ישעיהו נז:ב מחשבת ישראל: עקידת יצחק, גן נעול ודרשת שבת הגדול

^*תוכן דבריו, הנה נשמת האדם שהוא חלק אלקי ממרומים הוא פה עלי ארץ לוטה בשמלת הגוף והגויה כגר בארץ נכריה, וידוע לכל, כי הגר אם יחפוץ לגור על אדמת נכר בהשקט ובבטח' צריך לסבול במנוח' ובלי תלונה חרפת העוני לרוב, גם יוכרח לפעמים לעבוד עבודה קשה למען החיות נפשו, ואף כי ברצותו לקנות שם עושר ונכסים, גם יוכרח לחזק טבעו ולסבול שינוי הטבע והמזג אשר ליושבי הארץ ההיא, המתחלף לרוב מטבעי ומזגי יושבי ארץ מולדתו, גם רבת תשבע לה נפשו צער ועצבון רוח בעבור חלוף לשונו מלשון ושפת עם הארץ, ואם בכל זאת נראה בכל העתים ובכל המקומות, כי כמה גרים ישאו ויסבלו כל התלאות האלה. רק למען השיג תועלת גופנית לקנות שם קנינים זמנים החולפי' ועוברים, הלא מזאת יוכלו כל השלמים המתגוררים פה עלי אדמות, לקחת מוסר לשאת באהבה ובנחת כל עמל ותלאה זמנית, למען הקנות לנפשם על ידם השלמות האמיתית שהוא קנין רוחני ונצחיי, ואף כי בשומם על לב, כי מקרי הזמן ופגעיו האחוזים והדבוקים בחיי האדם עלי ארץ, הן הם בעצמם מזכים ומטהרים נפש הצדיק והשלם מחלאת מדותיו, למען יתוקן יותר לקנות השלמות האמיתית אשר תנחילהו נחלת עולם הנצחיי. כמאחז"ל "העולם הזה דומה לפרוזדור" וכו' "התקן עצמך בפרוזדור" ר"ל שכמו שכל הרוצה להכנס אל חדר בית המלך הפנימית להראות לפני המלך היושב שמה על כסא המלכות, צריך להתקשט ולתקן מלבושיו תחלה, בחצר החיצונה, כן יסבול האדם מקרי העולם הזה ופגעיו בשובה ונחת, ויחשבם רק לאמצעים לחקן נפשו ולישר תכונותיו ומדותיו, למען יכשר על ידם להיות מרואי ה' בעולם הנצחיי, ונמשך מזה כי השלם האמיתי אחרי דעתו זאת לא ירגז ולא יתעצב כאשר יקרוהו לפעמים מקרי הזמן הרעים, ורק מדי שכחו כי יחסו בעולם הזה בימי חיי הבלו, כיחס הגר בארץ נכריה, ויחשב עצמו לאזרח הארץ. אשר נטה שם אהלו לשבת לנצח, כמאה"כ מחסרי הדעת כחלה "קרבם בתמו לעולם משכנותיו לדור ודור (תהילים מ״ט:י״ב) הלא אז יכאב לבו ונפשו עליו תאבל, כאשר תבואהו שואה או מקרה רעה, וע"ז רומז הכ' באמרו "וישב יעקב בארץ מגורי אביו" טרם יחל לספר רוב הצער והיגון, אשר הי' לו באבדן יוסף בנו ממנו, להורות בזה, כי רק בעבור חשבו לשבת לבטח כאזרח רענן בארץ אשר אבותיו חשבוהו רק למגור לזמן קצר, התעצב על הרעה אשר באה לו לפתע פתאום באבוד יוסף אהובו ממנו, וזש"א חז"ל בסמכם על הכתוב הזה, "ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף" ר"ל רק בעבור שחשב ישיבתו עלי ארץ שלוה ושקטה התרגז והתעצב על האסון אשר קרהו כי טרף טרף יוסף, ע"כ גם מזה נוכל לקחת מוסר, כי מחובת השלם לחשוב תמיד את עצמו עלי ארץ כאורח נטה ללון רק בבית מלון, והעולם הזה דומה רק לפרוזדור ולחצר הבית, ומי זה יחפוץ שהבית שער והחצר החיצונה יהי' משכן מלך וארמון שרים. הלא לאולת וסכלות תחשב לאיש ההוא ? אח"כ הוסיף הרב ואומר כי יען שרוב פעולות האדם עלי ארץ יעשה באמצעות הדבור. אשר בו יוציא מחשבותיו החוצה לאחרים לבצע מזימתו. ע"כ הושאל שם דבור ולשון להורות גם על מנהג ואופן פעולות האדם כמאה"כ "ומדבר כלשון עמו (וכבר אמרו קצת החכמים שמלשון כל עם נודע מהותו ואיכותו המוסרית, אם הולך מישרים או פורע מוסר הוא) וע"כ כמו שלשון הגר שונה מלשון יושבי הארץ, כן ראוי גם לשלם האמיתי שיהי' דבורו, ר"ל מנהגו ומעשהו פה עלי ארץ שונה מלשון שאר יושבי הארץ אשר רק כמנהג הבהמות ינהגו, וכמו שכל אלה רק בתנועת גופם ואבריהם החזקים יודיעו תשוקתם הבהמית לזולתם. וזה היא דיבורם כן גם האנשים הפראים אשר רק בחחק יד ובכלי מלחמתם ישתדלו להפיק זממם, נדמה דיבורם זה, ר"ל אופן התגלות מחשבותם ותכונותיהם הרעות, כדבור בהמות שדי וחיתו יער. תחת כי החכמים האמיתיים אשר רק בחכמ' יעשו כל מעשיהם ודבריהם רק בנחת נשמעים. להם לבד ייוחס דבור האדם, שהוא דבור השכל המושל על התשוק' הבהמית, וע"ז רומז המדרש לדעת הרב בקראו דבור הראשון בשם דבור השור אשר רק על בלילו יגעה, ודבור החכם והשלם בשם ארי מלך החיות יכנה, להורות על דבור שכלי המושל על התשוק' הבהמית, ויען כי בספור פרשתני שכחו אחי יוסף מעלת שלמותם, והראו רק כח גבורתם הגופנית להרע לאחיהם החלש אשר נפל בידם, תחת כי יוסף הראה רק חכמתו ותבונתו ותומת לבו וצדקתו, אמר המדרש ד"מ "אמרו מלאכי השרת בואו ונרא' לשור וארי מתוכחים זה עם זה, והחכמה תעוז לחכם יותר מעשר' שליטים וכו' אלו אחי יוסף וכו'.- אם האיש האלהי הנו מתגורר בארץ הלזו. ראוי ונאות לו כי כמקרה הגר גם הוא יקרהו: הקודם הוא מבואר מצורת האיש עצמה וטבע תולדתה כי רחוקה היא משבת בארץ מאפליה אמנם מקומה הטבעי הוא עם אלהין די מדרהון עם בשרא לא איתוהי כי על זה אמר המשורר (תהלים קי"ט) גר אנכי בארץ אל תסתר ממני מצותיך. וזה שכבר יסתיר אדם סודותיו מזולתו להיותו שפל בעיניו כי לא יאות להמתיק סודו כי אם לבן גילו ומרעהו כמ"ש (שם נ"ה) ואתה אנוש כערכי אלופי ומיודעי אשר יחדו נמתיק סוד. ואם כן איך ימתיק האל יתעל' סוד מצותיו עם האדם השפל היושב על חוג הארץ ולזה אמר שכיון שהוא גר בארץ כי אין משם עקר תולדתו אבל הוא תושב אצל העליונים כבר הוא ראוי שלא יסתר ממנו מצותיו מפני ריחוקו כי קרוב הוא והוא מה שרצה באומרו (שם ל"ט) כי גר אנכי עמך תושב ככל אבותי, ירצ' אע"פ שבמעשי נעשתי גר עמך הנה מצד תולדת צורתי אנכי תושב ככל אבותי. וכן אמר במקום אחר (ד"ה א' כ"ט) כי גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו וזה הטעם הנכבד אשר יקראו בשם עם הארץ לכל שאינו בשלמות נפשו אם בתור' ואם במצוה כראוי כי הוא באמת אינו מחשיב עצמו כגר בארץ אבל הוא תושב מתאחז בה ומתדבק בעבודת' אמנם החכמים המחשיבים עצמם לגרים בתוכה ומכינים מושבם בעולם הרוחני לשבת שם עד עולם אינם מעם הארץ אבל מגרים כי זה הענין המעולה הודיע התנא כמו שאמר (אבוא פ"ד) העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא וכו'. כמו שיבא ודי בזה לביאור הקודם ואולם עם זה חויב הנמשך והוא שיש עליו לסבול קצת מקרי הגר ותלאותיו לפחות בשני ענינים שהם היותר מפורסמים הנמצאים בתיי הגרות, האחד כי הגר הגר בארץ רחוקה מאד מארץ מולדתו הנה הוא בלתי חושש על כבודו באשר הוא שם כאילו היה בתוך עמו וכבר יסבול שם חרפת העוני וכל המלאכה נמבזה ונמס על שכמו ישאנה כי לריוח הממון יבקש שם ולא לשאת בתם או אחותם וכמו שפירש במאמר למה תתראו בשער הקודם. ולפי שכבר ירא' שכל ימי היותנו בגלות היה האל יתברך בלתי חושש על דבר כבוד שמו המחולל בגוים אמר (ירמיה י"ד) מקוה ישראל מושיעו וכו'. למה תהיה כגר בארץ וכאורח נטה ללון. למה תהיה כאיש נדהם כגבור לא יוכל להושיע. ואתה בקרבנו יי' ושמך עלינו נקרא אל תניחנו. שיעורו וביאורו למה תהיה כגר בארץ אשר אין מכירין אותו וכאורח נטה ללון לבד שאפילו שמי לא הגיד להם ולזה אין אתה חושש לתת כבוד לשמך ולזכרך ואתה בקרבנו אתה יושב מעולם ואינך גר ושמך עלינו נקרא יי' אלהי ישראל ואינך כאורח נטה ללון. הנה א"כ לא נשאר רק שיאמרו שאתה כאיש נדהם כגבור לא יוכל להושיע וכדי בזיון ולזה אל תניחנו. והוא מאמר משה אדוננו (במדבר י"ד) ואמרו. מבלתי יכולת ה' ומאמר המשורר (תהילים קט״ו:א׳) כי לשמך תן כבוד וכו'. ואיך שיהיה למדנו מה שאמרנו מדרך הגרים ומדתם אצל זה. ועל זה סמך מי שאמר (חגיגה ט"ז.) הרואה שיצרו מתגבר עליו ילבש שחורים וכו' וילך למקום שאין מכירין אותו כי באדם חשוב המחלל שם שמים במקומו הוא מדבר. והענין הב' הוא מה שסובל הגר אשר כזה צער חלוף הטבעים ושנוי המזגים אשר ליושבי הארצות ההם אשר המיוחד אל ההתחלפות ההוא הוא חלוף הלשון והדבור כי הוא לא ישמע שפת הארץ ההוא גם המה לא ישמעו אליו כי בלשון אחרת ידבר עמהם ואם היה לשונו גרוע מלשונם יבזהו ואם הוא יפה לא יכירהו ובין כה וכה יכבדוהו בפיהם ולא ידע יצערוהו במתג שפתם ולא יבין למו וכבר נכלל זה הצער בתוכחות על עון אמר (דברים כ״ח:מ״ט) ישא ה' וכו' גוי אשר לא תשמע לשונו והוא מבואר. והנה אם האיש האורח יבחר לסבול אלי העניינים הקשים לבקשת הממון אשר הוא מעותד שיקחוהו מידו בבואו בדרך וגם כי יגיע אל ביתו וצרור כספו בשקו מי יאמר לו שיתקיים בידו כימות ענה עליו מה לעשות בגרות האנשים האלהיים אשר עמדני עליו כי כל עסקם ועמלם מקטנם ועד גדולם הכל הוא להם לכבוד ולתפארת כמו שהיה הענין ברבי אלעזר בן חרסים (יומא ל"ה:) וחביריו הגרים בארץ לא להם אשר מאסו הכבודות המדומות ועשו חיל מהדברים המיוחסים לגופותיהם. וכמו שאז"ל (ר"ה י"ז:) לשארית נחלתו שעשה עצמו כשירים וכו'. וגם לא יירא שמא יגזלוהו מידו ולא לו יהיה כמ"ש (ב"ב י"א.) מונבז המלך ואני גנזתי לעצמי שנאמר (דברים כ״ד:י״ג) ולך תהיה צדקה. והחכם אמר (משלי ה׳:י״ז) יהיו לך לבדך וכו'. גם המשורר (תהילים מ״ט:י״ח) אל תירא כי יעשיר איש וכו'. כי לא במותו יקח הכל וכו'. אך כמו שיתבאר שער ל"ב ב"ה. גם הריוח ההוא לא יעתק ממנו לעולם כי הוא יעמד חי עמו לנצח נצחים. וכמו שאמר (דברים ו׳:כ״ד) לטוב לנו כל הימים. למען ייטב לך והארכת ימים (שם כ"ב) ואמרו ז"ל (קידושין ל"ט:) לעולם שכלו טוב לעולם שכלו ארוך. כי לכל אלו הסבות חוייב להם לסבול המין הראשון הזה מתלאות הגרות והוא להפרד מכלל האנשים תושבי הארץ בענין העסקים הגופיים ודמיונות העושרים והכבודות הנכריות אשר ההשקפה אל זה העולם ועל עסקי הצלחותיו וכל מבוקשיו תשביע בצחצחות הנפש הזכה ותשקיט כאב התלונות והתרעומות ולא ימצא אתו מחוסר כל דבר כמו שהעיד הכתוב וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד והחכם נמשך אל זה הענין האמתי אמר את הכל עשה יפה בעתו וכו' (קהלת ג׳:י״א). וכאלו אמר שהיות כל ענייני זה העולם על השיעור ההוא מהחסרון אשר הם עליו הוא היותר נאות והיותר יפה שיתכן להיות להעיר על טבע מהותו שהוא אינו אלא כמו שתארו החכם במאמר ההוא שזכרנו שהוא כפרוזדור ובית שער לעולם הבא שהוא ההיכל לפנים ומעתה המתלוננים ממנו ויכרזו עליו תמיד לאמר כי קצר המצע מהשתרע להיות בו בכלאות נפשם אף כי רבו כמו רבו חסרונותיו תלאותיו וקורותיו, טפשות לבם וסכלותם גרמה להם את כל הצעקה והתלינה הזאת כי לא השכילו גם לא הכירו את אשר נלונו עליו שראתה שתבקש לבוא אל בית המלך ותגיע אל החצר אשר לפני שער הבית ושמה תבקש כסא כבוד ושלחן ערוך ומנורה מאירה על עבר פניה ומטה כבודה יוצע שש ורקמה תחתיה ולא תמצא לא על המלך ולא על ביתו תלונתך כ"א על פתיותך וסכלותך לחושבך לבית מנוחה מקום הבלבול והמבוכה אשר לא יעשה רק לצורך הכנסה והרכיבה ולעלות משם אל התיכונה ומן התיכונה אל השלישית. ואתה כאשר תבקש לך את כל הגדולות האלה אשר תשאלך נפשך התיצב והכן לך אל גרם המעלות להיות לך מהלכים בין העומדים בעלייה התחפש ובא עמהם חדר בחדר ולא תהיה שם כאורח והלך ושם תמצא שלחן ומטה וכסא ומנורה כיד המלך. וכן הדבר באמת המבקש בעולם הזה חיי השקט ובטחה בלי יגון ואנחה ומרגוע מנוחה בלי עצב ודאגה הנה ישוה לו למבקש שהפרוזדור יהיה טרקלין. אמנם כשתחשוב אותו כאשר הוא הנה לא תיצר לנפשך על אשר יחסר שם מכל צרכיך. אבל תודה ותשבח למה שנזדמנו לך בו מהעניינים לטובתך ולהנאתך כמוצא מציאה במקום שאין דרכה להמצא ואם אח"כ נטלה ממך אין לך להתלונן על לקיחתה אבל להחזיק טובה וברכה על מה שהשתמש בה כמו שעשה איוב בהכירו את כל אלה אמר יי' נתן ויי' לקח יהי שם יי' מבורך (איוב א׳:כ״א) הורה שאין מדרך הפרוזדור שיהיה בו האדם ברוב הטובות ההנה כי אם בתירת מתנה וכאשר לקחם מאתו מדידיה שקל. ואם באמת ובתמים לחזות בנועם הטובות האמיתיות חשק לבם קום עלה בית אל ושב שם לבקר בהיכלו ושם תמצא מעדנים לנפשך ואכלת שם לפני יי' אלהיך כנפשך שבעך. וכמו שאמר המשורר (תהילים ל״ז:ד׳) והתענג על יי' ויתן לך משאלות לבך. הלא המה אלה דברי קושט ואמת המתבונן בהם תנוח נפשו מכמה טרדות ובהלות אשר עטרוה ותטיב פעליה ויאשרוה. וכל זה מה שרשמו התנא בכנותו זה העולם בשם פרוזדור אשר כיון בו אל שני העניינים יחד. האחת מה שאמרנו מהיות החיים בו חיי גרות ועראי כמו שהוא הענין בתשמישי הפרוזדור. והשני להבטיח על העולם העליון הרוחני הסמוך אליו אשר היא עקר מציאותו והצלחתו וזה מכח ההצטרפות כי הפרוזדור במה שהוא פרוזדור לו טרקל כמו שהטרקלין במה שהוא טרקלין לו פרוזדור והוא מבואר. וכן העולם הזה במה שהוא מקום הכנה והזמנה יחוייב שימצא הענין העקרי אשר הוא הזמנה אליו כמו שהענין האלהי ההוא במה שהוא תכלית האדם וסוף הצלחתו חוייב שימצא המקום אשר בו תושלם הכנתו. וכל זה מה שירחיק ההשתמש בו רק בכל מה שיהיה הכנה וסיוע להגעת טוב ההצלחה ההיא אף כי תהיינה הצלחות העולם הזה דבר שיהיה בהם צד ממשות כ"ש כי במעט עיון יתבאר שהמה הבל ורעות רוח. והנה אין אונאה לאדם להעזב מעסקי ההבל המוחלט להשתדל בעסקים שיהיה בהם ריוח גדול ואף כי יהיה על הספק כ"ש בעסקי חיי עולם שאין להם סוף הבטוחים מפאת השכל הישר ומכח ההצטרפות שאמרנו. וזו היא עצת ה' השלמה אשר אמר התקן עצמך בפרוזדור קודם שתכנס בטרקלין. ואתה תחזה מכל מה שהצענו כוונת חז"ל כמ"ש (ב"ר פ' פ"ד) אמר ר' אחא בשעה שהצדיקים מבקשים לישב בשלוה בע"הז השטן מקטרג ואומר לא דיין מה שמתוקן להם לע"הב אלא שמבקשים להם שלוה בע"הז. מניין אתה יודע שהרי ע"י שבקש יעקב אבינו שלוה בע"הז קפץ עליו רגזו של יוסף דכתיב וישב יעקב וכו'. אלה תולדות יעקב יוסף וכו'. וזה שהצדיקים כשמבקשים שלוה בע"הז הלא הם כמבקשים שיהיה בית השער מקום מקדש מלך וכאלו הם מעבירין מעלת הטרקלין אל הפרוזדור והכתוב אומר (בראשית ט"ו) ואתה תבא אל אבותיך בשלום (ישעיהו נ״ז:ב׳) יבוא שלום ינוחו על משכבותם וכו', כי אין שלום שלם אמר ה' רק בעולם ההוא ולזה מוצא המקטרג מקום לקטרג כנגדם במה שאותה נפשם ללחום במנעמי הפרוזדור ומטעין אחרים שיטלו ק"ו מהם ולזה הקב"ה מקבל הקטרוג ומגלגל עליהם ייסורים וטרדות עד שיהיה יישובם בעולם הזה דרך גרות ועראי כמו שאירע הענין הזה בעצמו ליעקב אבינו שאחר שראה עצמו ניצול מכל צרותיו וראה עשו אחיו שברח מפניו וילך אל ארץ אחרת הזיח דעתו עליו ובקש לישב בשלוה בארץ מגורי אביו כלומר במקום שאין ראוי לאבות רק להתגורר בו כמו שאמר כי גרים אנחנו לפניך וכמו שנתבאר לזה קפץ עליו רגזו של יוסף אשר סבל צרה צרורה מיום הלקח אותו מאתו כמו שאמר (בראשית מ״ד:כ״ח) ויצא האחד מאתי ואומר אך טרוף טורף ולא ראיתיו עד הנה. וכולה האי ועדין נכפלו צרותיו בצער הרעב ושלוח בניו מאתו וכל הקורות אותו כשאמר יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימין תקחו עלי היו כולנה כל זה היה ממעשה הגרות ומטבע עניינו כי עקר יישובו נכון לפניו בארץ החיים גם מה שנתחדש על הבנים מצער והעצבון על כל זה עם היות שנלכדו ברשת זו טמנו להם לסבה שנזכרה שם כיון שכוונתם היתה לשמים כמו שאמרנו היה ראוי שלא יאונה להם כל הצער ההוא אם לא מתורת הגרות הזה בסבלם התלאה הראשונה משתי תלאותיו שזכרנו כמו שהוא מבואר מעניינם. אמנם הענין השני אשר הוא סבל התחלפות הדבור הזר ולשון נכריה הנה גם הוא ענין נכבד מאד כשתשים אליו לבך. וזה ששפת כל הארץ אזרחיה ותושביה הלא הוא הדבור החיצוני המוציא תשוקתם הבהמית והמפרסמת לחוץ ודורש אותה תמיד בכל פה. אמנם דבור הגרים והנכרים בה הוא הדבור הפנימי השכלי אשר מעשיהם הטובים מוכיחים עליו גם לשונם הקדוש מסכימים עמו כמו שאמר החכם (משלי ט״ז:כ״ג) לב חכם ישכיל פיהו וכו'. וכבר ישתתפו אלו האנשים תושבי הארץ במה שיסכים דבורם עם רצונם הדמיוני עם מיני הב"ח שאין דיבורם רק מה שיסכימו פעולותיהם על טבעי בהמיותם. וזה כי כמו שטעם חוקי הב"ח ונימוסיהם ומעלת קצתם אל קצתם והכנעת קצתם אל קצתם אינו אלא בחוזק גופותם וכלי מלחמתם דכל דאלים גבר. כן האנשים האלה כל ישעם וחפצם הוא בזה הדיבור החיצוני ובמעשים המסכימים עמו והנמשכים אליו וכל מה שירצו דמיוניו הבהמיים. וכאשר לא יספיק להם הדבור גם המה כבהמות נדמו לריב ולהלחם בכובד גופם וחוזק איברים. כמ"ש החכם שפתי כסיל יבאו בריב ופיו למהלומות וכו' (משלי י"ח). אם שיהיה דבורם עצמו הוא המהלומות והמכות עצמם כמ"ש (ירמיה י"ח) לכו ונכהו בלשון. או שיהיה דבורם בקשיו וחזקו קורא ומכין למכות ופצעים גדולים ועצומים. אמנם חקי האנשים האלהיים הגרים בארץ לא להם כאשר הונח וכל מעלתם ויחסם הנה הנם בדיבור הפנימי השכלי המעולה אשר בו הם עושים כל מעשיהם ובו נוצחים כל מיני מלחמותיהם. וכמ"ש החכם (קהלת ט') טובה חכמה מגבורה, טובה חכמה מכלי קרב. כי חוזק החכמה ונצחונה שהוא הדבור הפנימי הוא ענין אינושי שכלי וחוזק הכלי קרב והדבור המביא להם הוא ענין בהמי וכבר הועד במלאת הארץ דעה את ה' וכתתו חרבותם לאתים וכו' (ישעיהו ב׳:ד׳). ירצה שלא ישתמשו עוד בכחות הבהמיות ובנמשך מהם האמנה שכבר הצריכה התורה להכות כסיל מאה או ארבעים ולהשמיד ולהרוג בכל מיני מכות ומיתות כי הוא אשר ראוי להם להחזירם לכלל אנושותם כאשר יצאו לגמרי. וכמ"ש החכם שוט לסוס מתג לחמור ושבט לגו כסילים (משלי כ"ו). ירצה כי לסכלותם וחוסר לבם ודעתם ישוו להם או יעברו מהם וצריך לנהוג בהם כמנהג הב"ח עד שיוסר הסכלות ההוא הגדול מהם כי בזה לא יוציאום ממשפטיהם כאשר ישתתפו עמהם אלא שידמו בזה אל הב"ח המייסרים אותם וזהו שסמך (שם) אל תען כסיל באולתו וכו'. ענה כסיל כאולתו וכו'. כלומר אין הכונה בשתענה כסיל באולתו להכותו בשוטי' ובעקרבים כדי שתשוה לו גם אתה להיות מכלל הב"ח שמשפטם וטעמם אינם אלא בכלי מלחמתם להכות ולפצוע. אבל ענה אותו על זה האופן פן יהיה חכם בעיניו לשפוט שבהמיותו הוא עקר ויתפשט הבהמות לרבים מעמי הארץ ויספיקו הייסורים להעמיד דבר חן ושכל טוב על מכונו והרי הוא פועל הדבור הפנימי השכלי ומסכים אליו זאת תורת האדם אם טוב ואם רע כגר כאזרח בשני אלו העניינים אשר זכרנו. וכבר נתבאר הענין הראשון מתוך הספורים האלה הנמשכים באלו השערים וזה האחרון יתבאר גם הוא בזה השער המיוחד בדברי הטענות והוויכוחים אשר עברו בין יוסף ואחיו עד שבא לכלל הדעת אותו כמו שיבא ואשר הוא היותר נגלה שבמאמר אשר זכרנו ראשונה אשר בו א"ר יונתן שאמרו מלאכי השרת בואו ונראה שור וארי מתווכחים זה עם זה. והנה עם היות שאלו הכנויים כבר זכרו אותם הכתובים בברכתם אל הטעמים שנזכרו שם מ"מ יראה שכיוונו בזכרם בכינויים ההם אל מהות זה הענין. וזה שכבר היה השור מלך בבהמות הטהורות ונושא בעול הסבל משאר הבהמות יורה על יוסף שהיה טהור המחשבות ומנעוריו נשא עול וחרפת אחיו ואחר כך טהרתו עמדה לו להיות ירא שמים בסתר עם אשת אדוניו כי על כן יודע לבות וכליות נתן לו שכרו להוציאו מבית הסורים למלוך כמ"ש הכתוב (משלי כ״ב:י״א) אוהב טהר לב חן שפתיו רעהו מלך. כי במדתו של הקב"ה השומר תורתו ומצוותיו במסתריו גם הוא ישמור לו עניינים הנסתרים ממנו ומשלים אותם לפי כבודו הוא מה שאז"ל (שבת ס"ג.) כל המקיים מצוה א' כתקנה אין מבשרן אותו בשורות רעות שנאמר (קהלת ח׳:ה׳) שומר מצות לא ידע דבר רע וזה ששמירת מצוה כתקנה הוא כשיעשנה לשמה וזה מה שיחייב שיהיה נגלהו בה שוה לנסתר כי זהו שומר מצוה על דרך האמת. וכן הוא יתברך ישים עינו לטובה בעניניו הנסתרים ממנו ומשלימם לטובתו באופן שאין מבשרים לו מהם רק טוב כמ"ש הכתוב (תהילים קי״ב:ז׳) אשרי איש ירא יי' וכו' וסוף משמועה רעה לא יירא נכון לבו בטח ביי'. וכבר היה השור הזה בטוהר רעיוניו וצחות דבריו טוען עם הארי ואחיו הנמשלים לשאר החיות כמוזכר בכל אחד מהם על המעשה אשר נעשה מהכח הרצוני המשותף לשאר הב"ח ומפעולותיו וכמ"ש (בראשית מ״ט:ו׳) וברצונה עקרו שור וכבר היה הויכוח הזה ראוי שמלאכי השרת המלוין לו לאדם יבואו ויסתכלו בו והוא מה שאמר החכם החכמה תעוז לחכם מעשרה שליטים אשר היו בעיר כי השור הזה לא נצח במה שהוא שור בעל קרנים בהם ינגח רק במה שנאמר עליו אחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך והם לא נוצחו ממנו כ"א מצד היותם משליטי העיר ומתושביה ומההמשך אחר טבעה ומנהגיה היא העיר אשר אמר עליה (קהלת ט) עיר קטנה ואנשים בה מעט וכו'. ואמרו ז"ל (נדרים ל"ב:) עיר קטנה זה הגוף וכו'. כי אלו מצד כחם וגבורתם הרגזנית היו יכולין להחריב את מצרים והוא בחכמתו ודבורו הפנימי נצחם. זהו שיעור מה שרצינו אליו בזה השער לבא בו אל ביאור מה שהיה ביניהם בכל ויכוחיהם וניצוחיהם עד בואם לכלל הכרה וישוב הדעת אשר הוא ספור החלק הזה אשר אנו בביאורו והוא מה שיאות אל הענין הראשון מענייני הגרות אחר שכבר נתבאר מה שיאות לו מהענין השני כאשר אמרנו ומעתה נזכור הספקות הנופלות בו ראשונה:

ובמדרש (ב"ר פרשה מ"ד) א"ר אסי הוה נסיב אברהם מכושא. והוה מכיש להון ולא מכתשין אעפ"כ וישב אותם אברם בתשובה. אמנם שהצפור שהוא כולל לשני המינים שזכר לא תקבל בטבעה הפרוד וההפסד בשום פנים ועם זה נתקיים לו במחזה מה שהאמינו ראשונ' מענין הצלחת הנפש ואמתתה. ואולם על השאלה השנית נאמר ויהי השמש לבא ותרדמה נפלה על אברם כו'. וכל אלו הן סמני הצער והחרדה אשר יעמדו עליו בשאלה זו והיתה התשובה עליה ידוע תדע כי גר יהי' זרעך בארץ לא להם כו'. כי לפי שעקר השאלה הזאת לא היתה כי אם על הזרע כמו שאמרנו אמר כי תקון הזרע ושלמותו לשיזכה לירושת נחלתו הוא הגלות וההשתעבד בארץ לא להם כי אז יכניע לבבם הערל ואז ירצו את עונם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול להתהלך לפני יי' בארצותיו אלה והנה המאמר הזה מתפלש ובא עד סוף כל הגלות. וכבר אז"ל (שם) רמז לו בכאן סוד הקרבנות הבאין מאלו הג' מינים שור וכשב ועז כלומר אם יחטאו בניך לפני הם יביאו את קרבנם ויתכפרו ולפי שלא נתקררה דעתו של זקן לזמן שאין בית המקדש קיים הראהו לו שעבוד מלכיות ואמר לו ידוע תדע כו'. ונתרצה אברהם אבינו בזה כמ"ש (שם) שר' חנינא בר פפא אמר בירר לו אברהם המלכיות ר' יודן אמר ר' חמא בר חנינא משום זקן אחד הקב"ה בירר לו המלכיות הה"ד אם לא כי צורם מכרם ויי' הסגירם (דברים ל״ב:ל׳-ל״א) כי צורם מכרם זה אברהם אבינו ויי' הסגירם שהסכים לדבריו. ועצת שניהם עצת שלום עליהם להחיותם לעד לעולם. וזה תכלית מה שאפשר שיראהו לו שם באמות שני הענינים האלה. ואתה תבא אל אבותך בשלום כו'. הובטח לשם שהוא וכל הבאים בעקבותיו לא יהיו צריכין לבא במשעול הייסורין ובכור העונשים אלא שיבואו אל בית עולמם בשלום וישובו אל אחוזת אבותיהם בשיבה טובה וכמו שנאמר יבא שלום ינוחו על משכבותם כו' (ישעיהו נ״ז:ב׳). אמנם לבנים הצריכים לפקוד בשבט הגלות פשעם ובנגעי הייסורין עונם אמר ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם כו'. כי יש לפניו יתב' קצבה למרק בה האנשים ולברר וללבן עונותיהם או להכין אותם ולסעדם שיהיו ראויים לקבל את הטוב ובשרו שם שהבנים אשר בקש עליהם יהיו ראויים לבא לרשת את הארץ הזאת לסוף ד' דורות כי בזה ישמור ג"כ הצדק למלאת סאתם של אמוריים אשר באו בה עתה מחדש ובהגיע הזמן בא תבא גאולתם ולא תאחר ומשם הבטחה להם ג"כ כי לעולם יירשו ארץ. והנה בענין שוב הנפש אל מעונתה ואל המקום אשר היה שם אהלה יש אצל החכמים סוד נעלם רמזוהו במדת פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים (שמות ל"ד) אפשר שיורמז בכאן באומר ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם כו'. והוא נכון: ויהי השמש לבא כו'. מצורף למה שהיתה הכוונה שיעברו אלו המראות האלהיות בין הבתרים לקיים כל דבר ממה שיכללהו המחזה כי הוא קיום הצלחת שני העולמים ירמוז ג"כ לפירוד הנפש המשכלת מן החלקים ההיולאנים אשר זכר והיא כמראה לפיד אש ועשן אשר עבר בין הגזרים האלה אל מחוז חפצה לשלום: ביום ההוא כרת יי' את אברם ברית לאמר לזרעך כו'. כמו שע"פ הברית הזאת אנו חיין לבא אל סוף המנוחה והנחלה לעתיד לבא כי לא באה נחלתינו אלינו לרשת ארץ עשרה עממים הממוצרת בכאן עד ימות המשיח. כן תעמד לנו זאת הברית להנחילנו לקץ הימים נחלה טובה אשר התחלתה ממצרי העולם הזה ונמשכת עד הנהר הגדול היוצא מעדן להשקות את הגן שמימיו פרים ורבים וכמ"ש והיית כגן רוה וכמוצא מים אשר כו' (ישעי' נ"ח). והנה עם זה נתראה ענין המחזה הזה הבא אליו להגיעו אל המירוק בציור ואמות הדברים היותר צריכים אליו במהלך שלמותו ואשד בהם תנוח דעתו ותשקוט מחרדתי בלי ספק והוא עצמו מה שכוונו ממנו חז"ל במאמר ההוא שזכרנו בפתח השער כי הנה ר' לוי פירש צורך הבטחון ההוא שאמר אל תירא אברם אנכי כו'. אם לפחדתו שמא חטא בהריגת האוכלוסין שמא היו בם קצת טובים ויראי שמים אמר אל תירא כו' אדרבה שכרך הרבה מאד כי פועלים הייתי שוכר לבערן או אם שמא יחזרו ויתכנסו להלחם עליו וכל זה איננו שוה לרבנן כי ראו מבין ריסי הדבור שהוא ראוי לפתור אותו בדבר גדול מזה ומזה והוא הענין הגדול שאמרנו שהיה מסופק ומפחד שמא השכר המיוחד לצדיקים הוא ההשגחה על עניניהם בעוה"ז ולהצילם מהפגעים כמו שעשה לו בכל מה שזכרו מעניניו אבל שאין לו כלום לעולם הבא שאין פחד וצער גדול מזה עד שהבטיחו בזה אל תירא אברם אנכי מגן לך כמו שפירשנו ובאומרו שכרך הרבה מאד יורה באמת שיכוין אל שכר וריוח מופלג שאין למעלה ממנו כד"ח מה רב טובך כו' (תהלים ל"א) שהם תיבות מגבילות הטוב שהוא תכלית הכל ועקר הכל שאינו נאחז בשום תואר אחר לרוב גדלו וחשיבותו וכל הענינים שהם לתועלת העולם הזה והצלחותיו אמרו שהם כעין תוספת ומתנת חנם עם העקר. והנה בזה אמרו כל מה שכווננו אליו מתחלה ועד סוף. והנה עם זה כבר הגיע אברהם אבינו מתחלת טוב בחינתו במכרו בהבלי הפתאים המשתחוים למעשה ידיהם ומיאונו אחרי כן בהסכמת סכליהם העובדים למלאכת השמים ומניעיהם לידע ולהכיר אשר הוא ית' סבת כלם ומושל עליהם ושהוא ג"כ מנהיג את העולם ומתכוין במעשיהם עד כי באורו ית' השיג אמתת הצלחתו הנפשיית אם בדרך אמונה או מטענה אשר ראה ושמח בה שמחה גדולה מכל אותו העצב והצער שהיה לו בתחלה. סוף דבר הגיעו בזה מה שזכרו המשורר במה שייחד לזה הענין הנפלא אשר למעלת דרושו קראו מכתם לדוד. כי הכתירו משאר המזמורים מצד גודל השמחה שהשיג בענינו כמ"ש בו לכן שמח לבי כו'. כי לא תעזוב נפשי כו' (שם ט"ז). וזה כי מתחלה סבב פני הדבור אל נפשו ואמר אליה את נפשי עם שכבר בחרת באלהותו ית' מכל זולתו בטענות רבות שהיו בידך עדיין היית אומרת לו בלבך טובתי בל עליך כי חשבת שמצד גדלו אין לו עסק בדרישת שלומך וטובתך אבל שהם מוטלים על הגרמים השמימיים ומניעיהם אשר הם קדושים אשר בארץ המה משפיעים כחותיהם כשיצורף אליהם השתדלות האדם וחריצותו כי הם סבות חזקות להוציא חפצי האדם אל הפועל והוא ואדירי כל חפצי בם. והנה הוא מבטל דעתה בזה ובזה. וכנגד מערכות השמים אמר ירבו עצבותם אחר מהרו כו' בל אסיך נסכיהם מדם כמו שסופר באליהו ז"ל (מלכים א' י"ח) ושם אלהים אחרים בל אשא על שפתי. אמנם על ההשתדלות האנושי אמר שלא ימלט משיהיה זה הכח ההתעמלות כשכיר יקוה פעלו. או על דרך ההזדמנות והמציאה. או בדרך חכמה ועומק העצה. והנה על זה הענין הראשון אמר יי' מנת חלקי וכוסי כי מאחר שהוא נותן לו כח לעשות כשיתנו לו שכר על עמלו הוא ודאי מנת חלקי. ועל השני אמר אתה תומיך גורלי כי הדבר היותר מיוחד אל ההזדמנות הוא הגורל ויתאמת לי זה מצד שפעמים רבות נפלו לי חבלים בנעימים והמקרה לא התמיד. ועל הג' אמר אף נחלת שפרה עלי אברך את ה' אשר יעצני לבחור אותה ולהכיר את טובה ואף כי לילות יסרוני כליותי על זה במחשבה עמוקה ולזה כבר הגעתי למעלה גדולה במה שהכרתי באופני השגחתו עד ששויתי ה' לנגדי תמיד בידוע כי מימיני בל אמוט אבל מכל זה לא הגיע לי שמחת לבב במה שהוא ירא וחרד על עקר מציאותו. לכן שמח לבי ויגל כבודי שהוא עקר מציאותי אף בשרי הכואב עלי בצערי ישקוט וישכון לבטח במה שהגיעה לי מהידיעה כי לא תעזוב נפשי לשאול כו'. כי הוא עקר הכל ותכלית הכל ולכן אחר שהודעתני אמתת מציאות החיים הנצחיים תודיעני דרך זו אלך להשגתה כי בזה יגיע ג"כ שובע שמחות את פניך ע"ד שאמר ישמח ה' במעשיו (תהילים ק״ד:ל״א) שיגיע נעימות בימינך ממעשה ידיך נצח: ועתה ראה גם ראה אם נפל דבר ה' מכל הדבר הטוב הזה שלא נפל עליו אברהם אבינו מתחלת עניניו ועד עתה כמו שפירשנו. ובפרשת בחקותי שער ע' ב"ה יתבאר למה לא נתברר הענין הזה הנפלא ביאור רחב כמו שעשו מניחי שאר הדתות ותראה כי אין מטבעו לדבר ממנו רק על זה האופן. וזה שיעור מה שרצינו אליו בזה השער אשר בבירור המחזה הזה על הדרך שנתבאר התרנו בו כמה ספקות אשר אזכרם בזה אחר זה עם מה שלא הותרו עדין. ואחר נבא אל ביאור מה שיסבול בו הפי' כפי פשוטו עם מה שילוה אליו מהספור עד לדת הגר את ישמעאל:

אחרי כן הודיע שבהיותה שלֵמה בכל מיני השלמות בחכמה מוסר ובינה, גם בעניני העולם והכל לשם ה', לכן נפשה יקרה מאד והיא מלאה רוח אלהים וכבוד. וכדברי הכלל הכ"ז. ועל זה אמר (משלי לא, כה) "עוז והדר לבושה". וזה ביאור מה שאמר "שש וארגמן לבושה" שהכונה שנפשה מלובשת בעוז ובהדר. וכדרך (תהלים ח, ו) "ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדר תעטרהו". ולפי שזכתה לרוח אלהים ודבקה תמיד באלהים, היא שמחה וצהלה. ואינה יְרֵאָה מיום המות כלל כי יודעת שֶׁבְּהִפָּרְדָה מן העולם תבוא אל המנוחה. (ע"פ ישעיה נז, ב) "יבוא שלום ינוח על משכבה". וכדרך (תהלים עג, כד) "בעצתך תנחני ואחר כבוד תקחני". ויתבאר בבית השלישי בעז"ה שבקש המשורר שיוליכהו השם ב"ה בדרכי החכמה המתוארים "עצות". ואחר שיזכה לכבוד שהוא רוח הקדש וכדרך (משלי ג, לח) "כבוד חכמים ינחלו", אז יקחנו השם ב"ה מן העולם כי אז תדבק נפשו בעליונים. וכדרך (קהלת ב, טו) "ואיך ימות החכם עם הכסיל?" ובארנוהו למעלה (חדר ג' חלון א'). וכן אמר שלמה (משלי לא, כח) "ותשחק ליום אחרון". כלומר הנפש היקרה הזאת תשחק ליום אחרון בְּהִפָּרְדָה מן העולם. וכענין (ישעיה נח, ה) "והלך לפניך צדקך, כבוד יי' יאספך". וכן אמר המשורר האלוהי אחר שהזכיר (תהלים טז, ח-י) "כי מימיני בל אמוט. לכן שמח לבי ויגל כבוד וגו' כי לא תעזוב נפשי לשאול, לא תתן חסידך לראות שחת". כלומר בעבור כי היותי דבק בה', ידעתי ליום אחרון תפדה נפשי משאול ומשחת. ואחר שסִפֵּר מעלת הנפש היקרה בחכמה ובמוסר ובבינה ובעניני העולם וכשרון מעשיה, הודיע ג"כ שהיא טורחת להושיע לזולתה, להדריך נפשות בני אדם בדרכי החכמה. וכדרך (קהלת יב, ט) "ויותר שהיה קהלת חכם עוד למד דעת את העם" ובארנוהו למעלה (חדר ד' חלון י"ז). וכדרך (שמות לה, לד) "ולהורות נתן בלבו" וגו'. וכדרך (דברים ו, ז) "ושננתם לבניך" שהיא מצוה בתורה ללמד לרבים דרך ה'. כי החכם המופלא מוטל עליו ללמד את העם חכמה ומוסר. ועל זה אמר (משלי לא, כו) "פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה". כלומר היא מלמדת דרכי ה' ברבים.²לכן אמרו על פסוק זה "תורה ללמדה, זו היא תורה של חסד. שלא ללמדה זו היא תורה שאינה של חסד" (סוכה מט, ב) ופותחת פיה בחכמה, הכל בדרכי החכמה, ללמד חֻקים ומשפטים חכמה ומוסר לעם. כדרך (משלי ח, ו) "שמעו כי נגידים אדבר, ומפתח שפתי מישרים". ושם מדבר בעניני דעת ולכן אמר "שפתי". ופה מדבר בעניני החכמה אמר "פיה". כי מאמרי החכמה תארו במלת "פה" כמבואר למעלה (שם חלון ג'). וכבר בארנו למעלה (חדר ז' חלון ט"ז) שדרכי החסד נשגבו מדרכי החכמה. ואעפ"י שאֵלו ואֵלו דרכי החכמה הן, הנה לא יתכן לצַווֹת על מדת החסידות לההמון כולו רק לחכמים הגדולים.