ישעיהו נה:ו מחשבת ישראל: עקידת יצחק, חובות הלבבות, בית אלהים ודרשות אל עמי

ואחר שדבר במה שהיה מענין הגבול הראשון ומהויתם על ההתחלה הנאותה לשעה ההיא נעתק למה שהיה ירא וחרד עליהם מהשתבשות הדרך ומהלוכם בו לאחור ולא לפני' עד שתהיה הליכתם בו לרחקם מעליו תמיד ואמר כי אתם ידעתם וגו'. פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט וגו'. ללכת אחרי וגו'. אמר כי לסבת מה שהכירו והרגישו מתועבות הגוי' ההם שמא ימצאו בהם יחיד או יחידים רבים אשר יחזיקו בדרך ההפכית לדרך יי' אשר אמרנו ראשונה כי ההולך אחרי ע"א הוא הפונה אלי עורף ולא פנים שנאמר אומרים לעץ אבי אתה ולאבן את ילדתני כי פנו אלי ערף ולא פנים (ירמיהו ב׳:כ״ז) וכבר נתבאר זה הפסוק בפרשת מסעי וסגולת הדרך הזה היא כי כל עוד שיתנועע בה יוסיף סרה וריחוק ממנו יתע' והנה היה זה הבליעל הנסוג לאחור כשמעו את דברי האלה היוצאת מפי התורה גוזר על עצמו ברית שלום מהטעם שכתבנו בשער הקודם ותהיה אמירתו זאת סבה להוסיף ולחבר רוע דרכו אשר ילך בה בנפש שבעה מהמוסר והמדע אחרי הודיעו אותו את כל אלה עם מה שהיה פושע בה בתחלה כשהיתה נפשו צמאה ממנה ולזה לא יאבה יי' סלוח לו כי אז וגו' והבדילו וגו' ואמר הדור האחרון עד וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה. לומר שיוליכם השם את פועלי האון על פי דרכם כי כמו שרחקו מעליו ככה ירחיקם מארצם ומכל מאוייהם. והכוונה באומרו אלהים לא ידעום ולא חלק להם שאותו אלוה לא ידעם להטיבם בדבר ולא חלק להם אפילו אותו חליקות שקבלו עובדיהם מהם שנאמר אשר חלק יי' אלהיך אתם לכל העמים (דברי' ד') כי הש"י הוא העושה ולא הם וכלפי מ"ש למעלה למען ספות הרוה את הצמאה לפי זה הדרך אמר הנסתרות ליי' אלהינו וגו'. שירצה השגיאות והנסתרות ממנו ליי' אלהינו הרחמים והסליחות כי לא יעניש עליהם אמנם הנגלות לנו אחרי הודיע אלהים אותנו לעשות את כל דברי התורה הזאת לנו ולבנינו עד עולם ליתן את הדין עליהם וכאשר תשיג לחוטאים התלאה הכתובה בספר הזה מפי עליון לא תצא. אמנם אחר שזכר אופן הפכם אל הדרך והגיעם אל תכלית הריחוק בו סדר למולו תקון התשובה הנאותה לו על הדרך שסדרנוה בהקדמה והיא התשובה הכוללת אל הכלל כמו שהנסיגה גם היא הגיעה אל הכלל ואמר והיה כי יבואו אליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך והשבות אל לבבך וגו' ושבת עד יי' אלהיך ושמעת בקולו. ירצה כאשר יגיעך תכלית הריחוק מעל יי' אלהיך אשר מחמתו נתרחקת גם כן מעל אדמתך ונטל ממך כל טובותיך הנה יהיה התקון לך מה שאמרנו למעלה שהוא תקון הולכי דרכים בתעותם ללכת הפך המגמה חזרת פניהם לאחוריהם ממש עם התמדת ההליכה כי היא עצמה סוד התשובה. ולזה והשבות אל לבבך כי סבת ריחוקך לא היה רק במה שפנית עורף אל אלהיך ובמצב ההוא הרבית נסיעותיך יום יום עד הגיעך אל תכלית הרוחק ממנו ושהעצה היעוצה לישועתך שתחזור בך ושבת פניך אל יי' אלהיך ושמעת בקולו אשר יקרא אליך ותתמיד ההליכה אל קול קריאתו הלוך וקרב עד שתגיע עדיו והנה כשיסור הריחוק מבינך לבינו יסור גם כן הפיזור אשר בין קצתכם לקצתכם גם ריחוקכם מארצכם כמו שאמר ושב יי' אלהיך את שבותך ורחמך שם יקבצך וגו'. אם יהיה נדחך וגו' והביאך יי' אלהיך אל הארץ וגומר ומל יי' אלהיך וגו'. וזה ענין מעולה מאד מכוונת התשובה וסודה על הדרך שזכרנו ראשונה. האמנה כי בהשלמת התשובה ואופן ההגעה אל תכליתה אמר ענין נכבד מאד זכרו הפילוסוף בהשלמת המעשים האלו והדומים להם אמר בפ"ב מהמאמר הב' מספר המדות ^*ולא יהיה וכו' להבין דבריו אלה עיין ביאורי למעלה שמות ק"ל ע"ב ופה אוסיף רק לבאר דברי החוקר אלה בעצמם אשר הם קשי ההבנה מאוד שרצה בהם רק לאמר שלא יחשוב איש שיהיו התולדות לבד ר"ל שיהיה הכל תלוי רק בטבע ובתולדות איש, החכם יהיה ובעל מידות טובות או הכל ובעל תכונות רעות ? כי הדבר אינו כן, כי אם גם ע"י פעולות האדם והרגלו במעשים ידועים טובים או רעים תולדנה בקרבו נטיות טבעיות טובות או רעות. ולא יהיו התולדות לבד והתוספות וההפסדים מהם עצמם ומסבתם אבל הפעולות עצמם יהיו מהם כי כן יהיו בדברים יותר מפורסמים כמו בחוזק הגוף כי הוא נעשה מלקיחת מזון רב ומסבול יגיעות רבות והחזק יוכל לעשות זה יותר כן במעלות כו'. יאמר כי האיש נכאה הלבב והחלוש מאד שכל אוכל תתעב נפשו אם יעזוב למה שימשך מחולשתו ותיעוב מאכלו הנה הוא מהרה ימות אמנם העצה הנכונה לו שיתחזק ויתאמץ כפי הכח בהתחלת הטיול ומעט מעט מההתעמלות לפי שההתעמלות המעטי הזה יביאהו לידי קצת תאוה ורצון אל לקיחת המזון או להמעיט התיעוב ומעט המזון שיקח יכינהו הכנה מה אל ההתעמלות יותר ממה שהיה בראשונה וההתעמלות ההוא השני שיש לו קצת חוזק מהראשון יחזקהו אל לקיחת המזון יותר ולקיחת המזון יותר יוסיף כח אל ההתעמלות וכן ילך הדבר בסבוב הוספת הטוב ועל זה האופן יהיו המעשים סבה לעצמם בקניני המעלות כמו שכתבנו זה הדרוש הנכבד אצל נעשה ונשמע בשער מ"ז דרוש משם וכן הענין עצמו אצל כל דבר כבד העשיה וקשה ההתחלה. ^*וע"ז הדרך וכו' ר"ל כי אחרי שאמרנו שעשיית הטוב תחילה במדרגה עוד יותר פחותה, תרגיל את האדם בו לאט לאט עד שתקנה לו הכשרון והנטיה הטבעית לעשותו אח"כ גם במדרגה עוד יותר מעולה, הלוא נמשך כי מזה יש גם ב' מיני עשיית הטוב אשר גם בשם "דרישת ה'" תקרא, הא' אשר בה יחל האדם בהיות עוד טבעו בלתי נוטה אליה ורק הוא בעצמו ובבחירתו החפשית מכריח אותו לזה, וממנה אמר הכ' פה "ובקשתם משם את ה' אלהיך ומצאת" ר"ל שכאשר תשתדל בעצמך להתקרב אל הי"ת במעשיך הטובים ימצא לך, ויעזור אותך להפיק רצונך הטוב הזה, והב' היא עשיית הטוב בתכלית השלימות אשר תהיה ביכולת האדם רק אחרי שהרגיל כבר עצמו תחילה בפעולות טובות פחותות הערך בבחינה מה, והתקרב בזה אל הי"ת אשר יקנה לו על ידן אח"כ גם הקנין והתכונה הנפשית להטיב דרכו עוד יותר, וממנה אמר הנביא, דרשו ה' בהמצאו" וכו' ר"ל דרשו אותו בעשיית הטוב בתכלית השלימות, אחרי שכבר נמצא לכם להיטיב תכונתכם הנפשיית עד שנוטה כבר טבעכם מעצמו אל הטוב והמישרים (ועיין מזה גם ביאורי למעלה במדבר דף פ"א ע"א בסופו שער ע"ד,) וברעיון זה מבאר הרב ז"ל עוד כמה פסוקים (עיין בפנים,), ועל זה הדרך יובן מאמר ישעיהו שיראה מתחלה שהוא סותר גזרות משה רבינו ע"ה כי הנה משה אמר ובקשתם משם את יי' אלהיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך (דברים ד') שיראה שהדרישה תחוייב שתקדם למציאה והנה ישעיהו אמר דרשו יי' בהמצאו (ישעיה נ"ה) שסדר הדרישה אחר המציאה גם משה אמר אשר לו אלהים קרובים אליו כיי' אלהינו בכל קראנו אליו והוא אמר קראוהו בהיותו קרוב. אלא שהענין הוא על הדרך שאמרנו כי משה רבי' הזכיר ההתחלות הקשות והפעולות הראשונות המתחדשות מציאות השניות וישעיהו זכר הפעולות המתחדשות מאותן השניות שהן יותר חזקות מהראשונות כי הדרישה שאחר המציאה ודאי חזקה ויפה מהדרישה הראשונה וכן הקריאה שאחר הקריבה והוא ענין נאות מאד וע"ד שאמר המשורר קוה אל יי' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה' (תהילים כ״ז:י״ד) כמו שפירשו החכם בעל העקרים ז"ל וזו הוא ממליצותיו של ישעיהו שנרא' לכאורה שהוא חולק על רבו בדבריו ואינו כן כמו שכן עשה במאמר שמעו שמים והאזיני ארץ כמו שיבא בהאזינו ב"ה. ולפי שזה עצמו ענין התשובה סמך יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישוב אל יי' וגומר. ויש לדקדק אחר שיעזוב רשע דרכו מאי וישוב אל יי' עזיבת הדרך ההיא היא עצמה עצם התשובה כמו שאמרנו אלא שהענין הראשון הוא הנעשה בהתחלה בקושי ובחולשא והשני הוא הנעשה אחר ההתחזקות וקצת ההתגברות והראשון יספיק לעזיבת הדרך הרעה והשני להתחזקו לשוב ממנה אל הפכה והוא התחלת התנועה להתקרב אליו יתעלה וזה הענין עצמו הוא שכתבו משה רבינו בכאן בענין התשובה כאשר ימצאו בה בעוצם החולשה והתיעוב שאתה מוצא שהוא הקדים התשובה באומרו ושבת עד יי' אלהיך וגומר. וסמך ליה גאולה באומרו ושב יי' אלהיך את שבותך וגו': ואחרי גאולה תשובה כמו שנאמר ואתה תשוב ושמעת בקול יי' וגו' ואחר התשובה השנית תוספת טובה גאולה במה שאמר והותירך יי' בכל מעשה ידך וגו' ואחרי כן תשובה יותר חזקה במה שאמר כי תשוב אל יי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך. והכוונה כי בהיותם שם בחולשתם בארצות אויביהם לא יעזבו אל הרפיון והחולשא עד שיוציאו הפעולות חלושות כפי כחם כי חולשת הפעולות על הדרך ההיא תחליש הכח יותר וחולשת הכחות יותר תחליש הפעולות עד שתאבדו לגמרי אבל התחזקו בכם בהיותכם בחולשתכם להתחיל התחלה מה מהטיול ומהעזר במה שתתעוררו לשוב אליו ולשמוע בקולו ככל אשר אנכי מצוך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך לפחות תהיה השמיעה ברצון ובאות נפש עם שהמעשים לא יוכלו להיות שלמים בהיותכם תחת עול הכותי' אבל תתחזקו כפי היכולת ועוד מעט. והוא מה שיעץ אותם ישעיהו במליצה נחמדת מאד כרע בל קרס נבו היו עצביהם לחיה ולבהמה נשאתיכם עמוסות משא לעיפה (ישעיה מ"ו) אמר על הנושאים את עץ פסלם ומתפללים אל אל לא יושיע שזכר ראשונה שמה שכרע בל קורס נבו שהם עבודות מיוחדות לבני בבל ולמואב יעיד על כלם שאין בעבודת' ממש ועצביהם לא היו בהם שום תועלת אלא משא טורח הבהמות אשר ישאום ולזה הראוי והנאות הוא לפרוק עולם מעליהם אמנם בעבודת האל ית' אינו כן ואין לכם למצוא עילה ותואנה מצד משא מלך ושרים לומר איך נפסוק עלינו צדקה ונקבל עלינו ספוק התורה והתלמידים ואנחנו עמוסם מכובד התלאות ורוב המסי' כי הנה הבהמה כשהיא נושאת המשא הכבדה אם תפרוק מעליה אמתחת המספוא באמת כי תרעב בדרך המדבר ותרבץ תחת משאה ותפול ולא תוסיף קום אבל אם תכפול אז כובד אמתחת ירבו מזונותיה ממנו תאכל ותתחזק ותוכל שאת וכן כל עוד שאנחנו עמוסים מהצרות והתלאות אם נפרוק מעלינו עול התורה הראוי להיות תמיד עלינו והוא חיינו ואורך ימינו הנה ודאי כלנו מתים אמנם בכפול המשא בזה תוסף כחנו ותכפל גבורתינו כי לחמנו הם ויי' אתנו להיות בעזרתנו להקל כובד עולינו. והוא אומרו נשאתיכם עמוסות משא לעיפה כי כאשר תהיינה המשאות הנשואות עליכם עמוסות יותר מדאי אז תוסיפו משא לעיפה כי בזה ינתן ליעף כח בלי ספק אמנם הם קרסו כרעו יחדו לא יוכלו מלט משא ונפשם בשבי הלכה עד עולם ואתם לא כן אבל שמעו אלי בית יעקב וכל שארית בית ישראל העמסים מני בטן הנשאים מני רחם ועד זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבול אני עשיתי ואני אשא ואני אסבול ואמלט (שם) אמר כי להיותם עמוסים מני בטן מעול תורה ומצוה יזכו להיותם נשואים מני רחם כאשר ישא האומן את היונק כמו שעשה להם מתחלה וגם עד זקנה ושיבה לא ייעף ולא ייגע כי הוא עשה הגליות והוא יסבול אתכם וימלטכם מהם. והנה זהו באמת התחלת התשובה שאמר עליה והשבות אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך יי' אלהיך שמה ושבת עד יי' אלהיך וגו' כי אפי' בהיות עולם על צוארך למשא כבד ראוי שתשיב אל לבבך אלו הטענות ותתחזק להתחיל בתשובה מעוני כי הנה אם אתה פותח כחודה של מחט הנה הוא יפתח אליך כפתחו של אולם ושב יי' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים וגו' אם יהיה נדחך וגו' והביאך וגו' כי הוא יסור עולם מעליך כי תתקרב למעלה ולמטה ואז תתחזק במעשים יותר כמו שאמר ומל יי' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את יי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך והוא יהיה ענין יותר שלם מברית מילה אשר נתן לאברהם אבינו כי על זה ארז"ל (תנחומא פ' תולדות) על המשיח המקוה ירום מאברהם כמו שכתבנו אצל חלומו של יוסף שער כ"ח. ונתן יי' אלהיך את כל האלות האלה על אויביך וגו' והנה כאשר יגיעוך כל אלו ההצלחות כבר תוכל להתחזק יותר על התשובה מבראשונה והוא אומרו ואתה תשוב ושמעת בקול ה' ועשית את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום וכבר תוכל על המעשה השלם מה שלא נאמר תחלה רק השמיעה ובזה תתחזק עוד הגאולה והישועה בידך בהשלמות עניניך כמו שאמר והותירך יי' אלהיך בכל מעשה ידיך בפרי בטנך וגו'. כי ישוב יי' לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבותיך שיתמיד הצלחותיהם בקיום עצמם ובספוק צרכיהם בשמחה ובטוב לבב כאשר עשה לאבותיהם שהוא תכלית ההצלחות כי בזה יוסיף להם אומץ גדול עוד בהשלמת מעלתם והוא מה שפירש בסוף כי תשמע בקול יי' אלהיך לשמור מצותיו וחקתיו הכתובים בספר התורה הזה כי תשוב אל יי' בכל לבבך ובכל נפשך. והוא שכל מה שיעשו משמירת המצות והחקים התוריים תהיה כוונתם אל התשובה הנכונה אליו לא אל יראת העונשים הממיתים כמו שאמר ראשונה לאהבה את ה' אלהיך וגו' למען חייך. כי שם אמר שכבר ימול לבבם הערל לדעת ולהכיר כי אין לו חיים כי אם מידו יתברך אבל בכאן מזולת ההשקפה ההיא אלא בבחינת הטוב מצד מה שהוא טוב והוא ענין התשובה השלימה יעשו והוא תכלית שלמותם הנה שנבאר פרשה זו בתכלית הדיוק על הסכמת אלו הענינים אל השכל ואל כיוון הכתובים. ויראה שאליו כוונו חז"ל (יומא פ"ו.) באומרם א"ר נתן גדולה תשובה שמקרבת את הגאולה שנאמר כה אמר שמרו משפע ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות רבי אלעזר אמר שהיא סמוכה לגאולה שנאמר ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב נאם ה' כי ר' נתן הזכיר התשובה הראשונה המקרבת הגאולה ואמר כי ישמרו משפט התשובה ההיא שנזכר ראשונה באומרו יעזוב רשע דרכו כמו שפירשנו ועם זה הישועה קרובה לבא שנאמר ושב ה' אלהיך את שבותך וגו'. ורבי אלעזר אמר שהגאולה משלמת התשובה לעשות אותה כתקנה כמו שאחר הגאולה נאמר ואתה תשוב ושמעת בקול ה' ועשית וגו' והוא שדייק באומרו ובא לציון גואל ולשבי פשע וגו' ואלו ואלו ודאי דברי אלהים חיים הם כמו שנתבאר. והנה לפי שמצות התשובה הזאת היא יתד שהכל תלוי בה מצד שהיא רפאות כל המחלות ותקון כל הקללות אמר עליה כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה לא בשמים היא וגו' ולא מעבר לים וגו' כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו. יאמר כי לפי התועלות העצומות הנמצאות בה ובפרט שבה עתידין ליגאל מאלו הגליות ראוי היה להם לעשות סולמות לעלות לשמים ליקח אותה משם אם בשמים היא ואם זה היה נמנע וכ"ש שהיה מחוייב לרכוב אניות לעבור ארחות ימים על זה שהוא אפשר ואם הוא רחוק שכל מה שאפשר לעשות לחתור בית האסורין ולצאת ראוי לעשות כ"ש וכ"ש שכבר סר הנמנע וההרחק ונתקרב לך הענין תכלית הקירוב כי הוא אינו אלא בפיך ובלבבך לעשותו כי התשובה תחלתה במה שיתאונן האדם בוידוי פיו על הראשונות ושיקבלם על לבו שלא לשוב בחטאים ההם עוד אבל שיעשה כנגדן מעשים טובים וישרים. ומעתה האריכות אשר לגליות אין עליו ית' התלונה כי אם לגולים שאינם נותנים אל לבם לצאת והרי הם מוסגרים ונמכרים ביד עצמם לא ביד זולתם. והוא מה שאמר חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו (ישעיהו נ״ב:ג׳-ד׳) כי הנה הם לא נמכרו בדמים יקרים כמו שאמר (שם נ') או מי מנושי אשר לא תוכלו להתקבץ לתת פדיון נפשכם כי הן בעונותיכם נמכרתם וא"כ לא בכסף תגאלו כי אם בתשובתכם והוא פי' יפה וקשר נאות. אמנם חז"ל מפרשים אותה על כל התורה אמרו במדרש (דב"ר פ' נצבים) משל לבת מלכים שאין אדם מכירה והיה אוהב א' למלך והיה נכנס אצלו בכל שעה והיא עומדת לפניו אמר לו המלך ראה כמה אני מחבב אותך שאין אדם מכיר את בתי והרי היא עומדת לפניך. כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל ראו כמה אתם חביבין לפני שאין בפלטין שלי מכיר את תורתי ואני נותנה לכם הדא הוא דכתיב לא נפלאת היא ממך וגו' והוא ענין נכבד דוגמת הויכוח שאמרנו שהיה לו למרע"ה עם המלאכים בשעת קבלת התורה שיתבאר אצל ואתה מרבבות קדש וגו' וגם המפרשים ז"ל נמשכו אחר זאת הכוונה אבל מה שכתבנו הוא נראה עקר הפשט לעורר אותנו התעוררות חזק אל צורך התשובה אל גודל האשם המוטל על המתעצלים בה לבא בה מהר את גאולתם ולפדיון נפשם והוא הדין אל כל יחיד ויחיד במה שצריך לתקן את אשר עותו במעשיו למצוא פדיון לנפשו כי הוא עקר כל ההשתדליות ולעוררו מהעצלה והרישול בזה כמו שהשתדל מאד שלמה הע"ה בזה אבל משה רבינו ע"ה יותר מן הכל כמו שאמר כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו. ובמדרש (דב"ר שם) רבנן אמרי שבעה עצלין הן ועצלן של משה גדול מכלן הוא שאמר שלמה המלך ע"ה (משלי כ״ו:ט״ז) חכם עצל בעיניו משבעה משיבי טעם אמר לו לעצל וגו'. כמו שכתבנוהו בפירוש בפרשת ויצא יעקב חלק ב' משער כ"ה. וזהו מה שרצינו אליו בזה החלק:

אמנם מה שיאמר (שם) על גמילות חסדים הענין השלישי הוא ההולך קדמת אשור לתת אמרי שפר שבח ותהלה לאל יתעלה הגומל לחייבים הטוב האלהי הגדול הזה כי ראתה חכמתו חולשת הטבע האנושי ורוב המעדותיו לפי טבעו ותכונותיו אשר אין לו כרעים לנתר בהן להעלות אל האלהים כפי מה שכוון ממנו ביצירתו הנה הוא ית' גמלם כרוב חסדיו להשקיף צדקו משמים והשלך ארצה בהשוית המדות האלהיות ולהסכימם אל מה שיאות לפי טבע האדם ומהותו כדי שלא תהא לשוא בריאתו כמו שיוחס זה הענין בעצמו אליו יתברך על ידי ישעיהו הנביא באותה פרשה המיוחדת לזה באומרו כי כה אמר רם ונשא וגו'. כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף כי רוח מלפני יעטוף ונשמות וגו'. בעון בצעו וגו'. דרכיו ראיתי וארפאהו וגו'. עד סוף (ישעיהו נ״ז:י״ח) כמו שפירשנו הכוונה בבית הנפש הוא השער הששי עיין עליו. ולזה נהג עמנו כמלך בשר ודם חכם וחסיד כי יחטאו לי עם רב מדינה בכללה גוי או ממלכה כי הסתר יסתיר מהם פני זעמו ושבר ישבר כלי המשחית והנקמה ויסביר להם פני המחילה הכוללת לשני טעמים. האחד שלא יסבול הטבע האנושי אכזריות חמה ושטף אף הצריכים להרוג הרג רב אשר כזה להרוג ולהשמיד ולאבד נער וזקן טף ונשים פעם אחת וכמה הפליגה התורה לצוות על הריגת החוטאים (דברים י״ג:ט׳-י׳) לא תחוס עינך ולא תתמול ולא תכסה עליו כי הרוג תהרגנו וגו'. כי ראתה שהשמד האנשים הוא קשה בעיניהם ובעיר הנדחת אמר עיר ולא כרך. ועוד הוצרכה לומר בסוף (דברים שם) למען ישוב יי' מחרון אפו ונתן לך רחמים ורחמך והרבך וגו'. וכבר אמרו חז"ל (סנהדרין ע"א.) כי לפי רוב התנאים לא היתה ולא יכולה להיות. צא וראה ממלחמת עמלק נאמר (שמואל א ט״ו:ז׳) ויחמול העם וגו'. ולזה גבורת הגבור בכמו הנדון המונח היא למחול על כבודו והעביר על מדותיו וכמו שאמר החכם שכל אדם האריך אפו ותפארתו עבור על פשע (משלי י״ט:י״א) אמר שזהו ענין שכלי פנימי ותפארת לו מן האדם מבחוץ וכל שכן שיהא זה צודק במלך שהוא במדרגת האב אל העם וכלם אם כבנים אם כעבדים מקוים ממנו חן וחסד ורב טוב כמו שאמר באור פני מלך חיים ורצונו כעב מלקוש (שם י"ו) אמר כ באור פניו נמצאו החיים מזומנים ואף כי יהיה כעב מלקוש לא ימנע ממנו הרצון בסוף וכבר הוצרך המן להסתיר מי הוא זה העם אשר בקש ותארו בשהוא עם שאין בו ממש כמו שפירשתי במגלה ולסוף לא אמר אלא יכתב לאבדם (אסתר ג׳:ט׳) שיובן על אופנים זולת מה שרצה ולפיכך כשנודע אי זה עם שגזר עליו להשמיד להרוג ולאבד רגע אחד בערה בו חמת המלך ונתלה כן יעשה ה' לכל הקמים עלינו לרעה. והשני שכבר תהיה יראת הנקמה סבה עצומה להגדיל המרי כי להשאיר להה פליטה יחשבו עליו מחשבות ולא יסורו מהרים יד במלכם בסתר או בגלוי להסיר מעליהם רק את המות קל וחומר מבגתן ותרש (שם ב') ולזה היה לו עצה נכונה למחול ולכפר כדי שיבטחו באהבתו וישמרו עוד מחטא לו הוא שאמר החכם חמת מלך מלאכי מות ואיש חכם יכפרנה (משלי שם). ירצה שחמת המלך לפעמים היא מלאכי מות אליו והוא כשיהיה על האופן שאמרנו כי יסכימו להרגו או למרוד בו. אמנם המלך כשהוא איש חכם יכפרנה לסבה שנזכרה והנה היא לו עצה נכונה וישועה. והנה מלך המלכים הקדוש ברוך הוא מהטעם הראשון כי חנון ורחום הוא ארך אפים ורב חסד לא יחפוץ במות המון רשעים רבים כי אם בשוב כל אדם מדרכו הרעה ולכן הוא המציא מחילה לחטאים וסליחה לפושעים ולא עוד אלא שמהטעם הזה עצמו חשש אל הסכנה העצומה הנמשכת אל החוטאים מהטעם השני והוא מה שחוייב להם הייאוש העצום מן התשובה כמו שאמר (תהילים ק״ל:ג׳) אם עונות תשמור יה אדני מי יעמד וימשך מזה ההתפקרות העצום והכפירה הגמורה באל יתעלה ומצותיו כמו שעשו כתות האפיקורסים אשר יצאו לתרבות רעה ולא נשאר להם חלק ונחלה באלהי ישראל. לזה היה חסדו ואמתו לקבוע להם לישראל יום כפורים אחת בשנה לכפר על כל החטאים והעונות והפשעים שחטאו ושעוו ושפשעו כל השנה כלה כי על זה האופן יהיה נקל לאדם ההשמר מחטוא לו אחר הסליחה ולירוא מלפני מלכו הסולח לכל עוניו כמה פעמים לבל ישוב לכסלה כמו שאמר המשורר (שם) כי עמך הסליחה למען תורא. והנה לפי שחסד הכפורים הלזה לא הוצרך רק לחסרון האדם שאינו יכול לעמוד על מדת הדין לא מצד בוראו שהרי הוא יתעלה כביר מצאה ידו לברוא נמצאים שכליים בלתי חוטאים רק מצד עצמו של נברא כמו שזכרנו בשער הס'. כי לזה מה שאמרו ז"ל (ב"ר פ' י"ב) בתחלה עלה במחשבה לברוא העולם במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים בכך שתף עמו מדת הרחמים כי מה שעלה במחשבה הוא מה שביכלתו יתעלה לעשית מצד היכולת בעצמו אמנם מה שיצא אל הפועל הוא מה שהיה באפשרות המקבל לקבלו וכפי היכולת בעצמו ראה לברוא העולם במדת הדין ולהתנהג עמה עם כל נבראיו בלי נטות ממנה כלל אמנם לפי המקבלים אי אפשר לעמוד על זה ולהתכוון במעשיהם באופן שיחיו על מדת הדין כי אין אדם בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא לזה היה מחסדו לשתף עמו מדת רחמים דכתיב (בראשית ב׳:ד׳) ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים ולא עוד אלא שמדת רחמים קודמת וכבר נתבאר ענין זה בשער הג' במאמר הא' ממנו ובסופו. והנה על פי שני הענינים העקריים האלה קבע לנו הש"י שני הימים הנוראים יום הדין ויום הכפורים כי יום הדין הוא לפי מה שעלה במחשבה שיברא העולם במדת הדין ומן הספרים הנפתחים לפניו ביום ההוא נלמוד שכלן בדין שצדיקים גמורים לחיים ורשעים גמורים למית.. (ר"ה י"ו:) הכל הוא בדין חתוך אין שם לא ויתור ולא סליחה כלל גם בתליית הבינוניים לא נעשה עמם רק שורת הדין כי אחר שהם תלויים ועומדים בענינם ראוי שיתלה להם עד שיכרעו לצד מהצדדים אמנם יום הכפורים הזה הועד למחילה ולסליחה ולכפרה וכל זה לפנים משורת הדין והוא מה שביארו בקשור הפרשות (ויקרא כ״ג:כ״ז) במלת אך בעשור לחדש השביעי הזה יום הכפורים הוא מקרא קדש יהיה לכם אמר כי יום הדין הוא יום תרועה ויום הדין החתוך אמנם בעשור לחדש הזה יום כפורים הוא לכפר עליכם לפני ה' אלהיכם ונאמר כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו והוא שם הרחמים אשר שתף למדת הדין באומרו ביום עשות יהוה אלהים ארץ ושמים כי עמו הסליחה בלי ספק רמז לדבר עלה אלהים בתרועה ה' בקול שופר (תהלים מ"ז) כי מדת הדין נתעטרה בראש השנה שנאמר בו (במדבר כ״ט:א׳) יום תרועה יהיה לכם אמנם ביום הכפורים שלא נזכרה בו תרועה אלא שופר סתם שנאמר (ויקרא כ״ה:ט׳) ביום הכפורים תעבירו שופר אז נתעלה שם יהוה המורה על הרחמים הנאותים לפי שאנחנו בשר ודם כמו שאמרנו. ובמדרש ובהגדת פסחים (קי"ט). וידי אדם תחת כנפיהם (יחזקאל א׳:ח׳) אמר רבי אבין ידו כתיב זה ידו של הקדוש ברוך הוא שהיא פרושה תחת כנפי החיות לקבל בעלי תשובה מפני מדת הדין הנה שהמליצו מאד בדבריהם לומר שהיד שתחת כנפי החיות כלומר הנכנסת לפנים משורת הדין הטבעי לקבל בעלי תשובה היא הראוי' להמצא מצד שענינו עם בני האדם אשר אי אפשר להם לעמוד בדין ויותר יתבאר מאמר זה בשער ק"ג ב"ה. והנה הנביא היה יועץ עצה נכונה לכל עדת ה' ההולכים לאורו שיחזיקו עצמם בבינונים המיחלים ליהוה ביום הקדוש הזה באומרו דרשו ה' בהמצאו וגומר (ישעיהו נ״ה:ו׳). והכוונה שנדרוש אל השם הגדול הזה המיוחד בהמצאו אלינו בשתוף עם מדת הדין ועל שתי כתות מהשלשה שבספרים הנפתחים אמר (שם) יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו כי הראשון הוא הנדון למיתה מיד כמו שאמר (ר"ה שם) רשעים גמורים נכתבים ונחתמים וכו'. ואיש און מחשבותיו הוא הבינוני שעדיין לא יצא מכלל איש אלא שנתחברו אליו קצת מחשבות און אשר לא הוציא אותם עדין אל הפועל יעזוב גם כן אותם וישוב אל ה' וירחמהו כמה דאת אמר שתף עמו מדת רחמים כלומר יסתלק ממדת הדין ויבא אל מדת הרחמים וירחמהו ואל אלהינו המשגיח בנו ומישיר אותנו כי ירבה לסלוח כי לא מחשבותי וגומר. כי גבהו וגומר. כמו שנתבארו בשער ל"ו. והענין הזה בעצמו יראה שכוונו משה אדננו ע"ה באומרו (דברים ל״ב:ד׳) כי שם יהוה אקרא וגומר. הצור תמים פעלו וגו'. אמר שהוא יקרא את השם הנכבד והנורא בעל הרחמים אשר אמר עליו הנביא וישוב אל יהוה וירחמהו והוא השם המפורש שהיה מזכיר הכהן הגדול עשרה פעמים ביום הכפורים(יומא ל"ט:) כמו שנזכר בשעבר הבו גודל לאלהינו כמו שעונין אחריו בשכמל"ו. והכוונה תנוו לאלהיכם כבוד שיוכל לרחמכם ולא תמנעו הטוב מכם ופירש צורך קריאתו השם ההוא המיוחד ואמר כי זה אלהים צור כל העולמים כל דרכיו משפט גמור והם שלשת הדינים אשר בשלשה הספרים כמו שזכרנו. והנה על דין הצדיקים הגמורים שנכתבים ונחתמים לאלתר לחיים אמר (דברים שם) אל אמונה ירצה לא נתחסד עמהם רק במה ששמר להם אמונתו דכתיב (חבקוק ב׳:ד׳) וצדיק באמונתו יחיה. ועל הרשעים שדן למיתה אמר (דברים שם) אין עול שעם שלא ויתר להם כלל הנה לא עשה עמם עול כי כן כתיב (יחזקאל י״ח:ד׳) הנפש החוטאת היא תמות. ועל הבינוניים אמר (דברים שם) צדיק וישר הוא כי על מה שלא זכה אותם בדינם כצדיקים אמר כי צדיק הוא וצדיק דינו כי לא יצדיק מי שאינו צדיק אמנם על מה שלא דן אותם לחובה אמר שהוא ישר בי לא ירשיע מי שאינו רשע. והנה זה הוא צורך הזכרת השם הגדול בעל הרחמים המשותף למדת הדין. ברוך ה' כי הפליא חסדו לנו להפליא עצה ולהגדיל תושיה בהכין לפנינו היום הזה המיוחד לסליחה ולכפרה אלו העבודות הנוראות על ידי האיש הקדוש ההוא אשר הוא תל גדול אשר הכל פונים אליו ואל כל מעשיו ואל כפרותיו בוידוייו והקטרתו עם הזאותיו הנעשות בפנים באופנים ההם הנוראים ויותר מהמה בענין השעיר המשתלח אשר עיניהם ראו כי עליו ולא על זולתו התוד' עונות בני ישראל ואת פשעיהם לכל חטאתם כי לא היו ראויין שיתודו אותם על השעיר אשר הובא את דמו לפני ולפנים והשעיר ההוא נושא אותם אל ארץ גזירה כי לא יכילם בית מושב ועיר חומה והיה מענינו כי בהגיע אל חצי ההר עודנו באויר נתפרדו כל עצמותיו והיה להם לסימן יפה כלומר יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם ולשון של זהורית שהלבין מוכיח כי כל זה מה שיתן רושם נפלא בנפשותם ויחייב אותם להסכים פנימיות מחשבותיהם ודעתם עם זה המעש' הנעשה בחוץ ולשלח מאתם הצפיר השעיר אשר בקרבם הוא שטן הוא יצר הרע עד בלתי השאיר לו אז שום כח ורשות כלל והוא מה שאמרו (יומא ס"ו.) שאין רשות לשטן לקטרג בו ביום כו בעת ההיא נאם ה' יבוקש את עון ישראל ואיננו. אמנם ענין העדרו זה הוא מה שיועיל להעיד עליהם יותר ממציאותו והוא באמת המעיד עליהם שהם כמלאכי השרת ביום ההוא שאין בהם יצר הרע כמותם ולזה הם נקיים מכל חטא ביום הכפורים כמו שכתבנו בענין הראשון. ובפרקי ר' אליעזר פרק מ"ו אמר סמאל לפני הקב"ה רבונו של עולם נתת לי רשות על כל העולם ועל ישראל לא נתת לי רשות אמר ליה הרי לך רשות עליהם ביום הכפורים אם יש בהם חטא ואם לא אין לך רשות עליהם. ולפיכן היו נותנין לו שחד ביום הכפורים שנאמר גורל אחד לעזאזל גורלו של הקב"ה לקרבן עולה וגורלו של עזאזל לחטאת וכל עונותם עליו שנאמר ונשא השעיר וגומר. ראה סמאל שלא נמצא בישראל ביום הכפורים חטא אמר לפניו רבונו של עולם יש לך עם אחד כמלאכי השרת וכו' יורה בבירור שכבר הוא ראוי שיהיו תחת ממשלת השטן הזה תמיד אם ימצא בהם עון ביום הכפורים כי כל הנפש אשר לא תענה בעצם היום הזה עד הסיר מתוכה מוטות עלו ודאי ראוי שתכרת מעמיה גם כל הנפש אשר תעשה בו אחת ממלאכותיו ראויה היא ליאבד לעולם כמו שכתבנו בביאור הפרשה והורה על ענין השוחד כי הוא באמת העדר העונות אשר בו יעור עיני השטן ומכריחו לענות אמן על כרחו ולומר יש לך עם אחד כמלאכי השרת וכו' הכל כמו שזכרנו בהקדמה ובענין הראשון. והנה הענין הזה אע"פ שהוא נעשה בירושל' ובבית מקדשו הנה תועלתו היא מתפשטת לכל ישראל עד שיהיו רובם יודעים אלו העניינים הנפלאים ומתפעלים מהם הפעלות חזק בכל מקומות מושבותם ולא ימצא בהם רק קצת חטאים אשר לא נגע אלהים בלבם אשר אי אפשר בילידי החומר זולת זה. אמנם לא יספיק זה המיעוט לבטל כח המשפט הכולל הזה שאמרנו והוא מה שנזכר בפרקא קמא דיומא (י"ט:) משנת ומעסיקין אותו עד שמגיע זמן השחיטה וכו' מיקירי ירושלם לא היו ישנים כל הלילה תניא אבא שאול אמר אף בגבולין היו עושין כן אלא שחוטאין וכו'. אמר ליה אליהו לרב יהודה אחוה דרב סלא חסידא אמריתו אמאי לא קאתי משיחא והאידנא יומא דכיפורי איבעול כמה בתולות בנהרדעא אמר ליה והקדוש ברוך הוא מאי קאמר לפתח חטאת רובץ (בראשית ד׳:ז׳) א"ל ושטן מאי אמר ליה שטן ביומא דכפורי לית לה רשותא לאסטוני אמאי אמר רמי בר חמא השטן בגימטר' שס"ד הוי תלת מאה ושתין וארבע יומי אית ליה רשותא לאסטוני ביומא דכפורי לית ליה רשותא לאסטוני. הנך רואה כי להיות החטא במועטין ואף כי אינו נאסר בפירוש במקרא רק אכילה ושתיה ומלאכ' ואלו לבדם הם בכרת ואידך איסורא דרבנן דאסמכוה אקרא (בכ"מ ה' שביתת עשור פ"א ה' ה'). ולזה אמר אמרתו אמאי לא קאתי משיחא דהא ודאי בזכותא תליא וראוי שיהא הדור זכאי כלו בכל הדברים קלים וחמורי' והוא הטעם שהליץ הש"י בעדם לומר לפתח חטאת רובץ כלומר שמהכרח החומר יוכרח היות על זה האופן והנכון שפרצה קוראה לגנב והיותם בלתי ישנים כל הלילה והולכים כלם בערבוביא יגרום בנקל דברים כאלו או שיצדקו שתי הכוונות יחד ומשום זה לא נתן רשות לשטן כי לא עצר כח לקנטר ולקטרג מפני שהכל הולך אחר הרוב ולפי המעשה ולגבי דידיה מילתא זוטרתי היא וטעם רמי בר חמא הוא סימן בעלמא לכל מה שאמרנו שהוא סבת העדר כחו ורשותו ביום הזה לא הסבה עצמה. וכל זה מה שיזכור אותו הכתוב בסומכו אחר מעשה העבודות כולם והיתה לכם לחקת עולם בחדש השביעי בעשור לחדש תענו את נפשותיכם וכל מלאכה לא תעשו האזרח והגר הגר בתוככם כי ביום הזה יכפר עליכם וגו'. יאמר כי ישאר רושם זה לעד ולחקת עולם כי בזמן הזה יענו את נפשותם בכל הענויים המחוייבים אל התשובה השלמה והחרטה מאשר חטאו על הנפש ואסור כל המלאכות האסורות מהג' מינים שזכרנו ובכלל מלאכת החמר ומעשהו. ומזה ימשך כי ביום הזה יכפר עליכם וגו' לא שיחשוב אדם שהיום מכפר בין שישוב או לא ישוב כי הרבה ריוח והצלה מלפניו ורב טוב וחסד לבית ישראל כי היום הזה יכפר לשבים כפרה שלמה לקצת חטאי' ושיתלה עליהם בקצתם כמו שאמר במסכת יומא (פ'.) שאל מתיא בן חרש לרבי אלעזר ברומי שמעת ארבעה חלוקי כפרה שהיה ר' ישמעאל דורש אמר ליה ג' הם ותשובה עם כל אחת מהן עבר על מצות עשה ועשה תשובה לא זז משם עד שמוחלין לו ועל זה נאמר (ירמיהו ג׳:כ״ב) שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם. עבר על מצות לא תעשה ועשה תשובה תשובה תולה ויום הכפורים מכפר ועל זה נאמר כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם וגו'. עבר על כריתות ומיתות ב"ד ועשה תשובה תשובה ויוה"כ תולין וייסורין ממרקין ועל זה נאמר (תהלים פ"ט) ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם. אבל אם יש בהם חלול השם אין כח בתשובה לתלות ולא ביום הכפורים לכפר ולא בייסורין למרק אבל כלן תולין ומיתה ממרקת ועל זה נאמר ונגלה באזני ה' צבאות אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון היכי דמי חלול השם אמר רב כגון אנא דשקילנא בשרא מבי טבחא ולא יהיבנא זוזי לאלתר ר' יוחנן אמר כגון אנא דמסגינא ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין:

^*תוכן דעתו בקוצר הוא, כי כמו שהשמש בעלותה על הארץ בכל יום תעמוד תחילה בתחתית האופק, עד שנראה לנו שפלה מאוד, ובכל זאת אורה הולכת וגוברת תמיד, תחת כי בעמדה בחצי השמים ותאיר באורה היותר גדול, תחל מהר אחר כך ללכת הלוך וחסור באורה עד כי ינטו צללי ערב, כן גם האדם בהיותו ענו ושפל רוח יתמוך כבוד ונשא וגבה למעל', תחת כי המתגא' וגבה עינים ישפל ויכנע מהר לפני זולתו, כי הכבוד והשרר' בורחים ממנו. לזה אני אומר שלא כוונו רק אל משמעות הכתוב וזה כי בכל יום ויום כצאת השמש על קו האפק שאז מפני רחוקו ושפלותו הוא בתכלית חולשתו עד שכבר יוכל עין הרואה להציץ בו והנה אז במקום ענותנותו ושפלותו שם תהיה גבורתו כי משם יפרד להתחזק ולעלות מעלה מעלה בגרם מעלותיו עד שירום ונשא וגבה אל נקדת נכח הראש שהוא בתכלית גבהו והנה כאשר יגיע לשם והוא בעוצם כחו וחזקו אשר לא שזפתו עין אדם מיד הוא יורד ושוקע ממעלה אל מעלה עד שישקע במערב. וכן הענין באמת במדות האנשים לפי מה שרצוהו חז"ל בזה המאמר כי אשר הוא משפיל עצמו בענוה ושפלות רוח עד שאינו עולב לשום אדם אבל הוא מקבל עלבונן ושומע חרפתו הוא איש אשר יתעתד אל המעלה דומה לשמש כצאתו בגבורתו כי תכף שהוא בשפלותו ובני אדם מעיזין פניהם כנגדו והמה יביטו יראו בו הוא מתחזק והולך ועולה עד מעלה ראש וכמו שאמרו (ילקוט ש"א רמז קי"א) כל הבורח מן השררה שררה רודפת אחריו. אבל כאשר יגבה לבו ובגאונו וזדונו נותן חתיתו בבני אדם בחזקתו וגובה לבו ישבר כאומרו (משלי ט״ז:י״ח) לפני שבר גאון וגו' כשמש הזה אשר תכף עמדו בתקפו וגבורתו מיד יפול ונופל אל תחתית מצבו וכמו שאמר (שם בילקוט) הרודף אחר השררה שררה בורחת ממנו. והנה נתבאר שבח ומהלל דלשתבח רב באתריה לגבי ההוא טבחא והוא בנין אב לכל האנשים כלם כמו שאמרנו. וכל זה מה שיכללהו מאמר לפני ה' תטהרו כפי מה שדרש רבי אלעזר בן עזריה עבירות שבין אדם למקום יום הכפורים מכפר ושבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר. ויש בכלל זה ענין הדעות והאמונות אשר בינינו ובינו יתעלה שצריך גם כן להכשירם ולתקנם תקון גדול שהרי אמרו (יומא פ"ו.) ותשובה עם כל אחת מהן ובענין הזה כל שגדול מחברו בחכמה ובדעת הוא זקוק אליו יותר כי הענינים אשר בינו לבינו הם יותר חמורים ויותר מעויינים מזולתו. צא ולמד מענין יונה שנאמר בו וייראו האנשים יראה גדולה ויאמרו אליו מה זאת עשית כי ידעו האנשים כי מלפני ה' הוא בורח כי הגיד להם (יונה א׳:י׳) ובמה הגיד ועוד אם הגיד ולא נזכר איך אמר כי ידעו האנשים פשיטא שאם הגיד להם שידעו. אלא שהכוונה כי ממה שאמר להם (שם) עברי אנכי ואת ה' אלהי השמים אני ירא וגו' שהכונה שאין מלאכתו זולת זה כמו שכתבנו בשער נ"א בזה ידעו כי מלפני ה' הוא בורח ושיש דבר גדול בינו לבינו כי על כן שלח אחריו דרך ים מה שלא היה רגיל לעשות כן לכמה גנבים נואפים או רוצחים הבאים בספינות לזה נפלה עליהם חרדה גדולה משל לאדם שבא למדינה ובא המלך וסבב אותה כי מזה ידעו שהוא אדם גדול שפשע בדבר המלכות וכן יש לכל אדם כפי חכמתו לחפש ולתור על דעותיו ולברר וללבן אותם באופן שתראה טהרתן לפניו יתעלה. והכל בכלל לפני ה' תטהרו, שבת שבתון הוא לכם ועניתם את נפשותיכם חקת עולם כי זהו דבר נרשם ומחוקה בנפשות האנשים לא יסורו מהם. ואף גם זאת כי גלינו מארצנו ועונותינו החריבו בית מקדשנו ונטלו כבוד מבית חיינו ובטלו עבודתינו ואין לנו לא אהרן ולא ארון לא בן בקר ולא בגדי בד לא גדיי עזים ולא גורלות לא דמים ולא דביר לא הקטרה ולא הזאה לא וידויי הפר ולא וידוי שעיר לא זמון איש עתי ולא זהורית לא חובת עולות ולא חלב חטאות לא טהרת מזבח ולא טומאת שורף ומשלח לא יציאת כף ומחתה ולא יודע עד מה לא כן הזהב ולא כפרת כהונה. מ"מ יש לנו רחמי שמים וברית אהבתו וגמילות חסדיו דרכי טובו והודו והדרו באשר שם לפנינו כל אלו הדברים הנוראים וצונו על העמידה עליהם תמיד לפי שזכרונם והתבוננותם יגיעונו לתועלתנו המכוון מהם בזמני מציאותם כמו שכתבנו בכל ספורי המשכן והבגדים והקרבנות וזולתם. והוא מה שחתם הענין באומרו והיתה זאת לכם לחקת עולם לכפר על בני ישראל מכל חטאתם אחת בשנה. יאמר כי זה יהי' חק עולם לכל בני ישראל לא יסור מהם ענין כפרה זו אחת בשנה כמו שאמר כי ביום הזה יכפר וגומר. ואל הענין הזה תקנו קדמונינו ז"ל ימי תשובה נוראים כמו שהוא מפורסם מימי אלול (פר"א פ' מ"ו) ועשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים שעליהם נאמר (ישעיהו נ״ה:ו׳). דרשו ה' בהמצאו וגומר לפי חז"ל (ר"ה י"ח.) כמו שיבא בשער ק' ב"ה. וסדרו בהם סליחות ופיוטים ווידויים רבים מינים ממינים שונים כדי לעורר אותנו אל תקון מעשינו ושלימות פעולותינו בהשלמת תשובתנו כפי מה שיצא מפינו בסדרי סליחותינו כי איך יתכן שנצעק בפינו חטאנו רשענו שחתנו ולא נשמיע דברי פינו אל לבנו להכנע ולומר אוי לי מה עשיתי להתחרט מכל עונותיו ולהעתיקם מעליו לשלח אותו לעזאזל המדברה ודאי לא יחשד בעל נפש בכך שאם כן הרי הוא מביא על עצמו בסליחותיו, אלה ואשמה רבה מאד ומגלגל עליו זכר עונותיו הראשונים לא לעזר ולא להועיל כי אם לחרפה ולמזכיר עון ועליה אמר הכתוב מכסה פשעיו לא יצליח וגומר (משלי כ״ח:י״ג). ירצה כי המכסה הפשעים ואינו זוכרם בהתודות עליהם לא ירויח בזה כלל שכבר הם נודעים לאל יתעלה ומענישו עליהם אע"פ שיטמנם בחבו אמנם ההודאה עליהם אם תסכים עמה העזיבה מהם יועית ואם לא הרי הוא כמי שמכסה פשעיו או יותר רע ממנו שהרי הוא בא לפניו כמתהלל ומפאר על חטאיו והוא זדון לב ועזות פנים. והנה בדרכי התשובה יבאו עוד ענינים נכונים ונאותים בפרשת ראש השנה האמורה באמור אל הכהנים שער ס"ו גם בפרשת נזיר וזולתה הרבה אשר אזכרם בסוף שער ק"א שם איחד ענינה עם הדברים הנלוים אליה ב"ה. ודי עתה למה שכיווננו לומר על גמילות חסדים והוא מה שראוי להודות ולהלל על גמילות חסדיו שהוא בחמלתו ולסבות שקדמו ראה להורות חטאים בדרך כי יראו אור לצאת מאפלת היצר ומרשת עונותיו וכ"ש מזדון פשעיו אשר לא יגזור הדעת על מחילתם. והוא עצמו שאמר המשורר לך דומיה תהלה אלהים בציון ולך ישולם נדר שומע תפלה וגומר. דברי עונות גברו מנו פשעינו אתה תכפרם (תלים ס"ה). ירצה שלא יכיל שום דבור וספור השבח והתהלה שראוי לתת לאלהים בציון על זה הענין הנפלא שהיו מתנהגים בו כל זמן שבית המקדש קיים ולכך ראוי שישולם לו נדרים ונדבות. ואחר שאין לנו אלא שיח שפתיתינו בתפלותינו אליך כל בשר יבאו להודות ולהלל בשיר ותהלה ג"כ והטעם כי דברי עונותוהם החטאים אשר יעשה אותם האדם ביודעים גברו מנו כי אני גוזר עליהם שלא נתנו למחילה אע"פ שאין הכונה בהם למרוד אחר שהוא יודעם ואינו כובש עצמו בהם והנה גברו חסדיך עם שפשעינו והם המרדים שאדם מכוין בהם להכעיס אתה תכפרם ולזה אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך כי מאד נבטח שנשבע מטוב ביתך קדוש היכלך. (שם) וזה מה שרצינו ביאורו בזה הענין: