ישעיהו נו:א מחשבת ישראל: עקידת יצחק, נתיבות עולם, גן נעול ואגרות צפון

^*תוכן דעת הרב ז"ל הוא, כי אחרי שכבר התבאר בשער ט"ו ובשער ל"א (עיין ביאורי בראשית דף ק"כו ודף רמ"ה כי הי"ת מנהיג עולמו בשני מיני הנהגות, הא' טבעית עפ"י חקי הטבע ומהלך הכוכבים במסלותם, והב' נסיית עפ"י השגחת הי"ת לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו, ושהנהגה זאת מיוחדת רק לאומה הישראלית, כמאה"כ "ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע" ר"ל שרק אצלך תהי' מנת החיים תלויה באופן נסיי מעשייתך הטוב, כמו המות מעשותך הרע, וע"כ אמר הכתוב ג"כ לישראל, ובחרת בחיים" כי רק חייך ואורך ימיך תלוים לפעמים רק בבחירתך לעשות הטוב המלוה לך ממני, אבל חיי ומות כל שאר העמים תלוים רק מחקי הטבע לבד ד"מ מרבוי או מיעוט לחיות גופם, מטוהר או עיפוש האויר, ושאר מקרים טבעיים כאלה, ואחר שבאר הרב ז"ל ג"כ כבר בשער מ"ח כי החכמ' האלקית כונה במלאכת המשכן וכל כליו, המורים על בנין העולם כלו חלקיו הפרטיים, להאיר עיני ישראל ולהודיעם, שכמו שכבוד ה' מלא את המשכן כן גם העולם כלו משכן כבודו, והוא לבדו סבתו הראשונה, המניעו והמנהיגו בהשגחה פרטית, כי אחרי שהוא בראו וחדשו מאין, יש לו ג"כ הכח והיכולת לשנות חקי הטבע למען שלם להם גמול מעשיהם הרעים והטובים, באופן שהנהגת העולם הנסיית מסורה היא בידיהם, כי לפי מעשיהם אם ייטיבו או ירעו אותם, כן ימוד פעולתם אל חיקם, חושב עתה הרב ז"ל למשפט שאחרי שבפרשתינו זאת יסופר תשלום וכלות מלאכת המשכן, ישלים גם הוא עתה פה ביאור ב' אופני הנהגת העולם האלה ואופני שימושם, ובזאת יחל ויאמר, הנה בהנהגה הטבעית צריכים אנו להתבונן שלשה ענינים הא' כי על פיה יהיו רוב מקרי ופגעי בני אדם הרעים והטובים שוים יחד מבלי הבדל לטובים ולרעים והב' כי רק עי"ז תהי' הבחירה החפשית אפשרית כי אם היו תמיד הטוב והאושר אחוזים ודבוקים רק במעשה הטוב והישר, והנזק וההפסד רק במעשה הרע והעול, הלא היה האדם מוכרח לעשות, הטוב, כי מי זה פתי וחסר דעת אשר יסבב לעצמו ברצון חפשי מקרה ופגע רע, ולא ישתדל בהיפך להטיב גורלו ומנת כוחו עלי ארץ ככל אשר תמצא ידו? (עיין מזה גם ביאורי למעל' בראשית כ' ע"ב) והג' כי לפעמים יקרה, שהענינים אשר סודרו כבר מהי"ת בתחילת הבריאה, ע"פ מערכת השמים והכוכבים" שיצאו אל הפועל בזמן מה העתיד לבוא, יהיו משכימים ומתאימים יחד עם מעשה בני אדם אשר יעשו בעת ההיא, באופן שישולם על ידם כאשר יצאו אז אל הפועל, גמול מעשיהם אל חיקם כמו שהי' הדבר בראשית ממלכת יויקים שהרעו אז ישראל את מעשיהם, והגיעה העת אשר בו היה נועד מעת ברוא אלקים ארץ ושמים, שיעלה שיא נבוכדנצר מלך בבל למעלה, עד שיכנעו תחתיו ותחת ממשלת בנו ובן בנו לא לבד כל ממלכות הארץ, כי אם גם כל חית השדה, ע"כ השתדל ירמיה הנביא להודיע זאת לישראל, שיכנעו תחת ידו ברצונם החפשי ולא ימרדו בו, אחרי שאיו זכות מעשיהם הטובים גדולה כל כך. עד שיהיו ראוים שתשתנה בעבורם הנהגה הטבעית הזאת, הנוסדת עפ"י מערכת הכוכבים מיום הוסד העולם באופן נסיי לטובתם, ותחת כי השתדלות נביא השקר היתה תמיד להכחיש האמונה בהנהגה הנסיית, והשתדלות נביאי הצדק היתה בהפך לחזק האמונה הזאת, נהפך אז הדבר בימי ירמי', כי נביאי השקר הבטיחו אז את ישראל בכחשיהם כי שלום יהיה להם, והוא השתדל בהפך להודיעם, כי עפ"י ההנהגה הטבעית צריכים הם להביא צואריהם בעול מלך בבל ולהכנע לפניו, אחרי שאינם ראוים עפ"י מעשיהם שתשתנה ההנהגה הטבעית הזאת באופן נסיי לטובתם, ועפי"ז ביאר הרב ז"ל כמה פסוקים בירמי' כ"ז א' עד סוף קאפיטעל כ"ח (עיין בפנים הספר), ובסוף דבריו דחה גם דעת מחשבי הקץ עפ"י מערכת השמים, כי כמו שמעשה בית ישראל הרעים יוכלו לאחר בעבור ענשם הנסיי עפ"י ההשגחה הפרטית את הקץ הנועד עפ"י חקי הטבע וההנהגה הטבעית, כן יוכלו בהיפך בהיטיבם את מעשיהם, למהר ולקרב קץ הגאולה על פי ההנהגה הנסיית אף בטרם יבוא ויגיע מועדו עפ"י הנהגה הטבעית, וזשאחז"ל "שמחשבי הקצים מעכבין את הגאולה" כי לפי דעתם שיחשבו כי הקץ לא יוכל להיות רק בזמן ידוע, ד"מ כאשר יחוברו יחד כמה כוכבים ידועים להתיצב במצב ידוע הראוי והנכון לזה, הלא יאחרו בזה זמן הגאולה לעתים רחוקים, כי מחברת כוכבים כזאת לא תהיה לפעמים כ"א אחרי עבור כמה מאות שנים, תחת כי המאמין האמיתי יחשוב כי בהיטיב ישראל את מעשיהם, ימהר ויחיש הי"ת את גאולתו, אף לפני בוא יום מחברת הכוכבים הידועים הזאת, וחולם בהנהגה השנית הנסיית יש להתבונן ג"כ ב' ענינים הא' כי היא משתמשת בעצם וראשונה אצל האומה הישראלית מקבלי התורה המחויבים ללכת בנתיבותיה ולשמור מצותיה וחקיה, והב' כי לפעמים תמצא ג"כ אצל שאר העמים, וזה על ב' דרכים הא' הוא על המעט ולעתים רחוקים כי כאשר ירבו להשחית דרכם מאוד עלי ארץ, עד שלא יוכל הי"ת עוד להביט אל עמלם, אז תעלה חמתו באפו להענישם בעונש נפלא ונסיי היוצא ממנהג הטבע המורגל, כמו שנראה בהבאתו את מי המבול על הארץ כאשר רבה רעת האדם בארץ, ובמהפכת סדום ועמורה בעת אשר כלם סרו יחדיו נאלחו לפרוע מוסר ולהשחית דרכם עלי ארץ, והב' כאשר יהיה יחס והצטרפות מה ביניהם ובין יראי אלקים האמיתים הראיים להיות מונהגים בהנהגה נסיית, כמו שנראה שברצות ה' לשלח שרה לחפשי מבית פרעה ואבימלך, נגע את בית פרעה ונראה לאבימלך בחלום הלילה ועצר בעד כל רחם לביתו, הכל באופן נסיי היוצא מגדר הטבע הנהוג וע"ז מורה גם מאה"כ "משמים הביט ה' ממכון שבתי השגיח אל כל יושבי הארץ וכו' הנה עין ה' אל יראיו" וכו' שר"ל שהשגחתו הפרטית על כל שאר העמים יושבי הארץ, הוא רק בעבור יראיו אשר ישנם עמהם ביחס והצטרפות, ולטובתם "להציל ממות נפשם" וכו' וכאשר יראו זאת חכמי העמים החושבים כי כל עניני התבל יונהגו רק בהנהגה טבעית, הלא תתבלע חכמתם, כמאה"כ מפיר אותות בדים וכו' משיב חכמים אחור וכו' מקים עצת עבדו וכו' ר"ל בעת אשר יקים ה' דבר עבדו הנביא אשר הגיד בשמו באופן נסיי, יופרו אותות הבדים והקוסמים, ודעת החכמים החוזים בכוכבי' להתבונן מהם ההנהגה הטבעית תסוכל, וע"ז מורים גם דחז"ל "עד שלא הוקם המשכן היתה הנבואה מצויה באומות העולם, כי אז היה העולם נוהג לרוב רק ע"פ מנהג הטבע ומערכת הכוכבים, ורק לעתים רחוקים ומעטים נשתנה לפעמים מנהג הטבע, ע"כ היו החכמים החוזים בכוכבים ויודעים היטב כל תהלוכותיהם יכולים להגיד לפעמים עתידות שיבואו אל העמים והמדינות עפ"י חקי הטבע (על דרך מה שיגידו גם עתה חכמי הטבע והתכונה הרבה דברים שיהיו לעתיד, ד"מ מתי יהיו ליקוי השמש והירח, ולפעמים ג"כ איך תהיה מהות השנה הבאה גשומה או שחונה ? אפס כשהוקש המשכן נסתלקה מהם, כי מאז והלאה שכן כבוד ה' בישראל, והחלה ההנהגה ההשגחית להתנהג לרוב בישראל, ועל ידם גם לפעמים ושאר העמים, אשר באו ביחס אחד והצטרפות עמהם, וע"כ אבדה חכמתם וכשרון נבואתם עפ"י חקי הטבע ועפי"ז תבין גם מאמרם ז"ל "אלו היו אומות העולם יודעים מה אוהל מועד יפה להם" וכו' (עיין בפנים הספר) כי בתחילה כאשר היו רואים דבר יוצא חוץ לגדר הטבע הנהוג היו חרדים ומתבהלים מאוד, וזש"א "היו העולם שומעין את קול הדיבור ונתרזין" וכו' אבל משהוקם המשכן הורגלו לראות בישראל הרבה אותות ומופתים כאלה היוצאים ממנהג הטבע, וסרה עי"ז גם חרדתם ויראתם הראשונה, כי כן נוסד בטבע כל אדם שתוחלש התפעליות חרדתו מפני דבר נורא ואיום ע"י הרגלו התמידי בו, כמו שיוחלש ע"י ההרגל כל הרגש והתפעליות נפש האדם (עיין מזה בפתיחות ספר מאור עינים ד"ה הנה מודעת וכו', [וכן כתב גם החכם הרומי באחת ממליציתיו בבחינת הרגשת והתפעלות החמלה, כי גם האיש היותר רחמן וחומל על זולתו מתולדתו, יוחלש בקרבו הרגש הרחמנית והתפעליות החמל' ע"י ראותו למרבה חמש וריב, עושק דלים וריצוץ אביונים, שפיכת דם נקי ושאר רעות כאלה לנגד עיניו תמיד, כי ע"י ההרגל התמידי בדבר מה תוחלש התפעליות הנפש המסובבת על ידו, אשר על כן בפשע ארץ ורבות עושק וחמש בתוכה, לא לבד כי יהרגו נקיים על לא חמם בכפם, עוד רעה חולה תצא מזה כי תאבד עי"ז גם מדת החמלה והרחמנות מלב בני אדם יושבי הארץ ההיא עכ"ל (ואפשר שע"ז רומז גם דברי הנביא (ישעיהו נ״ז:א׳) "כי מפני הרעה נאסף הצדיק" ר"ל מפני הרעה התמידית אשר תהיה בארץ, חדלו כל מדות והתפעליות טובות בבני אדם, יען כי הורגלו רק בראיית, עמל ואון, ועי"ז נאסף, ר"ל חדל להיות איש צדיק בארץ.)] אח"כ יאמר הרב ז"ל כי אף שהשגחת הי"ת הפרטית והנהגתו הנסיית על פיה היתה מצויה בעצם וראשונה בכלל האומה הישראלית, בכל זאת כמו שהשגחת מלך או שר על עמו ועבדיו הנתונים תחתיו ושרים למשמעתו, משתנה ומתחלפת ברב ובמעט, לפי השתנות והתחלפות כל אחד ואחד מהם בבחינת אמונתו ושמורת פקודי המלך, כן היו ג"כ מדרגת ההשגחה האלקית מתחלפות בישראל, לפי התחלפות מדרגות האישים הפרטים, בבחינת הכרתם את הי"ת, ואהבתם אותו לדבקה בו ולשמור חקיו ומצותיו, ובכלל יש בענין זה לדעת הרב ז"ל ג' מדרגות, כי יש אשר ידע רק כי יש אלקים שופטים בארץ, והוא בא רק לחסות תחת כנפיו, מבלי שישתדל גם בעבודתו ואהבתו, ונדמה בזה לבן כפר היודע רק כי יש מלך בארצו המושל עליה ומנהיג איתה מבלי אשר יחוש לדעת מהותו, ואיפה הוא ? ואיש כזה ראוי רק שתצילהו ההשגחה האלקית שלא יספה בתוך שאר העם, ולא ידחה עליו רעתם. ויש איש אשר ישתדל לדרוש את אלקיו, אבל אין ביכלתו להשיג אותו, אף כי שיבוא חדריו ודומה לבן עיר ממלכה אשר ידע מקום מושב המלך, ובכל זאת לא יערב לבו לבית אל ביתי, יהיא מסתפק להפיק רצונו וכל מאויו רק ע"י פקידי המלך ומשרתיו, ואיש כזה ראוי כבר למדרגת השגחת אלקים היותר גדלה, והיא לעשות לו נסים נסתרים אשר לא יראו לעיני כל, יען כי לא יצטרך להם שינוי מנהג הטבע, ד"מ כאשר ילשינו עליו אל המלך ושריו ויבקשו תואנה לו להדיח עליו רעה. יטה ה' לבם לטובה עליו, עד שלא תבואהו הרעה אשר חשבו להשיב עליו, אבל אינו ראוי עוד שיצילהו הי"ת גם ע"י שינוי חקי הטבע, להצילו ד"מ משני כפירים ומתלעות לבוא, או מכבשן אש בנפלו לתוכו, כאשר נצולו דניאל וחבריו ואברהם, ויש אשר בכל לבבו ובכל נפשו יאמר לה' אני, וישתדל לעבוד עבודתו בכל מאמצי כחו, והוא כבן בית למלך שמכירו ויודע מהותו היטב מאוד, ועושה תמיד רצונו ומלאכתו באמונה, והמלך גם הוא חפץ בעבור זה ביקרו, וינשאהו ויגדלהו למעלה ראש, ולפעמים יעשה זאת גם בדרך ואופן היוצא מחקי המלכות ונימוסיה, ד"מ אם יתנהו לראש וישימהו לשר ונגיד על כל זולתו, בטרם ישמר תחינה משמרת פקודות החרות, כי כפי המנהג הנודע יעלה על כל פקיד ושר המלך רק לאט לאט ממעל' למעל' אחרת, והאיש הזה יען כי המלך חפץ ביקרו, יושם בתור המעלה הגבוהה, גם בטרם יציג רגלו תחילה על מדרגות המעל' התחתונות, וכן בבוא אליו פגע או אסון יצילהו לפעמים גם באופן בלתי נהוג ומתנגד לנימוסי המלכות, וכן איש ירא ה' אמיתי כזה בבחינת יחסו אל אלקיו, כי לא לבד שתהיה אהבתו נפלאת לו יותר מכל זולתו, כי אם גם בבוא עליו צרה ומצוקה ישדד בעבורו מנהג הטבע ומערכת הכוכבים להצילו מכל רע באופן נסיי הנראה לכל, ובדברים אלה מבאר הרב ז"ל והולך דברי המשורר (תהלים צ"א) כי אחרי שהתפלל משה בסוף הפרש' הקדומ', ככלותו את מלאכת המשכן הרומזת על בנין העולם והנהגתו הנסיית עפ"י ה' במאמר "ויהי נועם ה' עלינו וכו' שר"ל שיהי' נועם השגחת ה' עלינו, הציג לפנינו במזמור הבא אחריו ג' מחלקות בני אדם אשר עליהם ישגיח הי"ת בהשגחתו הפרטית במדרגות שונות, כי על בעלי המחלק' הראשונה אמר "יושב בסתר עליון וכו' כי הוא יצילך מפח יקוש, יפול מצדך אלף" וכו' ר"ל בעת שיענשו הרשעים ע"י דבר הוות ושאר מקרי הזמן הרעים, אשר ינוגעו בהם בני אדם לפעמים, ינצל הוא מהם, כלוט ששלחו הי"ת מתוך ההפכה, ועל בעל המחלקה השניה אמר "כי אתה ה' מחסי וכו' לא תאונה אליך רעה וכו' כי מלאכיו יצוה לך וכו' על שחל ופתן תדרוך וכו" ר"ל גם ע"י שינוי חקי הטבע תנצל מהרעה, בהיותך במעלת בעל כמדרגה השניה, ומבעל המדרגה השלישית אמר "כי בי חשק ואפלטהו אשגבהו כי ידע שמי" ר"ל כי בהיותו קרוב אלי עד שידע שמי אחלצהו ואכבדהו אני בעצמי, באופן שהצלתי תהי' גם נגד חקי הטבע, ובזאת יכובד על פני כל, אשר יכירו וידעו בזה, כי השגחתי הפרטית נפלאת לו במדרגה היותר עליונה, אפס לא רבים יזכו למדרגה יקרה זאת, ואך מעטים המה אשר בעבורם תהיה הנהגה נסיית כזאת ובזה יש הבדל בין ההנהגה הטבעיית לנסיית, כי בהנהגת העולם הטבעית, יוכלו הרבים לפעול תמיד יותר ממה שיפעול אחד, ד"מ אם צמד שדה אחד יעשה עשרה כורים לשנה, יעשו עשרה צמדי שדה מאה כורים אם הם שוים רק באיכותם ומהות שמנם ודשנם, וכן אם יחרוש אכר אחד בבקרים מאה אמות שדה בכל יום, תהיה חרישת עשרה אכרים הדומים אליו בכח וחריצות, אלף אמות, ואם גם חלשים הם ממנו, בכל זאת בעבור רבוים יפעלו יותר ממנו, אבל בהנהגה נסיית אינו כן, כי האות והמופת אשר יעשה לפעמים לשלם אחד מני אלף, לא יעשה לכולמו גם יחד, אם אינם שלמים וראוים להנהגה נסיית כמוהו, כמו שראינו שקול ה' המדבר מהר סיני לא יכלו לסבול כל ישראל גם יחד, כמאה"כ אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' עוד ומתנו" ומשה לבדו נגש אל הערפל לשמוע דברי אלקים חיים, וגם מתוך אוהל מועד יחד רק אליו לבדו הדיבור, כמו שהעיר ע"ז המדרש שהביא הרב ז"ל "בנוהג שבעולם משאוי שהיא קשה לאחד נוח לשנים" וכו' (עיין בפנים הספר) גם מאה"כ "לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם וכו' כי אתם המעט" רומז ע"ז, ר"ל אף ששאר העמים רבים מכם בבחינת כמותם ומספרם, בכל זאת נוהגת ההנהגה הנסיית רק בכם, אף שאתם המעט במספר, אם רק תלכו בדרכי אבותיכם הישרים להוות שלמים בבחינת מהותכם ואיכותכם הפנימית כמוהם, וע"ז מורה גם מאה"כ "וצדיק יסוד עולם" ר"ל כי לפעמים תסבב ותוסד הנהנת העולם הנסיית, רק ע"י צדיק אחד שלם לבדו, ועפ"ז ביאר הרב ז"ל גם המדרש שהחל בו באמרו, שאף שמלאכת המשכן וכל כליו עשו רק שאר כל חכמי לב בעם, בכל זאת הקמת המשכן אשר על ידה החלה מאז והלאה ההנהגה ההשגחיית האלקית להיות מצויה בישראל, לא היתה יכולה להעשות רק ע"י משה לבדו, שהיה בחיר הנביאים וכל בני אדם זולתו, בבחינת שלימותו הנפשית, ע"כ כמו שבבריאת השמים והארץ וכל אשר בהם, אף שכבר כלו להיות בששת ימי הבריאה, לא יכלו לפעול פעולותיהם עד שנתן הי"ת הכח בכללם, לפעול פעולתם מאז והלאה ע"פי חקי הטבע (עייין ביאורי למעלה בראשית דף ל"ז ע"א) אשר ע"כ נמצא כי אחרי שאה"כ תחלה "ויהי ערב ויהי בקר יום הששי ויכולו השמים" להורות שהיו כבר שלמים, ומלאכתם תמה בסוף יום ששי אמר אח"כ "ויכל אלקים ביום השביעי" שרק הוא בעצמו ית' ולא זולתו, הי' יכול לתת להם ההשלמ' המוחלטת, והיא לפעול פעולתם ולהנהיג מנהגם הטבעי מעתה ועד עולם, כן גם במלאכת המשכן וכל כליו הרומזים על בנין העולם (כאשר יורה על זה גם שיווי הלשונות והמאמרים שנאמרו בשניהם, כמו שהעיר ע"ז המדרש (עיין בפנים הספר)"אמר ר"י בר יוסי וכו'") אף שכילוה חכמי לב עושי המלאכה לבדם, כמו שנאמר "ותכל כל עבודת הקודש" הוצרכו בכל זאת להביא הכל אח"כ אל משה, ורק הוא היה יכול להקימו, וזש"א "התחילו טוענין ולא היה עומד וכו' כיון שראה משה כך מיד שרתה השכינה עליו והקימו וכו'. אחר שנתבאר במה שקדם שהמלאכות האלה האלהיות יורו הוראה חזקה על כללות העולם ושני מיני הנהגותיו. ראוי הוא שבתשלומו וסדר הקמתו יבא סוף ביאורם ואופני שמושיהם ובפרט אופני ההנהגה השנית דאלהית המיוחדת והמיוחסת אל המלאכות ההן. וזה שכבר נתבאר שהיו בעולם שני מיני הנהגות. ההנהגה המיוחדת מהסדור הטבעי השמימיי אשר לא תשקיף בין צדיק לרשע ובין עובד אלהים ללא עבדו והיא המיוחדת לכללות העולם. וההנהגה הנמשכת מהשגחת מעשה בעלי הבחירה לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו והיא המיוחדת למקבלים התורה האלהית המישרת אל ענין זאת הבחירה וטעמה כמו שאמרה התורה (דברים ל') ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע. והכונה כי לא כאשר יראה האדם יבחר ויקרב רק אשר תישיר אותו. וכמו שאמר בסוף (שם) החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת וגו'. הנה יראה שישראל קרויין אדם בענין שלמות הבחירה וטעמה לא זולת. ולכן נתיחדה להם זאת ההנהגה. וכבר ביארנו ענין אלו ההנהגות בשער ט"ו ובשער ל"א. והנה היה מהחכמה האלהית להאיר עינינו באלו המלאכות האלהיות ולהודיע לנו שזאת ההנהגה העליונה השנית היא מסורה בידנו כאשר בא בשער מ"ח. הנה לזה יחוייב שלמות המלאכה שבתשלומה וגמר מלאכתה יושלם ביאור אלו ההנהגות ואופני שמושם כל אחת מהנה לפי טבעה וענינה כי הוא תשלים זה הדרוש וביאורו: אמנם נדבר ראשונה מההנהגה הטבעית הכוללת אשר התחילה בה התורה האלהית ונאמר כי היא משמשת על שלשה דרכים. האחד הוא דרך לכל העולם בכלל שעליה הוטל פרנסתו רצוני באשר לא יושקף בו שום גמול ועונש כמו שהוא הענין אצל כל האומות אשר לא בחר ה' בהמה לתת להם תורה ומצות אשר עזבם לפרנסת הסדור השמימיי כמו שבא בכתוב מבואר (דברים ד') את השמש ואת הירח ואת הככבים כל צבא השמים וגו' אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים תחת כל השמים ואתכם לקח ה' והענין הזה הוא מבואר בעצמו ויבא עוד ביאורו במה שאחר זה. אמנם הדרך השני הוא לתת אפשרות ומציאות אל הבחירה האנושית אשר א"א זולתה והוא ענין נפלאה מאד ביארוהו רז"ל באומרם במשנה (אבות פ"ה) בעשרה מאמרות נברא העולם ומה תלמוד לומר והלא במאמר אחד יכול ליבראות אלא ליפרע מן הרשעים וכו' וכדי ליתן שכר טוב וכו'. כמו שביארנו ענינו יפה בשער ג' עיין עליו. אמנם הדרך הג' הוא משתתף אל ההנהגה השניה כאשר יקרה שיהיה המסודר מהטבעית מהטוב והרע הוא אשר יאות לבא ולהגיע לפי מעשה האנשים המונהגים לפי ההשגחה כי כשיקרה הענין כך מה שהיה ענינו מסודר ובא מעת הבריאה הוא שתהיה הכוונה אליו עכשו מצד ההשגחה האישיית ומה שנעשה על ידי מערכות השמים הוא אשר יעשה לפי פעולות המקבלים עד שאז יתהפך ענין הנביאים ממנהגו על הרוב. וזה כי מנהג הנביאים תמיד לגדל ולחזק ההנהגה ההשגחיית ולפרסם וליעד גבורתה ויכלתה על סדרי ההנהגה הטבעית ומערכותיה להתפאר ולהתהלל באלהים על נביאי השקר היודעים בחכמת סדור מלאכת השמים וכל צבאם המתנבאים בעם לפי הסדור הטבעי ההוא כמו שיבא עד שימצאו תמיד נביאי השקר מחזיקים ומקיימים עניני ההנהגה הטבעית ונביאי השה מחזיקים בחצים ובקשת לבטל אותה ולהרסה. והנה בימים ההם ובעת ההיא יתחלף הענין ויהיה להפך כי נביאי האמת יחזיקו ויקיימו ההנהגה הטבעית ההיא ואם יקומו נביאי השקר לפרוץ פרץ ולעמוד כנגדם ישתדלו אז לקיים ההנהגה ההשגחיית אשר תבטל אותה כמשפט לאוהבי הנציח השקרי. וזה הדבר אשר נתבאר יפה ע"י ירמיהו עת שהיה מה שסודר מפאת המערכת ממשלת מלך בבל על כל העולם הוא אשר ראוי להגיע אל האומה הישראלית מהשעבוד וההכנעה אליו לפי מעשיהם נאמר שם (ירמיה כ"ז) בראשית ממלכת יהויקים בן יאשיהו מלך יהודה היה הדבר הזה אל ירמיהו מאת י"י לאמר כה אמר ה' אלי עשה לך מוסרות ומוטות ונתתם על צוארך ושלחתם אל מלך אדום ואל מלך מואב ואל מלך בני עמון ואל מלך צור ואל מלך צידון ביד מלאכים הבאים ירושלם אל צדקיהו מלך יהודה וצוית אותם אל אדוניהם לאמר כה אמר ה' צבאות אלהי ישראל כה תאמרו אל אדוניכם אנכי עשיתי את הארץ את האדם ואת הבהמ' אשר על פני הארץ בכחי הגדול ובזרועי הנטויה ונתתיה לאשר ישר בעיני ועתה אנכי נתתי את כל הארצות האלה ביד נבוכדנצר מלך בבל עבדי וגם את חית השדה נתתי לו לעבדו ועבדו אותו כל הגוים את בנו ואת בן בנו עד בוא עת ארצו גם הוא ועבדו בו גוים רבים ומלכים גדולים והיה הגוי וגו'. ואתם אל תשמעו אל נביאכם ואל קוסמיכם ואל חלומותיכם ואל עונניכם ואל כשפיכם אשר הם אומרים אליכם לאמר לא תעבדו את מלך בבל כי שקר הם וגו'. והגוי אשר יביא את צוארו בעול מלך בבל ועבדו והנחתיו על אדמתו נאם ה' ועבדה וישב בה. והנה הדבר מבואר מאד כי על הממשלה שתחוייב אליו מפאת המערכת היה מדבר כי הוא אשר הפקד מאתו משעה שברא הארץ וכל אשר עליה בכחו הגדול ובזרועו הנטויה. וזה מה שביארו תכלית הביאור במה שאמר וגם את חית השדה נתתי לו לעבדו כי זה לא יתכן על פי ההשגחה האישיית. וכן באומרו ועבדו אותו ואת בנו ואת בן בנו עד בוא עת ארצו וגו'. כי מפאת הסדור ההוא חוייבה ממשלת המלך הזה ובנו ובן בנו עד אשר ישתנה מצב ממשלתו לשפלות כמו שהיה אחרי כן. ולזה אמר כי העצה היעוצה לכל אומה ולשון אשר אין ממנהג המערכת להשתנות בעבורם להביא צוארם תחת עולו ולא ישמעו אל הנביאים המגידים להם על דרך הכשוף או הקסם או ע"י החלומות דבר כנגד זה כי המחברת הגדולה זאת גוברת על הכל. והנה מפני שההודעה הזאת לא היתה הכונה בם בעצם וראשונה מפני ענינם של האומות הללו כי ההשגחה האישיית אינה מתבוננת בהם רק במקרה ועל המעט כמו שיבא לזה אמר שישלח הדברים האלה ביד מלאכים הבאים לירושלם אל צדקיהו כי אחר שהם מזדמנים שם אין למנוע טוב העצה מהם כלומר שאלמלא היו שם לא היה נזקק להם. והנה היא השקפה נכבדת בכמו אלו ההנהגות. אמנם עקר הכוונה היא אל מה שאמר (שם) ואל צדקיהו מלך יהודה דברתי ככל הדברים האלה לאמר הביאו את צואריכם בעול מלך בבל ועבדו אותו ועמו וחיו למה תמותו אתה ועמך בחרב ברעב ובדבר כאשר דבר ה' אל הגוי אשר לא יעבוד את מלך בבל ואל תשמעו אל דברי הנביאים האומרים אליכם לאמר לא תעבדו את מלך בבל כי שקר הם נבאים לכם כי לא שלחתים נאם ה' והם נבאים בשמי וגו' ואל הכהנים וגו' אל תשמעו אליהם עבדו את מלך בבל וחיו למה תהיה העיר הזאת חרבה ואם נביאים הם ואם יש דבר ה' אתם יפגעו נא בה' צבאות לבלתי בואו הכלים הנותרים בבית ה' ובית מלך יהודה ובירושלם בבלה. ביאר כי מצד חוזק ממשלתו הכוללת היתה עצה טובה גם כן להם לקבל עול מלכותו אחר שאין זכות בידם לבטלה אדרבא הם חייבים בעבודה והכנעה ההיא והיתה העצה ההיא הישרה וגלוי דעת להם כדי שלא יקבלו מהרע יותר מהרצון האלהי. אם בשלא יפלו בידו בחרב וברעב ובדבר כאשר חוייבו ליפול כל הגוים הנלחמים בהם. ואם להודיע להם המשך זמן ממשלתו כמו שאמר בסוף (שם כ"ט) כי כה אמר ה' כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם והקימותי עליכם את דברי הטוב להשיב אתכם אל המקום הזה כי אנכי ידעתי את המחשבות אשר אני חושב עליכם נאם ה' מחשבות שלום ולא לרעה לתת לכם אחרית ותקוה. יבואר יפה כי העצה הזאת היא נכונה מאד כי הוא יתעלה חושב עליהם מחשבות שלום בתת מקום להנהגה ההיא הטבעית למשול בקצת העתים כי מתוך צרת הגלות ההוא אשר ימשך להם שבעי' שנה יכנע לבבם הערל וישובו ויתפללו אליו וישמע אליהם ויבקשוהו וימצא להם כמו שסיים דבורו (שם) וקראתם אותי והלכתם והתפללתם אלי ושמעתי אליכם ובקשתם אותי ומצאתם כי תדרשוני בכל לבבכם. ועל הענין הזה הי' ענין כורש (עזרא א') להטיב אותם ולפקדם וכן בכל כיוצא בזה. וזה הענין משתוף זאת ההנהגה הזכירו וביארו שלמה החכם בספר קהלת באותה פרשה שאמר (קהלת ח') מי כהחכם ומי יודע פשר דבר וגו'. אני פי מלך שמור וגו' שומר מצוה לא ידע דבר רע וגו' כי לכל חפץ יש עת ומשפט וגו' עד אומרו את כל זה ראיתי ונתון את לבי לכל מעשה אשר נעשה תחת השמש עת אשר שלט האדם באדם לרע לו הכל כמו שביארתי אותו יפה בפירושי ידרש משם כי הוא ענין נאות מאד לחיי האדם והכרת אופני ההשגחה האלהית לסלק המבוכה בכל כמו אלו הענינים. לא ח"ו שיתיחסו כל ענינינו טובותינו ורעותינו אל זאת ההנהגה הטבעית כמו שחשבו רבים עד שכבר היו קצת מחכמי עמנו אשר בקשו חשבונות רבים מהמחברות העליונות למצא מחמתם סבה לכל העניני' שעברו עלינו מימות עולם כמו שהשתדל באלו הדברים הרב רבי אברהם בר ר' חייא הספרדי ז"ל בספרו הנקרא מגלה להוציא משפטים רבים מגלות מצרים וקץ גאולתו ומתגבורת כבוש הארץ וקצי גליותם ממנה פעם ראשונה ושנייה. ואמר שכיוון בכל זה לשם שמים כדי לפלש ולעבור במשפטים ההם אל הפלגת הקץ המקווה. והנה בכל מה שכתב במשפטי העניני' העוברים הספיקה דעתו לכוין חשבונותיו ולהעלותם כהוגן כי את אשר ראה בעיניו נבא בחזיוניו. אמנם בכל מה שנלחץ לגזור ולשפוט לעתיד לא קויים דבר כי הנה באמת הוא עמד בסוד ה' ולא רגל על לשונו לקיים מה שנאמר (ישעי' ס"ג) כי יום נקם בלבי ואזיל (רבות קהלת פ"ט) לבא לפומא לא גלי. ורבים ונכבדי' טעו בכמו אלו החשבונות והאריכו בדיהם וכזביהם כמו שנתפרם ממספריהם וממשפטיהם אשר לדעתי כלפי שונאיהם אז"ל (סנהדרין צ"ז:) תיפק נפשן של מחשבי קצין מפני שמעכבין את הגאולה. וזה כי מאחר שהם חושבים שהגאולה תלויה במצבי המערכות ההם והיה שאלו הענינים הנפלאים לא נתלו כי אם במחברות הגדולות והעצומות אשר לא יזדמנו כי אם לעתים רחוקי' מהם לר' לת' שנים ומהם לתתקנ"ג ומהם לאלפים תתצ"ט כאשר כתב בספר ההוא לזה חוייב להם לעכב הגאולה עד הזמן ההוא הארוך. ואם יעבור להם זה הזמן יצטרכו למצב אחר כיוצא בו הפך מה שאמר הכתוב (ישעי' נ"ו) כי קרובה ישועתי לבא וגו'. ואז"ל (סנהדרין שם.) שהגאולה היא מהדברים הבאים בהסח הדעת כי הכל תלוי בהגעת קץ רצונו ית' כמו שאמרו (בהגדה של פסח) שהקב"ה חשב את הקץ לעשות כמ"ש לאברהם אבינו בין הבתרים וגו'. לכן הוא עתיד לעשות אחרית כראשית כי לא ימתין ולא יתעכב עד הגיע תור המערכות השמימיות רק בהגיע עת רצונו המוחלט יגאלנו מיד כמו שאמר הנביא (ישעי' ס') אני ה' בעתה אחישנה. ונאמר (חבקוק ב׳:ג׳) אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא ולא יאחר: ונשוב לכונתנו לומר שכבר תשתתף ההנהגה הזאת הטבעית אל ההשגחיית בכל שיהיה מה שיסודר ממנה נאות כלפי מעשי המונהגים. אמנם מה שאמרנו מהתחלפות ענין הנביאים בזה נתבאר גם כן בנבואה ההיא עצמה ממה שהעיז פניו חנניה בן עזור להתקומם כנגדו ולומר (ירמי' כ"ח) כה אמר ה' צבאות אלהי ישראל לאמר שברתי את עול מלך בבל בעוד שנתים ימים אני משיב וגו' ואת יכניה בן יהויקים מלך יהודה ואת כל גלות יהודה הבאים בבלה אני משיב אל המקום הזה נאם ה' כי אשבור את עול מלך בבל. אמר כי כן חייבה ממשלת זה האיש מפאת המערכות. אמנם שההשגחה האישיית תשבור עולו מעליהם והוא הדבר אשר דברו ה' באומרו כי לא שלחתים נאם ה' והמה נבאים בשמי ואם נביאים הם ואם יש דבר ה' אתם יפגעו נא בה' צבאות לבלתי יבאו הכלים וגו' (שם כ"ז). יורה הוראה גמורה שהמה באים מכח ההנהגה המיוחדת אל ההשגחה האישיית המנגדת אל הטבעית הנמשכת אל התפלה והתחנה. ולזה היתה תשובת ירמיהו הנביא אליו נכונה מאד כשאמר (שם כ"ח) אמן כן יעשה ה' יקם ה' את דברך אשר נבאת להשיב כלי בית ה' וכל הגולה מבבל אל המקום הזה אך שמע נא הדבר הזה אשר אנכי דובר באזניך ובאזני כל העם הנביאים אשר היו לפניו ולפניך מן העולם וינבאו אל ארצות רבות ועל ממלכות גדולות למלחמה ולרעה ולדבר הנביא אשר ינבא לשלום בבא דבר הנביא יודע הנביא אשר שלחו ה' באמת. ^*ירצה וכו' כונתו, כי הנה בהשקפ' ראשונ' נמצא סתיר' בדברי הנביאים, כי כתוב אחד אומר "אשר ידבר הנביא בשם ה' ולא יהיה וכו' הוא הדבר אשר לא דברו ה' וכו'" (דברים י״ח:כ״ב) שממנו נראה שהי"ת לא ישוב מדבריו לעולם בין לטובה בין לרעה, וע"כ כאשר לא יבוא מה שידבר הנביא בשמו, יודע כי הוא נביא שקר, וכתוב אחד אומר (ירמיהו י״ח:ט׳-י׳) "רגע אדבר וכו' ורגע אדבר וכו' לבנות ולנטוע ועשה הרע בעיני וכו' ונחמתי על הטובה וכו'" שממנו נראה שגם על הרע גם על הטוב ינחה לפעמים הי"ת, ומדברי הכתוב השלישי (ירמי' כ"ח) שהביא הרב ז"ל נראה, שאם לא יבוא דבר הנביא שנבא לרעה לא יודע שהנביא דבר שקר, כי אולי נחם ה' על הרעה אשר דבר, אבל הנביא אשר ינבא לשלום ולא יבוא דברו הוא נביא שקר, ולבאר כל זאת יאמר הרב ז"ל פה בקוצר, ובשער צ"ו באריכות יותר, כי כאשר ישארו האנשים אשר עליהם נבא הנביא הטוב או הרע במתכונתם הראשונה בבחינת הנהגתם המוסרית, מבלי היטב או הרע מעשיהם יותר מבראשונה כאשר נבא הנביא עליהם, אז הוא בהכרח שאם דבר ה' בפיהו אמת הוא, צריך לבוא עליהם גם הטוב גם הרע ככל אשר דבר, ואם לא יבוא דברו אז יודע כי שקר דבר ואין בפיהו נכונה, וע"ז רומז מאה"כ דברים י״ח:כ״א-כ״ב, אפס אם שנו מעשיהם והיטיבו דרכיהם אחרי שמעם דברי הנביא אז ינחם ה' על הרעה וישוב ממנו, כמו שבהיפך אם הרעו מעשיהם מבראשונה, אז ישוב ה' מהטוב אשר דבר עליהם וירע למו, כמאה"כ בירמיה י"ח "רגע אדבר וכו' ורגע אדבר וכו'" אפס בבוא שני נביאים יחד, והאחד מהם ינבא בשם ה' כי על פי ההנהגה הטבעית ומערכת השמים, עתיד הרע לבוא על עם או אנשים ידועים אם לא ייטיבו דרכם, וכונתו הטובה היא לסבב בזה כי תהפך הרעה המעותדת להם על פי ההנהגה הטבעית לטובה ע"י ההשגחה האישית, אם ישובו ממעליהם הרעים וייטיבו מעשיהם, והנביא השני יכחיש דברו ויאמר, שאף אם ישארו העם על מתכונתם המוסרית כמו שהם עתה מבני היטב דרכם, לא תבואם רעה הטבעית, כי זכותם ונקיון כפם הנוחכים יספיקו לבד לשנות חוקי הטבע לטובתם באופן נסיי, אז רק כאשר לא, תבוא הטובה ההיא, יודע כי שקר נבא הנביא השני, אפס כאשר ייטיבו דרכם ולא תבוא הרעה הטבעית אשר יעד להם הנביא הראשון לא יודע כי שקר נבא אחרי שהוא בעצמו נבא להם רעתם רק על תנאי אם לא ישובו, ומגמתו היתה רק שייטיבו דרכם וייטב למו, דזה היה ענין ירמי' שנבא לרעה, וחנני' שנבא לטובה, וזש"א ירמי' אליו "אך שמע נא חנני' וכו'" (עיין בפנים הספר). ירצה שמע נא חנניה ותן לבך על דבריך כי המחוייב בכל כיוצא בזה לפי שנמצא במציאות בחק הנביאים אשר נבאו לפני ולפניך על הארצות ועל הממלכות למלחמה ולרעה ולדבר העתידות לבא עליהם לפי טבע המערכת וכאשר נתבאר כי הנביא אשר יקום בעת ההיא ויאמר כי ההשגחה האישיית היא לחוס ולרחם ולשדד המערכות ההמה הנה חוייב שיבא דברו הטוב בלי שום ספק כי באשר ההשגחה האישיית תיעד כן לפי מעשה המונהגים והיא שולטת על הטבעית אין דבר שיעכב על ידה וא"כ כשלא יבא דברך הרי נתפרסם שאתה נביא שקר מפורסם כי למה תחזור נבואתך ריקם הקצור קצרה יד ה' מעשות מה שתתפאר בו על פי נבואתך ואם מפאת מעשיהם הרי אתה אומר כי את זכותם ואת נקיון כפם ראה ה' ויוכח אמש לעשות להם טובה ולא רעה א"כ מה המונע והטענה חזקה מאוד. והדרך נכון וישר. וכבר סוקל בזה מאבן נגף וצור מכשול אשר נכשלו בו רבים מחכמינו (הרמב"ם יסה"ת פ"י ה' ד') אשר קבלו מדבריו שכל הבטחה טובה שתבא ע"י נביא א"א בשום צד לחזר ממנה. ולפי שעמד לנגדם דברי ירמיהו עצמו (י"ח) שאמר רגע אדבר וגו' ורגע אדבר וגו'. וגם מאמר משה רבינו אשר אמר (דברים י"ח) וכי תאמר בלבבך איכה נדע את הדבר אשר לא דברו ה' ואמר (שם) אשר ידבר הנביא בשם ה' ולא יהיה הדבר ולא יבא הוא הדבר אשר לא דברו ה' ושם לא הבדיל בין טוב לרע. הוצרכו לומר ענינים רחוקים אל הדעת ולבאר הכתובים בפרושים זרים כמו שאנו עתידין לבאר הענין יפה שם במקומו ושם אשמיעך ענין נכבד בכוונת ירמיהו באלו הכתובים מסכמת מאד אל כוונת משה רבינו באותה פרשה ויבא בשער צ"ו ב"ה. ועל כל פנים למדנו מה שרצינו אליו מהיות זה השמוש השלישי נמצא להנהגה הזאת הטבעית כפי מה שאמרנו אשר לפי כן נתבאר היות שמושה על פי השלשה דרכים שזכרנו:

ובמדרש ילמדנו בפרשת שופטים מנין אתה למד שישראל וכותי שיש להם עסק זה עם זה שאסור לישראל לומר לכותי לך עמי לערכאות שלכם שהוא עובר בלאו שנאמר לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום והלא העכ"ום נצטוו על הדינין (סנהד' נ"ו.) שזו היא אחת ממצות בני נח ומהו בל ידעום אלא אלו דקדוקי הדין שכך שנינו (שם מ'.) מעשה ובדק בן זכאי בעוקצי תאנים. הנה שבמאמר הזה נפסלו הכותים לבלתי היותם בני ברית כמונו ואף אם תמצא לומר שיש להם צד מצוה להיותם מכלל בני נח הנה הנם בכלל הדיוטות שאינן יודעין לכוין כמו שאמרנו ראשונ' ואין להם צד מצוה כלל שהכותים אינן מכוונין למצות בני נח כלל אלא הם דנין על פי עצמם ומדעתם ולזה תרוייהו איתנהו. ולהיות כל התועלות האלו נמצאים באלו המשפטים אמר החכם (משלי כ"א) עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח. ואמרו ז"ל (דברים רבות פ' שופטים) כזבח לא נאמר אלא מזבח כיצד הקרבנות וכו' כמו שכתבנוהו בביאורו בשער מ"ג. והוא כולל יפה אלו הענינים כלם: והנה עם זה הותר ודאי היטב הספק אשר נשאל בתחלה על מעלת אלה המשפטים ונתבאר כי גם שתהי' מעלת זה החלק המשפטי נערכת לפי החומר הנושא אותו לא תהיה במדרג' שפל' מיתר החלקים כי באמת נושא החלק הזה אינו הקנינים המדומים כמו שחשבנו אבל הם אישי העם הזה המיוחד עם לבדד ישכון ומכלל יתר הגוים לא יתחשב. ודרך פרט כחותיהם הנפשיות אשר בהם יוגבלו הגבל' שלמ' ואמתית להיותם שלמים בעצמם וכמו שאמר' כשיושקף בהם בתכליות הנפלאות הנמצאות בהם אם הראשון בתקון ושלמות ההנהג' מכל זולתם והאחרון שהוא העקר ותכלית הכל שהיא הצלחת הנפש הכרוכה בעקבם כמו שאמר המשורר (תהילים י״ט:י״ב) בשמרם עקב רב. תפח רוחם ונפשם של דוברי עתק על חכמי התלמוד ז"ל ואומרי' שכל עסקם בסדר נזיקין הם דברים של חיל וצורכי חיי שעה. לו חכמו ישכילו זאת ישימו יד לפה ויודו לה' חסדו. ובמדרש (ש"ר פ' ל') מאי דכתיב (תהילים קי״ט:קכ״א) עשיתי משפט וצדק בל תניחני לעושקי. משל לסוחר שמבקש לילך בדרך מה עשה לקח כל פרקמטיא שלו ועשאה אבנים טובות ומרגליות ונטלו בחיקו ויצא באו עליו ליסטים ותפשוהו אמרו לו מה בידך אמר אין בידי אלא כלי זכוכית אלו אמרו לו אלו בכמה אמר להם שתים בסלע ושלש בסלע. אמרו זה לזה ובשביל אלו נהרוג אותו הניחוהו והלכו להם. נכנס הסוחר אל המדינה התחיל יושב ומוכר בדמים יקרים נכנסו הלסטים אצלו אמרו לו זו בכמה וזו בכמ' אמר להם זה במאה מנה וזה ברבוא אמרו לו ואתה הוא שאמרת שתים בסלע ושלש בסלע. אמר להם באות' שעה במקום המות הייתי עכשו אם אין אתם נותנין בדמיה אין אתם נוטלין אותה. כך ישראל בעו"הז מי שהוא עושה מצוה אינו יודע מתן שכרה אבל לעתיד לבא הן תמהין ממתן שכרה שאין העולם כלו יכול לקבלה לכך נאמר (ישעיהו נ״ו:א׳) שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות כמה הפליגו חז"ל להמליץ במאמר הנכבד הזה אמתת כל מה שכתבנו כי האבנים הטובות והמרגליות ששמו דוגמתם המשפטים התוריים אשר עליהם אמר בתחלה עשיתי משפט וצדק ובסוף שמרו משפט וגו' הם אשר חשבום הלסטים הרשעים והחומסים לכלי זכוכית שהם שתים ושלשה בסלע כי לא נתן להם לב לדעת ועינים לראות שום תכלית אלא תועלת חיי העו"הז הנקל והחלוש ובשבילו לבד יקיימום. אמנם הסוחר החכם ידע מכרם ומכירם וזוכה ונוטל שכרם לעולמם בלי ספק אע"פי שלפעמים להכרח מונעים ומעכבים יזלזל בם זלזול מה כענין זה הסוחר מפני הלסטים שזלזל המרגליות באמרי פיו. אמנם דוד היה מתפאר שלא היה מזלזל בהם לשום סבה אפי' במאמר היה אומר משפטי ה' אמת וגו' הנחמדים מזהב וגו' גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב. והוא מה שרצה בזה הפסוק אשר זה המאמר נדרש עליו עשיתי משפט וצדק וגו' כלומר אני אפילו לפני העושקים לא גרעתי חוקם ולא זלזלתי בשיוויים לפיכך עליך מוטל שלא תניחם שיעשקום ממני ואע"פי שהם יקרים מזהב ומפז רב והכוונ' היא נכונה מאד לפי זה המשל. ובמדרש (דברים רבות פ' עקב) א"ר אחא שבועה נשבע הקב"ה שלא להניח את ישראל לעולם שנאמר (עמוס ד׳:י״ב) לכן כה אעשה לך ישראל ואין לכן אלא שבועה דכתיב לכן נשבעתי לבית עלי וגו' (שמואל א ג׳:י״ד) ועד היכן אני מיסר אתכם עד שתשמרו המצות התלויות בעקב דכתיב (עמוס שם) עקב כי זאת אעשה לך הכון לקראת אלהיך ישראל הדא הוא דכתיב (דברים ז׳:י״ב) והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה. וממה שקדם נתבאר טעם אומרם ז"ל על המשפטים שהם תלוים בעקב ועלה כלו כהוגן:

^*כמו וכו' ר"ל כי כמו שנצטוה משה לאמר ולגלות עבודת הפרה וכל משפטיה באזני כל העם כן יוכל גם הנבון והמשכיל אשר חננו ה' דעה ובינה להשיג מענין הפרה הזאת גם איזה מושכלים אמיתיים הכרחיים, אשר ידיעתם תועיל מאוד לאדם להשגת הצלחתו המוסרית, ויען כי לקחה גם אזנו שמץ מנהם, ע"כ לא יחפוץ הרב ז"ל להסתירו ולהעלימו, כי אם יגידנו פה באזני כל, כמו שמעשה העבודה הזאת ומשפטיה הוא אשר צוה ה' לאמר אותם ולפרסמם ולקיימם כפי מעשיהם כן במה שהוא חוקה רצוני חקוק וציור הדברים המושכלים והעומדים ממנה ההכרחיים להצלחת האדם לא היה מאתו להסתיר אותו ולהעלימו מבעלי השכל והאנשים אשר חננם האלהים רוח חכמה ובינה רוח דעת ויראת ה' אשר מדבריהם לקחה אזנינו שמץ דבר כמו שכתבנו ראשונה: ויקחו אליך כבר אמרו אליך אמ מגלה טעם פרה כו' (במ"ר פ' י"ט). כלומר ואל רעך עמך. ולבלתי משתכלים הכל חקה: פרה אדומה כבר כתבנו שהפרה מצד עצמה היא טהורה וישרה אמנם מצד מה שקרה לה מרוע העוסקים עמה מטמאה. והוא מה שהורה אותו יפה בתחלת דבריו באומרו פרה אדומה שמצד מה שהיא פרה סתם אינה צריכה דבר מהמעשים הנמשכים אמנם מצד מה שקרה לה להיות אדומה נצטוו להעשות בה וכן הוא באמת הנפש מתחלתה היא נשמה טהורה וזכה אינה צריכה תקונים. אמנם למה שקרה לה להיות אדומה שנתאדמה כתולע בחטאי השכנות ועונותיו צריכה כל התקוני' הללו. ומיסודו של ר' משה הדרשן שאמר כמו שהם פרקו נזמי הזהב לעשות העגל כך עכשיו יקחו משלהם (הובא ברש"י) למדנו ענין נכבד לפי דרכנו. והוא כי כמו שמתחזק האדם למלאת תאות יצרו ולהדאיב לבו ונפשו ואף כי יתן את כל הון ביתו כן חוייב להשתדל בכל נפשו ובכל מאודו על תקונה וחזרתה לזכותה ולבניותה. ^*וכבר בארנו וכו' כוונתו כי אחרי שאמר כבר למעלה שהפרה האדומ' אם העגל היא כינוי ורמז אל תכונת הנפש הרעה אשר היא מקור כל המחשבות והפעולות הרעות, יבאר עתה הטעם והסיבה לזה, באמרו כי מראה האודם (הנולד באדם מתגבורת הדם וחומו הטבעיי שהם מקור כל התאוות הגופניות והעבירות) כינוי אל החטא, כמו שהלובן (שהוא הפך האודם במראה פני האדם, כי מסובב הוא רק מהתמעטות דמו והתקררותו) הוא כינוי אל נקיות המידות והיישרת המעשים, וע"כ תקרא גם התכונה הנפשית הרעה דרך משל ורמז בשם פרה אדומה אשר לא עלה עליה עול התורה ויראה, לתת מתג ורסן לתאותיה הגופניות, וע"כ היו גם מעשי הפרה הזאת רק ע"י אלעזר סגן הכהנים, לרמוז כי התכונה הרעה הזאת לא תתוקן כי אם מ"י פעולת השכל האנושי בהיותו כהן לאל עליון, שומר כל חקיו ופקדיו לעשותם, ומושל בכל שאר כחות ונטיות הנפש, והוצאת הפרה הזאת אל מחוץ לשלש מחנות, רומזת כי ברצות האדם לתקן נפשו ולהיישיר דרכו, צריכה התכונה הרעה הזאת להיות מוצאת מחוץ לג' נפשות האדם אשר בשם נפש רוח ונשמה תקראינה, כמו שלקיחת הכהן מדמה להזות בו שבע פעמים לפני ה' תרמוז, כי רק בחלק קטן מאוד מתאותן הגופנית הורשה לאדם להשתמש לצורך גופו מקיום מינו, ר"ל לאכול ולשתות ולהנות משאר הנאות הגוף רק די מחסורו ההכרחיי לבריאות גופו, כי רק זה ירצה לפני ה', אבל את היותר יחרים, יען כי לא לרצון יהיה לפניו, אשר ע"ז תרמוז גם שריפת הפרה כלה עם כל חלקיה, וע"כ פרט הכ' ואמר "ושרף וכו' את עורה, ואת בשרה ואת דמה" וכו' לרמוז כי שלשה אלה ג' חלקי הגוף, אשר האחד מהם יותר פנימי מרעהו רומזים על ג' חלקי וכוחות הנפש הנקראות בשם הנפש, הצומחת, החיונית, והמשכלת אשר מושבם בג' איברים מיוחדים בגוף, כי הצומחת תשכון בכבד, החיונית בלב, והמשכלת במוח, אשר גם פעולת כל אחד מהם יותר צפונה ונסתרת מפעולת השני, כי פעולת הנפש הצומחת הלא הן האכילה והשתיה, הגידול וההולדה, נראות וגלויות לעיני כל כעור האדם היותר חיצוני הנראה לכל. ופעולות הנפש החיונית שהן, ההרגשה, והתפעליות הקנאה והכעס, חמדת הכבוד והנצוח האהבה והשנאה, הרצון בדבר או המיאוס בו, ודומיהם, הן צפונות וטמונות רק במצפון הלב, ורק לפעמים תראינה גם על פני חוץ. ע"י פעולות ומעשים חיצוניים ודומות בעבור זה אל הבשר שהוא יותר פנימי ומכוסה תמיד בעור, ופעולות הנפש המשכלת שהן לחשוב מחשבות ורעיונים שונים, לדמות ולצייר דמיונים וציורים שונים, הן נסתרות ונעלמות מעיני כל, כי מי הוא זה מבני אדם אשר יראה ללבב לדעת את אשר יחשוב וישכיל, וכן אמרו חז"ל "אין אדם יודע מטמוניות של חבירו," א"כ דומות הן אל הדם הטמון, והנחבא בגידים ועורקים הצפונים בבשר האדם, ושריפת כל אלה בפרה האדומה רומזת, כי מחויבים אנו תמיד לבער הרע מכל ג' נפשותינו אלה, ריבוי המאכל והמשקה ושאר הנאות הגוף, מהנפש הצומחת, הכעס והחמדה ושאר התפעליות רעות, מנפש החיונית, הדעות הנפסדות והכוזבות, מנפש המשכלת, ועל שלש אלה ענינים רמז יחזקאל ג"כ באמרו "הנה נפשי לא מטומאה" שפירשו חז"ל "לא הרהרתי ביום לבוא לידי טומאה בלילה" מאמר הכולל הרחקת ההרהור הרע שהוא מחשבה זרה שאיננה טהורה, מנפש המשכלת, והעדר הטומאה בלילה שהוא מניעת התפעליות אשר לא טהורה הוא, ופעולת כח המישוש הרעה מנפש החיונית, ומאמר "נבילה וטריפה לא אכלתי" וכו' כולל הרחקת אכילת האיסור ושמירת טהרת נפש הצומחת. וכבר ביארנו שהפרה היא ראוייה לכפר על מעשה העגל כי היא אמו באמת ולא לחנם אמר אין לך פקידה שאין בה ממעשה העגל (סנהדרין ק"ב.) אלא לפי שמעשה העגל הוא הפועל המגונה הנולד מהמחשבה האדומה ותמימה ואז"ל תמימה באדמימות (ספרי) והיא כנוי לתגבורת העברה וענין האודם והלובן בחטא ובכפרה ממנו כבר נכתב בעבודת יום הכפורים שער ס"ג אשר אין בה מום כלומר אין בה מאום שיוציא אותה מאדמימותה. אשר לא עלה עליה עול זהו מה שמביא אותה אל השיעור ההוא מהאדמימות כי לא עלה עליה עול תורה והשכל ולכן צריכה התקונים שיזכור. ונתתם אותה אל אלעזר הכהן שמצותה בסגן (ספרי) והוא השכל האינושי שבתחלתו הוא סגן עד יעזר מהאל להוציא שלימותו אל הפועל ויזכה להיות כהן לאל עליון והוא יוציא אותה פרה שנתאדמה חוץ לשלש מחנות וכו' ירמוז אל ההכנעה והרחקת האודם ההוא מכל שלש חלקי העולם הנקראות ג' נפשות כמו שאמרנו ושחט אותה לפניו על דרך שאמר הגבר היקם על מזבח של תשובה וגבי חלל בקרבי (תהילים ק״ט:כ״ב) כמו שאמרנו. ועל זה הדרך אחז"ל סרס הזכר והרג הנקבה (ב"ב ע"ד:) כמו שנתבאר זה אצל איסור המאכלות שער ס'. ולקח אלעזר מדמה וגו' שהותר לאלעזר זה לקחת מדמה ולהזות לפני ה' לומר כי יספיק מה שישתמש בה מתמציתה לקחת מעט צרי לשמור הבריאות ומעט דבש ללקיחת תענוג להיות דשן ורענן לשרת לכני ה' ואת היותר יחרים. ואמר כי המורגל בספוק יספיקהו זה להזות שבע פעמים לא כן הרשעים כי תחסר בטנם אף כי יגיח ירדן אל פיהו. ושרף את הפרה לעיניו את עורה ואת בשרה ואת דמה על פקשה ישרוף הוא מה שאמרנו היותר יחרים ואין בכלל אלא מה שפרט. ועור ובשר ודם כנוי אל חלקי הנפש כי העור הוא החצוני והבשר נתן בתוכו והדם הוא בפנימיות הבשר וכן הנפש הצומחת הוא הנושא הראשון אשר בו תנשא הנפש החיונית והנפש החיונית היא אשר תנשא עליו הנפש הדברית וזה דומה לזה ודאי. ושלשה ראשי אלו המחנות הם הכבד והלב והמוח. ואמר שיעביר התאיות המותריות הנמשכו' מהנפש הצומחת אחר המאכל והמשקה והמשגל המותריי' ובכלל כל מה שיחטא האדם בחוש המשוש וגם מהקנאה והשררה והנצוח והחמדה הנמשכים מהנפש החיונית הרגזנית וגם שיגרש מהחלק השכלי כל דעת כוזב וכל סברא נפסדת וכל אלו הענינים יהיו דומים בעיניו ושוים אל הרחקה הפרש ושרפתו כי לסוף אין יתרון לזה על זה. ועל שלשה ענינים אלו אמר הנביא הנה נפשי לא מטומאה ונבלה וטרפה לא אכלתי ולא בא בפי בשר פגול (יחזקאל ד׳:י״ד) כמו שדרשו חכמינו ז"ל (חולין ל"ז:). ולקח הכהן עץ ארז ואזוב ושני תולעת וגו'. ^*יאמר שיקח הקצות וכו', ר"ל יען כי ברצות האדם להיישיר דרכו, צריך הוא ללכת רק בדרך הממוצע, ולעזוב קצה היתרון והפחות בכל מעשיו, (עיין ביאורי למעלה שער ע"ב) גם צריך להשמר תמיד מתגבורת התאוה הגופנית, ע"כ לרמוז גם על כל זה אמר ה"כ פה "ולקח הכהן עץ ארז," שהוא בעבור היותו הגבוה שבאילנות, כינוי אל הגודל ואל קצה היתרון, ואזוב שהוא בעבור היותו השפל שבצמחים רמז וכינוי אל הקוטן ואל קצה הפחות, "והשליך אותם יחד אל תוך שריפת הפרה" אשר תרמוז על תגבורת התאוה החמרית כמ"ש למעלה, וכן ירמזו שלש פעולות הטהרה המצוות לכהן ב"פ "וכבס בגדיו וכו'" על תיקון הנפש בבחינה משולשת, כי כביסת הבגדים רומזת על חיוב הטבת המידות ותיקון נפש החיוני, ורחיצת הבשר על טהרת הנפש הצומחת, וביאתו אל המחנה על טהרת ותיקון נפש המשכלת, אשר נתפרדה תחילה ממחנה שכינה ע"י רוע מחשבותיה ופעולותיה, ועתה תשוב עוד לבוא שמה ולהתקרב אל האלהים, יאמר שיקח הקצוות מכל מיני המעשים שירמזום יפה בגודל הארז ובקוטן האזוב וגם שני התולעת אשר נתאדמה בו הפרה כמו שאמרנו וישליך אותה אל תוך שריפת הפרה הנזכרת וכמו שאמר במחום שלא יזכרו ולא יפקדו לעולם. וכבס בגדיו הכהן ורחץ בשרו במים ואחר יבא אל המחנה. אלו הן שלשה חלוקי כפרה שצריך אליהם לפי חלקיו שאמרנו. כבוס בגדים הוא תקון המדות אשר בכח החיוני. רחיצת הבשר הוא תקון הכח הממשש. ואחר יבא אל המחנה הוא תקון הנפש המשכלת שנתפרדה ונתגרשה ממחנה שכינה שהוא בית מושבה ואמר וטמא הכהן עד הערב כי בהערב שמשו של הגוף יטהר וכבר יצא מידי סגן ואלו היו השלמים משה ואהרן הכהן ע"ה שורפים דם הפרה על זה השיעור עד שלא ישאר בה מהכח הרגזני מותר כלל ודאי לא היו נופלין על חטאם במי מריבה כמו שיבא ענינו בשער הבא בע"ה. ולזה אולי נסמכו אלו הענינים להורות על גודל צרכה וסוד ענינה עם היות שריפת הפרה בתחלת שנה שנייה להיותם במדבר ומי מריבה בשנת הארבעים והוא דבר נכון: והשרף אותה וגו'. אמר כי כל אלו התקונים צריכין למזה מדמה ולמשתמש ממנה על הדרך שאמרנו. אמנם השורף אותה לגמרי יספיק לו בתרי מגו תלתא. והוא כבוס הבגדים ורחיצת הבשר במים ועם זה יטמא עד הערב וטהר כי לא גורש ממחנה שכינה כראשון: ואסף איש טהור את אפר הפרה יאמר כי איש טהור המחשבות נקי השכל הוא המשתמש במה שנשאר מן השריפה והוא בענינים הזמניים במדרגת האפר גם כי יניחנו מחוץ למחנה אבל לעדת ישראל בכלל נהיה למשמרת למי נדה כי מהקל יבאו אל החמור וממנו אל היותר חמור וזהו אומרו חטאת הוא. וזה האיש האוסף את אפר הפרה יספיק לו בשיכבם בגדיו וטמא עד הערב כי אינו טעון אף רחיצת הבשר. הרי שלש כתות. האחת טעון כבוס בגדים ורחיצת בשר וביאת אל המחנה. והשני כבוס ורחיצה. והשלישי כבוס לבד. ^*וזו היא הפרה וכו' ר"ל יען, כי האדם יוכל לחטוא על א' מג' אופנים אם בנפשו הצומחת בהמשכו יותר מהראוי אחר ריבוי המאכל והמשקה ושאר הנאות הגוף, או בנפשו החיונית, כאשר יתגברו התפעליותיו, עד שתפרוצנה גדר השיווי והראוי, ועי"ז יהיה בעל מידות רעות ויעשה פעולות אשר לא טובות הנה, או בנפשו המשכלת, כאשר יתעה ויסיר לבו מהאמונה האמיתית לזנות אחרי דעות זרות ונפסדות, ע"כ ימצאו ג"כ שלשה מיני חוטאים בבני אדם, כי קצתם רודפים אחרי תענוגי בשר לחטוא בנפשם הצומחת, ובקצתם רודפי הון ועושר וכבוד מדומה ונופלים בעבור זה, ברשת הקנאה והחמדה לחמוד רכוש זרים ולקנא בם, או בפח הכעס והשנאה, כי יכעסו על כל זולתם המקלים בכבודם וישנאו אותם, ויחטאו עי"ז בנפשם החיונית והמרגשת, וקצתם תועים אחר מחשבות הבל ודעות נפסדות, וחוטאים עי"ז בנפשם המשכלת, וע"כ אחרי ששריפת הפרה רומזת על תיקון ג' נפשות אלה, והטבת מעשי ג' מחלקות בני אדם, אחז"ל "שהיו מחלקין אפרה לשלשה חלקים," חלק אחד נותן בהר המשחה לצורך הכהנים הגדולים שהם בעלי החכמה והמדע, הנוחים יותר לנפול ברשת הדעות הנפסדות, וחלק אחד נותן בחיל למשמרת לכל בני ישראל אשר גם ההמון בתוכם, הנמשך לרוב אחר חלקו הבהמיי להמשך אחר תענוגי נפשו הצומחת, ואחד מתחלק לכל המשמרות שמסתפקים ממנו בני העיירות, אשר הם כבינונים העומדים בתוך בין ההמון ובין אנשי השכל והדעת, וחוטאים לרוב רק ע"י התגברות התפעליות נפשם החיונית, ועי"ז מבאר והולך גם שאר הפרשה כולה באופן שתלמד אותנו האופן והדרך איך ניטיב וניישר דרכינו, וע"כ קבעוה גם חז"ל לקרותה בכל שנה בין פורים לפסח, שהוא אחר הגאולה שהיתה בימי מרדכי ואסתר, ולפני הגאולה שהיתה בניסן, ותהיה לעתיד ג"כ בניסן, כמו שאחז"ל "בניסן נגאלו, ובניסן עתידים להגאל" להורות בזה כי ברצות ישראל להיות ראוים להגאל צריכים תחילה לשוב אל ה', ואף שהתשובה הזאת לא תהיה עוד שלימה כראוי תסבב להם בכל זאת הגאולה ע"ד מה שאחז"ל "גדולה תשובה שמקרבת את הגאולה," ומהתשובה הבלתי השלימה הזאת והגאולה המחוברת עמה" תסובב אח"כ גם התשובה היותר שלימה כמו שאחז"ל "גדולה תשובה שסמוכה לגאולה" [באופן שיבוארו ב' מאמרים אלה הנראים בהשקפה ראשונה כמתנגדים זה לזה] וכמו שכ' החוקר "שמהפעולות הבלתי שלימות ימצא הקנין, וממנו הפעולות השלימות", ר"ל שאם ירגיל האדם עצמו תחילה לעשות פעולות טובות אף שאינן עוד שלימות כראוי, ד"מ שיתן פעמים רבות צדקה לעניים ואביונים לא בעבור אהבתו הטוב והישר, כי אם רק שיכבדוהו בני אדם, בכל זאת יקנה בזה לעצמו הקנין הטוב לתת מהונו לאחרים, אשר יסובב אותו אח"כ להיטיב ולתמוך יד אחיו האביון גם במסתרים במקום אשר לא יראהו איש ולא תשורנו עין אדם, רק בעבור אהבתו הצדק והמישרים וחפצו למלאות רצון בוראו, באופן שמהקנין הזה יסובב הפעולות השלומות, [כמו שאמרו גם חז"ל כעין זה "לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה" (ועיין מזה גם ביאורי לשער מ"ז)] כן תסבב גם תשובתם שהיא בראשונה עוד בלתי שלימה, שיגאלו בזכותה, ויוכלו, לשוב אח"כ אל ה' בתשובה יותר שלימה. וזו היא הפרה נפלאה בזה הענין ואין ספק כי כמו שחטאי האדם יתחלקו אל שלש החלקי התחלותיו כמו שאמרנו כן כלל האנשי' יתחלקו אליהם קצתם רודפים אחר התשוקות הגופיות אשר מצד הנפש הצומחת וקצתם אחרי הקניני' הדמיוניים אשר מהכח המתעורר ומקצתם שטועין אחרי הדעות המשובשות אשר בנפש הדברית. ולפי שלכלם יועיל זה הסדר הנכון אמרו חז"ל והניח מחוץ למחנה והיתה לעדת בני ישראל למשמרת לשלשה חלקים היו מחלקין אותה חלק אחד נותן בהר המשחה ואחד נותן בחיל ואחד מתחלק לכל המשמרות (מסכת פרה פ"ג.) וזה של משמרות היתה חוץ לעזרה שמסתפקין ממנו בני העיירות וזה שבהר המשחה כהנים גדולים מקדשין לפרות אחרות וזה שבחיל נותן למשמרת מגזרת הכתוב שנא' והיתה לעדת בני ישראל למשמרת וגו'. ובני העיירות הם החלק הבינוני כמו שהעיר אמצעית בין הכרך והכפר. והכהנים הגדולים הוא החלק השכלי המשובח. אמנם לעומת הכח הבהמי אמר שהיא למשמרת שלא יכשלו בו בשום פנים ועם זה כבר תהיה לבני ישראל ולגר הגר בתוכם לחוקת עולם כי לחלק המשתרר באדם ולשכיניו הגרי' עמו לכל יהיה חוקו מועיל מאד בכל מקום ובכל זמן. ושוב עוד וראה כי כל חלקי פרשה זו מסכימים זה עם זה לכל מה שאמרנו במה שהזכיר מכאן ולהבא ג' פעמים חיוב הטהרה בנגיעה של מת. האחד הנוגע במת לכל נפש אדם וטמא שבעת ימים הוא יתחטא בו וגו'. והוא החטא הכולל לכל ממין התאוות הבשריות כי התקון הוא שיתחטא בו ביום השלישי ירצה בשנות הבחרות ביום השלישי בהיותו בן שלשים ובשביעי שהוא סימן לאחרי' ימיו יוכל ליטהר ואם לא יתחטא ביום השלישי בה ימות. והשני כל הנוגע במת בנפש האדם אשר ימות ולא יתחטא וגו'. כי נגע בדברים מכוערים מרוע התכונה וקלקול המעשים הממיתים את הנפש שאם לא יתחטא את משכן ה' טמא כי הכח החיוני הזה הוא הנושא הקרוב אל הכח השכלי ודאי. ולזה אמר בזה ונכרתה הנפש ההיא מה שלא אמר בראשון. ועל הכח המתעורר ההוא אמר טמא הוא ואמר עוד טומאתו בו למה שתמשך ממנו טומאה לכח הדברי אשר יזכירנה עוד. ואמר זאת התורה אדם כי ימות באהל כי הטומאות הנזכרות הם מהדברים אשר תחת האהל והם גוף האדם. אמנם עדיין יש השלישית והיא הבאה מהדברים המחשביים ועל זה אמר וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת או בעצם אדם או בקבר כמו שיחטא בדעתו בגזור היות עניני בני האדם כהפקר על פני השדה מהם צדיקים וטובים היו חללי חרב כמו שאמרו על אלישע אחר לישנא דגברא רבא דגריר ליה ד"א חזא ואתפקר. או כי האי מעשה שאמר לו אביו עלה לבירה וכו' (חולין קמ"ב). או שחשב במה שאין חרצובות במות הרשע או שנסתכל בעצבות האדם אחרי מיתתו ומהרהר ומפקפק למה נברא אחר שסופו רמה ורקב אשר בהרהורים אלו ודומיהם תפסד הנפש ההיא המחשביית ולהיות סכנת טומאה זו חמורה חזר לומר ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת וגו' ונתן עליו מים חיים אל כלי ואין מים אלא תורה (תענית ז'.) שהיא רפואת חיים לכל תחלואי הנפש כאשר הכלי הוא מחזיק וכמו שאמר אלמלי דרשיה אחר להאי קרא כדדרשיה רב יעקב בר אחתיה לא חטא למען ייטב לך לעולם וכו' (חולין קמ"ב.). ואחר שגמר סדר הטהרה אמר ואיש אשר יטמא ולא יתחטא וגו' ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל הוא קהל ה' באמת ואמר כי את מקדש ה' טמא הוא מקדש בית עולמים טמא הוא אבל לא אמר עוד טומאתו בו כי אין עוד טומאה עליה. וחזר ואמר בכאן ומזה מי הנדה כי למה שכבר חטא במה שצריך הזאה טעון כבוס בגדים. אמנם הנוגע לבד אינו צריך כי אם שיטמא עד הערב שמשו כי בדבר הזה כלם שוים. ובאומרו כל אשר יגע בו הטמא יטמא והנפש הנוגעת תטמא וגו'. כלל בסוף השלשה חלקים הנזכרים כי הדבר אשר יגע בו הטמא הוא דבר זולתו והנפש הנוגעת בזה הדבר הזולת הוא חלק שלישי בענין כך עלה במחשבה באלו הענינים וראיתי לכותבן מהם ברמז בזכר ונראין דברי אמת וצודקין יחדיו להורות על עניני הפרה הזאת ותועלתה הנפלא בתקון נפשותינו והתמדת בריאותה ורפואתה כשתחלה אשר עם זה יגיע תועלתה בכל אדם ובכל זמן כמו שאמרנו בשאר הענינים התוריים אשר לזה הוקבעה פרשה זו אחת בשנה לקרות אותה בכל קהלות ישראל ובכל מקומות מושבותם לקרות אותה בספר בפני עצמו בין פורים לר"ח ניסן כדי שתבא פרה וזכרון התשובה ותכפר בין שתי גאולות גאולת פורים שהיתה בימי מרדכי ואסתר וגאולת ניסן ממצרים והמחווה לעתיד כמו שאמרו בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל (ר"ה י"א.) וכן אמרו (בירושלמי מגילה פ"ג) רבה בשם רבי חייא בר אסי אמר אין מפסיקין בין פורים להחדש ^*וסימן פרשיות וכו' ר"ל כמו שאחז"ל (פסחים קי"ז ע"ב) לענין ארבע כוסות, שבין כוס ראשון לשני ובין שני לשלישי, יכולים להפסיק ולשתות כוס יין אחר שאינו מן המנין, אבל בין כוס ג' לרביעי אין רשאים להפסיק, כן מפסיקים לפעמים גם כן בד' פרשיות בין פרשת שקלים שהיא ראשונה לשניה שהיא פרשת זכור, ובין שניה לשלישית שהוא פרשת פרה, אבל בינה לפרשת החודש שהיא רביעית, אין מפסיקין לעולם. וסימן פרשיות הללו בין הכוסות הללו אם רצה לשתות ישתה בין שלישי לרביעי לא ישתה. ובדין הוא שהיה ראוי לקדום פרשת החדש לפרה אדומה שהרי באחד בניסן הוקם המשכן ובשני בו נשרפה הפרה ולמה הקדימוה אלא מפני שהיא טהרתן של ישראל. הנה שביארו שתקנו פרשה זו לדורות לזכר טהרתן של ישראל. ואע"פ שאין לנו אפר הפרה ולא הזאות מי הנדה בפעל מ"מ רצו שתקדם הפרה להחדש כדי שיהיה זכר להזאות שלישי ושביעי הנוהגין בה קודם שיעלו לרגל שאם יאחרו אותם לפרשת החדש לא יספיק הזמן. ומה שאמרו מסמיכות פורים לפרה וסמיכות פרה לחדש (שם) יראה שכוונו ממש למה שאמרו גדולה תשובה שהיא מקרבת את הגאולה (יומא פ"ו:) דכתיב שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וגו' (ישעיהו נ״ו:א׳) רבי אלעזר אומר גדולה תשובה שהיא סמוכה לגאולה דכתיב ובא לציון גואל ולשבי פשע וגו' (שם נ"ט) שהרי שריפת הפרה סימן התשובה ונקיון החטא ופורים והחדש סימן אל הגאולה כמו שאמרנו. והכוונה כי האחד כוון אל התחלת התשובה הממצאה התחלת הגאולה. והשני אל התשובה השלימה אשר תמצא אחר הגאולה. ועל הדרך שכתב החוקר שמהפעולות הבלתי שלימות ימצא הקנין וממנו הפעולות השלימות כאשר כתבנו אצל נעשה ונשמע שער מ"ז. אמנם ביאור אלו המאמרים על נכון ועל הכוונה שאמרנו יבא פרשת התשובה שער ק' בע"ה. וזה הכל על הטהרה היוצאת מהלב והמחוייבת מהעיונים הללו עד יבא לו משפט הגאולה ויזרוק עלינו מים טהורים ואת רוחו יתן בקרבנו להאיר אורנו ולהזריח שמשנו כאומרם ז"ל (ילקוט ישעי') והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון (זכריה י״ד:ו׳) דברים המכוסי' בעולם הזה עתידין להיות צפויין לעולם הבא כהדין סמיא דכתיב והולכתי עורים בדרך לא ידעו בנתיבות לא ידעו אדריכם אשים מחשך לפניהם לאור ומעקשים למישור אלה הדברים עשיתים ולא עזבתים (ישעיהו מ״ב:ט״ז) מבטיח להודיע הדרכים למי שלא ידעם כלל ולישר אותם ההולכים בנתיבות עקלקלות אשר לא ידעו אותם היטב והראשון הוא השלמת הסכלות ההעדרי וקנינו. והשני הישרות הסכלות הקניני ותקונו. ועל הראשון אמר אשים מחשך לפניהם לאור ועל השני ומעקשים למישור והענינים מבוארים מעצמם ואמרו חז"ל אעשם ולא אעזבם לא נאמר אלא עשיתים ולא עזבתים שכבר עשיתים לר' עקיבא וחביריו (ילקוט שם) ודי בזה למה שרצינו בזה החלק ובכל זאת לא אמרתי אחכמה חלילה לי כי ידעתי כי היא רחוקה ממני אמנם הדרשה תדרש ואם נזכה לכוין בקצת דברים הרי טוב ואם אין מה שיאמר בהישרתנו והשלמת נפשנו היא חקת התורה אשר צוה ה' לאמר: ///