ישעיהו נז:טז מחשבת ישראל: עקידת יצחק, נשמת חיים, נצח ישראל והגיונות אל עמי

כִּ֣י לֹ֤א לְעוֹלָם֙ אָרִ֔יב וְלֹ֥א לָנֶ֖צַח אֶקְּצ֑וֹף כִּי־ר֙וּחַ֙ מִלְּפָנַ֣י יַֽעֲט֔וֹף וּנְשָׁמ֖וֹת אֲנִ֥י עָשִֽׂיתִי׃

עקידת יצחק

*תוכן דעת הרב ז"ל הוא. כי אחרי שהאדם מורכב מעצם גשמי שהוא הגוף הנוטה תמיד כל עוד היותו עלי ארץ רק אל ההנאות הגופניות ותשוקות חמריות, ומעותד בבוא יום פקודתו אל הבליה וההשחת', ומעצם רוחני שהוא הנפש הקימת ונשארת גם בכלות הגויה, ונוטה גם פה עלי ארץ רק אל ההנאות הרוחניות שהן העיון וההשכלה, ועשיית הטוב והישר, הלוא מעצמו ישפוט כל משכיל, כי יותר טוב לאדם להשקיף תמיד בכל מפעליו רק אל חלקו הטוב היקר והמעול' שהוא הנפש הנחצבת מצור רם ונשא בהיות' חלק אלקי ממעל, כי אז תהיינה כל פעולותיו גם טובות ונכוחות כמאה"כ "קדושים תהיו כי קדוש אני" וכו' מאשר ישקיף רק על חלקו הנבזה שהוא הגוף, כי אז תהיינה גם פעולותיו רעות ובלתי נכוחות בהשקיפן תמיד רק אל הנאות הגוף ותשוקות החומר כמאה"כ אשר הושם בפי אנשים כאלה לאמור "אכול ושתוה כי מחר נמות" (ישעיהו כ״ב:י״ג) כי כן נוסד בכלל גם בטבע כל אדם, כי רק האיש המייקר נפשו ויחשוב עצמו בתור האדם המעלה, ישמר רגלו מלכד ביון הרשעה, כי אם ייטיב פעלו ויישר ארחו, אבל המבזה ומקטין ומשפיל כבודו בעצמו, עד שיהי' קל או רשע בעיניו, הלא ילך מדחי אל דחי לבושות תמיד בשאט בנפש מעשים אשר לא יתכנו, וע"כ כמו שאמר שמואל אל שאול בהוכיחו על פניו דרכו, בעבור הקטינו את עצמו בבחינת גדולתו ומעלתו המדינית, "הלא אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה" וכו', כן הזהיר התנא (פ"ב מאבות) בבחינה מוסרית את כל איש ישראלי לאמר "אל תהי רשע בפני עצמך" גם החוקר בס' המדות העיר על זה באמרו שאף שראוי לו לאדם לדעת כי הוא בן מות (ר"ל בבחינת גופו,) והדברים אשר לאדם ודברי המתים ר"ל המקרים והפגעים אחר יגיעוהו בעבור היותו בן אדם המעותד למות, ראוי ג"כ לו לדעת בכל זאת יעשה כל פעולותיו כאילו אינו בן מות, ר"ל שיזכור בכל פעולותיו המוסריות תמיד, כי הוא בבחינת נפשו אשר דרך נתיבה אל-מות יקר ונכבד מאוד, ועפ"י הדברים האלה הלא יקשה לנו להבין עצת עקביא בן מהללאל שאמר "הסתכל בשלשה דברים" וכו' כי בהשקפ' ראשונה, ולפי מה שאמרנו למעלה יסבב זכרון פחיתיות אלה שנוצר האדם מטפה סרוחה והולך למקום עפר רמה ותולעה ההפך ממה שרצה השלם הזה, כי בהסתכל האדם על זאת, הלא יושפל כבודו ותקטן מעלתו בעיניו עד שיעשה כל אשר יחפוץ בשרירות לבו, מבלי אשר יחוש עוד על כבודו ויקרת מעלתו, וכאשר ישים עוד אל לבו גם מהירת חליפת ימי חייו, הלא ישתדל ויתאמץ בכל עוז להתענג מהר בתענוגים גופניים וחמרים זה שבתו בית חומר מעט עלי ארץ, באמור לנפשו הבחינ' חמרית וגופנית "שיננא חטף אכול, חטוף שתי דעלמא דאזלינן מיניה לבי הלולא דמיא" מאמר שאמר שמואל לתלמידו ר' יהודה רק בבחינה מוסרית להזהירו שימהר ויחוש לעשות הטוב והתושיה בארץ ככל אשר תמצא ידו בקוצר ימי חייו עלי ארץ? ואף שרצו קצת החכמים לבאר דברי התנא השלם הזה באמרם שבעבור היות שלש סבות מביאות את האדם לחטוא שהן הקנא' בהון ורכוש זולתו והחמדה המחוברת אליה לקנות כמוהו עושר ונכסים, התאוה הגופנית והתשוק' החמרית אל הנאות חושיות ובשריות, והגאוה ורדיפת הכבוד המדומ' כמאחז"ל "הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם", ר"ל מאשרו הזמני והמוסריי ע"כ אמר שזכרון אלה שלש ענינים מציל אותו מנפול ברשת אחת מהנה, כי בהעלות על לבו תמיד מקורו הנבזה לא יתגאה על זולתו ולא יחפוץ בכבוד ובזכרו כי כל קניני הזמנים יכלו ורמה ותולעה אחריתו לא יקנא רעהו בעד הונו ורכושו, ולא יחמוד אותם, אף לא יתאוה להתענג בתענוגי בשרים בשומו על לבו, כי יעמוד למשפט לפני אדון כל, בכל זאת לא נחה דעת הרב ז"ל בזה בעבור הספקות אשר העיר עליו בדברים נכוחים ומבוארים, (עיין בפנים הספר,) וע"כ באר דברי התנא באופן אחר ואמר, כי הראיה היותר נצחת על השארת הנפש היא, כי רק מה שנתהוה מדבר הנפסד ישוב אחר זמן מה להיות נפסד ג"כ, ד"מ צמחי ופרחי השדה או זרעוני גינה אשר נתהוו רק מעלי השדה אשר בלו, או מזרע למינהו אשר נשחת תחילה בארץ אחרי אשר נזרע, יכלו וישובו ג"כ לעפר כבוא עתם להיות נבולים, אבל הנפש אשר לא תתהוה מהעדר הקדום כי היא עצם פשוט ורוחני הנאצלת ממקור האלקים עליון, היא לא תוכל להיות נפסדת ככלות הגויה, כי אם לשוב עוד אל מקורה ואל בית אביה כנעוריה, [וע"ז מורה לדעתי מאה"כ (קהלת) "וישוב העפר על הארץ כשהי' והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה", אשר יתורגם,] וע"ז העיר גם התנא באמרו "הסתכל בשלשה דברים" וכו', ר"ל בן אדם שים תמיד אל לבך, כי רק בעבור היות גופך וחמרך בא מטיפה סרוחה שהוא ההעדר הקודם להויה, הוא הולך למקום עפר רמה ותולעה שהוא ההעדר האחוז בעקב החומר, וע"ז תשפוט מעצמך, כי נפשך האצולה ממרומים ורוח אלקים אשר יפעמך לא יכלו בכלות בשרך ושארך, אחרי שאינם הוים מדבר הנפסד, כי אם ישארו לנצח, וישובו אל האלקים, וע"כ "אתה עתיד ליתן דין וחשבון" וכו', ובשומך זאת תמיד אל לבך "אי אתה בא לידי עבירה", כי רעיון זה שתשאר הנפש ותעמוד למשפט על כל מעשיה לפני הי"ת השופט כל הארץ ישמור בעליו מחטוא, וע"כ שבחו חז"ל גם את עקביא בעל המאמר הזה, אשר בלתי ספק שמר מוצא שפתיו זה מאוד כל הימים, שהי' ירא חטא יותר מכל זולתו, עד שיראתו זאת הסבה אותו להשאיר עומד בדעתו אשר בעין חכמתו חשב אותה שהוא אמיתית, ולא רצה להחליפה בדעת חביריו, אף שאם הי' מסכים עמהם היה נעשה מהם לראש ולאב"ד, כי כן משפט יראי ה' האמיתיים, כי בעד כל הון ומחיר כל קניני הזמן והכבוד המדומה לא ימכרו האמת האהוב להם מכל וע"ז יורה לדעת הרב ז"ל גם דברי ר"ח בן דוסא שהחל בהם, "כל" שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת", ר"ל שלא יסור מדעתו שהשיג והכיר בחכמתו שהיא אמיתית בעבור שום סבה בעולם, כי לעון ומרי גדול וכמעל בה' אלקי אמת יחשב לו להכחיש האמת אשר השיג בשכלו. דבר קדוש הוא להגיע האדם אל שלמותו המכוון שתהיה השקפתו באופני חיותו אל הטוב שבשרשי מציאותו לא על הרע שבו. וזאת העצה היא מבוארת התועלת כי ההחחלות והשרשים הטובים יחייבו האנשים לפעול פעולות טובות אמנם הרעות יחייבום אל הפחיתות ולפחות יתנצלו בהם לאמר כי כאיש גבורתו כי על זה הענין תפס שמואל על שאול כשפשע בשליחותו וא"ל הלא אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה וימשחך ה' למלך על ישראל וישלחך ה' בדרך (שמואל א ט״ו:י״ז-י״ח). אמר כי היה לו להסתכל מאין בא מראש שבטי ישראל וגם שהוא הווה להם למלך והשליחות אשר הוא הולך אליו. כי לפי יוקר התחלותיו ושרשיו כן צריך ליתן את הדין, וזה המוסר החזיק בו החוקר וכתבו בפרק י"א מהמאמר העשירי מהמדות זה לשונו. לא כמו שכתבו המזהירים כי האדם ראוי לו לדעת הדברים אשר לאדם ודברי המתים כי הוא בן מות אבל יעשו בכל הדברים כאלו אינן בני מות וכל הדברים יעשה לחיות כפי היותר נבחר אשר בו. הנה אם קטון הוא בשיעור ובכח וביקר יתר מאד יתעלה. ראה כמה ערבים דברי החכם אשר בהם למד דעת ויראת ה' בשיסתכל האדם תמיד אל שרשיו היקרים ויעצים עיניו מדברי המתים ומהחלט על עצמי כי הוא בן מות לפי טבעו אשר הם דברים המפילים עליו חבלי שינת ההתרשלות תנומת העצלות והרפיון אבל שישים אל לבו תמיד יוקר נפשו ומעלתה אשר אם קטן הוא בעיניו, על דרך האמת הוא גדול יתר מאד וזו עצמה עצת המשוררים בני קרח במליצתם הנכונה בתוכחת הנפש ומוסרי'. אמרו שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך (תלים מ"ה). ירצה שכחי עמך ובית אביך החמריים וזכרי כי ממקום קדוש לוקחת דכתיב (בראשית ב׳:ז׳) ויפח באפיו נשמת חיים. והוא עצמו מה שכוון מהמאמר האלהי הקדוש שנאמר (ויקרא י״ט:ב׳) קדושים תהיו כי קדוש אני ה'. ירצה לא תתרשלו במנהג הטהרה והנקיות בטענות פחיתות חומריכם כי קדוש אני ה' הנותן רוח בכם והנופח נשמותיכם כמו שנזכר. ונאמר (ישעיהו נ״ז:ט״ז) כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי. והנה לפי זה יש תימא נפלא על מאמר עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה מאין באת ולאן אתה הולך וכו'. מאין באת מטפה סרוחה ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה (אבות פ"ג). וזה כי הוא מבואר ממה שאמרנו כי זאת אינה עצה כי אדרבא בזכרו התחלותיו הפחותות יתיר עצמו לדברים פחותים וגרועים ולא ישים אשם נפשו עליהם. והרי איוב לא היה פוטר נפשו מן הדין אלא בטענות אלו עצמן. אמר אדם ילוד אשה קצר ימים ושבע רוגז כציץ יצא וימל ויברח כצל ולא יעמוד אף על זה פקחת עיניך ואותי תביא במשפט עמך (איוב י"ד). כי באומרו אדם ילוד אשה וכו'. הוא עצמו מה שאמר מאין באת מטפה סרוחה וכו'. ובאומרו כציץ יצא וימל וגו'. הוא מה שאמר ולאן אתה הולך. ירצה כי במעט הזמן הוא נעתק ממקומו זה ויברח אל מקום רמה ותולעה אשר נסעו אבותיו. ואמר ידעתי שלא נעלמו ממך שני אלו הענינים ואיך תביא אותי במשפט עמך כאלו הייתי מהתחלה נכבדת או שהיה לי מציאות קיים באמת בצדק אפטר מדינך, והנה אם כן איך יצדק אמרו כי כשיסתכל שבא מטפה סרוחה או שהוא הולך אל מקום עפר רמה ותולעה יתרחת מעשות פעולות מגונות אדרבא יעוררוהו להפנות לבו אל הבטלה והשעשוע בעודו בחיים על דרך שאמרו בעירובין (ר'ד.) אמר ליה שמואל לרב יהודה שיננא חטוף אכול חטוף ושתי דעלמא דאזלינן מניה לבי הלולא דמי. עם שהמאמר הזה הוא משל הטוב האנושי הראוי לדרוש אותו בעוד בחיים חייתו מכל מקום הוא משל בפי ההמון בהפך מה שישים עקביא לפניהם. גם כי לפי מה שפירשו הראשונים במאמר הזה יש בו פקפוקים אזכור אותם אחר שאזכור פירושם: והוא כי לפי שהאדם עשוי לחטוא בא' משלשה סוגי חטאות תחתיהם יעמדו כל מיני העבירות ואישיהם והם אשר זכרו החכמים (אבות פ"ד) החמדה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם כי אין אדם אשר יחטא רק בשלשה ענינים אלו אם לקנות ממון או שום תועלת או לרדוף אחרי ההנאות והתאות הבשריות או ברדפו אחרי הגאוה והכבוד. והנה בזכרו מאין בא יתרחק ודאי מהגאוה כמו שאמר החכם (חו"ה שער הכניעה פ"ה) תמהני מי שעבר מעבר השתן שני פעמים איך יתגאה. ובזכרו לאן הוא הולך יבזה הקנינים המדומים כי למה ירדוף אחריהם ומחר יוצע רמה תחתיו. ובזכרו לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון יתרחק מדרכי התאוה וחמודותיה כי ידע כי רע ומר תהיה באחרונה בפקוד חשבונו ממנו וכמ"ש החכם (קהלת י״א:ט׳) שמח בחור בילדותיך וגו' ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט. והנה עם זה ימצא מוגבל בכל אשר יעשה האדם לחטוא בהנה וזאת היא כוונתם דרך כלל ועם שהם דברים נכונים מצד עצמם יראה שיש לפקפק אם היתה זאת כוונת החכם מפני חמשה דברים. האחד כי בואו מטפה סרוחה לא יספיק להרחיק האדם מן הגאוה מצד שכל בני אדם שוים בה ולמה לא יתגאה האדם בהכירו לעצמו יתר שאת בחכמה וגבורה עושר ובכלמעלה על בני גילו אשר אב אחד ילדם ויכוננו ברחם אחד. והשני למה יזכור ג' דברים יזכור לאן הוא הולך ויועילנו להרחיק הגאוה כי איכה מעלה רמה יבקש ומחר תהיה רמה אחותו ומה אם יספיק זכרונו להרחיקו ולהפליגו מבקשת הדברים הזמניים אשר הוא צריך. לקצתם כ"ש שירחיקנו מהנמאסים ומהמתועבים הנמשכים מהגאוה וגודל לבב. והשלישי כי מה לו לזכור שהוא הולך למקום עפר רמה ותולעה די לו בשיזכור כי מחר הולך אל בית עולמו ויעזוב לאחרים חילו ואף על פי שלא תשלוט רמה בבשרו והרביעי כי בכלל השלישית הם כלם כי הזוכר את החשבון יפחד ויחרד לבבו ליום דינו וישמר מכל אשר יבוא לידי חשבון מאי זה מין שיהיה וירא אלהים יצא את כלם וכך שנה לנו רבי בתחלת פרק שני הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה הבט מה למעלה מהך עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבין ושלש אלה כלם מענין החשבון הם כמו שהוא מבואר ואם כן החשבון לבד יספיק להרחיק האדם מהעבירה ולמה יפליג עקביא בדברים. החמישי כי הנה דבריו נראין סותרין זה לזה כי אם הוא הולך למקום עפר רמה ותולעה איך יצייר שיש לו ליתן דין לפני מלך המלכים והוא ידוע שאין שם מקום המשפט וכמו שהבטיח היצר הרע לבעליו באומרו (קהלת ט') כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה והכוונה לו כי כשם שאין שם דין ותשבון אלא כליית הגוף והפסדו ככה אין לו לתת את הדין בשום מקום ובשום ענין וההמשך הוא הכפירה וההסתה הכוזבת. אמנם הכוונה לעקביא בן מהללאל יתכן שיהיה הענין הנכבד עצמו שאמרנו והוא ליקר ולקלס החלק המעולה שבנו ולהחשיבו ולהקפיד מאד שלא לחלל כבודו לעשות דבר מגונה שלא יאות לעשותו מצד מעלתו. ולזה אמר שישים כל אדם אל לבו אלו שלשה דברים ולא יבא לידי עבירה והם *התחלות ההויה וכו', כונתו כי לדעת החוקר יצטרך כל דבר נמצא שלש דברים להויתו, א' החומר הנושא ההויה, ב' ההעדר הקודם לה, ר"ל הסרת הצורה הראשונה שהיתה תחילה החומר ההוא, כי רק אז יוכל להיות דבר חדש אם יוסר מהיות מה שהי' בתחלה, "ד"מ חלקי העשב והחציר אשר תאכל הבהמ' למזונה צריכים תחילה להסיר ע"י העיכול במעיה צורת העשב והחציר בטרם יוכלו להשתנות ולקבל צורת דם או בשר הבהמה ולהיות חלק ממנה, ג' הצורה החדש' אשר תקבל עתה, ועל שלש אלה רומז התנא כי מאמר "מאין באת" "וכו' יורה על חומר האדם אשר ממנו יתהווה והצורה אשר קדמה להויתו אשר נעדר' היותו, ובמאמר "ולאן אתה הולך" וכו' רומז על ההעדר הקודם להויה, כי להוית הרמה והתולע' צריך אתה להפשיט תחילה מחמרך צורת הבשר האנושי, למען תוכל לקבל אח"כ צורת הרמה והתולע', ומאמר "ולפני מי" וכו' מורה על הצורה, כי רק בעבור היות צורתך בצלם אלקים, אינה נפסדת ועתיד' לתת דין וחשבון לפני יוצרה, כי מאתו היא שלוחה הנה עלי ארץ ואליו תשוב. התחלות ההויה שזכרם החוקר. החומר הנושא ההויה. וההעדר הקודם לה. והצורה ההווה. כי באומרו מאין באת מטפה סרוחה זכר מה שהוא ההיולי להויה בלי ספק. אמנם ההעדר זכר אותו ורשמו במה שאמר לאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה לפי שההעדר ההוא הוא הכרוך בעקבי כל הווה והוא המחייב הפשטת הצורות ההוות והמרתן בזולתן אשר היו נעדרות כמו שמפשיט החומר הבשרי צורת הבשר האנושי ולובש צורת עפר רמה ותולעה אמנם הצורה היא מבוארת באומרו ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא כי באמת הצורה ענין אלהי שלוח מאתו יתעלה להחיות פגרים מתים והוא מחוייב להשיב שלחו דבר כציר נאמן. ובמדרש פרשת זיבה (ויקרא רבות פ' י"ט) תנן עקביא בן מהללאל אומר הסתכל וכו'. רבי אבא בר כהנא בשם רבי פפי ורבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי שלשתן דרש רבי עקביא מתוך תיבה אחת וזכור את בוראיך (קהלת י״ב:א׳). בארך בורך. בארך זו ליחה סרוחה בורך זו רמה ותולעה. בראך זו מלך מלכי המלכים הקב"ה שעתיד ליתן לפניו דין וחשבון בימי בחירותיך בימי טליותך עד אשר לא יבא וגו' (שם). והיא היא כוונת רבי עקביא בזכרון אלו ההתחלות בדברי שלמה החכם. אמנם כוונת שלשתן כי ההסתכלות על אלה הדברים יועיל לו מאד לברור החלק המעולה שבו ולהוציא יקר מזולל ולהחשיבו. וזה כי כשיסתכל מאין בא ולאן הוא הולך כמו שאמרנו ידע וישכיל ממוצא דבר כי ההעדר אשר בהתחלתו הוא האחוז והכרוך בעקבות החומר והוא לבדו המחוייב אל ההפסד. אמנם הצורה שהיא עקר ההויה היא שכלית וקיימת ונשארת להתיצב לפני בוראה ומצדה הוא עתיד ליתן את הדין לפניו ולא יחשוב שהוא בן מות מצד היותה נפסדת בהפסד החומר הבא למקום עפר רמה ותולעה מקום שאין שם דין כמו שאמרנו. והוא עצמו מ"ש בסוף פרק רביעי מפרקי אבות ודע שהכל בא לפו החשבון ואל יבטיחך יצרך שיש בשאול בית מנוס שעל כרחך אתה נולד ועל כרחך אתה חי ועל כרחך אתה מת ועל כרחך אתה עתיד ליתן את הדין לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה. יזרז שלא יבטיח היצר הרע אל הנפש ההמלט מהחשבון הזה לאמר כי ביום צאת רוחו ושובו אל אדמתו מיד אבדו עשתונותיו והנה הוא מוצא חסרונו ופחיתותו מנוס וכתריס לפני פורענותו כי אין הדבר כן ויש לך להביא ראיה על זה ממה שאתה רואה בעיניך בחלקי הוייתך אשר אי אתה יכול להכחישו בשום פנים. וזה שעל כרחך אתה רואה שנמשך מן ההתחלה האחת שהוא החומר מה שראוי לפי טבעו והוא היצירה בבטן אמך והיציאה לעולם הזה ע"י הלידה. ומן ההתחלה השנית שהיא ההעדר על כרחך אתה מודה שנמשך ממנו מה שיחוייב לפי טבעו והוא היות הצורה החיונית שהיתה נעדרת מתחלה והפשטתה מפני צורה אחרת אחרי כן ע"י המות. ואם כן על כרחך אתה מודה שימשך מהחלק השכלי שבך והוא הצורה המיוחדת לך מה שיחוייב לה והוא לתת דין וחשבון מכל מעשיה לפני מלך המלכים הב"ה. והיא ראיה חזקה ועצה שלמה הסכימו בה הכל אשר עליה מיוסדת המדה הנכונה אשר קראוה החכמים יראת חטא שאינה אלא ההכנעה מעשות דבר מגונה לפי טבעו. וכמ"ש על עקביא בן מהללאל עצמו במסכת עדיות (פ"ה מ"ו) לא ננעלה עזרה על אדם מישראל בחכמה וביראת חטא כעקביא בן מהללאל. שבחוהו בשהיה עיקר החלק החשוב שבו והיה ירא מאד מהחטיאו והביא עליו שום פגם. אמרו עליו (שם) שהלכו אליו כל חכמי ישראל ואמרו לו חזור בך מד' דברים הללו ונעשה אותך אב ב"ד לכל ישראל והשיב מוטב שאקרא שוטה כל ימי ולא אהיה שעה אחת רשע בפני המקום שיאמר שבשביל שררה חזר בו. הנה יראת חטאו מפורסמת מאד במה שחשש למה שיליזו עליו הבריות לומר מפני שררה חזר בו ואין רוח המקום נוחה במי שמכניס עצמו במקום חשד הבריות שיש חלול השם בדבר ולזה אמר שחלילה לו מהיות רשע שעה אחת בפני המקום. והנה הבריחה מהשררה תחת זאת היא מצרף היראת חטא בלי ספק והיסוד אליה אינו רק התיקרות נפשו בעיניו ובלתי התנכרותו בה. וזו נראית כוונת המאמר שזכרנו ראשונה היוצא מפי המפורסם שבחסידים אנשי השם רבי חנינא בן דוסא שאמר כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת. וזה כי כל שמכיר את נפשו והיא היתה יקרה בעיניו וירא וחרד מאד על שמירתו מהחטיאה הנה באמת הוא ידרוש החכמה כדי שידע ליזהר בשמירת נפשו מהחטא ולזה יחוייב שתתקיים לו חכמתו בעוד שהסיבה קיימת כלומר כל עוד נפשו בו כי א"א זה בלא זה. והשנית שהסרתו מהחכמה והסח דעתו ממנה הנה הוא חטא גדול מצד עצמו ואחר שיראת חטאו קדמה לו לא יסור ממנה בשום צד כמו שעשה עקביה בן מהללאל שלא סר מחכמתו שלמד מרבותיו מפני יראת החטא שלא יאמרו וכו'. אע"פ שבשעת פטירתו צוה לבנו לחזור מהן (שם מ"ז) וא"ל ואתה למה לא חזרת אמר ליה אני קבלתי מהמרובים והם קבלו מהמרובים הם עמדו בשמועתם ואני עמדתי בשמועתי ואתה קבלת מהיחיד וכו'. כדאיתא התם ואם זה החסיד נתקיימה חכמתו בידו לפי שנראה לו שום צד חטא להעזב מקבלתו על זה האופן. כל שכן למי שישב ויסיר החכמה מלבו שהוא עון גדול. וירא חטא ודאי ימלט ממנו ולזה על כ"פ חכמתו מתקיימת. אמנם מי שלא קדמה לו הכרת נפשו ויראת חטאו על זה הענין אלא שנדמה לו החכמה כאחת המלאכות הנה אי אפשר שתתקיים בידו לפי שאינה נדרשת ממנו לעצם צרכה וענינה המיוחד שהוא שמוש נפשו וקישוטה אלא לענין מקרי חצוני בעושר והכבוד וכדומה שבהסתלק הצורך ההוא או שלא יעלה בידו יסתלק העסק בה. והוא עצמו מה שאמר המשורר ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב וגו' (תלים קי"א). ירצה כשיהיה ראשית מחשבת החכמה ותכליתה יראת ה' יורה על שכל טוב לעושה שניהם כי ודאי ימצאו שניהם יחד ולא עוד אלא שיתקיימו בידו באופן שתהיה תהלתו עומדת לעד. וזו היא כוונתם באומרם כל שמעשיו מרובין מחכמתו חכמתו מתקיימת (אבות פ"ג) כי מי שקדמה לו היראה אין ספק שיהיו מעשיו מרובים מחכמתו. כי אם ידע עושה מפי עצמו ואם לא ידע עושה מפי אחרים. ולכן אמרו (שם) שאיש כזה דומה לאילן ששרשיו מרובין וכו'. שאפי' כל רוחות שבעולם נושבות בו אין מזיזין אותו ממקומו והוא אומרו חכמתו מתקיימת לפי שהמעשים אחוזים בשרשי היראה והכרת נפשו היקרה וההקפדה על שמירתה. אמנם על מי שמחסר את חקו בזה אמרו חז"ל (שבת ל"א:) חבל על דלית ליה ביתא ותרעא לביתא עביד כי מי שיש לו חכמה ולא יראת חטא הוא דומה ממש למי שישתדל לעשות פתח ועדין אין לו בית כי כן זה הוא אינו מרגיש בעצמו מציאות נפשו היקרה והוא אינו ירא עליה ומבקש החכמה אשר היא כלי תשמישה ושומרת משמרתה וסוף שלא תתקיים בידו כמו שלא תתקיים הדלת ההיא מצד שאין לו מקום לקבעה בו. וזה המשל כוונו הנביא באומרו (ישעיהו ל״ג:ו׳) חכמה ודעת יראת ה' היא אוצרו ולזה בהכרח יהיו מעשיו מועטין ולסוף תתבטל חכמתו. וגם יתכן לומר חכמתו מתקיימת ואינה מתקיימת בבחינת שומעיה לפי שהדברים היוצאים מפי האומרים מעט ועושין הרבה הם מקובלים ומתקיימים ביד שומעיהם. אמנם העושים בהפך דבריהם אינם נשמעים וחכמתם אינה מתקיימת ביד השומעים *כי הדברים וכו', עיין למעלה ח"א דף ל"ה ע"ב שער ד' ותראה כי דברי החוקר צריכים להיות כן, "כי הדברים אשר בפעולות ומעשים המאמרים פחות יאמנו מהפעולות ואם לא יהיו מסכימים לדברים המורגשים יבזום ויכחישו האמת", ע"כ ור"ל כי מעשי ופעולות החכם המורה או המוכיח את העם צריכים להיות לפתות מסכימים לדבריו, אם גם לא יהיו יותר טובים מהם באופן שיאמנו המאמרים מהפעולות. כ"א לא יסכימו יחד יבזו השומעים את דבריו ויכחישו, ויאמרו לו כעין מה שאמרו לבן עזאי ביבמות ס"ג ע"ב "נאה אתה דורש, ואין נאה מקיים", (ועיין ס' בראשית דף רט"ז ע"ב בביאורי פי' אחר בדברי החוקר האלה,) וע"ז יורה לדעת הרב גם דברי התנא "כל שמעשיו, (ר"ל הטובים) מרובין מחכמתו, חכמתו מתקיימת ר"ל דברי חכמתו אשר יורה לזולתו עושים רושם בלב שומעיהם ומתקיימים אצלם, משא"כ בהפך "כל שחכמתו מרובה", ר"ל שלא יסכימו מעשיו עם דברי חכמתו ותוכחתו אינם עושים רושם בלב השומע אותם ואינם מתקיימים. כי הדברים אשר אצל הפעולות והמעשים פחות יאמנו המאמרים מהפעולות אבל יבזום ויכחישום כמו שכתב זה החוקר בראשון מהעשירי מספר המדות וזכרנוהו בפרשת ויכלו שער ד' והוא מאמר נכון מאד לכל אחד מהפירושים. והנה לפי שהיראה על זה האופן היא יסוד כל המצות האלהיות יסבול שאמר עליה משה עליו השלום (דברים י׳:י״ב) ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו וגו': הכוונה אינך צריך להשלים כל מצות ה' ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבדו בכל לבבך ובכל נפשך ולשמור כל חקותיו ומצותיו אשר ייטב לך בהם רק היראה לבדה שאם תקדם היראה הכל ימשך ויסכים מאמר חז"ל (ברכות ל"ג:) וכי יראה מילתא זוטרתי היא אין לגבי משה זוטרתי היא כי באמת לגבי דידיה דבר קטון היא להכין חלקי עצמו וליקר החלק המשובח ולירא עליו פן יתקלקל בידו. האמנה כי זה הפירוש לא יסבלוהו הטעמים ותכן פירושו עם אלו המאמרים הנלוים אליו מחז"ל יתבארו במקומו ב"ה. הנה מכל זה נתבאר אמות מה שהנחנוהו ראשונה מחיוב השקפת האדם אל החלק המעולה שבו ולא אל החלק הפחות רק להשמר מאד מפני פחיתותו כנזכר. *ועם היות וכו', להבין דברי הרב ז"ל אלה עיין ביאורי תחילת תוכן שער ל"ג (ס' בראשית דף רס"א ע"א וע"ב) כי שם מבואר הכל על נכון. ועם היות שראש חכמי המחקר דבר בזה המוסר והזהיר עליו השיעור שזכרנו הנה באמת הם לא הגיעו לסוף תועלתו ולא באו עד תכונתו: לפי שהם חלקו זה השכל אשר בנו לשני ראשים. האחד הוא המעיין ויודע בעניינים העיונים ההכרחיים אשר לא סודר ממנו פועל ומעשה כלל. והשני הוא השכל המעשי אשר יעיין בענינים האיפשריים אשר ממנו יסודרו הל המעשים האנושיים כמו שכתב זה החוקר בתחלת דבריו לספר המדות באומרו כל מלאכה וכל למוד וכל מעשה וכל בחרה. כי המלאכה והלמוד הם המעשי והעיוני אשר בשני חלקי השכל והמעשה והבחירה הם הפעולות הנמצאות בחלק החמרי וחלקם לשנים האחד מה שיעשה לפי מה שיזדמן אליו לפי הרצון לבד וקראו מעשה. והבחירה הוא הפועל הנעשה בעצת השכל המעשי אשר במעשים האנושיים כנזכר. והנה הם לא ראו שיפול בחלק השכלי לא שום זכות ולא חובה לשמים כלל כי החלק העיוני לא יסודר ממנו לפי דעתם שום מעשה בחלק הגופיי ואשר יסודר מהמעשי היושר בו או החטא והוא אצל הדת המדינית או אנשיה לא אצל האל יתברך כלל. ואין ספק שאם זרח עליו אור התורה והמצוה היה מרגיש כי מהשכל העיוני אשר בו יסודרו כל המצות האלהיות כי השכל הגוזר בעיונו במציאות האל יתברך וידיעתו באלו הנמצאות כלם ומשגיח בהם ומנהיגם ברצונו המוחלט הוא עצמו יגזור במציאות הנבואה ומצות התורה ובאמות שכרה ועונשה וממנו חוייבו כל אלה המעשים האלהיים המוטלים חובה על האדם לעשותם. והיה מוצא המעשיים היוצאים לחוץ שלשה מינים חלק מסודר מהעיוני והם המצות התוריות. וחלק מסודר מהמעשי והם הענינים האנושיים ושניהם תחת הבחירה וחלק בלתי מסודר משום אחד מהם רק מהרצון לבד אשר קראו הוא מעשה אשר הוא באמת אינו פועל אנושי בייחוד כי הוא משותף לכל הבעלי חיים המתנועעים ברצון. אמנם לפי חלוקתו עקר המעשים אשר בהם יוצלח האדם חסר מספרו. כי עקר הצלחת האדם וישועת נפשו נא ימצא לו רק במה שנפרד בו משאר הנמצאות השפלות כלן בפעולותיהן ובתכליותיהן העולות במעלה על כל אלה הדברים המורגשים וזה לא ימצא בשום צד רק בהתנהג במעשים אלהיים מגיעים אלינו ע"י החלק השכלי הגוזר לשמוע אל דברי הנביא ולהאמין מצותיו אשר ידבר בשם ה' ולירוא מפניו, כמו שעל ענין זה אמר החכם בחכמתו סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם (קהלת י״ב:י״ג-י״ד). כי הוא כבר העביר החפוש בכל אותם הפעולות אשר כרם החכם שם על סדרם ולא מצא שיהא לאדם בהם ולא בשום אחד מהם יתרון המחייב זולהמצא אליו משאר הנמצאות אשר עליו שאל פעמים מה יתרון לאדם בכל עמלו וגו' (שם א') רק מצא יתרונו מצד זה החלק השכלי אשר עיונו יחייב על יראת האלהים הנפשיית. והפעולות אשר יסודרו מהעיון ההוא שמור מצותיו ואמר כי זה כל האדם ולא זולת וכבר התחלנו לדבר קצת בזה בתחלת שער ל"ג וזכרנו מה שנטה הרב המורה אחר הדעת הפלוסופיא ונלחץ בעניינו עיין עליו כי הוא ענין נכבד מאד. והנה א"כ הוא מבואר שתועלת זה המוסר אשר זכרנו וטוב הישרתו הלא לנו הוא ולבנינו לעשות ככל דברי התורה הזאת אשר שם לפנינו לפי שהחטא הנופל בהם ובכל אחד מהם הוא חוזר אל זה החלק הנכבד אשר בנו *כי ע"ז תמצא וכו', יען כי לפי האמור עד הנה רק השכל העיוני המאמין בה' ובתורתו יחייבנו לעשות כל המעשים שנצטוינו בה, ורק בעבורו תהי' יראתו על פנינו ע"כ יחס הכ' גם כל חטאות האדם רק אל הנפש (שהיא השכל העיוני,) באמרו "ונפש כי תחטא, ואשמה הנפש ההיא, הנפש החוטאת" וכו', ורק אונקלס אשר תרגם התורה בל' ארמי ללמדה ולהבינה להמון העם אשר לא ידעו ולא יבינו זאת, כי השכל העיוני לבד הוא העיקר בכל מעשיו ופעולותיו המוסריות, כי אם יחסו הכל אל הגוף הנרא' העושה אותן בפועל, (אף שהוא באמת החלק הפחות באדם ומעלתו גרועה ממעלת הנפש,) תרגם מאה"כ "ונפש כי תחטא, ואינש ארי יחוב", כי על זה תמצא בכל מקום שהתורה תולה החטאים והאשמות והעונשים בחלק ההוא כמו שאמר (במדבר ה׳:ו׳) ואשמה הנפש ההיא, הנפש האוכלת את הדם, הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה (במדבר ט״ו:ל״א). וכן תמיד. לפי שהחטאים נתלין במקור הפעולות ושרשם והיא הנפש והיא תשא את עונם כמו שאמר (יחזקאל י״ח:ד׳-ה׳) הנפש החוטאת היא תמות כי הכל הוא לפי חוזק אמונתה או חולשתה וקרא דוקא בלי ספק. אמנם אנקלוס שהסב בכל מקום מלת נפש אל האיש הנה הוא דבר אל ההמון כפי הראוי להם כי הם יותר יחושו אל הגופות ואם הם החלק הפחות שבהם כמו שביארנו בתחלת השער הקודם. ולזה נראה באמת כי אל עם ה' אלה בייחוד כיוון החכם במה שאמר במאמר שזכרנו כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת לפי שאין יראת חטא בזולתה מהאומות ואין לעכו"ם ולחכמיהם חלק באמונה כלל. וזה אשר נתיחדו בו במעמד האלהי אשר נאמר בתחלתו (שמות י״ט:ט׳) הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם ולבסוף (שם כ') כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו להורות כי אם אין אמונה אין יראה ואם אין יראה אין אמונה כי הענין הראשון יחוייב מחבירו בהמצאו ונפסק בהעדרו בלי ספק. והנה לפי ששלמות האדם כפי מה שנזכר הוא תלוי בשלמות זה החלק השכלי והוא במה שתצליח ותשכיל נפשו בטוב עיוניה הדעות הנכונות האמתיות כי אז תבין יראת ה' ותרתע מפניו כמו שהונח גם בתקון הכח החמרי אשר עליו מוטל להוציא אל הפועל המעשים המסודרים מזאת ההשכלה והיראה כשיהיה מזומן ונכון לפניו לעבוד עבודותיו מבלי שיטה אל הטבע הבהמי המשותף או הקרוב אליו. לזה תראה מזה החלק התוריי אשר לפנינו שיסדר אלו שני הענינים בזה אחר זה. ראשונה יישיר במה שתסור הנפש מדעות פחותות ודמיונות נפסדות המרחיקות אותה מכל דעת ותבונה. ואחר יישיר במה שירחיק הכח החמרי מהיותו נטרד אחר הבהמיות בתאוותיו הנפסדות והשיבו שומע ונכנע אל מאמר השכל ועבודותיו. ובסוף יבאר הכוונה ותכלית ההיישרות וזה יתבאר כפי מה שנאמר אחר שנתעורר אל קצת ספקות שראוי להתעורר אליהם בזה החלק:
שאל רבBookmarkShareCopy

עקידת יצחק

ואומר כי הנאות והנראה מחוייב אצל הדעת לצאת מידי מבוכה זו שזכרה המשורר ומכל המבוכות והספקות שזכרנו ושלא זכרנו, הוא שנקבל בדעתנו שהנפש הזאת האנושית המימית היא הצורה הראשונה המתחדשת ונמשכת אל הרכבת החמר ההוא האנושי ושוויי מזגו. והוא דבר נלך ממנה מדרגת ההיולי. וזו היא הנכבדת שבכל הצורות ההיולניות. כמו שהחמר הזה הוא על המזג היותר שוה והיותר נכון שבכל החמרים. כי כמו שהצורה הצומחת נתעלתה מהצורה המחצביית מצד עילוי מזג נושאה מנושאה. וכן הצורה החייונית נתעלתה מאד מן הצימחת לסבה הזאת עצמה. עד שכבר העלה אותה בוראה למעלת ההרגש והחיות והבחינה להתקרב אל המועיל ולהתרחק מן המזיק. מה שלא היה כח ביסודות על זה כמו שכתבנו אצלם בשער הג'. וגם בהרגש ובבחינה ההיא נמצא הבדל ויתרון לקצת המינים על קצתם. לפי ההבדל שימצא בדקות חומרו ובטוב מזגו בהתקרבו אל השיווי. עד שכבר נמצאו מינים מהב"ח שהם מסוגלים בתכונות נאותות דומות למדות טובות כמ"ש החכם מלפנו מבהמות ארץ וכו' (איוב ל״ה:י״א) לפי דרש חז"ל (עירובין ק':). כמו שנמצא בהם מרגישיים ומפקחים במלאכות הדקות ובהרבה תחבולות המיוחדות להם בטבעם הפלא ופלא מזולתם. ועוד נמצא להם ערמומיות טבעיות דומות למחשביות. בהם יכניעו קצתם לקצתם ושיעבדו להם כמו שכל זה הוא מפורסם. ולא נתחייב זה רק ממה שהוא מבואר כי לפי דקות החמר ההוא ושווי כך גזרה חכמתו ית'. בתחלת היצירה להלבישו צורה יותר שלימה. והשפיע עליו הרגש גדול ונפש יתירה עד שכבר הגיע זה אל שימצא מין הקוף שהוא מופלג בזה הענין עד שיקביל מזגו כדמות התמונה האינושית. וכמעט היות יהיה כמוהו במה שנתפרסם ממנו מן החקויים. ולזה שמוהו ממוצע בין הנפש החיונית והמדברת. כמו שאמרו מהאלמוג (קאראללע בל"א ע' רמב"ם כלים פ"ג ותבין) והאספוג הימיי שהם ממוצעים בין המחצב והצומח ובין הצומח והחי. כן בהיות החמר האינושי היותר שוה והיותר נכבד מכל החמרים. עד שכבר שולח עליו שם מזג שוה בבחינת שאר המינים. היה מחכמתו יתברך שהצורה המתחדשת בו והנותנת בו השלימות תהיה היותר שלימה והיותר זריזה בכל פעולותיה מכל הצורות ההיולאניות בזה. רצוני בהמצא בטבעה טוב הבחינה בהתרחק מן הרע והמזיק ולהתקרב אל הטוב והמועיל, באופן יותר שלם ממה שתמצא בחינה זו בכל הבעלי חיים. ונוסף לו כח אחר נכבד מזה והוא הרצון או המניעה בבחינת הטוב והרע. וזה כי האדם כבר ימאס בטבעו בטוב או בערב המתדמה אליו בתחלת המחשבה מפני בריחתו מהרע או הנזק הנמשך לעתיד. או יבחר הרע לרצותו אל הטוב הגדול המקווה ממנו. אשר זה הענין תקרא בחירה שהיא רצון שכלי. מה שלא נמצא כן לשום אחד מהב"ח הבלתי מדברים. כמו שנודע מספרי החכמים והביאו החכם בטבעיות במאמר בנפש האינושית. והנביא העיד על זה כשאמר בטרם ידע הנער מאוס ברע ובחור בטוב (ישעיהו ז׳:ט״ז) יעיד שבתחלת ענינו תמצא בו סגולת הבחיר' לעשות מעשיו לדעתו מאוס ברע ובחור בטוב. כמו שהביא לדמיון חמאה ודבש יאכל (שם). כי עירוב שניהם למאכלו יהיה למאוס ברע המגיע לגוף מאכלו כל אחד בפני עצמו. ולבחור בטוב המזון המועיל והערב המגיע משניהם יחד. גם מטוב מזגו ועוצם שוויו תמצא אותו בתחלת ענינו סגולת המושכלות הראשונות ופקחות השכל בעניניו. אשר בזה נשתמשו להשלים צרכיהם ההכרחיים והנאותים. כמו שהוא הענין בהמציא המלאכות העמוקות כלם הצריכות להם לכדי חייהם למאכל למשקה ולבוש. מה שלא ימצא זה לאחד מהב"ח. ואם שתמצא מלאכה מה למין אחד מהם ומלאכ' אחרת למין זולתו. וגם בפקחות וערמימות בעניני המשא ומתן הנמצא ביניהם. וטוב ויושר התכונה לאהוב הצדק ולשנוא העול והחמס ולגרשו מבין כתותיהם לחיות החיים המדיניים הטבעיים אליהם. עד שיוכרח להם מזה הצד להמציא הלשון והכתב להגיע כוונותיהם הנפשיות קצתם לקצתם אשר לא ישוער מציאות קיומם זולת זה כמו שכתבו החוקרים. והאדם יראה לעינים. והנה הצורה הזאת ההיולאנית אשר כן תארנוה היא הצורה המיניית המשותפת למין האדם בכללו. ואשר יקבלו אותה כל אחד וא' מאישי המין באותה מדרגה מהשלמות אשר יאות לו לפי הכנת המזג ההוא המיוחד שמקבל' בשעת ההויה. ואתה קרא אותם שכל היולאני או כח או הכנה או באיזה שם שתרצה, ואני הנני קורא אותה בשם כח מקבל התעצמות נבדל במעשה ועיון. וזה כי בתחלת ענינה והוא בהיות' על התואר שאמרנו כבר יצדק עליה שם הכח. והוא התואר שתארו' קצת הפילוסופים כאלכסנדר וסיעתו שאמר שאיננ' דבר בפועל זולתי הכנה. והוא האמת הגמור כי זאת היא התחלה והכנה ושלמות ראשון לקבל שלמיות אחרות בזה אחר זה עד שתושלם לגמרי. וזה כי כאשר יורגל זה הכח באותו השלמות הראשון שהוא טבעי אליו. עם החריצות והזריזות בכל דבר שיצטרך אליו. וביושר המעשים והפעולות בכל עסקיו. וטוב התכונ' בכל עניניו. וישתמש בכח הבחיריי ההוא המוטבע לבלתי נטות אל המדות הרעות והפחיתיות אשר הוא אפשר עליהם כמו כן. ולא יתעצל לטמון יד מהשיג מה שהוא בחוקו להשיגו במושכלות הראשונות והשניות. ובכל מה שנמסר לו מהתבונן בעצמו על מעלתו משאר הנמצאות השפלות. אבל יתן אל לבו לדרוש ולתור בעניני המציאות כאשר תמצא ידו לפי הקיצור אשר תמצא אז ידו. ויתרבה לו הכוסף והתשוק' לצאת מהמחיצ' ההיא לעלות במעלות החכמה והמדע. אז יבקע כשחר אורו, לחדש עליו כדמות הויה שנית רוחנית. ויושפע על הכח ההוא אשר אמרנו רוח ממרום. ואתה קרא המשפיע ההוא כבוד נברא או שכל הפועל או כמו שתרצה. ואנחנו בשם יי' אלהינו נזכיר ואליו יתברך מיחסים הכל כמ"ש נותן נשמה לעם עליה וכו' (ישעיהו מ״ב:ה׳) ונאמר כי רוח מלפני יעטוף ונשמות וכו' (שם נ"ז). ירצה כי הוא הנותן על ידי ההרגל הנאמר בשלמות הראשון ליעף הזה כח יתר ולאין אונים ירבה עצמה. לחדש בו רוח נכון להתחזק בתיקון המעשים הנכבדים בשיעור יותר גדול. ולקנות תכונות מעולות בנפש ולהתאמץ בעיוניות הנכספות אליו. עד אשר יתעצם הכח ההוא הראשון עם זה השפע האלהי המחודש אליו התעצמות רב. והוא הולך ומתחזק עד היותו עצם רוחני נבדל בלתי נפסד בהפסד הגוף כלל. מה שלא היה זה אפשרי בכח ההוא כמו שהיה ראשונ' אצל החמר ההוא כלל. כמו שכתב זה החכם בטבעיות. אמר שהגשם כבר נתבאר שלא יהיה סבה לחדוש דבר כ"ש למה שאינו גשם. אבל בסבת נותן הצורות והוא עצם שכלי וישאר העלול כהשאר העלה, ואותם העצמים הנשארים. ע"כ סוף המאמר הרביעי בנפש. וכבר תהיה הנפש הזאת על התואר שתארה תמסטיו"ס והנמשכים אחריו שחשבום שסכלו בתואר' שהיא עצם נבדל בלתי הווה ונפסד. ועם שכבר יהיה זה ההתעצמות וחדוש אלו המושכלות ומציאותם בשכל האנושי הויה באופן מה. אבל כבר נתבאר בפי' בטבעיות והביאה החכם בספר המלחמות כי על זה האופן אינו נמנע בנבדל שיהא הווה. ואתה קרא ההתעצמות הזה בשם שכל נקנה אם תרצה. כי הענין הוא שכבר נתחדש בכאן מציאות עצם נבדל שלא היה כן מתחלה כאשר הנחנו. ואין להפלא אם בריאה יברא ה' אותה על זה האופן. יותר ממה שנפלינו אם היא ברואה ועומדת מששת ימי בראשית כמו שחשבו ההמון. אבל הוא יותר קרוב אל הדעת מטעם כל הספקות שזכרנו. ועכ"פ יצדק בה מאמר המשורר באומרו נאלמתי לא אפתח פי וכו' (תהילים ל״ט:י׳) כמו שכתבנו. ומ"ש במקום אחר על הנפש הזאת וידעו כי ידך זאת אתה ה' עשיתה (שם ק"ט) כמו שיבא. והנה אז יעלו פעולות הנמצא הזה הנכבד אל מדרגה עליונה מאוד מהראשונ' בבחינות פעולותיו הבחיריות. והוא שכבר יהיה הרצון בהם או המניע' מהם בבחינת הטוב והרע הנפשיי. כמו שהיו בתחלה בבחינת הטוב והרע הגופיי והזמני לבד. וזה הענין מהבחינ' במעשים נתייחד לאומה הישראלית בפעולות התורניות כמו שיבא. ואולם כאשר הורגל' הנפש בשלמות הזה השני הרגל נמרץ ויעלה בפעולות אל מעלת החסידות והזריזות והענוה ובהפלגת העיון אל השגת האמתיות בנמצאים. כפי מה שיסבול חק המדרג' ההיא ולא עצרהו לאות או עצלות או הסת או פתוי אל הבלי העולם ודמיונותיו מבוא עד סוף מה שיכול עליו. ויוסיף לו אז תשוקה על התשוק' הראשונ' שיתגלו אליו הסודות העמוקים והדרושים האלהיים הנשארים והנסתרים מפניו. בעת ההיא יוסיף ה' שנית ידו להשפיע על הנפש הזאת שפע יותר נכבד רוחני בשיעור גדול ועצום מן הראשון. עד שיתעצם התעצמות יותר יקר ונעלה. ויהיה קורבתו אל העלה הראשונ' בשיעור יותר מופלג. עד אשר יעלה אל מעלת הנבואה ויחדש אותות ומופתים בשמים ובארץ, יהיה המוכן ההוא איש או אשה [ילקוט שופטים רמז מ"ב] אלא שהשלמות בכמו זה השיעור נמצא בנקבות על המעט ובחולש'. אשר המדרג' הזאת מהשלמות נתיחד' לאומתנו הקדוש' ולא לזולתה מהאומות. כמ"ש אדון הנביאים ונפלינו אני ועמך מכל העם וכו' (שמות ל״ג:ט״ז.) אך כמו שיתבאר בפרשת פקודי שער נ"ו ב"ה. ובהגיע הנפש ממדרג' אל מדרגה אל זה השיעור מהמעל', כבר תתואר באותו תואר שתארוה חז"ל כשהורגלו לומר עליה שהיא אלהית ושהיא חצובה מכסא הכבוד. ושמה תשוב בסוף כמ"ש החכם בפי' והרוח תשוב אל האלהים וכו' (קהלת י״ב:ז׳). ועל זאת המדרגה שמו חז"ל נשמותיהן של צדיקים סבה לכל הנמצאות כמו שביארנו בשער הקודם. עד שאמרו כל העולם כלו לא אברי אלא בשביל חנינה בני וכו' (ברכות ס"א.) וביארו בהבראם בזכות אברהם (ב"ר פ' י"ב). כי ודאי זה וכיוצא בו מזרעו יעצור כח בשמים ממעל ועל הארץ מתחת. ומי בכל צבא השמים אמר ואם בריאה יברא יי' ופצתה האדמה וכו' (במדבר ט״ז:ל׳). או מי זה אמר ותהי שמש בגבעון דום וכו' (יהושע י׳:י״ב) או אשר מלאו לבו לומר חי יי' אם יהיה טל ומטר (מלכים א י״ז:א׳) ורבים כמו אלה אפי' כחכמי התלמוד וחסידיהם שעלו במעלות מעלה ויקם להם. וכמה הפליגו חז"ל (חגיג' י"ב:) לספר בשבח זאת הנשמה במ"ש ערבות שבו נשמותיהן של צדיקים ונשמות ורוחות שעתידין להבראות אך כשיובן על הפירוש הנכון שפירש הרב המורה פרק ע' חלק א'. אמר ומה נכבד ענין זה למי שיבינהו כי הנשמות הנשארות אחר המות אינה הנשמה ההווה באדם כשיתהוה. שזאת ההווה בעת התהוותו היא כח ההכנ' לבד. והדבר הנבדל אחר המות הוא הדבר המתקיים בפועל. ולא הנשמה ג"כ ההווה היא הרוח ההווה. ולזה מנו (רבות סוף ואתחנן) להויות נשמות ורוחות. אמנם הנבדלים הם דבר אחד לבד. וכבר בארנו שתוף רוח וביארנו עוד בספר המדע (יסוד התורה פ' ד') מה שנפל באלו השמות מן השתוף ע"כ. ראה דבריו דברי אלהים חיים מכוונים לכל מה שאמרנוהו הנה. כי הוא נתן הבדל מפורש בין הנשמות הברואות לבין העתידין להבראות. ואמר כי הברואות והטובות בשלמותן הן הנה הנשארות אחר המות. ואשר ייחסו חז"ל מושבם במדרגת גלגל ערבות (חגיג' י"ב:) שהוא המניע הנבדל הנמצא ראשונה לכל הנמצאות. כמו שהוא ג"כ בהנעתו מסייע בהויות הנשמות. רצוני לתת נפשות ורוחות בגופים שהם להם ההכנה הראשונה כמו שאמרנו. ואמרם ז"ל שהם בו כלומר שמציאותם תלוי בו כפי אשר הפקד עליו מאת הבורא ית' שמו. ראה כונת הרב טובה באלו הענינים שהם עקר מציאות האדם וחלילה לשמוע על זה פירוש אחר. והנה במה שאמרנוהו הנה אצל שלמות נפש האדם כבר באנו בקרוב אל מה שאמרוהו הפילוסופים הנקראים בפי האומות אלהיים. במה שנמצא מהם ומרמיזותיהן שיעור מה שכללו הספר הידוע הנקרא חי בן יקטן כמו שנרא' מבואר מענינו. אמנם הסכמנו עם המתפלספים מחכמי אומתינו כשהניחו במהות הנפש ג' מדרגות. השכל ההיולאני והשכל הקנוי ושכל נאצל. אלא שלא ראינו מאמריהם על זה האופן שהנחנוהו. אמנם רבותינו בעלי הקבלת ירא' מאד מהם שמחזיקים הדרך הזה. כי הם אשר שמו שמות בארץ לחלקי נפש האדם נפש ורוח ונשמה כנגד כהנים ולוים וישראלים באומה. וכנגד השלש' עולמות בכלל המציאות (רבות סוף פ' ואתחנן). ואמרו שהנפש היא אשר תמצא עם האדם בתחלת ענינו בהיותו על התכונה הראשונ' מהבחינה בעניניו. ואחר בואו בקצת הימים ופקוח עיניו יותר בדרכי התור' והמצוה יתגבר שכלו ותנח עליו הרוח. וזה שכבר התעצם העצם ההוא להיות רוחני נבדל כמו שאמרנו. וכשיוסיף אומץ בהרגל אדם עצמו בזאת המדרג' בתכלית הזריזות והתשוק' לעלות ולראות אל פני אלהיו. תבא בו הנשמ' שהיא השלמה שבמדרגות. כמו שאמר נותן נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה (ישעיהו מ״ב:ה׳). ירצ' שהנשמ' תנתן לעם אשר יש להם מעלה ושלטנות על הארץ. כענין שנאמר ומלאו את הארץ וכבשוה (בראשית א׳:כ״ח). ורוח להולכים בה לא שהם משועבדים אליה. ואפשר כי שתי מעלות הנבוא' שהאחת נקראת רוח הקדש והשנייה נבואה בסתם. הם מיוחדות כל אחת מהן למדרגה מדרגה מאלו השתים. רצוני רוח ונשמ'. כי בהיות האדם על צד השלמות באות' מדרגה שנקראת אצלם רוח. יושפע עליו שפע אלהי בו ישיג מדעים רוחניים אלהיים לשיר שירות ותהלות ולהגיד בעתידות. תקרא תשגה זו רוח הקדש. להיות' על זה החלק הנקרא רוח. וכמו שנאמר רוח ה' דבר בי (שמואל ב כ״ג:ב׳) ורוח קדשך אל תקח ממני וכו' (תהילים נ״א:י״ג) ואמלא אותי רוח אלהים (שמות ל״א:ג׳). ועל זה הכח אמר פרעה על יוסף הנמצא כזה איש אשר רוח אלהים בו (בראשית מ״א:ל״ח) ולהמצא לדניאל (ה') זה השלמות תארוהו ברוח אלהין קדישין. והנה בהיותם במדרגה הזאת אף על פי שהיא גדולה מאד בערך אל הראשונ'. עדין אין בהם כח לעלות אל מדרגת הנבוא' עד שיעלו אל השלישית הנקראת אצלם נשמה. זה שפירוש דניאל בעצמו באומרו והיך יוכל עבד אדוני זה לדבר עם אדוני זה ואני מעת' לא עמד בי כח ונשמה לא נשאר' בי (שם י') אמר כי מצד שעדיין לא יפה כחו בשימצא אתו יתרון ומעלת הנשמ'. לא היה בו כח למעלת הנבוא' כי אם לרוח הקדש: ויהי' אומרו לא נשאר' בי כמו לא נותרה בי כלומר לא נתוספה בי כאומר ושאר רוח לו (מלאכי ב׳:ט״ו) שירצ' תוספת ויתרון רוח לו. וממה שיאמת זה הדעת הוא שאפילו קצת החכמים מחכמי ישראל אמרו עליהם שהיו משתמשין בכח הזה. עם שלא נמצא עמם כל כך בקבע. אמר בעירובין (ס"ד:) מעש' בר"ג שהיה רוכב על החמור והיה הולך מעכו לכזיב והיה ר' אלעאי מהלך אחריו ראה גלוסקא בדרך א"ל אלעאי קח גלוסקא זו מן הדרך. ראה עכו"ם א' א"ל מגבאי קח גלוסקא זו מאלעאי. נטפל לו רבי אלעאי אמר ליה מהיכן אתה. אמר לי' מעיירות של בורגין אני. אמר לי' מה שמך. אמר לי' מגבאי שמי כלום הכירך ר"ג מעולם. אמר לי' לא. מכאן למדנו שכוון ר"ג ברוח הקדש ע"כ: אמנם כשתתעצם הנפש במעל' השלישית של תוספת ויתרון הנשמ'. יעלו למעלת הנבוא' סתם ובה יתנבאו כל אחד מן הראויים אליה לפי מעלתם. אם לתועלתם אם לתועלת הרבים כשיסכימו הדברים אשר מחוץ. כמו שאמרו חז"ל עשרים מהם ראויין שתשר' עליהם שכינה כמשה רבינו ע"ה אלא שאין הדור ראוי לכך (סוכ' כ"ח.). ברוך המשפיע ומאציל מחכמתו ומזיו כבודו ליראיו:
שאל רבBookmarkShareCopy

עקידת יצחק

הנה אחר שהדליק את הנרות להאיר על פני כל הארץ לצורך כל בעל נפש חיה. צוה הבורא יתברך אל המים שישרצו שרץ נפש חיה ועוף יעופף וכו' כי אלה הבעלי חיים הם בלתי שלמי היצירה אשר היה מהכרח סדר הבריאה הטבעית להקדים לשאר הב"ח ההולכים במהלך הצורה והשלמיות כמו שיבא. והנה בזה גלתה התור' האלהית סוד עצים מסודות המציאות. והוא כי ממלאכת התנועות הגלגליות היה הנעת היסודות וערובם והכנת החמרים בהוית גיפי הב"ח לבד. אמנם תת בהם הרוח החיוני וזרוק נשמות לפגרים היה דבר מיוחד לאלהי הרוחות לבדו ולו נתכנו ולא זולתו. (יב) ולזה אחר שנאמר שצוה שישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף וכו' נאמר ויברא אלהים את התנינים הגדולים ואת כל נפש החיה הרומשת אשר שרצו המים למיניהם ואת כל עוף כנף למינהו. יאמר בבירור כי לא הית כח במים להמציא הנמצא בשלמות חיותו ואם הוא היסוד העקרי שבו ואשר אליו יוחסו מזולתו. אלא המים המציאו חומרי אלו המינים בלבד והוא יתברך גמר על ידם כמו שהי' הענין מכאן ואילך בכל בעלי הנפש. נאמר תוצא הארץ נפש חיה למינה וכו' אחר נאמר ויעש אלהים את חית הארץ למינה ואת כל רמש וכו'. וכן נאמר ויפח באפיו נשמת חיים כמו שיבא. והנביא אמר נותן נשמה לעם עליה וכו' (ישעיהו מ״ב:ה׳) ונאמר כי רוח מלפני יעטוף ונשמות וכו' (שם נ"ז) יורו כ' הוא המיוחד לו יתברך:
שאל רבBookmarkShareCopy