ישעיהו נב:יג מחשבת ישראל: עקידת יצחק, הכוזרי, גן נעול ונפש החיים

הִנֵּ֥ה יַשְׂכִּ֖יל עַבְדִּ֑י יָר֧וּם וְנִשָּׂ֛א וְגָבַ֖הּ מְאֹֽד׃

עקידת יצחק

ובמדרש (תנחומא סוף פ' ויגש) כל מה שאירע ליוסף אירע לציון. ביוסף כתיב וישראל אהב את יוסף. ובציון אוהב ה' שערי ציון (תהלים פ"ז). ביוסף כתיב וישנאו אותו. ובציון נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה (ירמיהו י״ב:ח׳). ביוסף והנה אנחנו מאלמים וכו' בציון נושא אלומותיו (תהלים קכ"ו). ביוסף המלוך כו' ביוסף ויחלום כו' ביוסף להשתחוות לך ארצה. בציון אפים ארץ ישתחוו לך כו' (ישעיהו מ״ט:כ״ג). ביוסף ויפשיטו את יוסף כו'. בציון והפשיטוך את בגדיך (יחזקאל כ״ג:כ״ו): וכתבו שם מאלה הדמיונים הרבה וקצרתי למה שלא היתה הכוונה בזכרונו רק להודיע שכבר נדרש על זה הענין לחכמי ההגדה מלפנים גם שמו את שני השבטים משל בגוים. ומעתה אין כל חדש: יוסף בן שבע עשרה שנה היה רועה כו'. כך היה מעשה לתולדותם בכלל כי בזמן נערותן ובתחלת לכתם אחריו במדבר היו רועים שם קרוב לגבול אחיהם בני עשו ושם קבלו התורה שנאמר (דברים ל״ג:ב׳) וזרח משעיר למו. ובזה הביא דבת כל שאר האומות רעה אל אביהם שבשמים שחזר עליהם ולא קבלו כמו שדרשו ז"ל (ע"א ב':) על ה' מסיני בא אבל ישראל שעמדו על הר סיני היו אהובים לפניו שנאמר (הושע י״א:א׳) כי נער ישראל ואוהבהו וממצרים קראתי לבני. זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך כו' (ירמיה ב') הוא מה שנאמר וישראל אהב את יוסף מכל בניו כו'. ולו מסר מסורות התורה והחכמה ועשה לו כתונת פסים כי בחר לו לעם סגולה לעשית לפניו משכן וכלי שרת ובגדי כהונה ולעמוד כהן לשרת בכתנת בד קדש בעבודת יום הכפורים: ויראו אחיו כו' וישנאו אותו הוא עצמו מה שאמרו ז"ל (שבת פ"ט:) למה נקרא שמו סיני שבו ירדה שנאה לאומות העולם כי סבת כל שנאתן עלינו הוא התורה והמצות שנתנו לנו שם וכמה שאמר משה (במדבר ל״א:ג׳) לתת נקמת ה' במדין על פי חז"ל (תנחומא פ' מטות): ולא יכלו דברו לשלום. על דרך שאמר המשורר (תהילים ל״ה:כ׳) כי לא שלום ידברו, רבת שכנה לה נפשי עם שונא שלום כו' (שם ק"כ): ויחלום יוסף כו'. החלום אחד מששים בנבואה (ברכות נ"ז:) וירמוז שבזמן נערותם ובהמשך חוזק אהבת אביהם היתה יד ה' תמיד על נביאיהם והנבואה היתה מצוי בהם וחזון נפרץ בשרידיהם ואז יהיו נביאיהם הראשונים והם משה ואהרן ויהושע והזקנים אשר האריכו ימים אחריו אשר התנבאו בהצלחותיהם הראשונות הרמוזות באומרו והנה אנחנו מאלמים אלומים כו'. שהכוונה שיעשו ויצליחו על כל האומות אשר ישמעו את שמעם וישתחוו להם איש ממקומו וכן היה הענין כל זמנם עד המשך ימי דוד ושלמה עד שהיה דבר קשה בעיני האומות ומלכיהם לאמר המלוך ימלוך עלינו אם משול כו' כמו שעשו העמלקי והכנעני ואדום וסיחון ועוג וכל מלכי כנען ויוסיפו שנאה יום יום. ויחלום עוד חלום אחר כו'. ירמוז בזה הנבואות האחרונות הקיימות אשר אין להם הפסק כי לזה בא חלומו על הנמצאים הנכבדים הקיימים ואמר והנה השמש והירח ואחד עשר ככבים כו'. והוא סוף הישועות וההצלחות כלם אשר עליו נאמר (צפניה ג׳:ט׳) כי אז אהפוך על עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה' וכו' כי המאורות הגדולות שהם רמז למלכות אדום וישמעאל שהאחד מונה לשמש והאחד מונה לירח וכל י"א מזלות שהם ממשלות כל האומות זולת מזל ישראל הם משתחוים וכורעים לפניו והוא מאמר הנביא בעצמו (ישעיה כ"ד) וחפרה הלבנה ובושה החמה כו'. ועל הממשלה הגדולה הזאת אשר תהיה אז לאומה הנבחרת ואת דוד מלכם *אחז"ל מי אתה הר הגדול, זה משיח וכו' תחלה דחה הרב פי' בן בונט שאמר שר"ל שמשיח יהי' גדול מדרבנן (הנקראים בעבור עשותם פה עלי ארץ רצון הי"ת ופקודתו בשם מלאכי שרת) במעלת העיון, וממשה בסיפוק צרכי עמו, ומאברהם בנדבת לבו, על זה אמר הרב והמאמרים פחות יאמנו מהפעולות, ר"ל כי כל התוארים הנאמרים מאיש ידוע צריכים עכ"פ שיאמנו ע"י פעולותיו, והמשל בזה כי לא נוכל לקרוא איש ידוע, גבור, עניו או נדיב, אם לא הראה לנו כבר בפעולותיו שיש לו כל המדות הטובות האלה, וא"כ אחרי שלא נמצא מפורש בכתובים שיפעול פעולות אלה איך נאמר שהכ' רומז ע"ז, ע"כ פי' הרב המדרש הזה, כי רומז על האומה הישראלית בכלל, אשר באחרית הימים בימי המשיח ועל ידו תרום ותגבה על כל שאר העמים, בג' מעלות היותר יקרות והם האמונ' האמיתית, השגת התורה האלקית, והצלחת' המדינית, כי שלש אלה כבר היו לה מתחל', מדת האמונה בד' כמאה"כ "ויאמן העם" "ויאמינו בד' ובמשה עבדו" וזאת היתה להם למורשה מאברהם ראש המאמינים, כמו שאמר "הרימותי ידי וכו'" שהרא' בו אמונתו ובטחונו בד' ומאסו כל קניני הזמן אם לא מיד עליון יהיו לי למנה, אשר ע"כ לא רצה לקחת מאומה מהון ועושר ורכוש מלך סדום, ובימי המשיח תגדל עוד מדת אמונתם, כי תחת אשר בתחלה נמול רק ע"פ מצות הי"ת לאברהם בשר ערלתם, להכחיש בזה תאותם ולעשותם עי"ז יותר מוכשרים לבטוח בד' בכל מצבי ועניני חייהם, כי לפי קוטן התאוה והחמד' לקניני העולם באדם המאמין בד', כן יגדל בטחונו בו, עתה באחרית הימים, ימול ד' לבבם, ויברא להם לב טהור בלי שום אמצעי , אשר הוא יותר שלם ממה שיעשה רק ע"י אמצעי , ואף כי ע"י אמצעים רבים, וכן המדה השנית שהיא קבלת התורה והשגתם האמיתית שהית' להם בתחלה ע"י משה שלמד אותם והורה להם את הדרך ילכו בה, תהי' להם אז ג"כ בלי אמצעי, כי הי"ת בעצמו יאיר עיניהם בתורתו, כמאה"כ "נתתי תורתי בקרבם, ועל לבם אכתבנה," ותחת כי הצלחתם, המדינית והזמנית, היתה להם בתחל' לרוב רק ע"י כחות הטבע והמלאכים הנצבים עליהם בפקודת הי"ת להנהיגם, ורק לפעמים ולפי שעה יצאו בהצלחתם מגדר הטבע וסדור מערכת השמים, יהי' באחרית הימים רוב הצלחתם בעניניהם הכוללים והפרטיים יוצא חוץ לגדר וגבול הטבע כמאה"כ "הנני בורא שמים חדשים" ולהורות על השתלמות שלש מדות אלה בימי משיח אחז"ל על המשיח בעצמו אשר על ידו יסובבו כל אלה "ירום מאברהם ונשא ממשה, וגבה ממלאכי השרת." - אמרו חכמים ז"ל (תנחומא פ' תולדות) מי אתה הר הגדול (זכרי' ג') זה משיח ולמה נקרא שמו גדול שיהיה גדול מהאבות דכתיב (ישעיהו נ״ב:י״ג) הנה ישכיל עבדי ירום ונשא. ירום מאברהם, דכתיב ביה (בראשית י״ד:כ״ב) הרימותי ידי אל ה' אל עליון וכו'. ונשא ממשה. דכתיב ביה (במדבר י״א:י״ב) כי תאמר אלי שאהו בחיקיך וכו'. וגבה מאוד ממלאכי השרת, דכתיב בהו (יחזקאל א׳:י״ח) וגובה להם ויראה להם. והמאמרים פחות יאמנו מהפעולות כמו שכתב החוקר פרק א' מהי' מהמדות וזו תהיה תשובה כוללת לכל המאמרים. הנה כוונת המאמר עצמו היא רחוקה מאד מהענין ההוא כאשר תובן כראוי: וכבר ביאר אותו החכם ן' בונט ז"ל ואמר, מאן מלאכי השרת רבנן ופירוש שיגבה מהם במעלת העיון. וממשה בספוק הצרכים. ומאברהם. בנדיבות. ואין סמך לדבריו אלו לא מן הכתובים ולא מן הסברא כי הראוי שיוחס לכל אחד מהם הדבר שנתיחד אליו מצד התורה ופרסום ענינם וגם כי הכתוב האומר וגובה להם ויראה להם בצבא השמים ממש הוא מדבר אמנם המכוון מהם לפי דעתי להורות על הרוממות וההתנשאות והגובה שיהיו לאומה הזאת בזמן ההוא בכל אחת מהמעלות המפורסמות שנתעלו בהן מכל שאר האומות שהם ג' ראשים:
שאל רבBookmarkShareCopy

עקידת יצחק

אמנם מלך המשיח הוא עתיד להיות משנה או סגן למלכו של עולם להנהיג ההנהגה הזאת שאמרנו בתמידות כמו שנתבאר מהנבואות ובפרט בסוף נבואות של ישעיהו כי על כן אמרו שילבש עטרה שלו וכמו שאמר (תנחומ' פ' תולדות) על הענין הזה עצמו (ישעיהו נ״ב:י״ג) ונשא וגבה מאד ממלאכי השרת כמו שביארנו שער כ"ח. הנה שכל אלו השלמים והדומים להם כלם תורה ממשלתם על היותה בידם לצורך עצמם ולכבוד מעלתם לפי ששלמותם בחותמם זכין להם שלא כמנהג מלכי בשר ודם. אמנם כשהיתה הממשלה והרדיה בענין עבדות ושירות בעניינם מה נאמר (שם י') הוי אשור שבט אפי וגו' בגוי חנף וגו' והוא לא כן ידמה וגו' עד סוף הפרשה שנא' והי' כי יבצע וגו' היתפאר הגרזן על החוצב בו היתגדל המשור על מניפו כהניף שבט את מרימיו כהרים מטה לא עץ. הנה הכלי ביד הפועל בו ישנו על שני פנים. או הוא כלי מת יניעהו הפועל כגרזן וזולתו מכלי האומנות או הוא כלי חי יניע עצמו ואת מניעו כשבט המלך ומטה השררה אשר ביד אחד מעבדיו. ולזה אמר היתפאר האיש אשר הוא כגרזן ביד החוצב בו או כמשור ביד מניפו שהם כלי' מתים כשיאמר שהוא מניף עצמו כהניף שבט שהוא הכלי החי שלא לבד הוא מניף את עצמו כי גם את מרימיו. ולהשלים הבאור אמר כהרים מטה לא עץ כי המטה מצד שהוא מטה הוא מרים את מרימיו לא מצד שהוא עץ והי' לו לידע כי הוא בידי כעץ והיכולת אשר בידו הוא המטה ואין לו להתפאר על המטה הזה אבל המטה יתפאר עליו. מ"מ הנה נתבאר זה המאמר על נכון לפי כוונתנו ואיך שיהיה מכוונתם ז"ל בו הנה הוא מבואר בכל העניינים האלו כי האל יתברך נתן סדרי המערכות כלן מדרך תחת כפות רגלי האנשים השלמים לרדות בהם כפי מה שיאות אל הנהגתם השלמה הנוהגת לפי כשרון המעשים וחלופו. ואולם לפי שכבר יתעורר ממציאות אלו האותות בלב האנשים דבר בליעל יצוק בו לאמר שכיון שאלו הנמצאות בין זה ובין זה נמצאו מתחלפים ומשתני' בענינם פעם יתנהגו על ענין אחד פעם בחלופו או הפכו והנה א"כ תועלת קיום טבע המציאות המורה על אמתת המציאות המנהיג העליון כבר חלף הלך לו והנה שבה דעת אפיקורוס האומר בהזדמן, במקומ' ונחלשה בידנו אמתת מציאות האלהי והיה ההפסד באלו האותות יותר על השבח. הנה לזה היה מאתו יתברך שלא יהיו אלו העניינים היוצאים מההקש הטבעי כי אם על פי נביא המפורסם המייעד הדבר ההוא והמגלה צרכו ותכליתו הגדול לפי שעתו. כמו שנתפרסם הענין מהאותות והמופתים אשר נעשו ע"י רבן של נביאים ומשם ואילך בכל זולתו מה? כי זה מה שירחיק מאד טבע ההזדמן כמו שכתבנו בשער ההוא הראשון. כי אז בהיות הענין על זה האופן כבר ימצאו שני סדורים נכונים ונאותים לפי שני העניינים הנמצאים במציאות. האחד הטבע הפשוט הנברא במדת הדין שנוהג בתמידות על טבעו מדה אחת לכל האנשים והזמנים והשני אשר נמצא במדת החסד והוא טבע חכם המבחין בין צדיק לרשע ובין עובד אלהים לאשר לא עבדו כי על שניהם נאמר (תהילים ק״ח:ה׳) כי גדול מעל שמים חסדך ועד שחקים אמתך כמו שכתבנו אמתת זה הענין ושלמותו בשער ט"ו הנזכר. והנה הוא מבואר שאין שום מעמד באלו הענינים להפקד ההזדמנות בשום מקום. אבל כמו שהסדר הראשון הוא מורה על אמיתת מציאותו יתברך כפי מה שאמרנו כן הסדר השני המעולה על שם כבוד מלכותו רצוני היות כל מה שנעשה מהמניאות כלו ומהענינים המתחדשים מהם תמיד לא על דרך חיוב כמו שאמרו האומרים בקדמות עד שכבר יהיה לו ולמציאותו בהם צורך או קצת צורך כפי מה שאמרנו אלא שהכל בראו לפי רצונו ונדבה חכמתו לפי תועלת הנמצאים לבד. וכבר יהיה זה השבח השני כולל הענין הראשון וגדול ממנו להפליא:
שאל רבBookmarkShareCopy

עקידת יצחק

ואני שמעתי מאחד מחכמי פלוסופי עמנו ומחשוביהם (הוא ר' אברהם בן ר' שם טוב ברב"ג בספרו דרך אמונה מאמר ב' שער ז') שהיה מחטיא מאד האומר כי משה חטא בשום פנים כי הוא היה רואה שאם הונח כן תפול התורה בכללה וזה משפטו יסוד מוסד אצלינו שתורתנו האלהית היא שלימה בכל מיני השלמות עד שתכלול כל מצוה וכל מניעה שאפשר לזכות ולחטוא בהנה עליה אין להוסיף וממנה אין לגרוע. והנה שלימותה וכללותה על זה האופן יחייבו שיהיה בטבע האפשר שיצא איש אחד אל המציאות שיקיים אותה בכללה ושלא יחטא בה כלל שאם היה נמנע להיות איש שלא יחטא כבר יהיה האדם חוטא בהכרח ואיש כזה אינו ראוי ליענש אבל יהיה איפשר. ולא עוד אלא שחוייב היותו נמצא שאם לא כן יהיה גם כן שלמות זאת התורה על זה האופן לריק. והנה אם נודה שמשה חטא בה הנה כבר יקרה בטל מהנחתנו המצא זה האיש והוא שהאיש ההוא המונח נמצא על זה תתאר מהשלימות יהיה יותר שלם ממשה ומזה חוייב שתנתן על ידו תורה יותר שלימה כי הנבואה תוקש אל הנביא אשר תושפע עליו וכבר שמנוה היותר שלימה שאפשר והנמשך ממנו הוא בטל. ולזה נאמר בהקש החלוף אם הונח שחטא הנה אם כן לא היתה תורתו שלמה אבל תורתו היא שלימה בלי ספק אם כן הוא לא חטא. זו היא דרך ראיתו והוא מסתייע מהמאמר ההוא שזכרנו ראשונה שנאמר בו שמשה ואהרן קיימו את התורה כלה מאל"ף ועד תי"ו (שבת נ"ה.) כלומר שלא חטאו כלל והיה משתדל לבאר הכתובים המעידים על חטאתו בשיוסבו על כלל ישראל כענין חטא ישראל דעכן (יהושע ז') ומאמר עד אנה מאנתם לשמור מצותי (שמות ט״ז:כ״ח) וכיוצא ואמר שעונש מיתתם היה עונש לכלל ישראל לא להם כי על כן אמר לכן לא תביאו את הקהל הזה וגו' (במדבר כ׳:י״ב.) ולא אמר על כן לא תראו וגו'. עד כאן תרף כוונתו ודבריו כפי מה שנשארו בזכרוני. ואני הנה ראיתי שאין דבריו אלה קיימי' מפני שלשה תשובות. *האחד מצד שיתוף. וכו' ר"ל בעבור היות שם בטל או נמנע שם משותף המורה על ב' מיני בטל אלה, תעה החכם ר' אברהם הנ"ל להחליף ולהמיר אותם יחד, ולחשוב כי מה שהוא רק בטל נבואיי, הוא גם בטל טבעי ובנה על זה יסודות משפטו, האחד מצד שתוף שנפל בגבולי משפטו ומופתיו שלא נזהר ממנו. *והשנית מצד דבקות וכו', ר"ל מלבד שטעה החכם הזה בהקדמתו זאת, בשיתוף ב' מיני בטל אלה, טעה ג"כ במה שרצה להמשיך ולהקיש מהקדמתו זאת. כי גם אלו יונח כדבריו שימצא בזמן מן הזמנים איש שלם יותר ממשה, לא נמשך עוד מזה שרק ע"י השלם ההוא ולא ע"י משה היה ראוי שתנתן התורה, (עיין תוכן השער ובפנים הספר לקמן ד"ה אמנם התשובה השנית) ועפי"ז צריכים אנו לגרוס פה בדברי הרב ז"ל שאין דבריו קיימים מפני שתי תשובות ולא מפני שלש כמו שנדפס בטעות. והשנית מצד דבקות הקודם בנמשך מה שהיה ענין השתוף שכבר נשתתפו בשני מיני הבטל. הבטל אצל הטבע או הכזב אצל הנבואה שהאחד הוא מסוג המציאות וההעדר. והשני' מסוג האמת והשקר וביאור זה שאע"פ שיהיה אפשר לקום אחרי משה מי שלא יחטא וכשיונח נמצא לא יקרה מהנחתו בטל אצל הטבע מכל מקום כבר בא העדות הנבוא יי שלא יצא האפשרות ההוא אל הפועל ושהאדם היותר שלם שהיה או שיהיה הוא משה רבן של נביאים כמו שאמר והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה (שם י"ב) ולא קם נביא עוד בישראל כמשה וגו' (דברים ל״ד:י׳). ולא יתבטל בזה כח האפשרות הטבעי כמו אם ינבא הנביא שלא תפיל אשה בשנה זו או שגתים או שלא תולד נקבה ודאי יתקיים דברו בהשאיר האפשרות הטבע במציאותו. וכשיונחו נמצאים שני הענינים ההם בזמן ההוא לא יקרה בטל אצל המציאות אבל יקרה כזב אצל הדבור הנבואיי. וכמה נבואות באו מזה המין לכל נביא ונביא המיעד הדברים אשר ימשכו אשר על המין הזה נאמר עתה תראה היקרך דברי וגו' (במדבר י״א:כ״ג). *כי כאשר לא יקרה וכו', ר"ל גם העדר ומניעת היות בשר לאכול חודש ימים לשש מאות אלף רגלי במדבר ובארץ ציה, היא דבר מצוי על פי מהלך הטבע ובכל זאת אחרי שהי"ת אמר לו "בשר אתן להם," הוא נמנע נבואיי שלא יהיה להם בשר רב כזה, וכן היות חוטאים בקרב ישראל ויהודה גם באחרית הימים, או היות אז ג"כ אנשים הבונים בתים ולא ישבו בהם, או נוטעים כרמים ולא יאכלו פרייהם בעבור שימותו תחילה. כל זה הוא אפשרי טבעיי, ובכל זאת הוא בעל נבואיי עפ"י מאמר הי"ת ב"ימים ההם וגו'", ומאה"כ לא יהיה משם עול ימים לא יבנו ואחר ישב וכו'". כי כאשר לא יקרה יהיה הדבר היותר מנוי אצל הטבע אבל יקרה בטל אצל המאמר האלהי. והנה הנבואה אומרת בימים ההם ובעת ההיא נאם ה' יבוקש את עון ישראל ואיננו ואת חטאת יהודה ולא תמצאנה (ירמיהו נ׳:כ׳) והרי האדם הוא אפשר על החטא כמו שאמרנו. אמנם אם ימצאו החוטאים בימים ההם הנה יהיה האפשרי אצל טבעם אמנם יקרה הבטל אצל הנבואה וכן בכל כיוצא בזה לא יהיה עוד עול ימים לא יבנו ואחר ישב לא יטעו ואחר יאכל (ישעיהו ס״ה:כ״ב) ורבים כמו אלה שבכלם נתחייב להאמין מה שתייעד הנבואה באחד מחלקי אפשרותם בהשאיר האפשרות הטבעי על ענינו כמו שאמרנו. והנה כאשר נבדיל בשני מיני הבטל האלו יתבאר שתוף הענין ועלה בידנו כי משה רבינו אע"פ שחטא הוא היותר שלם שהעיד עליו הנבואה שיצא ושהוא עתיד לצאת אל המציאות ולזה נתנה התורה השלמה על ידו. והפלא ממה שקבל מהמאמר ההוא שמשה ואהרן לא חטאו כלל איך לא זכר שנאמר במשה בתחלת ענינו ויחר אף ה' במשה (שמות ד׳:כ״ד) ובסוף ויפגשהו ה' ויבקש המיתו (שם) ואם אין שם חטא חרון אף ומיתה למה וכן אמר כמה פעמים ויתעבר ה' וגומר (דברים ג'). גם בי התאנף יי' (שם א'). ויותר קשה מאהרן השכח מעשה העגל שנאמר ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא (שם ט') והוא מבואר שהקרבנות הראשונים בשמיני למלואים היו לו ולכל ישראל לכפרת עון העגל ועוד נאמר ותדבר מרים ואהרן במשה וגו' (במדבר י״ב:ט׳). ונאמר ויחר אף ה' בם וילך (שם). והוא עצמו אמר אשר נואלנו ואשר חטאנו (שם). סוף דבר שאין עקר להנחה הזאת וכמו שיבא. אמנם התשובה השנית שאף גם זאת שנודה שיצא אל המציאות איש אשר לא יחטא כלל הנה לא בעבור זה יחוייב הנמשך והוא שיהיה הוא יותר ראוי להנתן דת על ידו כל שכן שתהיה יותר שלמה שמן המבואר שלא כל הראוי לנבואה ינבא אם לא שיסכימו תנאים אחרים הכרחיים. וברוך בן נריה סופר עד בדבר לפי הרב המורה פרק ל"ג חלק ב' גם חז"ל מנו בתלמידיו של הללהזקן רבים שראוי שתשרה עניהם שכינה כמשה רבינו ורבי' שראוי שתעמוד להם חמה כיהושע אלא שאין הדור ראוי לכך (סוכה כ"ח.). והנה א"כ נאמר שהיה משה רבינו היותר שלם שנמצא בזמן מהזמנים אשר הביא הצורך וההכנה מכל הצדדים להנתן תורה מן השמים על ידו. וכבר הגידו החכמים ולא כחדו אפשרות הנותן טבע חכמה ומדע על יד איש גדול ממנו כמו שאמר בסוף ההצלחות (ישעיהו נ״ב:י״ג) ירום מאברהם ונשא ממשה וכו' (תנחומא פ' תולדות) כמו שכתבנו פירושו בשער כ"ח. וכבר דחה הראב"ע ז"ל סברת מי שאמר שלא יתכן שליח השם ממיר דברו כמו שנראה מפירושיו ז"ל (פ' חקת) ואנשי שקול הדעת אמרו שלא יתכן כשיהיה השליח מהשם ממיר דבר מהשם ואם הוא ממיר איך נאמין בתורתו גם אלה לא דברו נכונה כי אלו היה מחליף במצוה מיד היה נענש כי הנה נענש על דבר שאיננו מצוה לעולם ולא תורה לישראל ולא נעשה ברצון רק בשגגה בעבור שהכעיסוהו וכן אמר גם בי התאנף ה' בגללכם (דברים א׳:ל״ז). הנה שהזכיר זה הדעת ובטלו לפי שהשם יקבל שאע"פ שחטא הוא אמת ותורתו אמת. והנה כי מה שחויב מבלתי המצא איש שלא יחטא שיהא האדם חוטא בהכרח ושלכן אינו ראוי להענש הנה מזה לא יקרה בטול לכלל רק אם יקח לו המשפט החלקי לכולל. וזה כי היות האיש ואפילו היותר שלם שבמין חוטא בשום דבר מהדברים שכללה אותם שלמות התורה האלהית כאשר הניח הנה הוא מוכרח מצד טבעו וכמו שאמר כי אין צדיק בארץ וגו' (קהלת ז׳:כ׳). וכמו שאמרנו ראשונ'. אמנם כאשר יהיה על זה האופן מקלות החטא או משלמות התשובה ודאי לא יענש ולא יקרה מזה בטול. וכמו שאז"ל אני הוא קודם שיחטא האדם אני הוא לאחר שיחטא וישוב (ר"ה י"ז:). אמנם מזה לא יקובל שכל חוטא לא יענש כי אם האדם מוכרח לבלתי היותו אלהי לגמרי לא הוכרח להיותו מעמיק בחטא ומורגל בו וזה מבואר. והנה אחר שהמין הזה מהחטא עם שהוא אפשרי על האדם ימצא על המעט ועל הזרות מי שלא יחטא בו ולא עוד אלא שבא העדות הנביאיי שלא ימצא וכל שכן שהחטא מהמין הראשון הוא הכרחי אליו מצד טבעו. הנה מזה יתחייב היות המות הגופיי הכרחי על האדם וא"א זולתו *כמו שכ' הרב וכו' ר"ל כי שם כ' לתלמידו וז"ל "אבל המנעי מחבר דבר ממה שנודע לי עד שיהא אבדו באבדי אשר אי אפשר מבלעדו. "היה בעיני או נאה בחיקך ובחיק כל נבוך וכו'. כמו שכתב הרב המורה בהקדמת החלק הג' אמר עד שיהא אבדו באבדי אשר א"א מבלעדיו רמז אל זה הענין מהמות והכרחיותו אשר עליו נאמר כי ביום אכלך ממנו מות תמות (בראשית ב׳:י״ז):
שאל רבBookmarkShareCopy