ישעיהו נג:א מחשבת ישראל: מורה נבוכים

אמנם כלי התנועה המקומית המיוחדים לו ית׳ – כאמרו: ״הדום רגלי״, ״ואת מקום כפות רגלי״. ואמנם כלי המישוש המיוחסים לו – ״יד יי״, ״באצבע אלהים״, ״מעשה אצבעותיך״, ״ותשת עלי כפכה״, ״וזרוע יי על מי נגלתה״, ״ימינך יי״. ואמנם כלי הדיבור המיוחסים לו – ״פי יי דבר״, ״ויפתח שפתיו עמך״, ״קול יי בכח״, ״ולשונו כאש אוכלת״. ואמנם כלי ההרגשה המיוחסים לו – ״עיניו יחזו עפעפיו יבחנו בני אדם״, ״עיני יי משוטטות״, ״הטה יי אזנך ושמע״, ״קדחתם באפי״. ולא הושאלו לו מן האברים הפנימיים כי אם הלב, להיותו שם משותף. והוא שם השכל גם כן והוא התחלת חיי החי; כי אמרו: ״המו מעי לו״, ״המון מעיך״ רוצה בו גם כן הלב, כי ׳מעי׳ – שם יאמר בכלל ובפרט הוא שם הדקים בפרט ושם כל אבר פנימי בכלל – ויהיה גם כן שם הלב; והראיה עליו – אמרו: ״ותורתך בתוך מעי״ – דומה לאמרו: ׳בתוך לבי׳; ולזה אמר בזה ה׳פסוק׳ ׳המו מעי׳ ׳המון מעיך׳ – ו׳לשון המיה׳ אמנם בא בלב משאר האברים ״הומה לי לבי״. וכן לא הושאל לו הכתף להיותו כלי העתקה במפורסם ושהוא גם כן יגע בו הדבר הנעתק. וכל שכן שלא יושאלו לו כלי המזון כי אלו – גלויי החסרון בתחילת המחשבה.