ישעיהו נה:ג מחשבת ישראל: עקידת יצחק, דרוש ודרשות מהר''ל

במדרש (דברים רבה פרשת ד) רבנן אמרין אתה מוצא שיש מי ששומע והפסיד ויש מי ששומע ונשתכר , כיצד אדם הראשון שמע לאשתו והפסיד שנאמר כי שמעת לקול אשתך (בראשית ג') אברהם שמע לאשתו ונשתכר וישמע אברם לקול שרי (שם ט"ז). אמר הקב"ה מי ששמע לאשתו כך נשתכר מי ששמע לי על אחת כמה וכמה ושלמה ע"ה בא ופירשה ושומע לי ישכן בטח (משלי א') וכן ישעיהו אומר שמעו ותחי נפשכם (ישעיהו נ״ה:ג׳):

והנה לפי שזה עקר שכל השכר והעונש התוריי תלוי עליו היתה מהחכמ' האלהית לחתום זה הספר הרביעי שהוא כאלו הוא חתימת עצם התורה באלו הענינים המיוחדים שזכרנו ראשונ'. כי אחר שסדר המסעות אשר הלכו בהם במדבר הגדול והנורא ההוא שירמוז בם את כל הטובות אשר היטיב אותם כמו שיבא הפליג מאד בהזהיר והתרות אותם התראות גדולות ונאמנות על גורשם את גויי הארצות ההם מארצם ונחלתם עד בלי השאור להם שריד ופליט וגזם עוצם עונשם ופירשו באומרו והיה אשר תותירו מהם לשכים בעיניכם ולצנינים בצדכם וצררו אתכם וגו' והיה כאשר דמיתי לעשות להם אעשה לכם (במדבר ל״ג:נ״ו). והנה יהושע האריך מאד בזה ונתן טעמו כמו שיבא. והנה אחר הענינים האלו סמך משפט ערי המקלט ודיני רוצח וחומרותיו לדרוש מהסמיכות הדמיון אשר בין הענינים והוא להודיע כי הנה האזהר' וההתרא' על המעשה הוא אשר יחייב את האדם בדיני נפשות אלו בתכלית חומרותיהם כמו שהשגגות מה שיקלו אותם מהם. אמנם אנשי הדעת והתבונ' אין מחפצם ורצונם לטעון הסכלות וחסרון הדעת ממעשיהם כי להם ולפי ערכם יותר ראוי וקרוב לשמוע מתת הכסילים זבח או התנצלות לסכלותם. אמנם השומעים ובלתי נזהרים הנה חמורי התפיש' וגדולי האשמה כמו שאמרנו. והוא מה שאמרוהו באותו המאמר שזכרנו ראשונ' אתה מוצא יש מי ששמע והפסיד ויש מי ששמע ונשכר וכו' (ד"ר פ"ד). והכוונה כי ההשמעות האטשי הוא על שני פנים. האחד מה שישמע האדם אל הרצון המשולח בשיעור שיאטם אזנו משמוע לקול מוריו כלל. והב' מה שישמע אל הרצון השכלי ויסיר אזנו מנטות אחר השלוח. והנה ההשמעות הראשון הוא מה שיפסיד קודם כמו שקרה לאדם הראשון כששמע לקול אשתו והשמיט עצמו ממה שהתרה האל יתעלה בפניו באומרו כי ביום אכלך ממנו מות תמות (בראשית ב׳:י״ז-י״ח) והיה סבה לשגורש מעדן ונתקלל קללות הניגעות בכל ארבעת פנות מעשיו ועניניו אשר התנועה תנשא עליהם כשאמר לו כי שמעת לקול אשתך וגו' בזעת אפך וגו'. כמו שנתבאר יפה שם במקומו שער ט' וזהו באמת שלוח הרצון והתגברו על המצוה והאזהר'. אמנם כשיהיה האדם נשמע להתראותיו ואזהרותיו בהשמעות השכל כבר יהיה נשכר שכר הרבה מאד לפי שנצח עצת הרצון המשולח ותאוותיו כמו שהיה הענין נכר באברהם אבינו במה שנצח את רצונו וכבש רחמיו על ישמעאל בנו ושמע לקול שרה אשתו המדברת ברוח דעת ויראת יי' האומר גרש האמה הזאת ואת בנה וגו' (שם כ"א). כמו שהסכים האל יתעלה עמה לאמר כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה וגו' (שם). כי הענין הזה באמת הוא בהפך שמיעת קול חוה. ולזה כוונו באמרם ז"ל וישמע אברם לקול שרי אם שהוא כתוב בלקוחי סגר אלא שבקשו פסוק מלא ומצאוהו וכך הוא מפורש במאמר עצמו אמר רבי שמואל בר נחמני למה הדבר דומה למי שנולד לו בן נאה ראה אותו אסטרוליגוס וכו' (דברים רבה שם) כך ראתה שרה לישמעאל יוצא לתרבות רעה צווחה ואמרה גרש את האמה הזאת ואת בנה והרע לו נגלה עליו הקב"ה ואמר אל ירע בעיניך וגו'. ונשכר שקרא זרעו לשמו שנאמר כי ביצחק יקרא לך זרע אמר השם יתעלה מי ששמע לאשתו כך וכו'. זה חוזר לענין לקוחי הגר כי אף על פי שהיתה עצת שרה בהן ענין מסכים אל הרצון המשולח מכל מקום הנה אברהם לחסידותו ואהבתו עם אשתו אין ספק שהיה הדבר קשה אצלו ועם כל זה שמע לדבריה לצורך העמדת הזרע. ולזה אמר מי ששמע לאשתו רצוני במה שישתתף בו הרצון כך מי ששמע לעצם השכל המוחלט על אחת כמה וכמה וכל שכן השומע מפי הגבורה או מפי הנבוא' כמו שאמר שלמה ברוח קדשו וכן ביאר הענין ישעיהו בנבואתו הטו אזנכם ולכו אלי שמעו ותתי נפשכם (ישעיהו נ״ה:ג׳). ^*כי השמיעה וכו' ר"ל כי שורש "שמע" בלה"ק יש לו שלש הוראות, השמיעה הגופנית, ההבנה, וההאזנה והקבלה, והם מיוחסים לחלקי נפש האדם השונים, כי השמיעה הגופנית תיוחס רק לכח החיוני שלו, כמו שתיוחס גם לשאר בע"ח, וההבנה תיוחס לכח שכלי שלו, וההאזנה והקבלה רק לכח התעורר שלו, כי רק הוא מעורר את האדם לעשות או לחדול מעשות מה שיצוהו זולתו, ועל שלש אלה מיני השמיעה רומז מאמר (ישעיהו נ״ה:ג׳) "הטו אזניכם, ולכו אלי, שמעו ותחי נפשכם, ומאמר ירמיה שאמר בדרך כלל "שמעו דבר ה' בית יעקב." כי השמועה תיוחס אל כל חלקי הנפש שבאדם והם החיוני והמתעורר והשכלי. השמיעה לבד תתיחד אל החיוני וההבנה תתיחד אל השכלי. אמנם ההאזנ' והקבלה תתייחד אל המתעורר. ואל שלשתן כוון ירמיהו כשאמר בתחלת הנבואה שפירשנו למעלה שמעו דבר יי' בית יעקב וגו' (ירמיהו ב׳:ד׳). ושלשתן נתבארו בכתובים ההם אשר זכר ישעיהו. והוא שלימות הזירוז וקבלת האזהרה וההתרא' אשר עליהם נסמכו הפרשיות הסמוכות אשר זכרנו בכלל כל דברי התורה האלהית בלי ספק. ועתה אחר הקדמת הענינים האלה המועילים והמקשרים אלו הענינים על האופן הנאות אשר זכרנו נבוא לעבור עליהם ולבאר מה שצריך מהם ביאור לפי כוונתינו ואם יש בהם קצת ספיקות יתבארו לפי דרכנו:

ועל הוראת אלו הארבעה דברים אשר הם העקר בהתמדת שלמות האומה הזאת אחר שכבר נכנסו תחת כנפי השכינה לסבות שקדמו כיון ר' סימאי במאמר ההוא הנכבד שזכרנו בתחלה אמר בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע מיד באו ששים רבוא וכו'. רצה כי ממה שדקדקו ישראל בשהקדימו במענה הראשון לומר כל אשר דבר ה' נעשה לבד ולא אמרו אז ונשמע עד הפעם השלישית שנאמר (שמות כ״ד:ז׳) ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע יראה שדקדקו היטב בענין הזה. ולכאורה קבלו עליהם המעשה לבד לראותם הוא ענין יותר נקל ומשותף עד שהתבוננו עוד בינה בענין אחר כך ואמרו נעשה ונשמע כל מה שראו שהמעשה התוריי מטבעו לבוא לידי השכל ועיון בו כמו שיתבאר שם ב"ה. הנה מזה נמשכו הארבעה תועלות עצמן שזכרנו. ועל הראשון שהוא עצם השתוף האלהי הוא מה שזכר להתקשר בכתרים ההם האלהיים המעמידים השתוף והמחזיקים אותו הענין קשר האותיות שאמר במקום אחר (שבת פ"ט.) כמו שיתבאר בשער ע"ד ב"ה ובאומרם שהיו הכתרים שנים לכל אחד כוונו אל התועלת השני והוא דרך השגת העניינים זה בזה וקירובו. ובאמרם שהיו מכתירי הכתרים ששים רבוא כיוונו אל שלא נמצא בהם על זה האופן מי שיהי' נעור ורק מזה השלמות. ובאמרו כי כשחטאו הוסרו על ידי כפלים של מלאכי חבלה יורה כי השלמות הזה הבא על זה האופן בקושי יוסר. וזה שאם היה השלמות בחלק העיוני לבד הנה בהפסד הדמיון יספיק לשיוסר כחם מהם. אמנם עכשיו שישתתף המעשה לא יסולק השלמות עד שיתקלקל ג"כ הכח המתעורר המניע אל המעשי' ולזה אמר שהוצרכו שני מלאכי חבלה להסירם כי אין מדרכם להנצל מהם כי אם בזה אחר זה וע"י מסירים מתחלפים ואע"פ שיוסרו לפי שעה כבר ישאר הכתר בכלם או באנשים השלמים מהם כי זה וזה ראוי לדמותו למשה ולא עוד אלא שסופו לחזור כי מעשה רב וכמ"ש (ישעיהו נ״א:י״א). ושמחת עולם על ראשם. ובמדרש עוד (ש"ר פ' כ"ז) משל למלך שאמר לעבדו מזוג לי שתי כוסות הללו והיה אומר לו הוי זהיר עד שהוא נכנס לפלטין הי' עגל אחד שרוי על פתח הפלטין נגח לעבד ושבר אחד מהן היה העבד מרתת לפני המלך אמר לו המלך מה לך מרתת אמר לו שנגחני עגל ושבר אחד מהכוסות אמר לו המלך א"כ הזהר בשני כך אמר הק"בה שני כוסות מזגתם לי בסיני נעשה ונשמע שברתם נעשה כשעשיתם את העגל הזהרו בנשמע הה"ד (ישעיהו נ״ה:ג׳) הטו אזנכם ולכו אלי שמעו ותחי נפשכם. הרי שאמרו שהיה קושי ההסרה מצד היותם שני כתרים ואף כי יחטאו במעשה כי רבים לוחמי' לו כמו העצלה והכילות והתאוה וכדומה הנה בהשאר חברו ישוב הכל מה שאין כן החוטא בעיונו ובדעותיו כי אליו אמר (משלי ב׳:י״ט) כל באיה לא ישובון וגו'. ואלישע אחר יוכיח (חגיגה ט"ו.) הנה נתבאר כי מרחמם ינהלם על דרכים ואופנים בהם יעלו כללם משפל מצבה לגבהי מרומו ולא יכשלו בלכתם ובעמדם יעמדו בקיומם והיא מה שרצינו בזה החלק: