע, ופעולת הי"ת בדרך נס ומופת הפועל רק על פי רצונו הפשוט, ובעבור שהיה לפ"ז מרע"ה כשותף עם הי"ת במעש' שתי הלוחות זרח עליו אור כבוד הי"ת ושפע אלקים ממרומים, וזש"א חז"ל "ומשם היו קרני ההוד." - וזה שמהידוע שבלוחות הללו נכללו שלשה ענינים. הראשון טבעי וזה מצד שהם מחצב מה. והשני מלאכותיי מצד מה שהן בעלי תמונה קנויה במעשה. והשלישי אלהי על דרך שאמר והמכתב מכתב אלהים הוא. ואין ספק שבכל אחד משלשתן ימצאו שני ענינים. כי במה שהם טבעיות ימצא בם ההיולי והצורה הגשמית. ובמה שהם מלאכותיות ימצא בה הזמנת החומר המיוחד וקבלת תמונתם ברבוע והשיעור המוגבל. ובמה שהם אלהיות ימצא בהם ג"כ חומר הכתיבה וכונתם אם כפשוטה או כצורתה המושכלת והנה אם כן יש בהם ו' ענינים קראום אלו החכמים טפחים להסתיר דבר. ועל דרך שאמר (ישעי' מ"ח) וימיני טפחה שמים. (איכה ב׳:כ״ב) אשר טפחתי וריביתי כלומר ו' ענינים פעולים או עשוים. ועתה ראה כי שני הטפחים מהם והם הזמנת החומר ההוא והקנותו אותו התמונה המלאכותיית החזיק בהם משה כי הוא עשאם שנאמר פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים ושני טפחים שבכתיבה החזיק בהם הקדוש ברוך הוא שנאמר וכתבתי על הלוחות הנה שלא נשאר בין מה שהחזיקו בו שניהם רק שני טפחים שכבר החזיק בהם הטבע בחכמת בוראו כשאר המחצבים מיום ברוא אלהים ארץ ושמים. ולזה הפליגו לומר שנשארו שני טפחים עם שהאל ית' יוצר הכל הוא כי מצד מה שהם הברית מה שנעשה בהם עשו שניהם בשוה ומה שנשאר נשאר לשניהם ולשעה זו לא עשה בו זה יותר מזה והשוו מדת רחבן לארכן להשלמת המליצה לומר כי בכל צד שתפשו בהם ימצא הענין על זה האופן וכבר אמרו (ש"ר פ' כ"ח) זה הענין עצמו על ומשה עלה אל האלהים (שמות י"ט) זה לשונם. עלית למרום (תהלים ס"ח) שלא שלטה בריה למעלה כשם ששלט משה. אמר ר' ברכיה הלוחות היו ארכן ו' טפחים וכו'. הנה שקרני ההוד היו לו להיותו שותף להק"בה במלאכה אחת עד שיאמרו עשה אתה חציה ואני אעשה חציה כדבר איש אל רעהו השותף עמו במלאכתו. ומי הוא ואי זהו שלא יצהבו מראיו ועוז פניו לא ישונה לטוב ולזוהר נפלא. וכן היה מתפאר באומרו (דברים י׳:א׳) בעת ההיא אמר י"י אלי פסל לך וגו' ואכתוב על הלוחות ואפסול שני לוחות וגו' ויכתוב על הלוחות. אשרי ילוד אשה שזכה לכך. ושם (רבות פ' עקב) כתבו ז"ל הדבר הזה עצמו אלא שהוא בסגנון אחר. ומכל מקום זהו פירוש נאה בענין בעיני. והנה הנרבוני כתב במאמר הזה בפירוש פרק כ"ה מהח"ג מהמורה דבר שהיה ראוי לישרף עליו עם כל ספריו והם כי לא להזכיר כדי שלא לעפש האויר והרי הוא מכלל דעותיו שקנאתי עליו ועל חבריו במקומות אחרים: אמנם הענין השלישי שהזכיר רבי יודה בר נחמני (ש"ר פ' מ"ז) היה להורות שיעור השתוף אשר להם בענין המער' הזאת ותת ההבדל הראוי והמחוייב בין הים הגדול השופע ובין המער' הקטנה המושפעת. וזה כי כעלות הים באיתנו וכנשוא גליו העצומים יוקח שמץ שפע אל זה האיש היושב בירכתי המער' יספיק לתת לו אותו שלמות וזוהר פנים ולזה מה שהמשילו כי עד שהיה כותב בקולמוס נשתייר קמעא והעבירו על ראשו וממנו נעשו קרני ההוד הא למדת שאין שום מדה וקצב אל ענין הזוהר האלהי. וזה דבר שראוי שיאמר אצל הדבור בעניני אלו השותפים שדברו בהם ז"ל באלו המאמרים אשר בארנום. וזה מה שראיתי להקדימו בחלק הספור הזה שראינו ששאל משה על ענין התוארים ואמר הודיעני נא את דרכיך וגו'. והיתה התשוב' בסוף אני אעביר כל טובי וגו'. לא תוכל לראות פני וגו'. והיה בעבור כבודי וגו'. ולסוף ויעבור י"י על פניו ויקרא י"י ה' אל רחום וגו'. וכל י"ג מדות. ואם שכבר כתב המורה בפנ"ד ח"א שהשאלות היו שתים ושהשיב לו על האחרונ' בראשונ' לאמר לא תוכל לראות פני וגו' ואחר השיב על הראשונ' הודעת הי"ג מדות הנהו קשה בעיני מפני שני דברים: הראשון כי איך יתכן שישאל משה מאותו יתעלה ידיעת מהותו הנה מלא לבו אותו להיותו הוא האלוה וכמ"ש החכם אלו ידעתיו הייתיו. והשני כי הנה באמת לשון השאלה הראשונ' האומר הודיעני נא את דרכיך ואדעך כמו שדקדק הוא באומרו שם כי כשידע הדרכים ידעהו הוא יותר חמור ויותר קל מלשון השאלה השניה האומר הראני נא את כבודך. ולזה אני רואה ששאלה אחת היא כלה אשר התלמיד שואל בו כהוגן והרב השיב כהלכה. והתשובות כלן לא נפרדו ממנה כמו שאבאר אותו היטב אחר שאזכור הספקות הנופלות בזה החלק מהספור: