ישעיהו נז:כ מחשבת ישראל: עקידת יצחק, ספר המליצה, גן נעול ונפש החיים

וְהָרְשָׁעִ֖ים כַּיָּ֣ם נִגְרָ֑שׁ כִּ֤י הַשְׁקֵט֙ לֹ֣א יוּכָ֔ל וַיִּגְרְשׁ֥וּ מֵימָ֖יו רֶ֥פֶשׁ וָטִֽיט׃

עקידת יצחק

ולחתימת זה הענין פקח עיניך וראה איך כוונו אליו מתקני התפלות. בבקר יעירו לנו אזן לשמוע סדר תקונם בתחלת התפלה. מה אנו מה חיינו וכו' [והוא מתנא דבי אליה פ' כ"א ע"ש[. וימי חיינו הבל לפניך ומותר האדם וכו'. הנה ביארו לנו היטב כי מצד הצורה ההיולאנית המשותפת לכל המין האנושי ומצד פנייתם אל הטוב והרע הכולל ההוא אנו ומעשינו וכחנו וגבורותינו וחכמתינו הכל הבל ומותר האדם מן הבהמה אין. כי עם שאמרנו שיש בו נפש יתירה במה שהיא הצורה היותר שלמה שבמורכבים. עם כל זה אחר שהכל הולך אל מקום אחד המותר הוא אין מוחלט. ולזה לא אמר שאין מותר לאדם מן הבהמה. אלא שמותרה הוא אין. רצוני כאלו אינו אחר שאינו מוציא שלמות אל הפועל. וכמ"ש לברם האלהים ולראות שהם בהמה המה להם. כי מקרה האדם ומקרה הבהמה מקרה אחד לכל וכו' (קהלת ג׳:י״ח-י״ט). אמנם היתרון אשר ימצא לנו אשר נפלינו בו משאר העמים הוא כי אנחנו עמך בני בריתך וכו'. זרע יצחק עקידתך וכו'. עדת יעקב בנך בכורך וכו'. וזה כי בעוצם השתדלותם וחריצותם של אלו האבות הקדושים לעלות במעלות הנזכרות. נתעצמו בעצם וזכו את הבנים לקבל דת אלהית. אשר בה נתמלאו הרקים שבהם מצות אלהיות כרמון (חגיגה כ"ז.) הפונות אל ההצלחה האלהית. אשר בם נמלט מעצבון ההבל ההוא ומצער ההפסד כמו שנתבאר בכמה מקומות מהתורה. אשר לפי זה החליט המאמר (דברים ל"ג) אשריך ישראל מי כמוך וכו'. כאשר יתבאר בפ' יתרו שער מ"ד ב"ה. וגם חז"ל אמרו (סנהדרין צ'.) כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא. אך כאשר יתבאר בפ' שמיני שער ס' ב"ה. ועל הענין הזה אמר מי שאמר מחכמי המדרשות שהנשמות נתונות מאוצרות מתחלפים. כי הנפש הנתונה לכלל המון העמים היא אותה נפש חיה והבלא דפומא שאמרנו. אמנם לשרידים אשר עמדו על נפשם נתוסף בהם רוח אחרת ונפש יתירה מאצילותו ית' המושפע אליה יום יום. כאשר הונח בזה הדרך הישר והנכון שכתבנו. וכמה הפליג ישעיה הנביא להראות באצבע כל הענין הזה אשר כתבנו ממהות הנפש ועצמיותה ואופן התעצמה ומדרגת הפועל אותה ית' שמו ואופני הפסדה ובטולה בפרשה שלמה מיוחדת לזה. הוא אומר כי כה אמר יי' רם ונשא שוכן וכו'. כי לא לעולם אריב ולא לנצח וכו'. בעון בצעו וכו'. והרשעים כים נגרש וכו'. אין שלום אמר יי' וכו' (ישעיהו נ״ז:כ׳). בין תבין את אשר לפניך מכל מה שאמרנו ותראה איך אמת שהאל ית' הנצחי והמרומם רצה לחלוק מנצחיותו ורוממותו את דכא ושפל רוח. והם ב' הבחינות הראשונות אשר זכרנו בהויות האדם. ושכאשר יתעצל האדם או יטה ימין ושמאל מהגיע אל הג' לא יריב עמו ולא יטור לו לדחותו לעולם אבל יישירהו אל הדרך. וביאר הטעם כי רוח מלפני יעטוף וכו' (שם). ביאר שהרוח יעטוף מלפניו כדי להגיע אל מעלות הנשמות אשר עשאם להתפאר. והיה זה לפי שבעון בצעו קצפתי עליו ואכהו בייסורים פעם הסתר פעם אקצוף עד שחזר בו. וילך שובב בדרך לבו כלומר שנלחם עם שרירות לבו ונצח ויכהו ויפול תחתיו. כי אז דרכיו ראיתי וארפאהו מהמכים אשר הוכה במה שציער עצמו בתשובה. ואנחהו אל שלמותו ואשלם נחומים לו ראשונה ולכחותיו שנתאבלו עמו כי יהיה להם שכר טוב בעמלם. ושעם זה מי שברא ניב שפתים והוא הממציא הכח הדברי שהיא הצורה האנושית המדברת. השלים כונתו בהמציא שתי מדרגות השלמות אשר עליהם אמר שלום שלום לרחוק ולקרוב (שם). כי ודאי האחת רחוקה והאחת קרובה כמו שאמרנו. אבל הרשעים הממאנים ללכת בדרך טובה. כמו שהם כים נגרש בכל מעשיהם בלי סדר ושווי כן לסוף יגרשו מימיו רפש וטיט. כי אין שלום אמר יי' לרשעים. ירצה אפילו המין הא' משני השלמות אשר זכר באומרו שלום שלום וכו'. והוא עצמו המאמר שאז"ל (כתובות ק"ד.) שמלאכי חבלה מסבירין פניהם בו בבואן לעולם עונשן אשר נדונין שם לדורי דורות (ר"ה י"ז:) כמו שבא בקבלה האמיתית (ישעיה ס"ו). וזה כי כמו שהמעשים הטובים לפי השכל והדת מעצמין נפש האדם התעצמות נכבד להיות לה מהלכים בין העומדים הקיימים כאשר אמרנו. כן המעשים הרעים המפירים חק השכל והתורה נותן לה מציאות והתעצמות רע ומקולקל נכון ומעותד לקבל העונש והצער המזומן לרשעים במקום דינם. והוא שאז"ל לב טהור ברא לי אלהים וכו' (תהילים נ״א:י״ב) מכלל דאיכא טמא (סוכה נ"ב.) והכוונה כי כמו שהמישר דרכיו ונתחדש בקרבו לב טהור ורוח נקייה. להיות לו בה עצמיות נבדל וקדוש נשאר לעד. כן כאשר יהיה ענינו בהפך נברא בו לב טמא ורוח רעה מזוהמת. בו יקבל עונש גיהנם המר הערוך מאתמול לו. כמו שכתב כל זה החכם וחתם דבריו במ"ש והוא הנפש עצם קיים בעצמו אינו גשם ולא הוא מוטבע בגשם ולא יכלה בכלות הגוף. אבל ישאר חי נצחי לנצח אם מתענג ואם מצטער ע"כ. והוא עצמו מה שכווננו אליו בכל מה שאמרנו בזה:
שאל רבBookmarkShareCopy

ספר המליצה

הַ"דִּמְיוֹן" יֵעָשֶׂה בִשְׁנֵי דְרָכִים וְנִקְרָא "שָׁלֵם" וּ"בִלְתִּי שָׁלֵם": הַשָּׁלֵם — שֶׁיֻּזְכָּרוּ הַדּוֹמִים וְלֹא הַדִּמְיוֹן. מְשַׁל הַשָּׁלֵם: כִּי כַּאֲשֶׁר יֵרֵד הַגֶּשֶׁם וְהַשֶּׁלֶג מִן הַשָּׁמַיִם וְשָׁמָּה וְכוּ‘, כֵּן יִהְיֶה דְבָרִי וְכוּ' לֹא יָשׁוּב אֵלַי וְכוּ' (ישעיה נה י-יא), כַּאֲשֶׁר יִמָּצֵא הַתִּירוֹשׁ בָּאֶשְׁכּוֹל וְכוּ' כֵּן אֶעֱשֶׂה לְמַעַן עֲבָדַי וְכוּ' (שם סה ח), כִּי שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה (שם נא ו), וְקֹוֵי יְיָ יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים (שם מ לא). מְשַׁל הַבִּלְתִּי שָלֵם: וַיְהִי כַנָּהָר שְׁלוֹמֶךָ וְצִדְקָתְךָ כְּגַלֵּי הַיָּם (שם מח יח); הִזְכִּיר הַדּוֹמִים וָהֵם: הַשָּׁלוֹם וְהַנָּהָר, וְלֹֹא הַדִּמְיוֹן, אֲבָל, מוּבָן מֵאֵלָיו שֶׁהוּא בְרִבּוּי. וְאָמְנָם יִמָּצֵא דִמְיוֹן לֹא יֻזְכַּר בּוֹ דִמְיוֹנוֹ אֶלָּא בְאַחַד הַנּוֹשְׂאִים וְלֹא בַשֵּׁנִי. דֶרֶךְ מָשָׁל: וְהָרְשָׁעִים כַּיָּם נִגְרָשׁ כִּי הַשְׁקֵט לֹא יוּכָל (ישעיה נז כ). וְיִמָּצֵא דִמְיוֹן לֹֹא תָבוֹא בוֹ הָאוֹת וְלֹא הַמִּלָּה הַמְּשַׁמְּשִׁים לוֹ, אֶלָּא יֻזְכְּרוּ שְׁנֵי דְבָרִים יַחַד לְהָעִיר עַל דִּמְיוֹנָם. דֶּרֶך מָשָׁל: שׁוֹט לַסּוּס מֶתֶג32"מתג", בכה"י ומתג. לַחֲמוֹר וְשֵׁבֶט לְגֵו כְּסִילִים (משלי כו ג), פֶּחָם לְגֶחָלִים וְעֵצִים לְאֵשׁ וְאִישׁ מִדְיָנִים33"מדינים", בכה"י מדנים. לְחַרְחֵר רִיב (שם כא). עוֹד יִמָּצֵא שֶׁיִּגְדּר נוֹשֵׂא בְּנוֹשֵׂא אַחֵר לְהוֹרוֹת עַל דִּמְיוֹנָם. דֶּרֶך מָשָׁל: תַּפּוּחֵי זָהָב בְּמַשְׂכִּיּות כָּסֶף דָּבָר דָּבֻר עַל אָפְנָיו (שם כה יא). גָּדַר הַדָּבָר הַדָּבוּר עַל אָפְנָיו בְּאָמְרו שֶׁהוּא תַפּוּחֵי זָהָב בְּמַשְׂכִּיּוֹת הַכָּסֶף, וְהַכַּוָּנָה: כָּמוֹהוּ, וּדְרָכִים אֲחֵרִים כָּאֵלֶּה. כְּלָל כֻּלָּם: דַּמוֹת דָּבָר לְדָבָר לְבָאֲרוֹ בֵּאוּר יוֹתֵר שָׁלֵם וּמַסְפִּיק.
שאל רבBookmarkShareCopy

גן נעול

(משלי ג, לג) "מְאֵרַת יי' בבית רשע, ונוה צדיקים יברך". אחר שהזכיר שתי הקצווֹת בתארים כוללים, כי תאר "נלוז" כולל הרשעים והלצים והכסילים, שכולם נלוזים מדרך החכמה. וכן תאר "ישר" כולל הצדק והחכמה הקודמים לה; בא אתה להזכירם בדרך פרט. והחל מן ה"רָשע" שהוא תאר רע מאד ומורה על מי שהתגברה בו תכונת הרשעה. ובכלל זה איש החמס שבארנו למעלה (חלון י"ז) וכדרך (משלי י, ו) "ופי רשעים יכסה חמס". והוא עושה פעולות רֶשע וההשחתות הגדולות. וכן אמר המשורר (תהלים לו, ב) "נאם פשע לרשע, בקרב לבי אין פחד אלהים לנגד עיניו". ואמר (שם, ד) "חדל להשכיל להיטיב" כי כל תחבולותיו להרשיע. והודיע פה כי (קהלת ח, יג) "טוב לא יהיה לרשע". ואם [אמנם] תראה שמגיע לו כמעשה הצדיקים דע כי "מארת יי' בבית רשע". וכמו שאמר (תהלים לז, לה-לו) "ראיתי רשע עריץ ומתערה כאזרח רענן, ויעבור והנה איננו ואבקשהו ולא נמצא". ו"מארה" הוא החסרון והמגרעת. ותאר "צדיק" על מי שהתגברה בו תכונת הצדק. והוא עושה כל עניניו בצדק, וכמבואר למעלה (חדר ה' חלון ב') וה' יברך נוהו. והברכה היא התוספות בטוב. וזה מפורש בתורה ובספרי הנביאים. ועוד יש בו משל. כי (ישעיה נז, כ) "הרשעים כים נגרש". והם תמיד במהומה פנימית ובחסרון הדעת והמנוחה. וגם על זה נופל מלת "מארה". כמו (דברים כח, כ) "ישלח יי' בך את המארה ואת המהומה ואת המגערת". והנה הרשע תמיד במהומה פנימית ובמגערת, וכדרך (משלי יג, כה) "ובטן רשעים תחסר". והצדיק ירגיש הברכה בנוהו, שמחה ועוז; ובמעט אשר ישיג מקניני העולם ישמח הרבה. וכדרך (תהלים לז, טז) "טוב מעט לצדיק מהמון רשעים רבים". ומלת "בית" כפשוטו, גם נופל על הנפש. כמו (משלי יד, א) "חכמת נשים בנתה ביתה, ואולת בידיה תהרסנו". (שם כד, ג) "בחכמה יבנה בית" ובארנוהו למעלה במקומו (חדר ט'). ומלת "נוה", נופל גם על נשמת הצדיק כמו (משלי כא, כ) "אוצר נחמד ושמן בנוה חכם". (איוב ח, ו) "וְשִׁלַּם נְוַת צדקך", וגם זה מבואר למעלה (חדר ג' חלון י'). ומלת "יברך" נופל גם על הברכה בנשמה, תוספות אורה ושמחה ומנוחה. וכדרך (משלי ג, כב) "ויהיו חיים לנפשך". והענין מבואר מעצמו:
שאל רבBookmarkShareCopy