בְּֽכָל־צָרָתָ֣ם ׀ לא [ל֣וֹ] צָ֗ר וּמַלְאַ֤ךְ פָּנָיו֙ הֽוֹשִׁיעָ֔ם בְּאַהֲבָת֥וֹ וּבְחֶמְלָת֖וֹ ה֣וּא גְאָלָ֑ם וַֽיְנַטְּלֵ֥ם וַֽיְנַשְּׂאֵ֖ם כָּל־יְמֵ֥י עוֹלָֽם׃
עקידת יצחק
ויקרא יעקב וכו' (א) כבר פירשנו כי הכתוב תראשון ירמוז אל מה שיהיה לאדם מהצלחת הנפש באחרית ימיו. והשני שגיזם על קץ ימית המשיח. ואחר חזר אל הגדת העניינים העתידים לבוא עליהם איש אשר כעניינו וכברכתו ומהבכור החל ואמר: ראובן בכורי אתה וכו' אמר כי להיותו כחו וראשית אונו היה לו ליטול יתר שאת ויתר עוז במדות המעולות לא בפחותות והמקולקלות וזה כי ממשפט הבכור להיות לו פי שנים ביתרון כח וגבורה לעמוד כנגד הכח המאוה ולדוחפו בכל עוז לא שיטול חלק גדול מהפחזיות והמהירות בחטא בפרט בדבר שהוא עוות שאינה יכול לתקון כמים הנגרים ארצה מאין מאסף וזה כי כשעלית בפחזותך משכבי אביך אז פשעת בדבר שאין לו עוד תקנה כי אז חללת מי שיצועי עלה הן שיהיה האל יתברך או אביו כי הוא חלול שלא היה בידו למחול עליו. ויהיה כי עלית משכבי אביך לפי דרך חכמינו ז"ל (שבת נ"ה:) יוצא כמו כעלות גדיש בעתו (איוב ה׳:כ״ו) כלומר כי סלקת משכבי אביך. והנה עם זה נתן סבת הלקח הבכורה מאתו ואם לא פירש בפירוש כמו שנאמר (ד"ה א' ה') ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו ליוסף. ואיפשר שרמז בזה גם כן אל מה שחטאו בני ראובן אחרי כן לקחת בפחזותם לנחלה הארץ אשר הכה יי' בעבר הירדן לא הבינו לאחריתם וכמו שאמרו חז"ל (במדבר רבה פ' כ"ב) על זה נחלה מבוהלת בראשונה ואחריתה לא תבורך (משלי כ׳:כ״א) ואמרו (במ"ר שם) לב כסיל לשמאלו (קהלת י׳:ב׳) אלו בני ראובן וכו': שמעון ולוי אחים וכו' למה שהושוו מעשיהם כללם יחד ואמר כי אלה שנו לסבה הפכית מסבת ראובן טעות שוה לטעותו או גדול ממנו. וזה שכבר חטאו הם במתון העצה מה שחטא הוא בפחז ומהירות. והיה זה לפי מה שכתב החכם בפרק ט' מאמר ז' מהמדות וז"ל אשר הם חדים מאד ובעלי המרה השחורה לפיכך החטא אשר הוא בלתי נעצר הוא הנקרא מעופף הם חוטאים אמנם אלה בעבור המהירות ואלה אמנם בעבור הקושי לא ייחלו על דבר כי הם הולכים אחרי רואם עד כאן. ירצה כי בעל המרה האדומה אשר הוא בלתי נעצר מעשות העולה על רוחו במהירות גדול וגם בעל השחורה אם שהוא כבד מאד בתנועותיו. שניהם יפעלו כאשר נדמה להם ולא ישובו מפני כל. זה מפני קלותו לפעול. וזה מפני קשיו לצאת ממה שנדמה לו: וזה הענין עצמו יראה שכיוון אליו הזקן במה שעשו שני בניו אלה עם שכם שזה עשו בעצה מתונה שלא יכלו לצאת ממנה. אמנם במכירת יוסף כבר חטאו בפחז ומהירות כמו ראובן בחטאו. ואמר כלי חמם מכרותיהם כי מדרך המתינות שלא להוציא משפט מעוקל כמו שאמר (תהילים ע״ה:ג׳) כי אקח מועד וכו'. ואלה חמסו המנהג במה שאחר שהחמיצו הדין הוציאו דבר בלתי מתוקן כמו שהיה עניינם בשכם. בסודם אל תבוא נפשי וכו' הנה מה על שנתיעצו בהמתיק סוד על שכם אמר בסודם אל תבוא נפשי כענין (שם פ"ג) על עמך יערימו סוד. ועל ענין יוסף אמר ובקהלם אל תחד כבודי שלא עשו רק בהקהל רגשת עם אובד עצות העושים בפתע. ועל הראשון אמר כי באפם הרגו איש כי לא שב אפם מהם מעת הוסדם עליהם עד הקימם מזימות לבם. ועל השני אמר וברצונם עקרו שור כי פועל הרצון הוא הפועל המשולל מבלי קדימת עצה ובו עקרו השור הידוע בבכור שור הדר לו (דברים ל״ג:י״ז) מהיות בתוך אחיו ולפני אביו ימים רבים. או שירצה וברצונם עקרו שור כי בשכך חמתם בהריגת עיר שכם לקחם את צאנם ואת בקרם ואת כל אשר להם בשדה. ארור אפם כי מז ועברתם כי קשתה. בכאן זכר הזקן אלו המדות ותיארן באותם תוארים עצמן שתארן הפילוסוף כי על החדות והמהירות אמר כי עז וכמו שאמרו (כריתות ו'). כדי שתהא עזה כלומר חדה ועל הקושי אמר כי קשתה. (ב) וקלל שני העניינים כי ראוי הוא לחסר אותם ושלא ימצאו על אותו השיעור במקום אחד והוא אומרו אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל ירצה לאפם ועברתם שהזכיר. ודבר גדול הנביא דבר שכבר באר החכם בפרק י"ב מהג' מהמדות שהכעס והחמה עם שהם הפעולות פחותות הנה הם לפעמים יועילו. והוא להרים ולעורר בהם מעלת הגבורה והיו מאנשי השם אשר ביניהם שאמר הקצף תרים המעלה ואמר עוד דרך זירוז לגבורים אמנה שלחו שלהבת החום בנחירים והרתיחו הדם והוא סתם בזה ואמר אמנם הגבורים יפעלו בעבור טוב והקצף יעזרם לפעול. והמה אלה דברי הכתוב שאמר (ישעיה ס"ג) ותושע לי זרועי וחמתי היא סמכתני. הנה שירצה שאם הרב מהם הוא מזיק יש במעט מהם תועלת, בקצת העתים, כמו שביארו ממלאכת הנצחון. וגם הוא מבואר שיועיל בהנהגת הבית והמדינה השיעור הראוי. גם בלמוד החכמות אמר החכם (כתובות ק"ג:) זרוק מרה בתלמידים ודרך כלל אמר אל תהי מתוק פן יבלעוך. ולזה אמר הזקן החכם שהאף והעברה אשר נתחברו יחד בשמעון ולוי ראוי שיחולקו בכל שבטי ישראל וכלם יקחו חלקם הראוי להם לתועלת המעלה ועזרתה בכל מה שיצטרך להם והותר ולא יהיו במקום אחד פן תצא כאש חמתם ויאבדו מהר: יהודה אתה וכו' ירצה הנה שלשת אחיך אלו שקדמו רוב מה שחטאו היה בעלבון אחיהם וחרפתם ואתם לא כן נתן לך ה' אלהיך אלא ידך בעורף אויביך מהאומות לנקום נקמת אחיך ולעזרתם כמו שאמר דוד (שמואל ב כ״ב:מ״א) ואויבי תתה לי עורף. ולזה לא די שלא יהא להם תרעומת עליך אלא שישתחוו לך בני אביך. גור אריה יהודה וכו' להיותו מדביר לענין שבט המלכות אמר כי להיות מעלתו בחכמה וביישוב הדעת תהיה הצלחתי בהדרגה בעניינים הטבעיים. וזה כי מתחלה יהיה גור במלוכה ואח"כ אריה. כמו שהיו ענייני דוד וכפרש"י ז"ל לא כדרך הפוחזים הקופצים ראשונה בגדולה שבמעלות ואחר נזורו אחור והוא אומרו מטרף בני עלית כלומר מטירוף הדעת עלית אתה בני ולא נשתתפת עם אחיך בדברי פחזותם או שירצה אע"פ שאתה גור אתה עלית מטרף בני ולא נשתתפת עמהם בהשחתתו כמו שאמר (בראשית ל״ז:כ״ו) מה בצע כי נהרוג וכו' וישמעו אחיו. והנה אחר שזכר ענין המלכות וחזקתו בו גלה לו סוף ענייניו וקורותיו נפילותיו וקימותיו עד סוף ממשלתו אשר לא יוסיף לנפול עוד. ואמר כרע רבץ כארי וכלביא מי יקימנו ירצה שעם שיהיה גבר ומלך באחיו ושבט הממשלה בידו כאריה זה שהוא מלך החיות שכבר יקרה לו כמקרה האריה שהוא סובל חולי הרביעית. ועם כל מעשה תקפו וגבורתו הרבה פעמים הוא כורע ורובץ ואין לו כח לעמוד על חזקו. וכן גם הוא כבר יכרע וירבץ תחת משאו וישכב ויפול מגדולתו כנפילת מלכיו יוצאי חלציו ביד מלכי האומות כד"א (שופטים ה׳:כ״ז) בין רגליה כרע נפל שכב וכו'. המה כרעו ונפלו. (תהילים כ׳:ט׳) כי בעוונותיהם המה כרעו ונפלו תחתיהם כארי וכלביא זה ביום חוליו ומפלתו. ואמר מי יקימנו על זה הגלות הארוך שנמשכה השכיבה והנפילה כל כך שיאמרו העכו"ם הנה צורו מכרו וד' הסגירו ומי יקימנו ויחיה והוא מה שאמר הנביא (עמוס ז׳:ב׳) מי יקום יעקב כי קטון הוא. ונאמר (שם ה') נעשה על אדמתה אין מקומה. ואמר שאפילו בזמן השכיבה והכריעה ההיא לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו. וכאומרם ז"ל (סנהדרין ה'.) אלו ראשי גליות שבבבל וראשי גליות שבכל זמן וזמן. ולזה לא אמר מלך כי גלוי וידוע לפניו שלא יעמדו מלכיהם תמיד (ג) ואמר שזה הענין מהכריעה והשכיבה על זה האופן ימשך להם עד כי יבא שילה. והוא הבן הקטון העתיד לצאת מבין רגליו לקץ ימים רבים כמו שתרגם אונקלוס ובשליתה (דברים כ״ח:נ״ז) ובזער בנהא. כי הוא אשר יקהל אליו כל הגוים וימלוך עליהם מלכות שלמה כמו שאמר (תהלים ע"ב) וישחחו לו כל מלכים וכו' משם ואילך לא יוסיף לכרוע אבל כלם לפניו יכרעו ויפולו דכתיב (שם) לפניו יכרעו ציים. והכלל שאף גם זאת בהיותו שח ושפל כי יפול לא יוטל כי ה' סומך ידו. וזהו עצמו מה שרצהו בלעם בלשון הזה. (במדבר כ״ד:ח׳) יאמר כשיהיה בתקפו וגבורתו יאכל גוים צריו ועצמותיהם יגרם וחציו ימחץ וגם כשיכרע וישכב כארי וכלביא אשר הרואה יאמר עליו מי יקימנו. מברכיו יהיו ברוכי ה' ומקלליו יכרתו וכן היה בלי ספק כי בכל דור ודור לא עזבנו אלהינו ולא מאסנו ולא געלנו אבל תמיד השאיר לנו שריד כמעט מהשבט ההוא. וכמ"ש ז"ל (מגילה י"א.) להפר בריתי אתם בימי רומיים שהעמדתי להם את רבו ואת כל חכמי הדורות. והם אשר נהגו נשיאות ורבנות וגאונות בכל הימים הרבים אשר נשמר זה הסדר ביניהם. וגם אחרי כן לא סר מהם שבט נוהג שררה ומנוי מלכות בקצת מקומות מושבותם וכבר זכר הרבי בנימין בעל המסעות שראה בעיניו במדינת בג"דאד עיר גדולה לאלהים ושמה כמה אלפים ורבבות מישראל וביום גינוסות מלכם היה רוכב נשיא מזרע דוד אצלו במרכבת המשנה אשר לו ויקראו לפניו בכבוד גדול. עשו דרך לבן דוד ובכל זמן וזמן יש כיוצא באלו בכל מקום שהם כפי מה שהוגד והועד לנו מפי מגידי אמת מהארצות ההם. ומאן אמר לן שהנשיאים והרבנים אשר הפקדו במלכיות אלו מפאת המלכים או יתר הרבנים אינם מהזרע ההוא כל שכן בהיות רוב גלותנו משבט יהודה. וכאשר לא יהיה רק מיעוט מן המיעוט. הנה על החולק להביא ראיה דאנן אהימנותיה דאבינו הזקן קא סמיכנא. והנה הפירוש הזה נכון מאד בזה הכתוב. והגבלת עד כי יבא שילה תבא על ההשפלה והכריעה אשר זכר לא על ההצלחה. ועם זה בטלו כל הפקפוקים. ושוב מצאתי אל החכם המקובל בעל קופת הרוכלים שכתב ז"ל יאכל גוים בימי דוד. כרע בגלותא דבבל. שכב בגלות מדי. כאריה בגלות יון. וכלביא בגלות רומי. בשעתא דא מי יקימנו כד"א (איכה ב׳:י״ג). מי ירפא לך ע"כ נראה שלא נכנס בפירושו של אנקלוס כמו שראיתי קצת מתקדשים לבלתי שמוע זולתו. אוסרי לגפן עירו כו' דרכי אנקלוס הנה ידועים ויחכן שיאמר כי זה המלך הנקרא שילה אשר יאמר עליו (זכריה ט׳:ט׳) הנה מלכך יבא לך צדיק ונושע הוא עני ורוכב על חמור וכו' שהוא כנוי על היותו צדיק ועניו בלתי מתגאה בנפשו כמו שמתגאה הרוכב על הסוס. כי הענוה הזאת המיוחסת אליו תחחבר ותצטרף אל האומה הזאת. אמנם אכזריות חמה וגובה לב יהיה לו על כל העכו"ם. ולזה אמר אסרי לגפן עירה שהוא ישראל כמו שנאמר (תהילים פ׳:ט׳) גפן ממצרים תסיע. ולשורקה בני אתונו. כמו דאת אמרת (ירמיהו ב׳:כ״א) ואנכי נטעתיך שורק. אבל עם הזולת כבס ביין לבושו ובדם ענבים סותו כמו שנאמר עליו (ישעיה ס"ג) מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה וכו' פורה דרכתי לבדי כו' ויז נצחם על בגדי כו'. וזה עצמו רצה באומרו תכלילי עינים מיין וכו' לאויביו ישקיף בעיני אכזריות ואינם ולעם מרעיתו יפן בעין החמלה ובדבור רך ובשמחה עד יראה להם לובן שיניו מרוב אהבה: זבולן לחוף ימים וכו'. (ד) בכאן ובזאת הברכה הקדים זבולון ליששכר להיותו מחזיק בו ותומך לומדי חורתו והראוי לענין המעשה שתקדם הסבה אל המסובב וברך אותו שיהיה לחוף ימים מקום הריוח הגדול אשר יספיק לו ולהחזיק ביד אחיו ואמר וירכתו על צידון כי יהיה דורך על במות סוחרי צור וצידון אשר סוחריהם שרים כנעניהם נכבדי ארץ כי יהיו נושים בהם ממון הרבה ועבד לוה לאיש מלוה: יששכר חמור גרם כו'. הגביל בזה התארים הצריכים לעוסקים בתורה לשמה וזה מדרש דרש ר' אלעזר (זוהר פ' ויחי) וכי יששכר חמור איקרי אי בגין דאישתדל באורייתא אקרי ליה סוס אמאי חמור אלא בגין דחמור נטיל מטולא ולא בעיט במאריה כשאר בעירי ולא אית ביה גסות הרוח ולא חייש מדוריה למשכב באחר מתתקן. אף הכי יששכר דאשתדלותיה באורייתא ולא בעיט ביה ב"ה ולית ביה גסות הרוח ולא חייש ליקרא דידיה אלא ליקרא דמאריה והוא רובן בין המשפתים כד"א (ברייתא אבות פ"ו) על הארץ תישן וחיי צער תחיה: וירא מנוחה כי טוב כו'. (ה) אמר כי עשה כן למה שראה שהמנוחה השלמה והאמיתות היא הטוב וההצלחה המיועדת שעליה נאמר למען ייטב לך (דברים ו׳:כ״ד). לטוב לנו כל הימים (שם). אשריך וטוב לך (תהילים קכ״ח:ב׳). כי בטובות הארציות הזמניות אין טוב אמתי בהם רק קצה נעימות ועריבות לבד ולזה עזב הנעימות ההוא והטה שכמו לסבול עול תושית התורה. ולהיות בכל כחותיו למס עובד לעבוד את נפשו להשיג אותה המנוחה הטובה והוא הדבר המיוחד לשבט הזה אשר כל בניו למודי ה': דן ידין עמו וכו'. (ה) אחר שהזכיר כל בני לאה כתולדותם הזכיר הראשון שבבני השפחות ואמר כי עם שהוא מבני השפחה יטול שררה באחיו כאחד שבטי ישראל: יהי דן נחש עלי דרך וכו' נבא אל גבירתו של שמשון שלא היתה בהוד מלכות ושררה כשאר כל השבטים רק על דרך הנקימה והנטירה כנחש זה שהוא חורב להמית ואינו חושש אם ימות גם הוא עם המומת ולתאר ענין סופו כפי מה שהיה (ו) אמר הנושך עקבי סוס ויפול רוכבו אחור כי אם ישוך הנחש עקביו והם הרגלים האחרונים הנה הסוס יהיה נרתע ונופל לאחוריו בפתע ויפול ג"כ רוכבו אחור בהכרח. והנחש לא ימלט בעת ההיא מהדריסה אם מנפילת הסוס או הרוכב המזויין כי במקום שיפילו שם הוא בלי ספק. וכן היתה סוף גבורותיו של שמשון שעקר עקבי הבית ועמודיו והעיל רוכבו לארץ (שופטים ט״ז:ל׳) ולא חשש למה שימות גם הוא עם פלשתים הנופלים עליו. (ו) ולפי שהישועה שהמיתה בצדה אינה ישועה חזר הדבור נכח פני ה'. ואמר לישועתך קויתי ה'. וכמ"ש (דברים ל״ג:כ״ט) אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' כי הנושעים בו יתברך יזכו לראות באור פני מלך חיים. גד גדוד יגודנו וכו'. לפי שכבר נמשך אחר המליצה בקצת השבטים לברך אותם מעין הוראת שמם. יהודה אתה יודוך וכו'. דן ידין עמו. הפליג בזה עד שכבר כלל בשמו כל מה שירצהו בענינו עם היותו מלה זעירא בת שתי אותיות והוא כי עם שיקרה לגד שגדוד יגודנו בתחלה כאשר הוגלה לאשור קודם שאר השבטים (ישעיה ח'). לסוף הוא יגוד עקב לאויביו וזה בזמן הישועה ההיא המקוה: מאשר שמנה לחמו. ירצה שיתחברו בארצו שני עניינים שעל המעט ימצאו כאחד והוא שובע הלחם לרוב. גם הפירות המעדנות אשר מדרכן להמצא בשולחן של המלכים. ואפשר כי בימי שלמה הועל על אשר לתת מעדני מלך לארוחת שלחנו ובענין הזה יתכן שהיה דשן ושמן בלחמה של תורה גם ימצאו עמו קצת החכמות שהותרו לקבל תועלתה בחצרי מלכים וטירותם. (ד) והנה הכניס לגד ואשר בני זלפה שפחת לאה בין דן ונפתלי בני בלהה שפחת רחל להורות על מה שכתבנו במקום לידתן כי ראויה היתה זלפה ליעבר מהם קודם שתתעבר בלהה מדן ונפתלי אלא שעכבה רמאותו של לבן. ולזה הקדימם לנפתלי. אמנם זכרם אחרי כן לתת סימן לשני מיני הקדימות והמשכיל ידרוש ויבין: נפתלי אילה שלוחה וכו'. כי מצד שתהיה ארצו ממהרת להביא פירותיה מזולתה (ב"ר פ' צ"ט) יוקדמו על ידה אמרי שפר והודאה לאל יתברך בורא כל. ואיפשר שימצאו בשבטו המליצים והמשוררים בעלי החן הנותנים אמרי שפר מזולתו מהשבעים. ואמר אילה שלוחה כי המשולחת היא נושאת חן בעיני רואיה מהביתית כי לא זרו עיני רואים ממנה. (ז) ואחר שזכר בני השפחות על הסדר הנזכר סדר יוסף ובנימין בני רחל כתולדותם ואמר בן פורת יוסף וכו'. וימררוהו ורבו וכו'. (ז) אמר כי מצד היותו יפה פרי תואר כעץ הדר פורח עלי עין היה מה שהיה שמררו אותו וישטמוהו בעלי חצים והם העינים המטילים בו קוי ניצוצי הבטתם וחשבו להכותו ולטורדו מן העולם והוא מה שנאמר (בראשית ל״ט:ז׳) ותשא אשת אדוניו את עיניה אל יוסף וזאת המליצה עצמה מרגלה בפי המשוררים כלם ותשב באיתן קשתו וכו'. כנגד מ"ש וישטמוהו בעלי חצים כלומר רובי קשת אמר ותשב באיתן מהם קשתו כי גבורת כחו חזקה מהם ונחתה קשת נחושה זרועותיו וכן כתב רד"ק ז"ל. ויפוזו נתחזקו מפזז ומכרכר (שמואל ב ו׳:ט״ז) מתחזק ורוקד. והכח הנפלא הזה היה לו מידי אביר יעקב ועל דרך שאמרו ז"ל (יומא ל"ח:) בא ליטהר מסייעין אותו. משם רועה אבן ישראל. כי מהזכות ההוא זכה הבן לזון את בית אביו שנאמר (בראשית מ״ז:י״ב) ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו. וגם זכו הם להיות נזונים על ידו. ועתה ראה כי למיאונו לאשת אדוניו הורידוהו אל בית הסורים. ושם פתר חלומות הסריסים ומשם יצא למלוך ולפרנס את כל הארצות ההם הוי משם רועה אבן ישראל. מאל אביך תקבל שכר טוב ויעזרך ואת שדי יהיה כמוס זכותך ויברכך ברכות שמים מעל ברכות תהום רובצת תחת שהם ממש דומים לברכות שדים ורחם. וזה כי כמו ששדי האשה עם היותם בעליונותה מתברכים ומריקים החלב מכח ההזרעה הנעשית למטה בתחתית הרחם. כן יתהוו הגשמים ויתברכו מערות שמים בעליונות האויר לסבת האידים העולים מהלחות המימיי אשר יהי' ראשונה בתחתיות הארץ. ברכות אביך אשר גברו על ברכות הורי במה שנתן לי רשות להעלות בני האחד מבני אל תאות מעלת הבנים שהם במדרגת גבעות עולם אצל שאר חלקי האדמה. וכן תארם בלעם באומרו (במדבר כ״ג:ט׳) כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו וכו'. אותן הברכות עצמם המיוחדות בזה הענין חהיין על ראש יוסף וכו'. והוא ממש מ"ש אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי כמו שפירשנו בשער הקודם. ולקדקד נזיר אחיו. הוא יוסף שההרדפה מורגלת בכמו אלו הספורים ואגבו נתן הסבה למה שזכה לתוספת ברכה זו. והוא כי להיותו נזיר ומופרש מאחיו ע"י מעש' ההוא זכה מכלן אל הבכורה וכאלו נטלה מן הדין או בתורת פשרה או פיוס. אם מצד שסבל עלבונן. ואם מצד מה שהטיבן לסוף. אמנם לפי שעדיין לא נבדל שבט לוי. ולא יתכן להוסיף מספר שבטיו על י"ב שהוא המספר המסויים כמו שכתבנו בשער ל"א כלל ברכת אפרים ומנשה כברכת יוסף. וכן עשה משה רבינו ע"ה כי למה שהוכרח לזכור את לוי לכבוד הכהונה כמו שנראה משם הוצרך לכלול ברכה זו במ"ש (דברים ל״ג:י״ז-י״ח) בכור שורו הדר לו וכו' והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה: בנימן זאב יטרף וכו'. שם פרשה פתוחה לבנימן למעלתו על אפרים ומנשה בני יוסף וגם על יתר אחיו הנזכרים ראשונה כמו ששם ליהודה בראש הדף (טוש"ע יו"ד סי' רע"ג) למעלתו על אחיו אשר נזכר אחריהם. וגם כי יהודה ובנימן נתיישבו שכנים והיו תמיד אחים גם יחד. ויאמר כי בהיות ירושלים עיר הקדש ובית הבחירה בחלקו של בנימן ובהמצא שם תמיד הכהנים הלוים יודעי תורת ה' ועובדי עבודתו יהי' סבה עצומה להיות כל בניו בנערותם רודפים אחר החכמה והמדות וטורפים אותם כזאבים מכהני ה' המקודשים ולערב הוא זמן ביאם באנשים לא יניחו ידם אבל הם יחלקו שלל ללמד לאחרים הנה שמספיקים בידם ללמוד וללמד והוא יסוד כל הברכות ושרש כל ההצלחות ועקרן: כל אלה שבטי בני ישראל שנים עשר. לומר שאע"פ שהעלם האחד למספר שנים אין הכוונה שיעלו מספרם יותר מי"ב ושלא מנו אפרים ומנשה לשנים אלא בהמנות לוי ליגיון בפני עצמו. וזאת הכוונה אשר דבר להן אביהם כשברך אותם מוסף על מה שבירכם איש כברכתו הראויה לו: ויצו אותם וכו', במערה וכו', שמה קברו וכו', מקנה השדה וכו'. (ח) לפי שזה להם י"ז שנה שירדו למצרים ועזבו את ארצם ונחלתם פחד יעקב שמא יהי' שום ערעור בדבר הקבורה כי אפשר שהחזיקו בה בעליה הראשונים או שום אחר כמו שקרה אל אשה השונמית אשר עזבה את שדיה ואת ביתה בימי הרעב (מלכים ב' ח'). וגם כי לא ידע איך יזדמנו הדברים אחרי מותו אם ילכו שמה בניו עם יוסף אם לא והם אשר ידעו בדבר יותר ממנו כי נער בן י"ז שנה יצא משם והוצרך להראות כל זכותו וסימניו באופן יסתלק מהם כל עורר וטוען. ולזה אמר קברו אותי אל אבותי אל המערה אשר בשדה עפרון החתי במערה אשר בשדה המכפלה אשר על פני ממרא בארץ כנען והרי השדה והמערה ממוצרים במצריהם, ואם אולי יערערו הבעלים הראשונים בטענה שלי או של אבותי היתה אמר אשר קנה אברהם מאת עפרון החתי. שמה קברו את אברהם וכו'. והרי טענה וחזקה עמה. אמנם שמא יערערו בני ישמעאל לומר כי באה להם בנחלה מאברהם אביהם אמר שמה קברו את יצחק וכו'. ולבטל טענת בני עשו בכיוצא בזה אמר ושמה קברתי את לאה ועם זה נפסק הדין כנגד כל היחידים אמנם אם אולי יערערו עם הארץ ויאמרו שאי אפשר שיהא בית הקברות לעם נכרי ביניהם אף על פי שירצה היחיד למכור שדהו אמר מקנה השדה והמערה אשר בו מאת בני חת, שכבר הודו בדבר וקיימו וקבלו עליהם, ואין ספק שלזה נתכוון אבינו הראשון הקונה אותו לדורותיו בשסבב שיהיה קניינו באזני בני חת לכל באי שער עירו כי החכם עיניו בראשו ומביט אחרית דבר מראשיתו, והנה אחר סלוק כל עורר וטוען יבוא שלום ינוח על משכבו ואין מחריד. ויכל יעקב לצוות את בניו וכו'. כמי שנפטר מחבירו ומצוה לו את כל אשר בלבו ובכלות את כל דבריו ילך לו ומזה יראה שפטירת הצדיקים היא ברשותן. והנה אצל אברהם אבינו פירשנו שהגויעה ענינה אפיסת הכח הטבעי והמסתו, והמיתה ביטול הכחות שהוא כענין נתיצת הבנין והריסתו ופרוד חלקיו. והאסיפה היא הכנס הנפש אל בית גניזתה. והנה באבות הראשונים נזכרה המיתה (בראשית כ"ה) אמנם ביעקב לא נזכרה וצריכין אנו לומר כי יעקב אבינו לא מת בצד מה מהצדדים שאפשר לומר כן. (ט) ויתכן כי מפני שחנטו יוסף חנטה גמורה במלוי ארבעים יום כמלאת ימי המלכים החנוטים אשר בעניין ההוא אינן צריכים להוציא מוחיהם בלי מעיהם אבל הגוף נשאר תמיד קיים בכל קשריו ולא נתץ ונהרס וכאלו היו כלי החושים כולם כמלואם לזה לא הכתוב עליו שום מיתה הנאמרת על זה וראוי היה שידרוש מקרא זה מי שאמר יעקב אבינו לא מת אלא שכוונו אל דברים עתיקים ומעולים מזה המתבארים מהכתוב ההוא האומר (ירמיהו ל׳:י׳) ואתה אל תירא עבדי יעקב וכו', כמו שכתבנו בשער הקודם. ויצו יוסף אל עבדיו וכו', ספר הכתוב שהיו הרופאים עבדיו לשתי סבות. האחת, להודיע שהיה נוהג בטכסיסי מלכות לגמרי עד שהיו לו רופאים יודעים במלאכת החנטה אשר לא נעשתה רק למלכים, והשני, כי עם זה עשה אשר זמם בחנטת אביו רצוני שתהיה חנטה שלמה במלאת כל הימים הרבים ההם לסבה שאמרנו, וזהו וימלאו לו ארבעים יום כי כן ימלאו ימי החנוטים, ויבכו אותו מצרים שבעים יום. כי יראה שהחנטה הפשוטה שלשים יום אמנם השלמה והמלאה היא כשימלאו עליהם עוד ארבעים יום עד שיהיה זמן כל הכבוד והבכי שבעים יום: ויעברו ימי בכיתו וכו', מגיד מוסרו של יוסף שעד שעברו ימי הבכי לא התיר עצמו לדבר אפילו אל אנשי בית פרעה ואחר כך לא ראה לדבר אל המלך בימי אנינות אלא באזני אנשי ביתו הקרובים אליו: ויעל יוסף וכו'. (י) רק טפם וצאנם ובקרם עזבו בארץ גושן וכו'. ירצה שכשנפטר הזקן נצו הבנים להסתלק משם עם כל אשר להם ולא הניחום רק שטפם וצאנם ובקרם יוצג שכבר נתנו עיניהם להחזיק בהם וממונם למס עובד והוא מה שאמרו ז"ל ובראשית רבה פרשה צ"ו) למה פרשה זו סתומה מכל שאר פרשיות אלא לומר לך שכשנפטר יעקב אבינו התחיל שעבוד מצרים על ישראל כלומר שבשעה ההיא הרגישו שלא היה בלבם לשלחם לנפשם כאשר ירצו. וזהו שאמר יוסף ואלהים פקד יפקוד אתכם והעלה אתכם וכו'. הורה שכבר ידע שהיו צריכים כי יפקוד אל: ויעל עמו וכו'. כי נשתתפו עמהם רכב אלהים רבותים כמו שנאמר (בראשית מ״ו:ד׳) אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה: ויבאו עד גרן האטד אשר בעבר הירדן וכו'. (יא) יאמר שכבר עשי הספד גדול ועצום שם בגורן האטד אשר בארץ הכנעני עד שרגזו וחלו אנשי הארץ מפניו כי לא לסימן טוב היה להם ויאמרו אבל כבד זה למצרים לומר כי הם המספידים ועליהם יהפך וע"כ קרא אותה יושב הארץ אבל מצרים עד היום הזה עם היותם בארצם ונחלתם ולא הקפידו שתקרא על שמם: וישאו אותו ברו ארצה כנען וכו'. ירצה כי משם והלאה נשאוהו בניו על שכמם כסדר אשר צוה להם אביהם: ויקברו אותי במערת שדה המכפלה אשר קנה אברהם וכו'. יראה שהזכיר כן לומר שהוצרך מה שהודיע להם מזכותו במקום ההוא. וכבר האריכו חז"ל (סוטה י"ג.) לזכור ערעורו של עשו. אבל בכתוב הנה לא נרמז רק מפאת אנשי הארץ. ואולי שסמכו דבריהם לדבריו של זקן כי לא היו לבעלה: ויראו אחי יוסף כי מת אביהם וכו'. יאמר כי אחר שמת אביהם ראו שהיו מעותדים לקבל תגמולם מאת יוסף אחיהם כי מעתה לא יסמכו על אור פני הזקן כי יהל עליהם. ובשאתם ובתתם בענין ראו במחשבתם כי על דרך האמת לא הרעו עמו אדרבא היו סבה אל הגיעו אל כל הגדולה אשר גדלו הש"י. (יב) ולזה אמר מי יתן והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו כלומר שלא ישיב עלינו רק טוב כמו שסבבנו לו. (יג) ולזה מה שאמרו אי צוו לאמר לו בשם אביו אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך. אמנם בשם עצמם אמרו ועתה שא נא לפשע עבדי אלהי אביך שאנחנו היינו כלנו משרתיו ועושי רצונו לסבב מה שיעץ עליך טובה כלומר שהיה ראוי שיחזיק להם טובה. ויבך יוסף בדברם אליו כי ראה כי מיראה באו על אלו העניינים וירך לבבו עליהם. גם המה נתפעלו לבכיתו ויפלו לפניו ויאמרו הננו לך לעבדים מכל מקום. ויאמר להם יוסף אל תיראו כי התחת אלהים אני. (יד) אמר להם ודאי אין אתם צריכים מחילתי והבטחתי ואין אתם ראויין לקבל שכר ממני כי התחת אלהים אני שאחזיק לכם טובה במה שסייעתם לבצוע את מעשהו ואתם חשבתם עלי רעה ולא כיוונתם כי אם להזיקני, אלהים חשבה לטובה, לא למעני לבד, כי אם למען הטוב הכללי, למען עשה כיום הזה עמכם ולהחיות עם רב מבלעדי. והנה אתם חייבים משני הצדדים. ומכל מקום ועתה אל תיראו אנכי אכלכל אחכם ואת טפכם כאלו אתם ראויים לקבל שכר. ולפי שדבר אליהם כדברים האלה הוצרך לנחם אותם ולדבר על לבם דברים טובים לחזור ולישב את דעתם עמו: וירא יוסף לאפרים בני שלשים וכו'. (טו) כבר אמרנו בשער הקודם כי זה נזכר בכאן להראות שמאמר הנביא באומרו ומילדתך אשר הולדת אחריהם לא שבו ריקם כמו שחשבו המפרשים ז"ל: הנה אנכי מת ואלהים פקוד יפקוד אתכם. ירצה אע"פ שאני מת אל תעצבו להתיאש מטוב התוחלת כי אל חי בקרבכם לא להעמיד ולקיים אתכם בכאן בלבד כי אף להעלות אתכם מן הארץ הזאת אל הארץ אשר נשבע לאבותיכם ואחר כן השביע אותם כי בפקוד אלהים אותם יעלו עצמותיו אתם וימת יוסף ויחנטו וכו', לא היה חניטתו כחניטת אביו ועל כן יאמר בו שמת לפי מה שכתבנו בראשונה כי לפי שלא היה בלבם להעלותו מיד רק לשומו בארון שם לזה הספיקה לו אותה חנטה, וגם שלא היה ספק בידם לעשות כמו שהיה ביד יוסף: ויישם בארון במצרים וכו'. כבר אמרנו שעל זה אמר אנכי אעשה כדבריך. ועד כאן הוא ספור הנמשך מאלו האחים עד שבאו הם ובניהם. ונאחזו במקום מוכן ומזומן למלאת שם את דבר ה' אשר דבר לאברהם אבינו בין הבתרים (בראשית ט״ו:א׳) אך על הדרך אשר כתבנו תכן הדברים האלה בשער כ"ח:
עקידת יצחק
(התר ספק א') הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך ולהביאך אל המקום אשר הכינותי לפי שעד עתה מתחלת העשרת הדברים ועד הנה לא דבר עמהם רק בדברים אנושיים אשר בינם לבין עצמם. ומהדברים אשר בינם ובינו ית' לא דבר כלל אדרב' הקל עליהם באומרו (שמות כ׳:כ׳-כ״א) לא תעשון אתי אלדי כסף ואלדי זהב לא תעשו לכם מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך את צאנך ואת בקריך בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך. כמו שנתבאר. לפיכך סדר לפניהם בסוף זה המעשה ממה שצריכין שיזהרו בו ביראתו ועבודתו וזה בהראות להם עוצם התועלת אשר יגיע אליהם בזה. וצוה שיאמר להם בשמו הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך ולהביאך אל המקום אשר הכינותי. (א) והכוונה כיון שחרדתם מאד מהראותי עליכם בכבודי ובעצמי עד שאמרתם ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות אנכי אעשה כדבריכם ואנהיג אתכם ע"י מלאך שאשלח לפניכם כבראשונ' שנאמר (שם י"ג) וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך ולילה בעמוד אש להאיר להם ללכת יומם ולילה, ונאמר (שם י"ד) ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם ויסע עמוד הענן מפניהם ויעמוד מאחריהם. ובקבלה (ישעיהו ס״ג:ט׳) ומלאך פניו הושיעם והוא ענין ההשגחה המיוחדת להם המכונה בלשון פנים שעליה אמר (שמות ל"ג) אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה כמו שיתבאר שם בעזרת האל. ושעל יד המלאך ההוא ישמרם בכל אשר יתהלכו גם יביאם אל מחוז חפצם. השמר מפניו ושמע בקולו אל תמר בו כי לא ישא לפשעכם כי שמי בקרבו הזהיר אותם שלא יקלו בכבודו לומר שהוא שלוחו ואינו כמותו כי הוא כדאי שישמרו מפניו ושיזהרו בו שלא יגרמו שימירהו להם באחר שלא יאות להם כמוהו (א) כי זה לא ישא לפשעכם לבד אבל ימחול ויעביר החטא לגמרי. כי מהמבואר לבעלי השכל כי נשיאות החטא אינו סליח' ומחיל' גמורה כי אם אריכות והמתנה מהעונש מזמן לזמן כמו שאמר (שם ל"ד) נושא עון ופשע וחטאה ונקה לא ינקה כי על כן מהר שם משה לומר אם נא מצאתי חן בעיניך אדני ילך אדני בקרבנו וסלחת לעונינו ולחטאתינו ונחלתנו כמו שיתברר אמתתו במקומו יפה והוא אומרו בכאן כי לא ישא לפשעכם כי שמי בקרבו וחותמו בידו וכל מה שיעשה עשוי. ובעלי הקבלה יאמרו כי באומרו כי שמי בקרבו ירמוז אל השם אשר שמו נקרא עליו והוא שם א"ד הנזכר בכתוב ובמקומות אחרים אשר יתאמת הענין מאד מהם כמו שיבוא שם בעזרת האל. ועל דרך הפשט יאמר כן כלפי מה שאמר ראשונה (שם כ') בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך הודיעם כי זהו אשר יזכיר את שמו עליו בהיות שמו בקרבו אשר יברכם על ידו: כי אם שמוע תשמע בקולו וגו' יאמר ולא תחשבו כי בשלחי אתכם מלאך אני מסתיר פני מכם כי אני תמיד עיני פתוחה עליכם ובעניניכם ואם שמוע תשמעו בקולו ועשית כל אשר אדבר אותך עכשיו שתצטרך לעשותו מיד תמיד אני עצמי אהיה עמכם ואיבתי את אויבך וצרתי את צורריך (ב) ולא תהיה ברכה זו קלה בעיניך כי זאת הראויה לך יותר מזולתה לעת הזאת. כי ילך מלאכי לפניך והביא' אל האמורי והחתי והפריזי והכנעני החוי והיבוסי והכחדתיו כמכחיד אויבים ושובר צוררים (ג) ואחר זה ביאר מה שאמר עליו ועשית את כל אשר אדבר שתלה בו הענין והוא מה שאמר לא תשתחוה לאלהיהם ולא תעבדם ולא תעשה כמעשיהם כי הרס תהרסם ושבר תשבר מצבותיהם ועבדתם את י"י אלהיכם וברך את לחמך ואת מימך והסירותי מחלה מקרבך. כי כל מה שבא מזה בעשרת הדברים לא יהיה לך אלהים אחרים על פני ולא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ לא תשתחוה להם ולא תעבדם כי אנכי י"י אלהיך אל קנא פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים לשונאי הכל נאמר להם בתורת חירות וחפשיות מהם ומעבודתם כמו שפירשנו היטב. אמנם עכשו זרזם ממנו בתורת איסור חמור שהן צריכין לשמור מאד מהעבודות הנכריות ולכוין כל עבודתם לשמו יתעלה אשר הוא יספיק צרכיהם בעניינים ההכרחיים מפרנסתם ומבריאות גופותיהם וקיומם ומכלל הן אתה שומע לאו. ועוד שבשמירתם בזה ימשך מה שאמר להם אם עשית את כל אשר אדבר ואיבתי את אויבך וצרתי את צורריך והוא מ"ש את אימתי אשלח לפניך והמותי את כל העם אשר תבא בהם ונתתי את כל אויבך אליך עורף ושלחתי את הצרעה לפניך וגרשה את החוי את הכנעני ואת החתי מלפניך. והנה היה צורך האזהרה הזאת גדולה לפי שלא אגרשנו מפניך בשנה אחת אבל ההכרח יביא לגרשם מעט מעט פן תרבה עליך חית השדה מכ"ש לפי הרחבת גבולך שיהיה מים סוף ועד ים פלשתים וגו' ורבה העזובה. וא"כ הזמן יהיה נמשך הרבה. ואם תחטאו לבלתי שמור את אשר דברתי לכם ותכרתו להם ברית ולאלהיהם יהיו לכם למוקש כמו שאמר בסוף והיה אשר תותירו מהם וגו' והיה כאשר דמייתי לעשות להם אעשה לכם: והנה אחר שהשלים כל מה שדברו השם לאמר לבני ישראל מהמשפטים והמצות אשר דבר עד הנה ייחד האמירה אל משה במצות מיוחדות אליו ולזה אמר ואל משה אמר עלה אל י"י אתה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים וגומר. (ד) ולדעתי זהו המאמר עצמו שנאמר קודם העשרת הדברות לך רד ועלית אתה ואהרן עמך והכהנים והעם אל יהרסו וגו'. שאמרנו שלא הספיק לאומרו עד שפתח השם יתעלה אנכי י"י אלהיך כמו שהוכחנו שם על פי המדרש ועכשו חזר לומר אותו פעם אחרת. או שכוונת הכתוב באומרו ואל משה אמר עלה אל י"י הוא לרמוז אל מה שנאמר לו כבר עלה אל י"י וגומר. והנה במאמר הזה סדר מחיצותם במדרגותיהם שאם הורשו לעלות לא הורשו לעמוד במחיצתך ולא זה במחיצת חברו: ויבא משה ויספר לעם את כל דברי י"י מעליית היחידים ומהמשפטים ושאר המצות אשר קבל עד עכשיו ועל הכל אמרו כל אשר דבר י"י נעשה אם ליזהר מלפרוץ ואם לעשות משפטיו ואם לשמור מחטוא בעמו עבודות אלהי העמים וכו': כי היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וידענו כי כל הדברים האלה אשר אתה מדבר דברי י"י הם באמת כמו שבקשנו לדעת אותו מתחלה ואותו נעשה. וכאשר שמעו וקבלו נאמר ויכתוב משה את כל דברי י"י. שאלו לא יקבלו למה יכתבם: וישכם משה ויבן מזבח תחת ההר וגו'. וישלח את נערי בני ישראל ויעלו וגומר. היותר קרוב בזה שבחר מהבכורות בחורי חמד שלא טעמו טעם חטא וילדים שאין בהם כל מום רע להקריב את קרבן אלהיהם והוא מה שכתבו הרמב"ן ז"ל: ויקח משה חצי הדם וגו'. על חלוקת זה הדם דברו חז"ל נפלאות כי המה ראו כן תמהו איך היה איפשר לצמצם חצי הדם שוה בשוה דרך לקיחתו בשחיטת הקרבן שהרי לא יתכן שחלקו במד' במשקל. ובצדדים שמצאו לזה הפליגו לדבר בשבחו של משה בכל צד מצדדי הפעולות האינושיות ואמרו (ויקרא רבות פ"ו) וכי מנא ידע שהוא חצי הדם רבי יהודה בר רבי אלעאי אמר הדם הזה נחלק מעצמו. דבי ר"ש תנא בקי היה משה וחלקו. בר קפרא אמר מלאך ירד מן השמים בדמות משה וחלקו. רבי נתן אומר הדם הזה מעשה נסים נעשו בו חציו אדום וחציו שחור. ר' יצחק אומר בת קול יצאה ואמרה עד כאן חצי הדם. והנה כוונת אלו החכמים לפי אומד דעתי תתבאר בפרשת פקודי על מאמר כיוצא בו שער נ"ז ב"ה. והנה כוון בחלוקת זה הדם לחצאין שוים בתכלית השווי לפי שהוא דם ברית נחלק בין שתי הכתות חציו על המזבח וחציו על העם ועל דרך שנאמר במראה הנבואה (בראשית ט״ו:י׳) ויבתר אותם בתווך כדי שיהא ברית שוה ביניהם ולזה נאמר ויקח משה את הדם ויזרוק על העם ויאמר הנה דם הברית אשר כרת י"י עמכם אמנם בין שחיטה וזריקה נאמר ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר דבר י"י נעשה ונשמע: (ה) וכבר פירשנו בשער מ"ד כוונתם באומרם נעשה לבד ולמה הקדימו נעשה לנעשה ונשמע. ועכשיו בדברינו אשר בשער הוספנו ביאור על המצא שלשה החילופים באלו המאמרים והם ענינים מעולים נשתבחו בהם ובבחינתם אלו השלמים שהגיעו בשעה קלה לתכלית הבחינה וההכרה ששמוהו במציאתו שלמי החוקרים אחר רוב הענין והטורח: ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וגומר. ואל אצילי בני ישראל וגומר, הנה חז"ל (ויקרא רבות פ' כ') והמפרשים כולם דברו באלו הכתובים ומהם שדרשום לשבח לומר שהשיגו אלו השלמים שם מראות אלהים ומראה כמראה אשר ראה יחזקאל כמו שנאמר שם (יחזקאל א׳:כ״ו) כמראה אבן ספיר דמות כסא. וגם במאמר ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו חמרו שלא הרסו אל ה' ולא חטאו ולא נתחייבו אל שליחותם יד. ויש מהם שדרשום לגנאי לומר שהשיגו השגות קצרות וחשבום לשלמות וטעו בענינים שיזדמן כן לבעלי החקירה ושלזה אמר ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ומזה הדעת הרב המור' פרק כ"ז מחלק ראשון. ותמהנו מאד שהרי נאמר ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא וע' מזקני ישראל ויראו את אלהי ישראל וגו'. והנה נכללו כלם במראה זו:
עקידת יצחק
השנית והיא אשר נתיחדה אל כללות האומה הישראלית. והיא כאדם המקבל עליו לתת עיניו בדבר ולפנות אליו בסבר פנים להטיבו ולתקנו שעל זה האופן כבר ימסור לבו על תקונו וידרוש על הטבתו ושמירתו לא למה שיראנו לפניו לבד בענין הראשון. ולזה הדבר בעצמו נאמר בהשגחה הכוללת אל האומה הישראלית (ויקרא כ״ו:ט׳) ופניתי אליכם והרבתי אתכם. ונאמר (דברים ו') ישא י"י פניו אליך. (ישעיהו ס״ג:ט׳) ומלאך פניו הושיעם. כי יפנה לבו אליהם כמי שיקבל עליו פקידותם יישמור משמרתם. וכן בשעת הכעס נאמר (דברים ל״א:י״ח) והסתרתי פני מהם וגומר ואנכי הסתיר אסתיר פני וגו'. (ויקרא כ׳:ג׳) ונתת את פני באיש ההוא. למדנו שההשגחה המיוחדת אל כללות האומה היא המיוחסת אל הפנים: