כִּי֩ כֹ֨ה אָמַ֜ר רָ֣ם וְנִשָּׂ֗א שֹׁכֵ֥ן עַד֙ וְקָד֣וֹשׁ שְׁמ֔וֹ מָר֥וֹם וְקָד֖וֹשׁ אֶשְׁכּ֑וֹן וְאֶת־דַּכָּא֙ וּשְׁפַל־ר֔וּחַ לְהַחֲיוֹת֙ ר֣וּחַ שְׁפָלִ֔ים וּֽלְהַחֲי֖וֹת לֵ֥ב נִדְכָּאִֽים׃
הכוזרי
(כב) אָמַר הַכּוּזָרִי: לֹא הֵבֵאתִי מִזֶּה רְאָיָה, מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי רוֹאֶה שְׁתֵּי הָאֻמּוֹת הַחוֹלְקוֹת זוֹ עַל זוֹ, יֵשׁ לְכָל אַחַת מֵהֶם גְּדֻלָּה וּמֶמְשָׁלָה וְלֹא יִתָּכֵן שֶׁיִּהְיֶה הָאֱמֶת בִּשְׁתֵּי קַצְווֹת הַסּוֹתֵר, אֶלָּא אוֹ בְאַחַת מֵהֶן אוֹ אֵינוֹ בְאַחַת מֵהֶן. וּכְבָר פֵּרַשְׁתָּ לִי בְּ'הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי' מַה שֶּׁהוֹרָה שֶׁהַדַּלּוּת וְהַשִּׁפְלוּת יוֹתֵר רָאוּי בָּעִנְיָן הָאֳלֹהִי מֵהַגְּדֻלָּה וְהַגַּאֲוָה, וְהוּא גַם כֵּן גָּלוּי בִּשְׁתֵּי הָאֻמּוֹת, כִּי הַנּוֹצְרִים אֵינָם מִתְפָּאֲרִים בִּמְלָכִים וְלֹא בְגִבּוֹרִים וְלֹא בַעֲשִׁירִים, אֲבָל בָּאֲנָשִׁים הָהֵם שֶׁהָלְכוּ אַחֲרֵי יֵשׁוּ כָּל הַיָּמִים הָאֲרֻכִּים אֲשֶׁר לֹא נִקְבְּעָה בָהֶם דָּתוֹ, וְהָיוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵם גּוֹלִים וְנֶחְבָּאִים וְנֶהֱרָגִים בְּכָל מָקוֹם שֶׁנִּמְצְאוּ, וְסָבְלוּ עַל חִזּוּק אֱמוּנָתָם עִנְיָנִים מֻפְלָאִים מִן הַבּוּז וְהַהֶרֶג, וְהֵם אֲשֶׁר בָּהֶם מִתְבָּרְכִים וּמְכַבְּדִים מְקוֹמוֹתָם וּמְקוֹמוֹת הֲרִיגָתָם וּבוֹנִים בָּמוֹת עַל שְׁמוֹתָם. וְכֵן עוֹזְרֵי בַעֲלֵי דָת יִשְׁמָעֵאל סָבְלוּ מִן הַבּוּז הַרְבֵּה עַד שֶׁנֶּעֱזְרוּ, וּבָהֶם הֵם מִתְפָּאֲרִים, וּבְשִׁפְלוּתָם וּבמֹוָתם עַל עֵזֶר דָּתָם מִשְׁתַּבְּחִים, לֹא בַמְּלָכִים הַמִּתְגַּדְּלִים בְּמָמוֹנָם וּגְדֻלַּת עִנְיָנָם, אַךְ בַֹאֲשֶׁר הָיוּ לוֹבְשִׁים הַבְּלָאִים וְאוֹכְלִים הַשְּׂעוֹרִים מִבְּלִי שָׂבְעָם, אֲבָל הָיוּ עוֹשִׂין כָּל זֶה עִם תַּכְלִית הִבָּדְלָם אֶל הָאֱלֹהִים. וְאִלּוּ הָיִיתִי רוֹאֶה הַיְּהוּדִים עוּשִׂים זֶה לְשֶׁם הָאֱלֹהִים, הָיִיתִי אוֹמֵר כִּי יֵשׁ לָהֶם מַעֲלָה עַל מַלְכֵי בֵית דָּוִד, מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי זוֹכֵר מַה שֶּׁלִּמַּדְתַּנִי בַמַּאֲמָר 'אֶת־דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ', כִּי אוֹר הָאֱלֹהִים אֵינֶנּוּ חָל כִּי אִם בְּנַפְשׁוֹת הַנִּכְנָעִים.
חובות הלבבות
וְאָמַר בִּשְׁתֵּי הַכִּתּוֹת (תהלים קמז) מְעוֹדֵד עֲנָוִים ה׳ מַשְׁפִּיל רְשָׁעִים עֲדֵי אָרֶץ וְגוֹ׳ וְאָמַר (שם קלח) כִּי רָם ה׳ וְשָׁפָל יִרְאֶה וְגוֹ׳ וְאָמַר בַּשְּׁפָלִים (שם לז) וַעֲנָוִים יִירְשׁוּ אָרֶץ וְאָמַר (ישעיהו ס״א:א׳) יַעַן מָשַׁח ה׳ אֹתִי לְבַשֵּׂר עֲנָוִים וְאָמַר (משלי טז) לִפְנֵי שֶׁבֶר גָּאוֹן וְאָמַר (שם יח) לִפְנֵי שֶׁבֶר יִגְבַּהּ לֵב אִישׁ.
גן נעול
אבל לא בעבור כן יתואר "ענו". כי הענוה כח נוספת והפוכה מן הגאוה. כי כמו שהגאוה תעלה מעלת האדם יותר ממה שהיא, ויסתעפו מזה כל החטאים והעבירות כמו שבארנו, כן הענוה תשפיל מעלת האדם בעיניו ממה שהיא באמת. לא בארח שקר חלילה, אבל בדרך דעת ובמדת הטוב. כי בעיני בעל המדה הזאת, כל זולתו בעיניו חשובים ויקרים כמוהו. אע"פי שלבו יודע כי הוא רם ומעולה מהם מאד, יסבול עלבון בלב טוב, ירחם ויחון על האומללים, ישא משאם טרחם וריבם. והמדה הזאת נפלאה מאד, וכשתצטייר במשקל ידוע בנפש, תהיה כמו בית אוצר ומשכן לרוח הקדש ולכל המעלות העליונות שהשיגו שרי קדש ושרי אלהים. וכמו שהיראה אוצר לחכמה, כן הענוה אוצר לרוח אלהים והנבואה. והנה אדוננו משה ע"ה היה ענו מכל האדם אשר על פני האדמה. ואמר (שמות טז, ז) "ונחנו מה כי תלינו עלינו". ואמר (שמות לב, לב) "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת". היעלה על דעתך שהיה אדוננו משה ע"ה מְסַכֵּל לדעת כבוד נפשו ומעלתו? איש אשר נגש אל הערפל אשר שם האלהים. איש אשר עמד בהר מ' יום בלי לחם ומים. איש אשר התיצב לפני מלכים גדולים באותות ובמופתים. איש אשר בקש מאדון העולמים "הודיעני נא את דרכיך", "הראני נא את כבודך". אבל הוא ידע מעלתו. ובכל זאת היה ענו ולפי שלא היה כמוהו בענוה, לא היה כמוהו בנבואה שנאמר (דברים לד, י) "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה". ובעבור כן זכרה התורה המדה הזאת לתפארת אדוננו משה ע"ה להורותנו כי צדיק ה' אשר בחר בו להיות אב לנביאים. הנך רואה שהגדולים האלה כמשה ודוד וחבריהם היו יודעים מעלתם, כי נחה עליהם רוח ה', והיו נגידים על עם ה', חכמים ונבונים וכיוצא בסגולות הנפלאות שהתעצמו בהם יותר מכל בני דורם. ועם כל זה היה לבבם שוה ברום ובהתנשאות, אל לב הקטן שבישראל. בעבור היות בם ציור הענוה הגדולה. ולא יתכן לצות על מדה זו להמון מבני אדם. כי אחד מני אלף ישיג חלק קטן ממנה. כי גלוי ציור ענוה בנפש קרוב לרוח הקדש. וכן אמר שלמה (משלי טו, לג) "ולפני כבוד ענוה". ומלת כבוד על הרוח הקדש, וקודם לה [בא] ציור הענוה. וכן אמרו קדמונינו ז"ל (ע"ז דף כ, ב) "ענוה מביאה לידי רוח הקדש". וכן לא יתכן לצותם באזהרה על הגאוה. כי כל מתגאה מוטעה בלבו, והדמיון הכזב ישפוט משפט מעקל, ושנאתו על הנשא ממנו באמת. ובמה ידע שהוא מתגאה עד שיוכל להזהר מזה? ובלבו איננו מתגאה. כי חושב לו נאה ולו יאה התהלה הזאת. אבל נמסרו המצוה על הענוה והאזהרה על הגאוה במאמר סתום "והלכת בדרכיו". והמבין בדרכי ה', מיד יודע לו שהגאוה תועבה, וההענוה דרך הקודש. כי הוא דרך ה' ביען השם ב"ה נשגב ורם ללא תכלה מכל יצורי מעלה ומטה. "וּכְלָא חשיבין קמיה".7עיין דניאל ד, לב; זהר ח"א יא ע"ב ועם כל זה מנהיגם בחסד וחולק מכבודו ליצוריו העליונים והתחתונים. הוא נקרא מלך, וחולק מלכות לבשר ודם.8כך נוסח הברכה שמברכים על ראיית מלך "ברוך וכו' אשר חלק מכבודו ליראיו" (ברכות נח, ב) הוא נקרא חכם, וחולק חכמה ותבונה לבשר ודם.9כך נוסח הברכה שמברכים על ראיית חכם מופלג "ברוך וכו' אשר חלק מחכמתו ליראיו" (ברכות נח, ב) הוא נקרא גבור ואיש מלחמה, וחולק גבורה ועצה למלחמה לבשר ודם. וכן בכל דבר. וכן סובל עלבון הבריות כביכול, מאריך אפו ומקרבם בתשובה, סולח לעונותיהם, רחום וחנון על האמללים ועל הדכים והעניים. (ישעיה נז, טו) "מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח". כל אלה מדרכי הענוה העליונה. וכמו שאמר דוד (תהלים יח, לו) "וענוָתך תרבני". כי לולי שמדת השם ענוה, איך יבקש האדם גדולה ומלכות ורבנות מלפניו? וכמבואר למעלה. ומי שיש בו יראת השם להשפיל גאון נפשו, ויש בו רוח טוב לגלות ציור הענוה הקדושה, ויש בו בינת הלב להבין בסוד דרכי השם, יתחייב ללכת במדת הענוה. שכן כתוב "והלכת בדרכיו". ומי שחסר אחת מאלו לא יוכל. וכבר ידעת כמה יקר למצוא אדם כולל מעלת יראת השם כפי שציירנוה למעלה, ומעלת הרוח הטובה כמו שדברנו עליה למעלה, וכן מעלת בינת הלב בענינים העמוקים האלו. ולכן ענין המצוה והאזהרה בכמו אלו נכתבו בלשון סתום "והלכת בדרכיו". והמבין יבין הדרכים כדרכו. ומי שאינו מבין לא יוכל ללכת בהן: