ישעיהו סג:טז מחשבת ישראל: עקידת יצחק, תורת העולה, גן נעול ונצח ישראל

כִּֽי־אַתָּ֣ה אָבִ֔ינוּ כִּ֤י אַבְרָהָם֙ לֹ֣א יְדָעָ֔נוּ וְיִשְׂרָאֵ֖ל לֹ֣א יַכִּירָ֑נוּ אַתָּ֤ה יְהוָה֙ אָבִ֔ינוּ גֹּאֲלֵ֥נוּ מֵֽעוֹלָ֖ם שְׁמֶֽךָ׃

עקידת יצחק

והנה אחר שהקדים זה הודיעם וגלה את אזנם על הכבוד והמורא שהיו חייבין לנהוג עם בוראם יתברך שמו וזה כי לפי שתחלת דברי פי העקר המכוון מדברי השירה הזאת הוא מה שיתחיל ממאמר הליי' תגמלו זאת. הקדים להם ההודעה כי כאשר יקרא בשם ה' יהיו זריזים להכנע ולחרד אל קול הקריאה לתת גודל וכבוד לאלהינו. וביאור הגודל הזה שיתנו לו כמו שאמר הצור תמים פעלו וגו'. ירצה כאשר אקרא לפניכם השם הזה הנכבד והנורא המורה על עוצם גדולתו ושלמיותו בתכלית השלימות עד שלא יתואר בשום חסרון כלל עד שזה מה שיחייב ידיעתו כל הענינים הנמצאים בין עוברים בין הווים ועתידי' מאי זה מין שיהיו לפי שהבלי ידיעה מדבר שיצא אל המציאות או שיצא הוא ודאי חסרון גמור כמו שכתבנו בפרשת העקידה שער כ"א. ולזה חוייב שיובן מזה השם שהוא יתעלה יודע כל הדברים ההווים והעתידים והמון נסתרות לאין תכלית בלי שישאר שום אפשרות למציאותם רק על האופן עצמו שידעם ועם כל זה אנו חייבים לגדלו ולהודות לפניו על יושר דינו וצדקתו במה שהוא מיעד הענין הגדול הזה אשר יסופר בשירה הזאת הכולל כל תלאות האומה הזאת וקורותיה עד סוף כל הדורות וכל יעודי התורה האלהית בפרט על דרך השכר והעונש המונחי' על יסוד חפשיות הבחירה המוחלטת כאשר אמרנו. והשמרו לכם פן יהיה עם לבבכם דבר בליעל לאמר היכן הוא שלימותו ביושר דינו וצדקתו במה שיעניש אותנו בכל אלה התוכחות והייסורין הרעים אשר יזכרו בשירה הזאת אחר שאין אנו רשאין במעשינו לנטות ימין ושמאל מאשר תגזרהו ידיעתו וכמו שאמרו במדרש ההוא אשר זכרנו ראשונה (ספרי פ' האזינו) עתידה כנסת ישראל שתעמוד לדין לפני המקום ואומרת לפניו רבונו של עולם איני יודעת מי קלקל במי ומי שינה במי אם ישראל קלקלו כו' שכיון שהגידו השמים צדקו ועוצם שלימותו הנה הידיעה השלימה היא בו ית' מחוייבת ועליה אנו סומכים על אמתת חפשיות הבחירה כי לא דבר רק ובטל יוצא מתחת ידו ית' ועם היות שאין דעתנו סובלת חבור שני הענינים האלו ביחד כמו שנתבאר יפה בדברים אשר בשער. והוא עצמו שאמר הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט וגו' כי צור העולמים תמים פעלו בלי שום מום וחסרון כלל הנה עם זה יש להודות בהכרח שהוא אל אמונה בכל מה שייעדהו מכל אלו הענינים הנופלים תחת אפשרות הבחירה ולא יפול דבר מכל דברו אשר זה יחייב אמתת הידיעה בכל הדברים ההם בלי ספק שהבלי ידיעה ונפילת דבר מדבריו יהיו חסרון גדול. גם יש להודות ולקיים שאין בו עול להטיל עונשין על הדברים המוכרחים כמו שאמרנו והעול או הבלי יושר הוא חסרון גדול ודאי. ואם תאמר איך יתכן זה. הנה באמת זאת היא סגלת הידיעה הזאת שאמרו שהיא ידיעה סגוליית משארת טבע האפשרות והוא עצמו מה שכוון באומרו צדיק וישר הוא כי הוא ית' מודיע מה שחוייב להמשך מפאת הצדק האלהי ועם כל זה הוא מישיר אותם לזרזם להזהר מהם מצד מה שנשארה בחירת' על חפשיותה המוחלטת. ירצה צדיק מצד ייעודו וישר מצד זירוזו. וכמו שאמר טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך (תהילים כ״ה:ח׳) וכאשר נתבאר בשער ק"א. ובפרשת יתרו שער מ"ג נתבאר מאמר צדיק וישר הוא על אופן אחר קרוב לזה ונאות מאד אל הכוונה שם בדבר המשפט. ואחר שייסד זה אמר. שחת לו לא בניו מומם וגו'. ירצה מעתה התחשבו כי הוא ית' שחת לעמו זה במה שייעד עליו אלו הייעודים הקשים שהם כעין גזירה שאינן יכולין להמלט ממנה עד שתאמרו שאין תמים פעלו אלא שיש מום בפעולותיו שהוא אשר שנה בהם בישראל לא כן כי ודאי הבנים הם מום לעצמם ומידם היתה זאת להם מצד שהם דור עקש ופתלתול כלו *כי הנה יעודיו וכו', ר"ל אנו מחויבים להאמין רק שהי"ת יודע כל פעולות אדם הבחיריות העתידות להיות רק בעבור שיצאו אל המציאות אשר לא נסתר מנגד עיניו אבל לא בהפך שיצאו בהכרח בעבור זה אל הפועל בעבור שידע אותם, כי באופן זה לא היו עוד פעולות אדם בחיריות כ"א מוכרחות, ככל הדברים ההכרחיים עפ"י חקי הטבע שלא ישתנו לעולם, ד"מ ירידת האבן הנזרק תמיד למטה, ועליית עשן אש למעלה, אשר הם כן כל ימי העולם רק בעבור שידע ורצה כן הי"ת כבר מתחילה מיום בראו ארץ ושמים, וכל המציאות כלה עם כל חקי הטבע אשר אתה בחוברת. כי הנה ייעודיו אלה וידיעתו ית' בהם שירא' לוקחו ממה שעתיד לצאת מפעולותיהם אל המציאות לא מציאותם מידיעתו הייעודים האלה כלל כמו שהיה הענין בדברים ההכרחיים הקיימים שנמשכה מציאותם אל ידיעתו לא ידיעתו אל מציאותם. אמנם איך יהיה זה כשתהיה זאת בחינת הסגולה שאמרו הראשונים שידיעתו יתברך לוקחה ונמשכה ממציאות פעולותיהם מבלי התלות ידיעתו בהם כלל אמנם לפי מה שכתבנו בשער העקידה אין אנו צריכין לזה סגלה נפלאה שהידיעה באלו הדברים האפשריי' לא נתיחסה לו יתע' מצד שהם דברים מישכלים מצד עצמם שהשגתם ישלימו היודע כלל אבל נתיחסה אליו מצד מציאותם כלומר שלא ליחס לו שום חסרון דעת במה שיפול תחת המציאות בין הווה בין עתיד ושלזה לא יפיל עליהם שם ידיעה על דרך האמת אבל העדר סכלות או שלילתו והנה כאשר תגיע זאת השלילה בתואריו מצד מה שיצא אל הפועל מהמעשים האנושיים אין שום גנאי והוא מבואר מאד כמו שכתבנו שם. סוף דבר כי אחר הודיע אותם את כל זה מעתה אין להם להתלונן על כל מה שישיגם מהרע רק מעצמם כמו שאמר הנביא מי זה אמר ותהי וגו' מפי עליון לא תצא וגו' מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו (איכה ג׳:ל״ט) והראוי שנדע שמה שיש מן הדקות והקושי באלו הענינים הוא אשר כוון בו שיבינוהו הכת אשר ייחס אל השמים כמו שאמר ראשונה הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם ושוטריכם. אמנם אם הכת הנמשלת לארץ כוון בפשטי הדברים כמו שהן שיש בה צורך הרבה. והנה כאשר תקע להם היתד הזה ההכרחי במקום נאמן והוא מה שנמשך אל מאמר כי שם ה' אקרא וגו' התחיל עתה בכוונת השירה בעצמה וייעוד העתידות כלם והתחיל בזכרון השם הנכבד והנורא שזכר קריאתו. ואמר. הליי' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם וגו'. ירצה אחר שנתקיים בידכם שאתם רשאין במעשיכם ובחירתכם מסורה בידכם לגמרי אין אונס. היתכן כי ליי' תגמלו זה הגמול הרע אשר תכללהו השירה הזאת שאתם עתידין להכעיסו במחשבותיכם ובמעשה ידיכם הנה באמת תחשב זאת לכם לנבלה וכפירה עצומה לא לחכמה שאין דבר שכל שתסכמו עליו כמו שביארנו כבר. ואם כן אין עוד להתחכם ולומר הגזירה אמת. וכבר נודע שזה התואר רצוני נבל יאמר על הכפירה נאמר אמר נבל בלבו אין אלהים (תהילים י״ד:א׳) ואיוב אמר לאשתו על דבר אשר אמרה ברך אלהים ומות כדבר אחת הנבלות תדברי (איוב ב׳:י׳) או שיהיה מן נבל תבול (שמות י״ח:כ״א) והכוונה שסבלו היגיעה והלאות בלמוד ולא עלה תועלת בידם. והוא מה שכוון אנקלום באומרו עמא דקבילו אוריתא ולא חכימו. ואחר שאמר להם כך דרך כלל פי' להם הבחינות שעליהם קרא את שם יי' בפניהם שעליהם באה התמיהה הליי' תגמלו זאת וגו'. *והן ארבעה וכו', ר"ל כי בעבור ארבע בחינות חייב כל אדם לעבוד את בוראו לכבדו ולשמוע בקולו, הא' בעבור שהוא ית' סיבת היותו כאב שהוא סיבת הוית בנו וכאומן שהוא סיבת הבית אשר בנה, הב' בעבור שהוא קנין השם ית' כעבד שהוא קנין כסף מאדוניו כמאמר הכתוב (יחזקאל י״ח:ד׳) "הן כל הנפשות לי הנה" ובזה הוא ית' בבחינתו אל כל אדם יתר מהאב, שאין לו משפט הקנין כזה על בניו (עיין ביאורי למעלה תוכן שער צ"ט) כמו שאין להאומן משפט הקנין והאחוזה על הבית אשר בנה לאיש אחר [ורק בבנים קטנים לבד חשב החוקר שהם כעין קניני של האב (עיין מזה למעלה שער מ"ג וביאורי שם שמות דף פ"ד] הג' כי הי"ת עשה והמציא גם את חומר האדם מאין, תחת כי האב הוא רק סבה להכנת חומר בנו הנוצר כבר במעיו מיד הי"ת עפ"י חקי הטבע ממיץ היותר דק והיותר טוב היוצא והנפרד מהמזון אשר יאכל, והד' כי הי"ת אינו לבד סיבת הוית האדם, כ"א גם סיבת קיומו והתמדת ימי חייו עלי ארץ, תחת כי אין ביכולת האב מבלעדי רצון ועזר הי"ת, לקיים את בנו בחיים אף רגע אחד, ועל כל אלה הארבעה רמז גם הכ' באמרו: "הלוא הוא אביך, קנך, הוא עשך, ויכוננך" כי שורש "כונן" יורה על הקיום כמו "כוננת ארץ ותעמוד" ועל כל אלה הביא הכ' גם המופת באמרו "זכור ימות עולם" ר"ל שים על לבך כי כל יושבי תבל מונים ימי השבוע רק עד מספר שבעה, בעביר שיודו ויאמינו כלם בחידוש העולם בששה ימים והשביתה בשביעי (עיין מזה גם בכוזרי מ"א סימן נ"ז,) אשר מכל זה תתברר לך שהוא אביך הממציא אותך "בינו שנות דור ודור" ר"ל כי אז לא תמצאו מי שקדם הויתו להו"ת, כי אם תראו שהוא לבדו קדמון לכל דבר, אשר ע"כ בשם "קונה שמים וארץ" יקרא (בראשית י״ד:י״ט) וגם אתה בן אדם הלוא קנינו הנך, ועל היותו הוא לבדו עושך אשר ברא גם חמרך מאין, שאל אביך ויגדך" ר"ל יגיד לך בעצמו שהוא סיבת היותך רק דרך מקרה והתעסקות לא בדעת ובכונה, אשר ע"כ אינו תלוי ברצונו, כי אם רק ברצון הי"ת לבדו, היות בנו גדול או קטן יפה תואר או משחת מאיש מראהו, גם כאשר תשאל "זקניך ויאמרו לך" כי סבת קיומם והארכת ימיהם על הארץ יותר מזולתם, תלויה רק מרצון ה"ת לבדו, המקיים כחפצו כל איש ואיש זמן רב או מעט עלי ארץ. והן ארבעה אשר זכרן באומרו הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך. הא' שהוא הממציא והמהוה כאב את הבן או האומן הבית או הכסא לזה אמר אביך ולפי שכבר יהיה האב מוליד אתה בן או האומן עושה הכלי ולא להם יהי' למקנה לעשות בו כרצונו אמר קנך. שכבר יהיו לו במדרגת העבד לאדוניו או הקונה אותו או הבית שעושה בו כרצונו כי כספו הוא. אבל עדין יחסרו בשהאב והאדון שום אחד מהם לא המציא הדבר ההוא מציאות מוחלט עד שיקרא הוא העוש' רק שהאב נמצא אצל הפעולה ההיא ככלי ביד האומן להכין החמר לקבל הצורה גם לאומנות אצל הפעולות המלאכותיות יקרה כן אצל הצור' הנמצא' בשכל האומן כמו שכתבנו בפרשת פרה אדומה שער ע"ט. ולזה אמר הוא עשך כי הוא באמת העוש' המכוין אל הפועל המיוחד ועושה אותו בעצם וראשונה. ועדין חסר ענין הקיום והעמדה המתמדת אשר יתכן למה שהוא סבה אמיתית לדבר שימצא לו זה הכח המעמיד כמו שנתבאר אצל החכמים והביאו הפילוסוף בסוף המאמר השני באלהיות ועל זה אמר ויכוננך על דרך שאמר כוננת ארץ ותעמוד (תהילים קי״ט:צ׳) ואל זה הענין כיון ישעיהו באומרו כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וגומר אתה ה' אבינו גאלנו מעולם שמך (ישעיהו ס״ג:ט״ז) והדבר מובן מעצמו. ואחר שזכר משה אדוננו אלו הדברים הארבעה ביאר הכרחיותן ואמר זכור ימות עולם וגו' והכוונה אם תזכור ימות עולם היותם סובבים תמיד על מספר שבעה ימי השבוע בהסכמת כל האומות והלשונות אשר מזה יתאמת כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת תדע בלי ספק כי הוא אביך כי הממציא והמהוה סבותיך הוא המציא אותך בלי ספק. ואם תבין בשנות דור ודור לדעת מי הוא זה אשר קדם שטרו לשטרו של יוצר בראשית או שהחזיק בקנינו תחלה תכיר ותרא' כי הוא קנך ואין מערער ומפקפק. ואם תרצה לאמת שהוא לבדו אשר עשאך בעצם וראשונה בכוונה מכוונת הרמוזה אליך ולא אביך זה ילדך שאל אביך ויגדך כי הוא לא כיון בך בעצמך אבל שקרה מקרהו שיצאת אל המציאות ע"י התעסקותו כי אם תשאלהו למה היה בנך יפה או מכוער וכדומה ישיבך כך רצה האל. ועל הרביעי אמר זקניך ויאמרו לך כי הם אשר יעידו ויגידו אליך שאין כח בשום הישרה נמוסית להעמיד ולקיים אותך קיום אמיתי נפשיי כי אם בהישרתו ובהנהגתו אשר עמך אשר בה תוכל לבא לרשת גוים גדולים ועצומים ממך ולשבת בעריהם ובבתיהם במעלה וכבוד קיום תמידי אם לא תהרוס מצבך:
שאל רבBookmarkShareCopy

תורת העולה

פרים שנים עשר, נגד אברהם שנתנסה בעשר נסיונות ושני בניו שהוליד בדרך נסיון בדרך נס ושנתבשר בהן מלמעלה, והם יצחק וישמעאל. מה שאין כן בשאר בניו שהוליד בדרך העולם. אילים שנים עשר נגד יצחק, וידוע מדרשם ז"ל בשבת פרק רבי עקיבא במה שנאמר (ישעיה סג טז) כי אבינו אתה כי אברהם לא ידענו וגו', שיצחק לקח עליו שנים עשר שנה שאדם חוטא ואמר שהקריב עליהם נפשו. כבשים שנים עשר נגד יעקב שהוליד שנים עשר שבטים, שעירים שנים עשר נגד יוסף שהיה ראוי להוליד שנים עשר שבטים לולי שנעץ עשר צפרניו בקרקע כידוע ממדרש ז"ל (סוטה לו ב).
שאל רבBookmarkShareCopy

גן נעול

"הוי בנים סוררים נאם יי', לעשות עצה ולא מני" (ישעיה ל, א). פירוש. אוי על בנים הסוררים באביהם, כי ישראל נקראו בנים למקום ב"ה שנאמר "בנים אתם ליי' אלהיכם" (דברים יד, א). ונאמר "כי אתה אבינו" (ישעיה סג, טז), שהוא ב"ה גִדְלָם כאב את בנו, כשהם צריכין לעצה יועץ אותם, כי נתן להם האורים ותומים, ובמשפט האורים יגיד להם הכהן עצת ה', כמבואר למעלה. מלבד התורה והמצווֹת שהן כולם מועצות ישרות. ואם היו בנים שומעים לקול אלהים לא היו עושים מאומה רק בעצת ה'. וכשהם מבקשים לדעת העתידות הוא ב"ה מודיעם, כי הקים מבניהם לנביאים ושפך עליהם רוחו כמו שנאמר בתורה "נביא אקים להם מקרב אחיהם" (דברים יח, יח). ואם היו בנים טובים היו מבקשים דעת העתידיות מן הנביא איש הרוח. והם [חוטאים] בשתיהן, כי הם עושים מעשיהם בעצת נפשם, ואינם שואלים עצה מן השם ב"ה. ועל זה אמר "לעשות עצה ולא מני", כלומר שעושים בהסכמת לבם, ואינם שואלים ממני עצה. וכן הם דורשים פסל ותרפים ומסכה לבקש מהם היצליחו אם לא, ואינן דורשים מן הנביאים המדברים ברוח אלהים, ועל זה אמר "ולנסוך מסכה ולא רוחי" (ישעיה ל, א), כלומר הם נוסכים כסף וזהב לעשות מסכה פסל ותרפים לבקש מהם דרכם וקורותיהם ומה העתיד לבא עליהם, ואינם מבקשים רוחי אשר נתתי על עבדי הנביאים. ופרשת פסל מיכה (שופטים יח, ה) עֵד גדול על דברי הפירוש הזה. ראה וחקור ותמצא האמת. ומלת "ולנסוך" הוא על ההתכה שמתיכים הצורפים בנסך לעשות מסכה. וכן כל התכה ששופכים דבר נגר קרוי "נסך" במקרא, כמו "ונסך לא תסכו עליו" (שמות ל, ט), והוא על היין הנסך מן הכלי על המזבח, וכן המחצבים נתכים מן הכור אל הדפוס. והנה שתים [רעות] עושים, שמסכימים בלבם ואינם שואלים פי ה' מה יעשו, גם דורשים אל התרפים לדעת היצליחו דרכיהם. ולכן אמר "למען ספות חטאת על חטאת" (ישעיה ל, א). והיתה העצה בדרכי המלחמה, כי נועצו לעשות ברית עם מלך מצרים שיעזרום וכן עשו. וזה מפורש בענין כי אמר "ההולכים לרדת מצרים, ופי לא שאלו. לעוז במעוז פרעה ולחסות בצל מצרים" (ל, ב). וזהו העצה שהזכיר ולא שאלו את פי ה'. והיתה עצתם רעה ולא השיגו על ידה מבוקשם. ואעפ"י שנזכר "עצה" סתם, אין צורך להודיע שהיתה נבערה ונסתרה, כי הזכיר בפירוש שלא תועיל להם עצתו אמר "והיה לכם מעוז פרעה לבֹשת, והחסות בצל מצרים לכלמה" (ל, ג). ואמר עוד "כל הובאיש על עם לא יועילו למו, לא לעזר ולא להועיל כי לבושת וגם לחרפה" (ל, ה). ואולי קרא תגר על היורדים מצרים בעת ההיא מפני מלך אשור שבא אל ארץ יהודה, ועזבו רבים ארצם ומולדתם והלכו לגור בארץ מצרים. כי הסכימו לעוז במעוז פרעה ולשבת שם בטח, ולחסות בצל מצרים החזקה בעיניהם שתעמוד נגד מלך אשור. וזה מרי גדול לפי התורה שנאמר "לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם" (שמות יד, יג), וכמו שאמרו קדמונינו ז"ל (ירושלמי סוכה פ"ה ה"ד) "בשלשה מקומות הוזהרו ישראל שלא לשוב לארץ מצרים". וזאת היא עצת ה'. והם הסכימו עצה נגד עצתו ית' לשוב למצרים. ועל זה אמר "לעשות עצה ולא מני". וקראם "בנים סוררים" בעבור שעוברים על מה שכתוב בתורה, וכן שואלים במסכה ועוברים על מה שכתוב בתורה. והודיעם שיהיה להם מעוז מצרים לחרפה ולבושת, כי מלך אשור נלחם במצרים והשיגתם החרב אשר היו יראים ממנו. וזה ענין חדש לא פירשו כן מפרשי המקרא ז"ל. ויש לי להאריך, אבל אין כונתי [כאן] רק לפרש המליצות. רק ארמוז לך על מה שנזכר עוד בפרשה הסמוכה המדברת מענין זה "כי עם מְרִי הוא, בנים כֶּחָשִׁים, בנים לא אָבוּ שְׁמוֹעַ תורת יי'" (ישעיה ל, ט). והמליצה הזאת מתוכנת נגד עצתם שנועצו לשבת במצרים לעבור על מצות התורה שאסרה לשכון שם. וזהו "אשר אמרו לרואים לא תראו, ולחוזים לא תחזו לנו נכוחות" (ל, י). והמליצה הזאת מתוכנת נגד "ולנסוך מסכה ולא רוחי" (ל, א). ואמר עוד "וְטִמֵּאֵתֶם את צִפּוּי פסילי כספך, ואת אפודת מסכת זהבך" (ל, כב), והמליצה הזאת תּוֹרֶה על "ולנסוך מסכה" האמור בראש הענין, והבן.
שאל רבBookmarkShareCopy