הִתְנַעֲרִ֧י מֵעָפָ֛ר ק֥וּמִי שְּׁבִ֖י יְרֽוּשָׁלִָ֑ם התפתחו [הִֽתְפַּתְּחִי֙] מוֹסְרֵ֣י צַוָּארֵ֔ךְ שְׁבִיָּ֖ה בַּת־צִיּֽוֹן׃ (ס)
דרשות אל עמי
"ובא לציון גואל" שלא חדלנו להגיד מחורבן בית המקדש עד היום הזה, זוהי תחית המתים שלה. הננו מאמינים, שלא לעולם נהיה בגדר נשמות דאזלין ערטילאין ונרחף רק בעולמות העליונים, ועוד יבוא היום ואע"פ שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא שנשמע את קול ד' המכריז מסוף העולם ועד סופו: "עורי עורי, לבשי עזך ציון, לבשי בגדי תפארתך ירושלים עיר הקודש, התנערי מעפר קומי שבי ירושלים התפתחי מוסרי צוארך שביה בת ציון" (ישעיה נב, ב).
מאמר הדור
יד ד' נטויה לנו בזה, אנו רואים כי בעומק הנפש נתרפאה כמעט כנסת ישראל בחלק רשום מתחלואיה המוסריים, אשר חלו בה עונות ראשונים. כור ברזל מצרף ומטהר היה לה הגלות הארוך האיום והנורא, עם כל יסוריו הנוראים "כאש מצרף וכבורית מכבסים", הדוחק האיום והצרות העוברות כל גבול כח אנושי, ביותר אלה שבימים האחרונים, היו חבלים מלאי אש צרבת, אשר לבנו מרקו וטהרו, רככו וצרפו את לב האבן, "המלח ממתקת את הבשר ויסורין ממרקין כל גופו של אדם". כמשפט האדם כן משפט האומה, היא נתמרקה ונזדככה, הלב הוא לב חדש וטהור, הכליות הנן נכונות לכל מרום, נשגב וקדוש. שם דבר לא יצא אמנם אל הפועל, ההוצאה מן הכח אל הפועל, מה שהוא צפון בלב האומה ובכחותיה הגנוזים, זאת היא עבודת חכמי הדור, צדיקים, גאונים, דרשנים, חכמים וסופרים, ועליהם יתוספו לדור דורים ביתר מעלה, משוררים, ברוח ד' על עמו, חוזים, נביאים, גבורים לפי ההתעלות העתידה במעלה אחר מעלה, "התנערי מעפר קומי שבי ירושלם".