ישעיהו מ:כח מחשבת ישראל: האמונות והדעות, עקידת יצחק, חובות הלבבות ודרכה של תורה

הֲל֨וֹא יָדַ֜עְתָּ אִם־לֹ֣א שָׁמַ֗עְתָּ אֱלֹהֵ֨י עוֹלָ֤ם ׀ יְהוָה֙ בּוֹרֵא֙ קְצ֣וֹת הָאָ֔רֶץ לֹ֥א יִיעַ֖ף וְלֹ֣א יִיגָ֑ע אֵ֥ין חֵ֖קֶר לִתְבוּנָתֽוֹ׃

האמונות והדעות

ואומר, שאלהינו ית' הודיענו על ידי נביאיו שהוא אחד חי יכול חכם לא ידמה לו דבר ואין דומה ‏לפעליו. והעמידו לנו על זה האותות והמופתים, וקבלנוהו מהרה אל מה שיעלה לנו מן העיון. מה ‏שהוא אחד, כמו שאמר (דברים ו' כ"ז) שמע ישראל י"י אלהינו י"י אחד. ואמרו עוד (שם ל"ב ל"ט) ‏ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי וגומר, ואמרו (שם ל"ב י"ב) י"י בדד ינחנו ואין עמו אל ‏נכר. ומה שהוא חי אמרו (שם ה' נ"ג) כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש ‏וגומר. ואמרו (ירמיה י' י') וי"י אלהים אמת הוא אלהים חיים ומלך עולם. ומה שהוא יכול, אמרו ‏‏(איוב מ"ב ב') ידעתי כי כל תוכל ולא יבצר ממך מזמה. ואמרו (דה"י א' כ"ט י"א) לך י"י הגדולה ‏והגבורה והתפארת והנצח וההוד וגומר. ומה הוא חכם, אמרו (איוב ט' ד') חכם לבב ואמיץ כח מי ‏הקשה אליו וישלם. ואמרו (ישעיה מ' כ"ח) אין חקר לתבונתו. ומה שאין דומה לו ולא לפעליו, אמרו ‏‏(תהלים פ"ו ח') אין כמוך באלהים י"י ואין כמעשיך. ואחר ששמענו אלה החמשה ענינים מספרי ‏הנביאים, התעסקנו לקיימם מדרך העיון, ומצאנום כן, ומצאנו עמו בטול כל טענה שיטעון עלינו כל ‏מי שחולק עלינו על דבר מהם, והם אינם משתדלים בזה כי אם משני פנים אין להם שלישי אחד ‏מהם הקשתו על הברואים. והשניים שהוא תופש אותנו בכל מלה שנתארהו בה, וכל מלה שנכתבה ‏בהגשמת המלה, לא בהעברתה. וכאשר תתישב לנו הידיעה הזאת נבאר זה ביכולת הבורא ‏ואמצתו:
שאל רבBookmarkShareCopy

עקידת יצחק

*תוכן כוונתו בקוצר הוא, תחילה הניח ליסוד מוסד, כי כמו שיתנגד רעיון התגשם הי"ת אל אמיתת גדר עצמותו האלהית, כן יתנגד רעיון עשותו עול חלילה לזולתו, לשלימותו הבלתי בעלת תכלית, וע"ז רומז מאה"כ "כי ה' אלהיכם וכו' האל הגדול וכו' אשר לא ישא פנים וכו'." ואח"כ אמר, כי א"כ הדבר, יקשה עלינו להבין מדוע הבטיח לבני אדם אחר המבול שלא יוסיף עוד לקלל וכו' כי אחרי שהי"ת לא ישתנה לעולם, א"כ יקשה אחת משתי אלה, אם עונש בני אדם בכלל מתנגד לצדקתו מדוע הענישם כן תחילה, ואם איני מתנגד, מדוע הבטיחם שלא יענישם כן לעולם וע"ז השיב הרב ז"ל באמרו, שאף שמצמות וצדקת הי"ת לא תשתנה לעולם בבחינת עצמותם, בכל זאת לפי השתנות המקבלים ישתנו פעולותיו, וע"כ רק לפני המבול בהשחית כל בשר את דרכו על הארץ בכלל, הי' גם ענשם הכללי להחבידם לצמיתות, מסכים אל משפטו הצדק, אפס אחר המבול אשר מצד אחד השאיר אחריו רושם חזק בלב כל אדם להשביע בקרבם, תכונה נפשית יותר טובה ומוסרית מבראשונה, עד שלא יוכלו עוד לשוב לכסלה בדרך כלל כלפנים, ומצד אחר הי' תולדות כל בני אדם אחר המבול מג' בני נח אשר היו שונים מאד במרותם ואיכותם הנפשית כמש"כ למעל', ומזאת נסיבה כי גם בניהם יתפרדו תמיד בכל הזמנים והמקומות לג' ראשים, בעלי טבעים ותכונות שונות אשר יתכוונו תמיד בעבור זה גם לתכליות שונות, עד שאין עוד באפשרותם להתחבר יחד ולהיות לאגודה אחת להרע באופן כללי כמו קודם המבול, אשר יחדיו נאלחו, ואין עושה טוב אין גם אחד, ועל שנוי טבעם זה לטובה אחר המבול, אה"כ ד"מ "וירח ה' את ריח הניחוח," וע"כ אמר אל לבו "לא אוסיף עוד לקלל וכו'." וע"ז מורה לדעתו גם אות הקשת, כי כמו שאין אפשרות להראותו בענן, רק בהיות חלק אחד מהאויר צח וחלקו האחר שכנגדו מעונן (אשר ע"כ אחז"ל בשבח רשב"י וריב"ל ושאר חסידים [אשר בזכותם גושמה כל הארץ תמיד, מבלי היות חלקה אחת אשר לא תמטר אליה] "כי לא נראת' קשת בימיהם") כן יהי' תמיד, מזמן המבול והלאה מאז החלו בני אדם להטיב דרכיהם כמשכ"ל, קדרות שכל בני אדם, וחשכת בערותם המוסרית רק בחלק פרטי מהעולם, כמו שנמצא אח"כ בסדום ובנותיה ודומיהן, לא בכלל העולם, לחייב כבראשונ' ע"י זה גם העונש הכללי במבול מים או שאר מקרים כאלה המשחיתים כל הארץ, וע"ז רומז גם מאה"כ "כי מי נח זאת לי וכו'," שהכוונה כי מעתה ברית כרותה למין האנושי, ואף כי לאומה הישראלית, שלא ישחיתו עוד דרכם בדרך כללי בעבור זכרם תמיד עונש המבול אשר הי' בדרך נסיי ויוצא ממנהג הטבע ושומם תמיד על לב הנשים והמופתים שנעשו בארץ, ויהי להפך, כי האמונ' האמיתית וההליכ' בדרכי הי"ת תהיינה נמצאות תמיד עלי ארץ לפחות בקצת יחידי סגולה זעיר שם זעיר שם, ע"כ כמו שנשבע לבלתי הביא עוד מי מבול נשבע ג"כ שלא לקצוף ולגעור עוד לעולם, כי בהסרת הסבה, והיא ההשחתה הכללית בבחינה מוסרית, יושר מעצמו ע"פ משפטי הצדק גם המסובב, והוא העונש הכללי על ידי המבול ודומיהו, וקצפו התמידי. ובעבור היות הקשת האות המעיר כל משכיל להחזיק בתמותי, ולהשאר תמיד על טבע אנושתו לבלתי השחית דרכו לצמיתות כאנשי דור המבול. אמרו חז"ל כל שלא חס על כבוד קונו, ראוי לו שלא נברא זה המסתכל בקשת," ר"ל אם אינו חס על כבוד קונו אף שהוא מסתכל בקשת המזכירו תמיד בחובת האדם ותעודתו עלי ארץ, ובכל זאת סר כולו ואין צד טוב בדרכיו הבלתי מכוסה בענן השכלות והבערות ובעב החטא והעון נח לו שלא נברא, כי העדר איש כמוהו הנפסד לצמיתות בבחינה מוסרית טוב ממציאותו. כמי שלא יתואר האל ית' בשהוא יכול להתגשם או לברוא כמותי כי לא יסבלהו כלל ענין אלהותו כן לא יתואר בשהוא יכול לעשות עושק ונלוז לשום נמצא מנמצאיו כי לא יסבלהו חק שלמותו. כי כמו שהענין הראשון יהיה סותר ומכחיש טבע האלהות כן הענין השני יהיה סותר ומבטל חק השלמות. הוא מה שביארו אדון הנביאים בשלמות באומרו כי ה' אלהיכם היא אלהי האלהים ואדוני האדונים האל הגדול הגבור והנורא אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד עושה משפט גר יתום כו' (דברים י'). יורה כי כמו שמאמתת עצמיותו שהוא היותו ית' ה' אלהיכם יחוייב להיות אלהי האלהים ירצה סבת הסבות כלם מה שכבר נתבאר שזה א"א שיהיה גשם ולא כח בו וא"כ נמנע בחקו להתגשם על כן יחוייב משם שהוא אדוני האדונים. אשר זה מה שיקיים הנמנע להיות אחר כמותו ושוה לו. כן מהיותו ית' בעל שלמיות אשר יזכר קצתן באומרו האל הגדול הגבור והנורא חוייב שלא ישא פנים ולא יקח שוחד לעשות שום עול בהנהגתו העליונה אבל הוא עושה משפט גר יתום ואלמנה בלי שום נטיה מהיושר כלל. וזהו חוזק מאמרו של אברהם אבינו חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע והיה וכו' (בראשית י"ח). כמו שיתבאר במקומו ב"ה כי ידע כי הוא נמנע מנד חק שלמותו. ולזה נמשך איוב באומרו חלילה לאל מרשע ושדי מעול (איוב ל״ד:י׳). והוא מאמר ירמיהו באומרו צדיק אתה ה' כי אריב אליך אך משפטים אדבר אותך מדוע כו' (ירמיהו י״ב:א׳). יאמר שהוא יניח צדקתו ויושרו ליסוד מונח וקיים אמנם שהוא שואל כתלמיד לדעת דרכיו בהם. וזה הדרוש מהצדק והרחקת העול יתבאר עוד אצל קושי לב פרעה שער ל"ו ב"ה. והנה כמו שהיה העול המסולק והמרוחק ממנו ית' הוא אשר יוכלל בצדיק ורע לו רשע וטוב לו להיותו עול מפורסם אשר צעקו ממנו שלמים וכן רבים כן לא יתואר הוא יתב' בשימנע משום נמצא כל אותו הטוב שאפשר לקבל מאתו ית' ואפילו על צד החסד הגמור כי אחר שיש ספק בידו לעשות הנה אם יגרע טוב ממנו הלא יהיה הכילות בחוקו ית' חלילה. ולזה אמר המשורר צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו (תהלים קמ"ה). ירצה עם שהוא ית' הניח מדת הדין לנהוג בו העולם אלו עם אלו עם כל זה בכל מעשיו אשר יעשה הוא עמם הוא מחזיק במדת החסידות לעשות עם כל נמצא ונמצא לפנים משורת הדין בכל מה שיוכל לקבל מן הטוב כפי טבעו וחוקו ולכן השואלין למה לא עשה מהנמלה נשר או מהנשר גמל וכיוצא הנה הנם כשואלים למה לא עשה מרגל האדם ראש או מהשער עינים כי כלם יחד יבערו ויכסלו כי הוא ית' חנן לכל בריה ובריה הצורה היותר שלמה שהיה אפשר לקבל בחוקה וזה צודק אפילו ביותר חסרה והוא מאמר הנביא באומרו הלא ידעת אם לא שמעת אלהי עולם ה' בורא קצות הארץ לא ייעף ולא ייגע אין חקר לתבונתו נותן ליעף כח כו' (ישעיהו מ׳:כ״ח-כ״ט) כמו שכתבנו בשער ג' ויבא שלמותו בפרשת שמיני שער ס'. וכן הוא בהטבת האנשים אם להיטיב אותם במדת החסד יותר ממה שהם זכאין בו או להאריך להם כל מה שיסבול טבע העון ההוא או החוטא בו הכל הוא בא ונמשך ממידת החסידות אשר לא סרה מחק אלהותו ית' ולא תסור לעולם וכמו שפירשו הוא ית' ע"י הנביא ירמיהו לוא אפיל פני בכם כי חסיד אני נאם ה' לא אטור לעולם (ירמיהו ג׳:י״ב). ומה נאריך עוד בראיות ושלש עשרה מדותיו יוכיחו. ועתה הנה מכל זה יצאו לנו שאלות חזקות במה שיכללהו זה החלק מהספור אשר אנו בביאורו מענין קרבן נח והריחו אותו וההבטחות הבאות בעבורו שלא להוסיף עוד לקלל את האדמה כאשר עשה ובברית הקשת הבא על זה לאות ברית כמו שאסדר אותם בזו אחר זו עם שאר הספקות אשר ראוי לעורר על הבנת הכתובים כדרכנו. האמנה כי מה שראוי שיאמר במאמר ומוראכם וחתכם עם הפסוקים הנמשכים אליו איחד אותו לשער מיוחד אחרי זה כמו שייעדתי אותו בשער הג' מאמר ח' כי הוא ענין נכבד מאד ראוי להחשב בפני עצמו:
שאל רבBookmarkShareCopy

עקידת יצחק

ולזה אני אומר שהכוונ' להם בזה מה שאמרנו מהראות צורך העשר' מאמרות בבריאת העולם. כי על ידם ישאר מציאות לפעולות הבחיריות אשר להם ימשכו השכר והעונש כמו שאבאר. ותחלה אומר, ואם שאין עיקר הדרוש תלוי בזה. כי המשנה הזאת לדעתי היא מיוסדת על ההיא דפרקי רבי אליעזר ודפסיקתא. שהם מונין אלו הי' מאמרות, מאמרו' ממש מויאמר אלהים יהי אור עד סוף כל המאמרות הנזכרים בפרשת הבריאה קודם ויכלו. להוציא מדעת המונה בכללם ויאמר אלהים לא טוב היות האדם וכו'. מפני שהוא אחר ויכלו. וגם מפני שהוא דבר נכלל במאמר הח' בלי ספק. כי זה הדרך מהמספר הוא הראוי והנאות מצד טבע המאמרות עצמן כמו שיבא. ואפילו שנודה כי באומר בראשית ברא וכו' להורות סדר הבריאה בא כמ"ש הרמב"ן ז"ל ושרמז שם אל שני מיני ההיולי אשר נעשו מהם אחר כך עליונים ותחתונים כנזכר בפירושיו. הנה אין לומר כי העשר' מאמרות הללו נאמרו אלא על הנמצאות המורגשות שיש להם ממש בעצמותם אחר שנעשו מההיולי ההוא הנברא מהאפס המוחלט ולא אחד בהם שיאמר על החמר הראשון אחר שהחמר ההוא אינו דבר נמצא לא בפועל ולא בכח. אבל שמוהו ממוצע בין הכח ובין הפועל. ישיגהו הכח לקבל הצורות בזו אחר זו כמו שכתב החוקר בראשון מהשמע. וכבר נראה שהסכים עמו הנביא בתאר אותו בזה התאר עצמו. וזה, כי אחר שאמר הלא ידעת אם לא שמעת אלדי עולם כו' (ישעיהו מ׳:כ״ח). הזכיר תחלת הבריא' והוא ההיולי הזה שאמרנו וענין משך ההויות ממנו. ואמר נותן ליעף כח וכו' (שם) *וקרא להיולי יעף, ר"ל שאל יחשוב איש שהחמר הראשון הנקרא הילי. והנברא תחלה לדעת החוקרים היה זמן מה לבדו, עצם בפני עצמו, עד שנוכל לייחס אליו מציאות וממש, כי אם מידי צאתו להויה קבל מיד הצורה היסודית וכן אמר ארסטו, כי חומר הילי איננו עצם ואין לו איכות וכמות: והוא לפי זה רק כעין רעיון מחשבי להורות על המעמד הממוצע בין הוית העולם בכח להיותו בפועל ולדעת הרב קראו הכ' בעבור זה ג"כ בשם עיף. וקרא להיולי יעף למה שהוא חלוש המציאות מאד כיון שהוא לא נמצא לא בכח ולא בפועל. ואמר שהוא יתברך נותן בו הכח לקבל הצורה הראשונ' היסודית והוא התהלת ההכנ'. שעליה אמר הפילוסוף ישיגהו הכח לקבל הצורות. והצורה היסודית הזאת עם שכבר יש לה מציאות וממש בעצמו עדיין לא תתחזק להרבות ההווייות ממנה. עד שיתרכבו היסודות אלו באלו ויתהוו מהם אלו הנמצאות הרביות. ועל זה אמר (שם) ולאין אונים עצמה ירבה. ירצה על ידי תנועת הגרמים השמימיים כמו שמוזכר שם. או ירצה שאפילו לאין אונים כזה שאיני מקבל מהמציאות כי אם הענין הממוצע ההוא, עצמה ירבה, כי הוא לו הדבר היותר עצם שאפשר לו לקבל באשר הוא שם. ולא נמנע מקבל מהשלמות חלק גדול מזה ללאות הפועל או לכולותו או סכלותו כמו שהקדים לומר (שם) אלהי עולה ה' בורא קצות הארץ כו' כמו שיבא ביאורו בפרשת שמיני שער ס' ב"ה. ואיך שיהיה הדבר שהוא על זה התואר מחולשת המציאות. איננו ראוי להקרא לא עצם ולא מקרה ולא שום נמצא מהנמצאות שנגזר עליו שם מאמר מהמאמרות האלו. שענין המאמר הוא טבע קיים ומציאות מתמיד שנמצא בדבר מורגש שנאמר עליו מאמר הש"י. וכ"ש שאין שום צד ליחד מאמר אחד אל היולי העליונים והתחתונים יחד בשום אופן:
שאל רבBookmarkShareCopy