ישעיהו מ:כו מחשבת ישראל: עקידת יצחק, גן נעול, חובות הלבבות ודרוש חדושי הלבנה

שְׂאוּ־מָר֨וֹם עֵינֵיכֶ֤ם וּרְאוּ֙ מִי־בָרָ֣א אֵ֔לֶּה הַמּוֹצִ֥יא בְמִסְפָּ֖ר צְבָאָ֑ם לְכֻלָּם֙ בְּשֵׁ֣ם יִקְרָ֔א מֵרֹ֤ב אוֹנִים֙ וְאַמִּ֣יץ כֹּ֔חַ אִ֖ישׁ לֹ֥א נֶעְדָּֽר׃ (ס)

עקידת יצחק

וידבר ה' אל משה במדבר סיני וגו' שאו את ראש כל עדת בני ישראל וגו'. הנה הרמב"ן ז"ל הרבה לתת טעמים למנין זה אם להודיעם חסדו בענין רבויים ושמירתם או לזכותם לעבור לפני אדון הנביאים איש איש כי ישים עינו עליהם לטובה או לדעת מספרם לצבוא צבא למלחמות הארץ שהיו נכנסים מיד אם לא חטאו הכל כמו שהוא בפירושיו:
שאל רבBookmarkShareCopy

עקידת יצחק

טרם ישכבו ואנשי העיר, איה האנשים הוציאם אלינו ונדעה אותם. מאמרם מעיד שהכונה לבזותם ולנבלם כדי שישמע פתגם מעשה רעתם ולא יבאו זרים בארצם שאם לא כן לא יזכירו הזמה ההיא עד עשותם ויצא אליהם לוט הפתחה והדלת סגר אחריו כדי שלא ישמעו דבר הנבלה הזאת ויאמר אל נא אחי תרעו הנה נא לי. (התר ספק ב') הנה לוט הוכיח להם לומר שאין דינם אלא עמו באשר הוא אחד מהעם והוא אשר הפר הנימוס ולא הם ולזה חייב עצמו באשר יוציא שתי בנותיו אשר לא ידעו איש ולא ישא עול וחרפת זולתו כאשר הוא ראוי להיות. (ב) לאשר באו בצל קורתו אשר לא כדת ולאנשים ההם אל תעשו דבר אחר שאינן מבני העיר ואין אחריות גזרתם עליהם: ויאמרו גש הלאה ויאמרו האחד בא לגור. האמירה הראשונה היא לשון דחיית דבריו והשנית טעם הדחייה (ג) ירצו מי שם אותך שר ושופט אם הם ראויים לידון כבני העיר או לא. עתה שאמרת כן לא נחדל מהרע להם כמשפטנו וגם נרע לך מהם כמשפטיך אתה חרצת שהדין מוטל אליך יותר מהם. אמנם האיש הזקן אשר בנבעה לא בא מהטעם הזה רק שבקש לפייסם בבתו ופילגשהו ולזה לא השיבוהו האחד בא לגור וישפוט שפוט כי לא במשפט בא עמהם כמו שנראה מדבריו שם: וישלחו האנשים ויאמרו האנשים אל לוט עוד מי לך פה כי משחיתים אנחנו. אחר שיצא כח הנסיון אל הפועל אשר עליו נאמר ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כמו שפי' וכלם כאחד עשו ועשו עד שאפילו חתני לוט לוקחי בנותיו לא שמעו לקולו ולעגו עליו נחתם גזר דינם להשחית ולכלה: וכמו השחר עלה וכו' עד המלט על נפשך (ד) הנה דחק אותו יותר מדאי כדי להצריכו לבקש על פלטת צוער לקבץ הסבות אשר בעבורם יוכל להמלט בתפלת אברהם ואמר אל תביט אחריך כדי שלא ישתומם ויעמוד שם אפילו רגע או שלא זכה למה שנאמר רק בעיניך תביט ושלומת רשעים תראה (תהלים צ"א) ולזה נאמר ותבט אשתו מאחריו כלומר למה שלא נזהרה ממה שצווה הוא שלא להביט אחריו ולזה ותהי נציב מלח: הנה נשאתי פניך גם לדבר וכו'. (ה) כי מה שיספיק לשאת פניך להצלתך ג"כ יספיק להציל את העיר ההיא ע"י צרופך כמו שהתפלל אברהם לכן מהר המלט שמה כי לא אוכל לשלוח יד בערים האלו עד בואך שמה ותהיה עם שאר הצדיקים אשר בתוכה למחסה ולמסתור על כן קרא שם העיר צוער כי הצדיקים אשר בה היו מועטים ולא הושלם המנין רק עם לוט. ולזה נאמר השמש יצא על הארץ ולוט בא צוערה שכבר נתרבה עמו: וה' המטיר על סדום וכו'. וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם וכו'. ויהי בשחת אלהים את ערי הככר ויזכור אלהים את אברהם. העיד הכתוב כי למחר בבוא אברהם על שכרו במקום אשר עמד שם לבקש על הערים האלה היה כן שלא נמצאו צדיקים בסדום ובנותיה שינצלו לפי תנאם (ה) אבל בזכור אלהים את אברהם ואת תפלתו שלח את לוט מתוך ההפכה כדי שיצטרף עם הצדיקים אשר בה נצל שמה ובזה טעו בנות לוט כי כשעלה לוט מצוער כי ירא לשבת שם (ו) חשבו שכיון שלסבת היותם שמה נמלטה שבצאתם ממנה תהפך ועוד חשבו שהיה ההפסד ההוא כולל כל העולם כמבול והן לא ידעו כי כבר כלה זעם ושאין מדת הדין פוגעת בתר ריתחא כשעת ריתחא. וספר הכתוב מעשה בנות לוט להודיע קורבת שתי האומות ההנה עם ישראל להטעים מצות לא יבא עמוני ומואבי וכו' על דבר אשר לא קדמו אתכם וכו' (דברים כ"ג). וגם שנדע שורש שתי פרידות טובות שיצאו משם. ויסע משם אברהם ארצה הנגב. בעלי המדרש (ב"ר פ' נ"ב) בקשו טעמים לנסיעה הזאת. מהם אמרו שברח לו מפני שחת ה' את סדום ובנותיה כי ירא שימנעו הולכי אורחות ותתבטל אכסניא מביתו. ומהם כי נתרחק משמצת לוט ובנותיו. (ז) ואני אומר כי זה ההעתק למד מאומרו ית' ולא יקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם (בראשית י"ז) כי שנוי השם על זה האופן לא יתכן אלא עם שנוי המקום בארץ אשר לא נודע שמו. ולזה כשעברו ד' ימים למילתו מיד אחז תמים דרכו ללכת אל ארץ רחוקה אשר לא ידעוהו וקורא לו שם חדש אשר פי ה' יקבנו: ויאמר אברהם אל שרה אשתו אחותי היא ויפלח אבימלך וכו'. זאת היתה לה להודיע כי אחרי בלותה היתה לה עדנה ואם שמא חטאה בדבר תקבל צערה. (ח) ואולם לא מיחה הש"י ביד אבימלך שלא לדבר אותם מטוב ועד רע לפי שרצה שתתפרסם על ידי כן מעלתם בארץ ההיא ביום בואם שם ויתגדל שמם ביניהם ויודע לכל כי הוא ואשתו וכל אשר לו מחנה אלהים הם כמו שהיה ענינו עמהם ברדתם למצרים. אמנם נזקק הש"י לבא לאבימלך מה שלא הוזקק אל פרעה לשתי סבות. הא', שאבימלך היה יותר הגון מפרעה כמו שנאה מדבריו. והשנית, שאברהם היה עכשיו במעלה יתרה מהנבואה ממה שהיה אז בבואו למצרים כמו שכתבנו שם ועכשיו היה מכיר בחסד ההוא אשר הוא ית' עושה עמו כי נביא הוא וידע את כל המעשה אבל בעת ההיא עדין לא הגיע למדרגה שידענו ולזה די לו במה שימנע הנזק על ידי הנגעים וממאמריו ית' נלמוד שנאמר ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא וידע את כל המעשה. אבל בעת ההיא ויתפלל בעדך וחיה כבר אמרנו שמתחלה לא נמצא לו שום תפלה כלל כי זה חודש לו מברית בין הבתרים ואילך: הנך מת על האשה וכו'. כי בני נח אזהרתם זו היא מיתתן (סנהדרין נ"ז.) ואבימלך לא קרב אליה. יאמר כי אבימלך לא קרב אליה. (ט) וכבר היה יכול לומר שלא נמצא שם עון אשר חטא והרי שלו שלם לפניו ולא אמר כן אלא שהתנצל עליו כאלו כבר עשה מעשה על פי דבריהם שהוא והיא אמרו שהם אחים שממשמע דבריו שכיון שבתום לבבו ובנקיון כפיו עשה מה שעשה עשוי והקולר תהיה תלויה על צוארם שהתעוהו: ויאמר אליו האלהים גם אנכי ידעתי כי בתם לבבך עשית זאת ואם חטאת לא חטאת לבריות אבל חטא לשמים. ואחשוך גם אנכי אותך מחטוא לי דוקא כדי שתהיה נקי לשמים ולבריות כי על כן קדמתי לדבר אותך כדי שלא תגע בה. (י) ועתה לא יעלה על לבך מה שחשבת. והשב אשת האיש כי נביא הוא וכבר ידע שלא תגע בה שתאסרה עליו ולפיכך לא גלה אזנך והוא יתפלל בעדך על שגגתך ואם אינך משיב דע כי מות תמות כי מעתה תהי' מזיד בדבר: ויקרא אבימלך לאברהם וכו' ויאמר אבימלך מה ראית כי עשית וכו'. במאמר הראשון הפליג החטא הגדול שהביא עליהם אמנם בשני שאל על הסבה המניעה אותו לעשות דבר גדול כזה כלומר שלא ידע סבה שתספיק לזה: (יא) ויאמר אברהם כי אמרתי רק אין יראת אלהים ואין דבר שעומד בפני פקוח נפש אמנם לפי שהיה ירא שיאמר לו כפרעה למה לא הגדת לי כי אשתך היא ולא תספיק התשובה הראשונה. (יא) אמר וגם אמנה אחותי בת אבי היא ושמשם מצאו מענה להקרא בכל אשר יבאו שמה אחים ובכלל דבריו שכיון שהיה אפשר לבני נח להיות אשתו ואחותו היה לו לשאול ולדקדק עליה ואחר שלא שאל הנה הוא הביא החטא עליו, (יא) ומאמר כאשר התעו אותי אלהים מבית אבי הוא כאומרו כאשר הפליגו והרחיקו אותם כי כל הולך באשר לא ידע אע"פ שילך בדרך ידועה וסלולה יאמר עליו כן. ותלך ותתע במדבר (בראשית כ"א). תעו במדבר בישימון דרך (תהלים ק"ז). והנה תועה בשדה (בראשית ל"ז). כלן הם מפליגים בדרך אשר תכליתו לא הושג עדין: ואנקלוס שתרגם כד תעו עממיא בתר עובדי ידיהון יתי קריב ה' לא שמר דרך הטעמים: ויקח אבימלך צאן ובקר ועבדים ושפחות ויתן וכו'. הרי שלי שלך ושלך שלך וזה הוצרך לעשותו למה שתפש עליו לבלתי דרוש אותו אם הוא אח ובעל וגם שצריך לפייסו כדי שיתפלל בעדו: ולשרה אמר הנה נתתי אלף כסף לאחיך. (יח) לפייסו. אבל באמת אחיך זה הנה הוא לך כסות עינים לכל אשר אתך וכו'. הנה שהוא מעורו עיני דעתך לתתך חשודה לכל אשר אתך בפה כל הבריות ואע"פ שעדות השמים בינו לבינך מי יגיד להם נקיותך. והכונה לומר לה מכאן ואילך שימי עיניך על דרכיך ולא תוסיפי לעשות כדבר הזה עוד. והכתוב העיד שקבלה הצדקת התוכחת הזאת בסבר פנים יפות ונוכחת ממנו ושמה על לבה להשמר מכל שמץ דבר בעיני אלהים ואדם. או שיראה באומרו הנה נתתי אלף כסף. אף על פי שהייתי נותן על זה אלף כסף לאחיך לא היה לך לקבל עורון כזה להביא עליך חשד לכל אשר אתך ואת כל: ויתפלל אברהם (יב) זו היא תפלה ראשונ' מעצמו שנמצאת לו על זה. ובמדרש (ב"ר פ' נ"ב) ויתפלל אברהם א"ר חנינה מתחלת הספר וע"כ לא נאמר כלשון הזה כיון שנתפלל אברהם הותר אותו הקשר כמה יתבאר בזה כל מה שכתבנו ממדרגותיו ע"ה ותפלת סדום מן השמים הורוהו על זה כאשר אמרנו: וה' פקד את שרה כאשר אמר. בתת לה הריון. ויעש ה' לשרה כאשר דבר למועד אשר יעד לה וזה שביארו בכתוב הסמוך ותהר וכו' למועד וכו': ואמר שכבר קרא שם בנו הנולד לו יצחק כי הוא הענין אשר צחק עליו באומרו ואם שרה הבת תשעים שנה תלד כמו שנתבאר וסמך שמל אותו למועד אשר צוהו להגיד שהוא טעם למה שנתעכב זה הזרע הטהור עד עתה כמו שנזכר במה שעבר: צחוק עשה לי אלהים. בפי הכל שילעיגו לומר ראו זקנה בת תשעים תבקש עת דודים אמנם איני חוששת כל השומע יצחק וכוונה שיוכלל זה בקריאת השם או שאמרה כל השומע יצחק וילעיג לי על מה ששחקתי אני להרהר אחר דבריו. מי מלל לאברהם וכו'. כתב הרמב"ן ז"ל לשון שבח וחשיבות הוא ראו מי הוא וכמה הוא גדול שומר הבטחה ומבטיח ועושה לשון רש"י ז"ל ולא מצאתי מלת מי בערך כזה למעלה וכבוד רק לבזיון מי אבימלך ומי שכם (שופטים ט'). מי דוד ומי בן ישי (שמואל א' כ"ה). והנכון בעיני כי אמרה צחוק עשה לי אלהים כל השומע יצחק לי. למלאת פיו ברנה יצחוק בפלא הנעשה לי כי מי בכל השומעים ששמע שאמר לאברהם מתחלה תניק בנים שרה אין בעולם שיאמר לו כן אפילו לנחמי כי לא עלה זה על לב מעולם כל אלו דבריו. ואני תמה איך לא זכר הרב מי ברא אלה (ישעי' מ'). מי ילד לי את אלה ואלה מי גדל (שם מ"ט). מי זה בא מאדום (שם ס"ג). מי זאת הנשקפה (ש"ה ו'). שכל אלה וזולתם כלם הם למעל' גדולה וכבוד (יג) והנכון בעיני שתאמר מי יתן והיה מאמר מי שמלל לאברהם על זה שתניק בנים רבים שרה כיון שכן נתקיימו דבריו כי ילדתי בן לזקוניו וכל זה הפלגת מליצה לשבח והודאה ויעש אברהם משתה גדול וכו' ותרא שרה וכו'. (יד) יראה שמתוך מזמוטי שמחת המשתה היה מצחק ולועג עליה שילדה בזקנותה בן שימעט את נחלתו וחרה לה ולזה אמרה גרש את האמה. כי לא יירש וכו' ומדרך מוסר אמרה בן האמה לומר כי מצד היותו בנה אומרת כן לא מצד היות בנו. אמנם נאמר וירע הדבר בעיני אברהם על אודות בנו עד שא"ל האלהים אל ירע בעיניך כל אשר תאמר אליך שרה אם לשלח אותה ואם לגרש את בנה ואם לסלקו מהנכסים שמע בקולה כי מאתי נהי' הדבר והטעם כי ביצחק יקרא לך זרע ולא בשום אחר:
שאל רבBookmarkShareCopy

עקידת יצחק

אמנם למה שהשמוש בשני הכחות החמריים הנרמזים בעץ נחמד למראה וטוב למאכל צריך מאד לקיום החי ועמידתו באופן נאות מצורף להיות נקל מאד העמידה על ההכרח שאינם תכלית המין האנושי כי הטענות המקיימות אותם הם חלושות מאד ובטלות מעצמם והבטולים אשר ישיגום הם חזקים ומפורסמים כמו שנתבאר כל זה בחכמה המדינית באר היטב. לזה לא אסר מהם האכילה כמו שאסר אותה מעץ הדעת כי די בשלמותו הראשון בשיכיר זה ואיש בער לא ידע וכסיל לא יבין כו' (תהילים צ״ב:ז׳). מה שאין כן הענין בעץ הדעת כי רבים מהנחשבים חכמים טעו בו והטעו זולתם כמו שאמר מצורף אל הקושי העצום הנמצא בציור האנשים מציאות הטוב ההוא העליון הרוחני אשר עין לא ראתה זולתי אלהים וכבר השלים בזה לגלות אזן אנשים בכל מה שראוי להם לעשות בכל ימי חייהם בהשתמש בכל כחתיו הנמצאים בו לפי טבעו והרכבתו להגיע אל תכליתו והוא תשלום מלאכת הגן האלהי וצמיחת עציו והמשך נהרותיו וצוואותיו ואזהרותיו כמו שראוי שיובן מאלו הענינים הנפלאים הנקראים גופי תורה והנסתרים תחת לבושה האמתי כמו שהאיר עינינו בזה האלהי רשב"י במאמר אשר זכרנוהו ראשונה עם היות שהנפש והנשמה נשארו לו ולחביריו והנם מועטים וכמו שלמדנו מאחת מל"ב מדות שהתורה נדרשת בהם [נעתקים אחר מבוא התלמוד בגמ' ברכות] שכל הספורים האלו והבאים אחריהם כלם אינם אלא פרטו וביאורו של מאמר ויברא אלהים את האדם שסתם אותו ראשונה כמו שיבא ביאור זה יפה בשער הבא אחרי זה ב"ה. כי הוא חזוק גדול לכל מה שכתבנו. והנה היה בזה דרכנו במסלה אשר כבשוה רבים ונכבדים ברמזותיהם כאשר אמרנו בתחלה רצוני במה שאמר מהרעה הנמצאת מנטיית האדם אחר המפורסמות וההשקע בהם. האמנה כי כאשר נתתי את לבי בסבה הראשונה אשר ממנה נמשך זה ההשתקעות המתפשט בעולם אמרתי כי הפרשה הזאת העצומה אשר תדבר במהות האדם וכל חלקי פעולותיו על זה האופן ותצוה על הדרך המועיל מהם ותזהיר על המזיק בכמו זה השיעור אי אפשר שלא תתעורר על זאת הסבה החזקה אשר היא הגרמה בכל הניזקין. ולכן נראה אלי בה דרך נכון וישר יש בכללו כל מה שכתבנו הנה בלי ספק והוא ליחס כללות החכמה אל הפרדס החשוב שבה כמנהג החכמים האומרים ד' נכנסו לפרדס כו' (חגיגה י"ד:). וחלקי החכמות אל חלקי העצים אשר הצמיח יי' בו עד שיהיה כל עץ נחמד למראה כנוי לחכמות הלמודיות אשר תכליתה לראות בחמדת מראות הככבים ועיוניה הם נקראים חוזים בכוכבים והכתוב אומר ויותר לרואי השמש (קהלת ז׳:י״א) שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה כו' (ישעיהו מ׳:כ״ו) וטוב למאכל אל החלק הטבעי המעיין בעבודת האדמה להוציא בר ולחם ומזון ועץ החיים אשר בתוך הגן הוא השפע האלהי הנבואי אשר הוא תכלית הכל ולמעלה מהשכל האנושי הפלא ופלא והוא ההישרה האלהית התוריית כי עץ חיים היא ובזכותה אפשר שימשכו החיים התמידיים בדרך החסד על המחזיקים בה. ועץ הדעת טוב ורע הוא השכל הפילוסופי העיוני שהוא ודאי כלל שני ההפכים רצוני שהוא טוב במה שיספיק להוציח בעליו מידי הדעות הנפסדות המכחישות מציאות הסבה הראשונה או המגשימות אותה או מטילות בה שום רבוי וכיוצא מאלו הענינים שתסכים עם הדעות הנבואיות. אמנם הוא רע ומר במה שיכחיש אותה כמו שהוא בענין ההשגחה והשרות הנבואה והשכינה ונתינת התורה וכל הדברים הנמשכים אל זה וכן השכר והעונש וזולת זה. ולזה היתה האזהרה חמורה מאד כי ביום אכלו ממנו ויחשוב שאין עוד מלבדו מות ימות כמו שעל דרך האמת האכילה וההסתפקות ממנו גרם מיתה לאדם ולכל דורותיו. וד' הנהרות הם הכחות המיוחדות לאדם אל כל אחד מהם. כי פישון הסובב את כל ארץ החוילה הוא יהיה השכל הלמודי המעיין בגשמים הסובבים את הארץ המגידים ומספרים כבוד אל תמיד אשר שם השמש והירח והככבים הנמשלים אל הזהב הטוב והבדולח וכל אבן שהם יקר וספיר. והנהר השני הוא גיחון הוא הכח המיוחד אל החכמה הטבעית המשתדלת בעבודת האדמה אשר קראוה החכמה הפחותה כמו שאמר הוא הסובב את כל ארץ כוש. והנהר השלישי חדקל ההולך קדמת אשור כי הוא חד וקל מכל הכחות הסכליות. וכבר נמצא זה הנהר מיוחד אל הנבואה כמו שכתבנו. והנהר הרביעי הוא פרת הוא הדעת הפילוסופי המתעסק באלהות אשר בו הטוב והרע כמו שנזכר ונקרא פרת לפי שרבים שתו ממנו ממה ששתו ממי חדקל ושכרו מיינו והשחיתו התעיבו עלילה והוא מה שכלנו בימים הראשונים ומה שרמה לנו עד הנה כי מיין זה העיון המחקרי שתו חכמינו גם שמריו שתו אנשינו עד אשר נפתה לב העם בכלל לגרש האמונה האלהיית מלבם ולהחליש בה כחם יותר מכל העמים אשר על פני האדמה אשר לאורני ראו אור בתחלה ועתה עינינו רואות וכלות כי לקנאה זו חברתי חבור קצר קראתיו חזות קשה בו סדרתי זאת התלונה על מכונתה בשנים עשר שערים ובעשירי מהם יחדתי ביחור זאת הפרשה והשלמתה על זה האופן. ואע"פ שנרמז הנה יבוקש משם כי הוא בעיני עקר כל מה שיאמר בה. וכמה העירו חכמינו ז"ל על זה בפירושם צוואה זו כמו שפירשוה באומרם. ויצו יי' אלהים אמר ר' לוי (ב"ר פ' ט"ז) שצוהו על ששה מצות. ויצו, על עבודת עכו"ם כמו דאת אמרת כי הואיל הלך אחרי צו (הושע ה׳:י״א). יי', זו ברכת השם כד"א ונוקב שם יי' (ויקרא כ"ד). אלהים. אלו הדיינין כד"א אלהים לא תקלל (שמות כ״ב:כ״ז). על האדם, זו שפיכת דמים כד"א שופך דם האדם (בראשית ט׳:ו׳). לאמר, זו גלוי עריות. כד"א לאמר הן ישלח איש את אשתו (ירמיהו ג׳:א׳). מכל עץ הגן, צוהו על הגזל. הנה שיאמרו בבירור שאין ענין זאת הצואה רק להזהירו מהמינות בדעות הנפסדות במהותו יתעלה והוא ענין הטוב הנמצא בעיון ההוא ולהרחיקו מהרע הנמצא בו מצד הכחישו בהשגחתו ית' כי על כן יזהירנו מכל הפעולות המגונות אשר ישמר האדם מהנה מיראת העונש והוא מבואר ויועיל זה הגלוי לשתובן כל הפרשה על זה הדרך. ומכל מקום לא אמנע מרמוז אל השלמת הדרך הנכון הזה בכל מה שיבא ודי בזה למה שכווננו אליו בזה השער ויבא אחריו מה שיורה על הסבה העצמית אשר בעבורה לא עמד אדם על מצותיו ולא נזהר באזהרותיו והיה מה שהיה ממנו ומזרעו אחריו כי הוא הראוי להודיע ולהודע:
שאל רבBookmarkShareCopy

דרוש חדושי הלבנה

זמין למנויי פרימיום בלבד