אִם־תָּשִׁ֤יב מִשַּׁבָּת֙ רַגְלֶ֔ךָ עֲשׂ֥וֹת חֲפָצֶ֖יךָ בְּי֣וֹם קָדְשִׁ֑י וְקָרָ֨אתָ לַשַּׁבָּ֜ת עֹ֗נֶג לִקְד֤וֹשׁ יְהוָה֙ מְכֻבָּ֔ד וְכִבַּדְתּוֹ֙ מֵעֲשׂ֣וֹת דְּרָכֶ֔יךָ מִמְּצ֥וֹא חֶפְצְךָ֖ וְדַבֵּ֥ר דָּבָֽר׃
עקידת יצחק
*אמנם וכו', תוכן דעתו הוא, כי החוקר אמר שהכבוד אינו קנין אמיתי לאדם, וזה מג' סבות, הא' יען כי כל קנין וטוב אמיתי צריך להיות תלוי רק בדעת בעליו לבד. עד שיוכל להשתמש בו כחפצו בכל עת שירצה וכבוד איש תלוי רק בדעת אחרים, אם ירצו יכבדוהו, ואם ירצו יבזוהו. הב' כי איננו מתמיד, כי אם גם היום יכבד ההמון איש אחד ויגביהוהו למעל' והושיבו עם נדיבים, מחר בשנותם את טעמם יפשיטו מעיל הכבוד מעליו ועד עפר ישפילוהו, והקנין האמיתי והטוב המסוגל רק בקושי יוסר, והג' כי כל קנין וטוב אמיתי צריך להיות תכלית לעצמו, לא שיבוקש רק כדבר שהוא אמצעי להשגת טוב אחר, כמ"ש החוקר, כי ע"י שיכבדוהו זולתו יהי' נאהב להם ג"כ, כי המכובד מזולתו יאהב גם ממנו, גם בעבור שיחשבוהו לבעל מעלה, אשר יוכל להועיל לזולתו ישתדלו גם הם להועיל לו כפי יכלתם למען מצוא חן בעיניו (עיין מזה גם בגבעת המורה מ"נ ח"א פ"ג) ע"ב, יאמר הרב ז"ל, שכל בן זומא ואמר "איזה מכובד המכבד את הבריות" להורות, כי כמו שכל מדה טובה תסבב בעליה לפעול פעולות טובות, ד"מ מדת הגבור' אשר באדם תסבב אותו לפעול גבורות, כן גם הכבוד האמיתי הוא המסבב את בעליה לכבד זולתו, (כי כן נוסד בטבע האדם שמי שהיא בעצמו בעל מעלות ומדות טובות אמיתיות, ומכיר ויודע ערכו וערך כל זולתו מכבד גם זולתו, ומיקר, כל מדה ומעלה טובה גם באחרים, תחת כי המתגאה יאמר בלבו "אני ואפסי עוד" וע"כ ישפיל כבוד כל זולתו, ובאופן זה יהיה הכבוד קנין אמיתי ודבק תמיד בבעליו לבדו ואיננו תלוי בדעת אחרים, גם יהי' מבוקש לעצמו, כי היות בעל מעלות ומדות ישרות ואמיתיות, וידיעת האדם את ערכו ומעלתו, היא טובה גדולה וקנין אמיתי לו. אמנם מה שהוסיף עוד אי זהו מכובד המכבד את הבריות הנה בזה כבר הסכים אל כוונת הפילוסוף אלא שהוסיף עליו כפי חכמתי. וזה שכבר ביאר החכם בראשון מהמדות פרק שני שהכבוד איננו תכלית לחיי האדם. וכתב זה לשונו אכן נראה שהוא יותר חיצוני מהמבוקש כי יראה שהכבוד הוא יותר ביד המכבדים מאשר הוא במכובד ומה שיהיה ביד הזילת בקלות יוסר ואנחנו נכיר הטוב המסוגל כי הוא בקושי יוסר ע"כ. כיון בזה החכם לשני מופתים השני נמשך מהראשון שנשמטת קצת גבילים כמשפטי בכיוצא. האחד כי הטוב העליון חיייב שיהיה ביד בעליו והכבוד איני כן כי אם ביד זולתו אם כן וכו'. עוד מזה מה שהוא ביד הזולת הנה בקלות יוסר אמנם הטוב האמיתי הוא אשר בקושי יוסר אם כן וכו'. עוד כתב (שם) עוד ירצה כי דרישת הכבוד הוא למען אשר יראו הרואים וכו' ירצה כי הכבוד מלבד היותו ענין ולא קנין כמו שנראה מהמופתים הראשונים הנה הוא מהדברים אשר לא בעבור עצמם יכספם וכן כתב פרק ראשון מהמאמר השמיני. אמנם היות אהוב נראה שהוא קרוב לדבר אשר הוא מכובד אשר באמת רבים יכספו ראה אשר לא בעבורו עצמות הכבוד כי אם כמקרב וכו' והשלים המאמר באומרו אמנם להיות נאהבים ישמחו לפי העצם ובעבור זה יראה כי הוא טוב מהיותו מכובד ע"כ. והדברים האלה הם נכונים מאד להורות חולשת ענין זה המבוקש ושכבר יהיה טוב דרישת היות נאהב מהיות מכובד אחר שדרישת הכבוד הוא לראות נאהבים ואם כן זהו המבוקש לפי העצם ובו ראוי לשמוח יותר מלבד הטענות הראשונות. אמנם החכם הזה בן זומא בחמש מלות אלו כלל את כל חכמתו זאת כמותו להורות שאין הכבוד הוא תכלית הטובות האנושיות והוסיף עליו ענין נכבד מאד והוא שתאר בעל הכבוד בתוארו האמתי בלי ספק. וזה כי כמו שכל המעלות הם אותם אשר בעבורם יפעלו בעליהם פעולות מסודרות מהן כמו הגבורה אשר בה יפעל הגבור גבורות והצדק אשר בה יפעל הצדיק צדקות והנדיב נדיבות כן חוייב שיהיה הכבוד תואר וקנין אשר בו יפעלו כבידות לא שיופעל מאחר. והוא מה שהמליץ החכם בפרק ההוא בענין האהבה אשר השוה אותה אל הכבוד ואמר כי הוא יותר בהיות אוהב מאשר בהיות אהוב וגם במעלת הנדיבות שהיא אצל הנתינה והקבלה כתב בראשון מהמאמר הרביעי מהמדות זה לשונו ולכן הוא יותר נדיב הנותן לאשר הוא ראוי מהמקבל מהראוי ובלתי מקבל ממי שאינו ראוי כי הוא יותר מהמעלת עשות טוב מסבול טוב. והם כולם דברים טובים ונכוחים למדנום תחלה מפי החוקר וא"כ הסברנום יפה ממנו מתוך דברי משנה זו האומרת בביאור שהמכובד אינו אשר מכבדין אותו זולתו כי הוא סבול טוב יגם הטוב ההוא יהיה בזולתו וקל ההסרה. אמנם הוא אשר יכבד לזולתו כי אז הקנין הוא לעצמו והוא בקושי יוסר גם שהוא עושה טוב לא סובל אותו. וכמה הפליגו חז"ל לאמת הענין הזה במדרש במדבר רבה פרשת ביום השביעי נשיא אמר ר'סימון למה נקרא שמו של הקב"ה מלך הכבוד (תהלים כ"ד) המלך שהוא חולק מכבודו ליריאיו. ירצה שנקרא מלך הכבוד למה שהוא חולק כבוד לזולתו לא מפני שמכבדין אותו. אמנם אמר ליריאיו מפני שמשלמות הכבוד אשר בעבורו יקרא המכבד בעל הכבוד הוא שינתן למי שהוא ראוי לו כי הכבוד הוא ענין מגיע מהעושה אל הנעשה לו בשביל מעלתו שאם היתה ההשתחואה והכריעה וזולת זה אשר ביד העושה לבדו עצם הכבוד הנה היה האבן או הצלם או הבהמה אשר יעשה להם ככה יהיו נכבדים ולא היה בזה ההפרש ביניהם ובין המלאכים ובין האלהים וזה בטל. כי מה יוסיף ומה יתן העושה כן מהכבוד למי שאין לו מעלה או הרגש. אמנם יוסף ויתן בפרסום מעלה מי שנאה לו הכבוד ולזה נוהגים המלכים לתת הכבוד לבעלי המעלות וכמו שנאמר (אסתר ו') מה נעשה יקר וגדולה למרדכי ונו'. משל למרגלית יקרה המשובצת בזהב אופיר שהיא ודאי נראת מכובדת בזה לפי שבו יתפרסם גודל ערכה. אמנם מי ששבץ אבן מקיר כפיס מעץ מה כבוד הגיע להם מזה אינהו בפחיתותיהו קיימי. ועל זה המשל עצמו אמר החכם כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד (משלי כ"ו) כי אף על פי שישתחוו לפניו ויקלסוהו אולת סכלותו אולת ועל זה אמר לפי שכלו יהולל איש ונעוה לב יהיה לבוז (שם י"ב). יאמר כי ההלול והכבוד ינתן לכל איש לפי שכלו. אמנם הנעוה לב שיהולל יהיה ההלול ההוא לבוז ולחרפה כי כל השומע יצחק לו ויזכור לו חסרונותיו ולא יקרא זה כבוד אבל כאלו ממיר כבוד בקלון. וכן אמר במקום אחר כבוד חכמים ינחלו וכסילים מרים קלון (שם ג'). ירצה לפי שהכבוד נעשה לחכמים הוא פרסום מעלותיהם כמו המרגלית שאמרנו לזה ינחלו הכבוד כי להם יאות בתורת נחלה כלומר בלי קטרוג. אמנם המרים תרומת כבוד לכסילים הנה זה אינו כבוד אבל העושה כן הוא מרים קלון ושם על שכמו. כמו שלוקח אחת האבנים ונתנה על ראשו שהוא לא כבדה אבל הרימה מעל הארץ. ולזה מה שהתנה במלך הכבוד שהוא חולק מכבודו ליריאיו אשר כבוד נחלו להם לפי מעלותיה'. וכן ראוי להבין מהמאמר אי זהו מכובד המכבד את הבריות אותם שהם ראויים אליו. והביא ראייה מאומרו כי מכבדי אכבד ירצה הפועלים פעולות מסודרות מהכבוד במה שמכבדין אותו או האנשים השלמים הקרובים אלי אותם אכבד כלומר אתאר אותם בתאר נכבדים. לא אותן שמכבדין אותם זולתם ולא גם כן המכבדין הכסילים והרשעים. ואומרו ובוזי יקלו היא מדה עליונה לומר שהרע נמשך מאיליו על המקבלו. ואמר מכובד ולא נכבד להמשכו אחר לשון הכתוב כי מכבדי אכבד בלשון כבד לקדוש ה' מכובד (ישעיהו נ״ח:י״ג) וכן הוא לשון חכמים בכל כיוצא בזה מקובל משומר, משומד מכובדים מקודשים. הנה נתבאר מכלל משנה זו מה שרצינו אליו מהיות החכמים מצויין בפרישות מהמותר להם ולהתנהג בכל ענייניהם בפרישות מדרכי ההמון במדותיהם ובסברותיהם. כי הם חושבים שהחכם הוא המלמד לכל אדם ויורו שאינו אלא הלמד מכל אדם. והגבור יחשבו כי הוא הכובש לזולתו ואינו רק מי שהוא עצמו כבוש. והעשיר אינו המרבה בסחורות ובפרקמטיאות כי אם השמח בחלקו אם דל ואם עשיר. וכן הנכבד הוא המכבד הראוי לכבוד לא המכובד מההמון. כי ודאי אשר ישמע דברים אלה ויתנהג בהם ובפרישותם הרי הוא מכלל הממיתין עצמם מהחיים הפחותים והקצרים אשר בזה יחיו חיים מעולים לעולמים ואשר לא ישמע יחיה בהווה חיים המוניים ימות לעד לעולם כמו שאמרו חכמי הנגב בסוף המאמר ההוא (תמיד ל"ב.) מה יעשה אדם ויחיה ימית את עצמו וכו'. וכמו שאמרו חז"ל (ילקוט בראשית רמז י"ד) שאם ימות יחיה ואם יחיה ימות. ומכל זה נתברר מה שאמרנו ראשונה שענין הזהירות והקדושה אינו במה שלא יתנהג האדם בדברי שלוח האיסורין והדברים המתועבים כי אם בשיתקדש עצמו בעניינים המותרים וינזר מהמותרות ויכניס עצמו לפנים מקלע הגדרים והתוארים אשר תארום יתר החכמים עד שישובו מבני עליה והנם מועטים. והנה מכל זה נפל ספק גדול בענין הקדושה שנזכרת בתחלת פרשה זו קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם ההנזר לבלתי עשות ככל התועבות המעשים המגונים שזכר ראשונה מהעריות אשר יכללו דברים שנפשו של אדם מואס אותם תכלית המיאוס וערות אמו ואחותו ובתו ואחות אביו וכלתו ודומיהם וכ"ש הבהמה והזכור וזולתם אשר לא יתאוו אליהם זולתי הנפשות החולות הקרובות למיתה וגם אשר נזכרו אחרי כן בסמוך איש אמו ואביו תיראו וגו'. אל תפנו אל האלילים ואלהי מסכה לא תעשו לכם. לא תגנובו ולא תכחשו ולא תשקרו ולא תגזול וגו'. לא תלך רכיל בעמך וגו'. כי כל אלו חוייב כל אדם להרחיק עצמו מהם מבלי שישתמש בקדושה כי כל צדיק אינו קדוש. וקשה עוד מזה מה שאז"ל (ויקרא רבות פ' כ"ד) למה נסמכה פרשת עריות לפרשת קדושים תהיו לומר לך שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה והנה א"כ כל אשר לא יתגאל בבולמוס העריות המגונות והמתועבות ההם הנזכרות הוא הקדוש זה לא יתכן כלל:
עקידת יצחק
הפן האחד מצד מה שהוקבע יום אחד בשבוע בו ינוחו מכל העסקים הזמניים אשר זה סבה חזקה שהמון העם יפנה לבבם להקהל ולעמוד על נפשם לשמוע מפי מלמד ולקרא כלם בשם י"י מקרא משנה ותלמוד איש לפי ערכו והמשכילי' ימצאו נחת רוח כי יבקשו תורה מפיהם ויזהירו אותם על המצוות ודורשין להם הלכות יום ביומו וענין שבת בשבתו כמו שנמצא בכל זה מנהג קבוע לכל בני ישראל במושבותם. כי על זה אמרו בתלמוד ירושלמי (שבת פ' ט"ו הל' ג') לא נתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא ללמוד בהם תורה. וזה צד מיתרון הנפש שאמרו חז"ל (ביצה ט"ז.) שיש לאדם בשבת כי ההכנה גדולה בו אם מצד המלמדים ואם מצד הלומדים. וזו היא אחת הכונות שאמרו במדרש (ש"ר פ' כ"ה) מצינו בתורה בנביאים ובכתובים ששקולה שבת כנגד כל המצוות. בתורה (שמות ט״ז:כ״ח-כ״ט) עד אנה מאנתם לשמור מצותי ותורותי ראו כי י"י נתן לכם את השבת. בנביאים דכתיב (ישעיהו נ״ו:ב׳) שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע. בכתובים דכתיב (נחמי' ט') ועל הר סיני ירדת ודברת עמהם מן השמים ותתן להם משפטים ישרים ותורות אמת חקים ומצוות טובים ואת שבת קדשך הודעת להם. וזה במה שבו מההכנה הגדולה אל כלל האומה וכתותיה אל העסק בספרים האלהיים עם פירושיהם ודקדוקיהם אשר עם זה ישמעו וילמדו האנשים והנשים והטף את כל מצות י"י ויעשו אותם. והרי מצינו ששקולה שבת כנגד כל המצוות מצד מה שנמצא תועלתה בהתעסקם בתורה בנביאים ובכתובים והיא כוונה נאותה מאד. וכבר נמצא בפרשה אשר לפנינו זה השקול עצמו במה שאמר אלה הדברים אשר צוה י"י לעשות אותם ששת ימים ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון לי"י כשיובן מאמר אלה הדברים על כל שנצטווה בהר י"י אלא שהביאו חז"ל הקודם בתורה כי כדאי הוא לרמוז אל מה שאמרנו מהמקרא. וענין השקול עצמו גם כן זכרוהו חז"ל בתקון הברכה רצה והחליצנו י"י אלהינו במצותיך וכו': ולפי שהיום הזה הוא נועד ומיוחד אל זה העסק החמירה התורה מאד מעשות בו שום מלאכה מאבות המלאכות ומכל תולדותיהם וחייבה בסקילה (במדבר ט"ו) לפי שתדיר חמור. ולא עוד אלא שלמדו מרבוי מהכתובים שאפילו המחשבה בעסקיו אסורה (מכלתא פ' מ"ת פ"ז) והוא הדין בדברי הבאי וכ"ש שיהיה הדבור חמור האיסור במה שיזיק וכבר אמרו (שבת ק"נ.) ממצוא חפצך ודבר דבר (ישעי' נ"ח) שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול וכל זה בכלל כל העושה בו מלאכה יומת כלומר העושה בו כל מלאכה. כמו שהורגל בכלל מקום לומר לא תעשה בו כל מלאכה. והכונה לא מלאכה מעשיית ולא מחשביית. כי מציאות המלאכ' ראשונ' הוא בנפש האומן ואחר מוציאה אל הפועל. והנה אם יטרד ביום זה לחשוב מחשבות לעשות בזהב ובכסף או בכל מלאכת מחשבת או כי יהנה לבבו מהמלאכות המעשיות ויתעסק במשאות שוא ומדוחים אשר הורגלו בישיבת עמי הארץ. ודברי רכילות ולשון הרע המטילים שנאה וקנאה בין איש ובין אחיו ובין גרו וכ"ש אם הם מאזרי זיקות באפס עצים לחרחר ריב ומדון על מקומותיהם וישיבותיהם אשר בהם מטרידים את התפלה ומונעים את התורה אשר כל זה באמת הוא אסור לפי שגורם רעה ומיתה לאנשים החוטאים בו. וכל זה ראוי שיושכל מסמיכתו לשם לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת: ואשר לא יועיל לו יום השבת להחיות את נפשו על הדרך שאמרנו לשמוע וללמוד את כל דברי התורה הזאת המישירים את האדם להתרחק מכל התאוות הרעות ומהמדו' הפחותות ולהתעטר בתשוקות טובות ומדות מעולות והלבש אותו מחלצות הנה הוא באמת ממית את עצמו. (ד) יען כי לא נזהר בכל הכתיב (שמות כ׳:ט׳) ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך. ששת ימים תעשה מלאכה. שהכונה שישאר ביום השבת פנוי לגמרי מכל מעשה רק שיהיה השבת קדש לה' להשתדל בשלמות נפשו. ועל הבלתי השמר בזה היה מקפיד שם רבי אמי כדאיתא התם (ירושלמי מ"וק פ"ב הל' ג') אמר רבי אמי אלמלא הייתי מוצא מי שהיה נמנה עמי הייתי מתיר מלאכה במועד כי לא נאסרה מלאכה במועד אלא כדי שיהיו אוכלין ושותין ועוסקין בתורה ועכשו אוכלין ושותין ופוחזין:
עקידת יצחק
ה אומרו ויברך אלהים את יום השביעי וכו' כי הענין הברכה הוא שפע רצון וחפץ וענין הקדוש הוא הביטול והשביתה ממצוא חפציו וכמו שאמר ממצוא חפצך ודבר דבר (ישעיהו נ״ח:י״ג):