נְגַֽשְׁשָׁ֤ה כַֽעִוְרִים֙ קִ֔יר וּכְאֵ֥ין עֵינַ֖יִם נְגַשֵּׁ֑שָׁה כָּשַׁ֤לְנוּ בַֽצָּהֳרַ֙יִם֙ כַּנֶּ֔שֶׁף בָּאַשְׁמַנִּ֖ים כַּמֵּתִֽים׃
עקידת יצחק
ובמדרש (במ"ר פ' י"ד) ה' חפץ למען צדקו וגומר. (ישעיהו מ״ב:כ״א) אמר הקב"ה למשה לא בשביל שאני צריך לאורה אני מצוה אותך על הנרות דכתיב ידע מה בחשוכא ונהורה עמיה שריה (דניאל ב׳:כ״ב) וכתיב (תהילים קל״ט:י״ב) גם חשך לא יחשיך ממך וגומר תדע אדם בונה בית עושה החלונות צרות מבחוץ ורחבות מבפנים כדי שתכנס האורה אבל שלמה בנה בית המקדש ועשה החלונות שקופים מבחוץ אטומים מבפנים כדי שיצא אורה מבית המקדש ולחוץ. וא"כ למה אני מצוה לכם כדי לזכותכם. ולא עוד אלא שאם אתם מאירים לפני הנרות אני מאיר לכם אורה גדול' לעולם הבא שנאמר (ישעיהו ס׳:א׳) קומי אורי כי בא אורך וכבוד י"י עליך זרח. ראה כמה נמלצו מאמריהם להתישר לכל מה שאמרנו כי הוא יתברך לאו לאור' הוא צריך להשיג דבר ממושגיו כדרך בני אדם כמו שנתבאר זה יפה בתחלת שער כ"ט עיין משם. אמנם הית' הכוונה לצוות להם עליה כדי שיהי' להם להערה ולזכות לכל זמן ומקום כי המצוה ההיא עצם הזכות ויאמרו שאם הם מאירים את הנרות יאיר להם אורה גדולה לעוה"ב כי הוא ענין הלהב העולה למכון שבתו כמו שאמרנו. והכתוב שהביא ראי' גדולה קומי אורי כי בא אורך כי כשיקדים האדם להאיר נרו מיד יוכל לקום לאור באור ה' הזורח עליו תמיד. וכבר היה מתלמידיו של אהרן בהדלקת הנרות כמוהו. וע"ז הענין עצמו (רבות שם) משל לפקח וסומא שהיו הולכים בדרך וכשבאו אל תוך הבית אמר הפקח לסומא הדלק את הנר והדלק לפני אמר ליה הסומא וכו'. אמר ליה כדי שלא תהי' מחזיק עלי טובה שהייתי מלון בדרך כח הפקח זה הב"ה שנאמר (זכריה ד׳:י׳-י״א) עיני ה' המה משוטטים בכל הארץ והסומא אלו ישראל שנאמר (ישעיהו נ״ט:י׳) נגששה כעורים וגו'. והיה הקב"ה מאיר להם ומנהיגם דכתיב (שמות י״ג:כ״א) וה' הולך לפניהם יומם וגו'. כיון שאמר למשה (שם כ"ז) ויקחו אליך שמן זית זך וגו'. אמר ליה אתה נרי ה' ואתה אומר שנאיר לפניך אמר להם לא שאני צריך לכם אלא להעלות אתכם בפי כל האומות שיהיו אומרים שאתם מאירים למי שמאיר לכל העולם. והוא מבואר מאד שענין המעלה הזאת להם היא להיישיר אותם בדרך ישרה בה יזכו מחמת השתדלותם להוסיף כח בגבורה של מעלה לגדל ולחזק הצלחת נפשם לא היה כן לכל גוי. וזהו הענין הכוסף שאמרו שם במדרש (ש"ר פ' ל"ו) בארבעה דברים נכסף הקב"ה למעשה ידיו שנאמר (איוב י״ד:ט״ו) תקרא ואנכי אענה למעשה ידיך תכסוף שהוא סובל את העולם שנאמר (ישעיהו מ״ו:ד׳) אני עשיתי ואני אסבול וצוה (במדבר ד') שיסבלו הקהתים את ארון הברית אדון כל הארץ ובהעברת הירדן נאמר (יהושע ג׳:י״ג) והי' כנוח כפות רגלי הכהנים אמר רבי ברכיה הארון סובל את סובליו הרי שנים אחת בכהנים ואחת בלויים. והקב"ה משמר את עולמו דכתיב (תהילים קכ״א:ד׳) הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל וצוה שישמרוהו דכתיב (במדבר א׳:נ׳) וסביב למשכן יחנו. והקב"ה מאיר לעולם דכתיב (יחזקאל מ״ג:ב׳) והארץ האירה מכבודו ואמר (שמות כ״ז:כ׳) ויקחו אליך שמן זית זך וגו' *והכונה וכו', עיין ביאורי דף ק"ט ולשער ל"א ול"ד, כי ב' אופני הנהגה יש אשר בהם ינהג ה' עולמו, הנהגה טבעית והנהגה נסיית או השגחיית, וברצות האדם שיונהג מהי"ת באופן טוב ע"י ההנהג' הטבעית, ואף כי עפ"י השגחה פרטית, צריך הוא להטיב מעשהו ולהוסיף בזה כח בגבורה של מעלה (עיין ביאורי לשער מ"ח) ולהורות ע"ז צוה הי"ת שישאו הקהתים את הארון בנסעם במדבר למען לא יקרם אסון טבעי בלכתם בארץ ציה ושממה, וכאשר עברו תוך מי הירדן בדרך נסיי צוה שהכהנים שהם היותר שלמים בעם הראוים שישתנו בעבורם חקי הטבע, ישאו את הארון ולהורות כי טוב ההנהגה הטבעית יסובב רק בלכת האדם תמיד בדרכי הצדק והמישרים וישמור רגלו מלכד, בשומו תמיד את ה' לנגד עיניו, צוה שיחנו סביב למשכן ושמרו את משמרתו, למען לא יזיחו דעתם ממשכן כבוד ה' ולמען סבב טוב ההנהגה הנסיית צוה לכהנים להעלות נר תמיד להאיר עיניהם באור העיון האלקי לקנות השלמות הנפשיית האמיתית אשר בעבור' יזכו לההשגח' הפרטית, וההנהגה הנסיית, וע"ז רומז מאחז"ל "בארבע דברים נכסף הקב"ה" וכו'. - והכוונה נפלאה מאד להורות כמה צריך האדם לפקוח עיניו על עצמו תמיד להתנהג בטוב לו כי הכל תלוי עליו והורו זה באופן יפה מאד בארבעה דברים אלו שהשנים הראשונים מהם מורים על שתי הנהגת העולם בכלל הטבעית וההשגחית שנזכרו ונתבארו כבר בשערים ט"ו ול"א ול"ז וזולתם. והשנים השניים על ההערה הראויה על האדם בכל אחת מהנה. והנה סימן הטבעית שמו בתנועה העם ממסע למסע כדרך כל הארץ כי אז צוה שישאו הקהתים את ארון ברית י"י אדון כל הארץ וסובלה לומר שאף המנהג הנוהג במנהגו צריך שישאוהו האנשים על שכמם. וסימן ההשגחיית שמו בעברות הירדן שהיה מהלך ודאי יוצא מההקש הטבעי. אמנם צוה אז שישאוהו הכהנים המקודשים הנגשים אל ה' כי הנה מגיעי זאת ההנהגה ראוי באמת שיהיו יותר שלמים כמו שנתבאר בשער ל"א. אמנם ההערה הראויה על כל אחת משתיהן הנה סימן הראשונה שמה במשמרת המשכן המוטלת ג"כ על הלויים להורות כי הנה באמת ההנהגה הטבעית צריכה לשמור המנהג אותה פן יורש כחו בה כי היא תלויה בברית ואמת המונהגים כמו שאמר (תהילים ל״ג:ד׳) וכל מעשיו באמונה וכאשר יפרו המונהגים את בריתם יורש כח השכל ויעודו וכשל עוזר ונפל עזור כמו שנתבאר זה בענין המבול שער י"ג ובכמה מקומות שנרמזו שם וזולתם. ואולם על ההשגחיית צוה לסימן שיאירו לפניו בהעלות הנרות שמצותה בכהונה כמו העברת הירדן כלומר שהשלמים שבעם יעלו לפניו נרות להאיר אל עבר פניהם באופן שיזכו בהם לשישתנה בזכותם סדר מערכות העולם והמליצ' נכונה מאד כי הם מאירים לפני אורו של עולם בהראות לפניו הגונים וכשרים לכך מה שלא יראם בזולת זה ועל דרך האמת המה יהיו רואים את כבודם ואת תועלתם וכמו שאמר שם עוד (תנחומא פ' תצוה) אמר להם הקב"ה לא שאני צריך לאורה אלא ויקחו אליך האורה צריך אליך שתהא רואה היאך אתה יוצא והיאך אתה נכנס במקדש וע"י כן אתה רואה להיכן אתה נכנס והיכן אתה נמצא לעתיד שנאמר (ישעיהו ס׳:כ׳) והיה ה' לך לאור עולם. והמאמר הזה הוא ביאור כולל לכלל מה שאמרו מזה המין ועל כל פנים נתבאר ענין הכוסף האלהי למעשה ידיו בשני דברים הללו שהם ארבעה והוא ענין נכון מאד ומסכים מכל צד למה שהיינו עליו ומאמר רבי ברכיה הארון סובל את סובליו כבר דברנו בתחלת ואלה שמות שער ל"ד והכלל כי כל זה מורה הוראה אמיתית על כל מה שאמרנו, כי זה מעשה המנור' זאת תורת האדם השלם בלי ספק. וכבר אמר בענין המשכן בכללו בשהוא על צורת האדם ותמונתו כי שמו ראש האדם כנגד קדש הקדשים אשר הוא לעומת עולם השכלים כי שמה ישבו החושים אשר הם התחלות להשגות השכליות והכח המחשב אשר הוא פועל השכל המיוחד וצבאו ופקודיו מהכחות הקרובות אליו מהמדמה והזוכר והשומע וזולתם ותחתיו החזה אשר בו הלב השולח רוח חיים אל כל הגוף ע"י כלי הנשימה אשר הם עמו במחיצתו כנגד עולם הגלגלים שהוא עולם התנועה וכנגד ההיכל אשר שם שלשת הכלים הנפלאים המנורה והשלחן אשר ישרתו בם תמיד כמו שיש במחיצה ההיא הלב והריאה והאצטומכא שהם ראשי הבית ואבות המלאכה. ומהטרפשא ולמטה אשר שם כלי העכול שיפסד שם המאכל ויהפך למזון כנגד עולם ההויה וההפסד וכנגד חצר המשכן ששם המזבח אשר תוקד בו אש תמיד כנגד הכבד שכך ענינו ושם מי הכיור לרחוץ הקרב והכרעים. והנה באמת כאשר יכוין האדם בעצמו שיהיה המשכן ההוא אשר הוא דוגמא לו בנוי כתקונו ומסודר על שלמותו בכל אחד מהאופנים שאמרנו כבר יראה שהוא בנה בית המקדש על מכונו:
עקידת יצחק
*ויהי וכו', כוונתו היא, יען כי ההשגות החושיות הן מקור כל ההשגות השכליות, כי רק על מה שיראה האדם בעיניו ובאזניו ישמע או ישיג בשאר חושיו, יבנה השכל יסודות משפטיו והקשיו, ע"כ יכונו בלה"ק גם השגות השכל בפעלים המורים בהנחתם הראשונה על השגות חושיות, ובעבור היות בפעולתו חוש הראות יותר חזק והולך מהר למרחוק, מחוש השמוע', וחוש השמיע' מחוש הריח, וחוש הריח מחוש הטעם, וחוש הנועם יוחר נכבד מחוש המישוש, אשר בו ישתמש האדם רק בהיותו עור או באישון לילה ואפיל', והוא ג"כ החוש הגס והעב מכולם עד שממנו אמר החוקר כי חרפה לנו, (יען כי על ידו אנו נופלים ברשת התאוה, אשר אש היא עד אבדון תאכל ועצומים כל הרוגיה) ע"כ תכונה מדרגת ההשגות הראשונה הכוללת ההשגות היותר ברורות ונכונות בפעל ראה, כמו "ואראה את ד'" המדרג' השניה בל' שמיעה, כמו "הסכת ושמע ישראל" והשלישית בל' ריח, כמו "והריחו ביראת ד'," והר' בלשון טעם, כמו "טעמו וראו כי טוב ד'" ובלשון מישוש הפועל ורק בעוד הגוף המוחש קרוב אליו עוד ונוגע בו לא תכונה שום השגה שכליית שהיא דבר רוחני ולא גופני, ואמר עוד הרב, כי בעבור היות חוש הראות חזק מכולם, לא על נקלה יטעה איש במרא' עיניו להחליף אישים שונים זה בזה, וע"כ ברצות הי"ת כי ברכת יצחק יחולו על ראש יעקב היותר ראוי להם סבב שתכהינ' עיני יצחק, ולא יוכל להכיר בין זה לזה. ויהי כי זקן יצחק ותכהן עיניו מראות לפי שההשגות הפנימיות לא יושגו כי אם באמצעות החושים החצוניים כמו שזכר בטבעיות והיה כח קצתם יותר חזק בזה מקצתם לפי מעלתם ודקותם וזה כי לחוש הראות יש כח חזק בבחינת הענינים והכרתם עד שלזה הורגלו בכתבי הקדש ליחס אליו ההשכלה באומרו וראיתי אני בלבי (קהלת ב׳:י״ג), כי לא יראני האדם (שמות ל״ג:כ׳), ואראה את ה' (ישעיה ו'), ולמטה ממנו חוש השמיעה על האמת. שלזה ג"כ הורגל בו יחס ההבנה והכרה השכלית. שמע ישראל (דברים ו'), הסכת ושמע (שם כ"ז), שמע בני (משלי א׳:ח׳) וכדומה. ולמטה ממנו חוש הריח כי ידמה להם בהשיג המושג מבלי הפגישה בו. ולזה כבר נאמר מרחוק יריח מלחמה (איוב ל"ט), בהריחו אש (שופטים ט״ז:ט׳), והריחו ביראת ה' (ישעיהו י״א:ג׳). ואמרו ז"ל מכאן שמריח ודאין (סנהדרין צ"ג:) ולמטה מהם חוש הטעם כי זה לא יפעל רק בפגישת המוטעם אמנם לפי שהטעימה לאו מילתא חמרית לגמרי היא אבל היא משפט הטעמים כמו שביארנו אצל עץ הדעת בשער ז' וט' מצינו טעמו וראו כי טוב ה' (תהילים ל״ד:ט׳), ותהי בפי כדבש למתוק (יחזקאל נ'), כי אמת יהגה חכי (משלי ח׳:ז׳). כי הכרת הטעם יש בה דקות והשערה מדעת. ולפי שהכח אשר במישוש הוא למטה מכלם בזה עד שאין לו מבוא כי אם בבחינת הרכות והקושי בשעירות או בחלקות קרירות או חמימות והוא ענין חמרי ממשיי לזה לא יוחס לו בכתוב שום התבוננות אבל יוחסו לו הסכלות באומרו והיית ממשש בצהרים (דברים כ"ח), וכאין עינים נגששה (ישעיהו נ״ט:י׳). וכבר ביאר החכם בפרק י"ד מהמאמר הג' מספר המדות ענין אלו החושים כלם אצל ההשתמש בהם בהנאות הגופניות וביאר שלא יוחס חטא בהנאה מהם בעצם זולתי בחוש המשוש חרפה הוא לנו. וזה לפי שלא נתלו אליו בחינה והכרה שכלית במשפטים והנה לפי שבהיות חוש הראות שלם לאדם היה קרוב לנמנע שיטעה האדם במה שיראה בפניו אף על פי שיהיה הפסד שאר החושים לזה היתה עצה יעוצה מאת הש"י שיכהו עיניו של יצחק לעת כזאת כדי שימשך ממנו מה שכוון אליו מענין הברכות כמו שאמרנו. אמנם מהספור הזה תראה נפלאות איך נשתדל הזקן להעזר משאר חושיו וטוב בחינותיו למלא חסרון החוש ההוא וכמה התחכם יעקב עד שנתפש בו והוא ענין נכבד מאד. (התר ספק א') ויקרא את עשו בנו הגדול. אם כהו עיני בשרו הנה לא כהתה לגמרי עין בחינתו מראות בדרכי עשו בנו שלא היה ראוי לאותה ברכה אז מצד עצמו ולזה התחכם לזכותו וראה להרבות לו מצות ולסדר לפניו מעשים טובים אשר בהרגילו בהם ובהזדרזותו עליהם יהיה לו לזכות לפני האל יתברך ויסכים שיתברך הבכור כבכורתו. ולפי צורכו אל אלו ההזמנות המשך זמן. אמר לו (א) הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי ואם תקפוץ עלי המות לא יהיה פנאי לזה. ועתה טרם יחשיך שא נא כליך תליך וקשתך וצא השדה וצודה לי ציד כו'. הכין לפניו בזה דרך ה' בבלתי שלמים לקבל הטוב לפי שעתם כמו שעשה בדם פסח ומילה וזולת זה שבאו בכתובים. כי כאשר ישא איש זה את כליו במצות אביו החמורה כלי ה' הוא נושא וכאשר יחזיק בחצים ובקשת את קשתו הוא נותן וכשיוצא השדה במאמרו לפני ה' הוא יוצא וכשהיא צודה את צידו הוא היה גבור ציד לפני ה' וכשיעשה המטעמים להביא לחם ה' הוא מקריב. והנה בזה באר הענינים בשיורגל בהם עד שיושלם רצון הזקן בהם לפי חפצו ומאויי נפשו אשר מדרכו שזה לא יהיה רק בפעמים רבות יש ממשות ליפות כח המקבל גם להטיב נפש הנותן שתתדבק במבורך ויושלם בזה וזה מה שחסר מצד עצמו. (ב) ולזה עצמו אמר בעבור תברכך נפשי בטרם אמות כי יודע היה שאם לא יברכהו בחייו מהכח המסור אליו על האופן שהקדמנו בשער שעבר כי אחר מותו לא יזכה אליה כמי שזכה הוא אחרי מות אביו שנאמר ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק (בראשית כ״ה:י״א). ולא אמר ואברכך לפני ה' כי לא ראה לברכו רק מפאת הכח המסור אליו במדה"ד כמו שאמרנו. וכמה נתאמת זה במ"ש ויתן לך האלהים כו' כי מלפני ה' הוא בורח: ועתה ראה נפלאות ממאמריו האחרונים. ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'. והוא דרך תימא שהרגיש ביעקב שהיה בו ריח שדה הנעבד ומוכן לקבל ברכת ה' ולזה ויתן לך האלהים כו' מה שלא חשב כן על עשו שאמרנו. ויהיה מאמר כאשר אהבתי מוסב אל העושה כלומר כאיש אשר אהבתי דכתיב ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו וה"ה בכאשר אהב. וזה מפני שהאהבה לא תפול על דברים כאלו כמו שכתב' בשער ח' עיין עליו: ורבקה שומעת בדבר יצחק כו'. (ב) יראה מדקדוק הלשון שלא היתה דעת יצחק נוחה שידעו בדבר הזה לא יעקב ולא רבקה אמו אלא שהוא כבר חשב שאין שומע אותו. והנה רבקה שומעת בדבר וכו' ואמר כן לפי שאם ידע שהיא שמעה לא תספיק שום תחבולה להוציאו מידי ספקו כי ידע שיד אמו היתה עם יעקב באהבתה אותו: וילך עשו השדה לציד ציד להביא. יגיד הכתיב כי לא הרגיש עשו בטוב כוונותיו של יצחק ולא כיון את מעשיו על הענין ההוא שאם היה מכוין היה אומר הכתוב ויעש כן עשו וישא את כליו את תליו וקשתו ויצא השדה כו' כי כן דרכו בענינים כאלו ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרותיה (במדבר ח׳:ג׳) ואז"ל מגיד שבחו של אהרן שלא שנה (ספרי פרשת בהעלתך) וזולת זה. אמנם זה האיש לא הרגיש ולא דקדק בכמו אלה הענינים כי לא נסה: ורבקה אמרה אל יעקב בנה וגו'. גם לשון הכתוב הזה נותן טוב טעם ודעת למה ששנתה רבקה אמנו בטוב שכלה ממה ששמעה למה שאמרה. (ג) וזה שהוא כבר תלה בדבריו קבלת הברכות האלו בהשלמת כל המצות ההנה ע"פ דבוריו וממילא משמע שמי שלא יצווה על זה לא יקבלם. וכמו שאמר גדול מצווה ועושה וכו' (ב"ק ל"ח.) ורבקה אמרה בענין אחר והוא שלא הזכירה רק הביאה לי ציד ועשה לי מטעמים ואוכלה ואברככה לפני ה' כאלו לא יבקש רק מה שיועיל להטיב הנפש בלבד: (ג) וגם הוסיפה באומרה ואברככה לפני ה' לפני מותי להטעימו דבזכותא תליא מילתא ולזה אמרה ועתה בני שמע בקולי לאשר אני מצוה כו' כיוונה גם היא להרבות לו זכות במה שיכוין לעשות כל מה שיעש' במצות אמו הצדקת כדי שיוסיף זכות על זכיותיו כדי שלא תפגע בו חמת אביו וכמו שאמרה בסוף עלי קללתך בני אך שמע בקולי ולך קח לי. והנה הוא שמע וכיון המשפט לשומרי מצוה כמו שאמר וילך ויקח ויבא לאמו מלמד דסבר וקביל. הן עשו אחי כו' אולי ימושני כו' אחר שנאמר הקול קול יעקב למדנו שהיו נפרדים בקולות. (התר ספק ג') ולא חשש לטביעת קלא לפי שהיה יודע לכוין לשנות קולו לקולו של עשו. כי יש אנשים רבים בקיאין לדבר בקול איש ואיש ולזה לא חשש רק שמא בשמשו לפניו בצרכי הסעודה בפגעו בו הוא ימושהו וירגיש בחלקת בשרו שאינו עשו ויהיה בעיניו כאיש אחר שהוא מתעתע בו ומשנה קולו לרמותו ויביא עליו הקללה המחוייבת לצאת מפיו על האיש הלזה ולא הברכה המכוונת ממנו. ותאמר לו אמו עלי קללתך בני אך אם תשמע בקולי ותתנהג על הסדר שאשים לפניך: וילך ויקח כו' ותקח רבקה את המטעמים כו' ואת עורות כו' בג' פסוקים אלו תראה איך כוונה בחכמתה לעשות מעשיה כתריס לפני הקיטרוג העתיד לבא מפאת שלשת ההרגשים הנותרים. המטעמים כאשר אהב, אל הטעם. ובגדי עשו בנה החמודות, לענין הריח שנאמר וירח את ריח בגדיו. ואת עורות גדיי העזים, לענין המשוש. והיה כל זה להם בתכלית הצורך למה שלא היה בידם לכוין שיעור הזמן הראוי להביא הסעודה שאם ימתינו לשיעורו יקדמנו עשו בצידו וכוליה האי ועדיין נאמר ויהי אך יצא יצא יעקב וכו' ועשו אחיו בא מצידו. ולזה הוא היה הפתח שבו נכנס יצחק לכלל החשד כמו שאמר מה זה מהרת למצוא בני. ומלת החמודות תרגם אונקלוס דכייתא. כלומר בלתי מזוהמות במלאכת הציד נראה שקשה בעיניו שהיו לו בגדים חמודות לבא בהם לפני אביו ולא כאלה חלק יעקב אמנם עשתה מה שעליה לעשות והטילה השאר על מי שבידו לגמור: