לָכֵ֞ן כֹּה־אָמַ֣ר ׀ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֗ה הִנֵּ֨ה עֲבָדַ֤י ׀ יֹאכֵ֙לוּ֙ וְאַתֶּ֣ם תִּרְעָ֔בוּ הִנֵּ֧ה עֲבָדַ֛י יִשְׁתּ֖וּ וְאַתֶּ֣ם תִּצְמָ֑אוּ הִנֵּ֧ה עֲבָדַ֛י יִשְׂמָ֖חוּ וְאַתֶּ֥ם תֵּבֹֽשׁוּ׃
גן נעול
[קהלת ב, טז] "כי אין זכרון לָחָכָם עם הכסיל לעולם בשכבר הימים הבאים הכל נשכח, ואיך ימות הֶחָכָם עם הכסיל?". פירוש זאת היא התשובה על טענת "ולמה חכמתי אני אז יותר". ואמר כי ראוי לאדם לשאת את כל המשא הזה למען ינהג בחכמה, לפי שטובה גדולה גומל לנפשו העליונה אם ינהג בחכמה. ואעפ"י שתחת השמש יקרה לפעמים לחכם כמקרה הכסיל, הנה אין זכרון לחכם עם הכסיל לעולם, ומלת "לעולם" על הזמן הנצחי, והוא העולם שאחר המות. כמו שאמר קהלת במקום אחר מספרו (יב, ה) "כי הולך האדם אל בית עולמו". ומלת "זכרון" על הדבר העומד והקיים, כמו (שמות ג, טו) "וזה זכרי לדר דר". והודיע שגם אם כמקרה הכסיל יקרה לחכם, אין זה רק תחת השמש בעולם הזה, אבל אין זכר שניהם שוה לעולם הארוך והנצח. כי זכרון החכם יעמוד לעד לברכה, וזכר הכסיל תאבד. ודומה לזה אמר דוד (תהלים קיב, ו) "לזכר עולם יהיה צדיק". ובספר משלי אמר (משלי י, ז) "זכר צדיק לברכה, ושם רשעים ירקב". לפי שהחכמה וכשרון המעשים תעמודנה לעד ותצילנה הנפשות מן האבדון וּמִשַׁחַת, ורשעת הכסיל תאבדהו. ואמר עוד "בשכבר הימים הבאים הכל נשכח", הודיע סוד חתום שנגלה אחר כן בנבואה לישעיה בן אמוץ. כי אחר שהבדיל בין החכם והכסיל במלת "לעולם", והוא הזמן הבא אחר המות, שנשמת החכם תאיר באור החיים וצרורה עם ה', ונשמת הכסיל רחוקה בעת ההיא מאור פני ה', הבדיל ביניהם עוד בענין המקרים שתחת השמש, וזה יהיה באחרית הימים בקום ישיני עפר ויחיו פעם שנית תחת השמש חיי עולם. ובעת ההיא לא יקרה עוד לצדיקים ולחכמים כמקרה הכסילים, כי יחדש השם ב"ה את עולמו, ולא יהיו עוד צרות בעולם כלל לצדיקים. ועל הזמן ההוא אמר "בשכבר הימים הבאים הכל נשכח". וכדוגמא זו כתוב בספר ישעיה, כְּשֶׁסִפֵּר מפרעון הרשעים וגמול הצדיקים באחרית הימים אמר (ישעיה סה, יג) "הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו" וגו'. (סה, טז-יח) "אשר המתברך בארץ יתברך באלהי אמן וגו' כי נשכחו הצרות הראשונות וכי נסתרו מעיני. כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה לא תזכרנה הראשונות ולא תעלינה על לב. כי אם שישו וגילו עדי עד אשר אני בורא" וגו'. וכל הענין כולו הנאמר שם.
עקידת יצחק
ובמדרש (מדבר רבה פרש' כ"א) (ע"ש הנוסח' בהיפוך) אמר רבי יהודה ברבי סימון מעולם לא היה אדם בירושלם ובידו עון כיצד תמיד של שחר מכפר על עבירות שביום ושל בין הערבי' על עבירות שנעשו בלילה מכל מקום לא לן אדם בירושלם ובידו עון שנאמר צדק ילין בה (ישעיהו א׳:כ״א) אמר להם הב"ה לישראל בעולם הזה אתם מקריבי' לפני לחם הפני' וקרבנות לעול' הבא אני אערוך לכם שולחן גדול ויהיו אומות העכ"ום רואים ובושים שנ' תערוך לפני שלחן נגד צוררי וגו' (תהילים כ״ג:ה׳). וכן הוא אומר הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו הנה עבדי ישתו ואתם תצמאו (ישעיהו ס״ה:י״ג). ומהראוי לפי הנראה שיאמרו תמיד של שחר מכפר על עבירות הלילה ותמיד של בין הערבים על עבירות שביום מפני שהם עוברים לעשייתן אלא שביארו כי כמו שהארץ נתנה בידם לספוק צרכי הגופות ופרנסת' כן יסד להם העיר החדושה ירושלם בתוכה להיות בה בית המחדש בנוי על תל אשר בו יהיה ערוך תמיד השלחן האלהי אשר בהשקפתה בו ערב ובקר יתפרנסו הנפשות הטהורות ייהיו תמיד נקיים מן החטא אשר בזה יזכו אל התענוג הנפלא הנצחי אשר לעולם הבא אשר בו יהיו צדיקים יושבים וכתרי הכבוד בראשיה' ונהנין מזיו השכינה תענוג וזיו שאין להם הפסק. והנה השונאים וחסרי האמונה והמעשה הם יבושו ויכלמו ואוי לה לאותה בושה. והנה לזה סדר לפניהם מעשה שלחנו וארוחת תמיד לבקר ולערב ולשבתות לחדשים לחגים ולמועדים תמידין ומוספין גם תורת הנדבות והנדרים איש כי ידור או השבע שבועה ואשה בית אישה או אביה אלמנה וגרושה כי הכל בכלל לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה ובכלם יש לכוין בהם אל זה הדבקות האלהי אשר לא יפרד כמו שכתבנו מכוונת אלו המינים הנקרבים בכלל הקרבנות שהם בשר לחם ויין בפרשת מצות התמיד שער נ"ב עם מה שנרמז מעניני הנסכים והמנחות במקומן שער ע"ז ובקרבן החדש במקומו שער ל"ז ובכלל לכל הדבר הטוב והנאות שכתבנו אצל הקרבנות המצווין להביא לכל עון ולכל חטאת גם לנדרים ונדבות בפרשת ויקרא הסמוכה אליה בשער נ"ז כי כלם הם כוונות נכונות להמשיך התכלית אל אלו הפעולות המעולות האלהיות עם היות שידענו נאמנה כי נפלאו מחשבות תמים דעים בכל אלו הענינים ומי יכילם מ"מ נתבארה הכוונה בהנחתנו הראשונ' מעשות ה' אלהים בזה העמן לצרכי זאת האומה המיוחדת דוגמת ארץ ושמים ארץ ארץ ארץ כאשר היא מיושבת בכללה וחלקיה לצרכי החמר וספוקו והשמים שמים לה' הוא בית קדשו ותפארתו לכל מעשה עבודתו לצרכי החלק השכלי ואת אשר יבחר בו. אשר שני הענינים יחד יתחייבו אל תכונת האדם וצרכו הכרחי מאד. האמנם כי עם ששני הענינים הם הכרחיים הנה צרכן אינו שוה בעיני בעלי הדעת כי צורך הארץ וכל עניניה הוא אצל התכלית במדרגת הכבש העשוי לעשות מלאכת חרש וחושב בשמי קורה כי באמת המלאכה ההיא אשר בגובה הבית הוא העקר והכבש הוא טפל אליה עם שהוא הכרחי ולזה המאושרים אשר ראו הליכות עולם להם לא קראו הליכות אלא הלכות (נדה ע"ג.) ובכל מאמצי כחם מיעטו במלאכת העולם והרבו במלאכת נפשם. אמנם מי שיעש' עיקר מהכבש לבנותו אבני גזית ומלאכת מחשבת הנה טעה בו שני טעיות גדולות. האחד שהוציא ממונו ודעתו במה שלא יועיל אחר שסופו להנטל משם. והב' כי כל מה שהוציא ממונו וזמנו בו היה לו להוציאו בעקר המלאכה והוא יחסר ממנה. והנמשל הוא מבואר מאד כי כל מה שישתדל האדם בצרכי העולם הנה הוא דבר בטל אחר שלסוף אלו הטובות הזמניות יפרדו ממנו ולא במותו יקח הכל גם כי העסק בהם יפריעו אותו מיקר מלאכת נפשו וכ"ש כי כל מעשיהם ובנינם הוא הריסה גדולה אל הבנין ההוא העליון כי בו ירבה הפשע ויגדל העון ויפסד החבור האלהי ויגורש האיש ההוא מעדת ה'. וכן הוא הענין בעצמו באומה הזאת בכללה כי בשמירת הסדר המכוון בשכנם בארץ ובהשתמש במושבה ומכונת' על דרך הספוק ולחשוב אותה טפל ולעשות עקר מהעבוד' האלהית אשר בבית קדשו הנה הם יהיו עומדים על מעמדם ושומרים משמרתם ועורכים תמיד אל שלחן ה' והוא יברך הזבח והם אוכלים ונהנין מברכות שמים מעל אמנם בעשותם מהטפל עקר ובבאם שמה להיית נמכרים ממכרת עבד לעבודת האדמה להרבות להם תבואתה ולהתעשר בסחורותיה הנה באמת תחלש עבודתם ותקלקל סעודתן ונפש האב תקוץ בהם ותגעל אותם וכלה את חמתו בקיר ובטחים אותו תפל וישביתם מבא אל שלחנו במאכל המאוס והמגועל אשר לא לרצון יעלה לפניו כמו שנמשך הענין אל אבותינו לאשמה זו ממש והוא עצמו מה שנצטוה יחזקאל לחוד חידה ולמשול משל ביום אשר סמך מלך בבל על ירושלם נאמר שם בן אדם כתוב לך את שם היום את עצם היום הזה וגו' ומשל אל בית המרי משל ואמרת אליהם וגו' שפות הסיר שפות וגם יצק בו מים אסוף נתחיה אליה כל נתח טוב ירך וכתף מבחר עצמים מלא מבחר הצאן לקוח וגם דור העצמי' תחתיה רתח רתחיה גם בשלו עצמיה בתוכה (יחזקאל כ"ד). והנה רבי דוד קמחי ז"ל כתב כי כל זה היה משל על פורענותם של ישראל אשר השיג להם ההפסד והכליון בתוך ירושלם כי היא הסיר ומבחר עם ישראל כל נתח טוב ירך וכתף שהם השרים והכהנים כלם נשמדו בתוכה כי הגדיל המדורה ורתח רתחיה עד כלה אותם וכו'. כמו שנזכר בפירושיו ולא יתכן הפירוש הזה לפי שהיה ראוי שיקדים מה שזכר אחרי כן מסבת פורענותם באומרו אוי עיר הדמים סיר אשר חלאתה בה וגו' (שם). כי ראוי שיקדים החטא אל העונש ולא בהפך מלבד שאין טעם במשל הזה להפליג עליו הצואה לחוד ולמשול אותו על השיעור ההוא. ולכן אני אומר שבכתובים האלו הראשונים לא כיון אלא להורות על מה שהשתדל בתקונן ושלמותם תכלית מה שאפשר ועל הדרך שזכרנו. והמשיל הענין אל זירוז הרוקח הטוב אשר ישתדל בתקון המאכל כשיושלם תכלית מה שאפשר ואחר לא עלה בידו ונתקלקל. ושם המשל הזה המיוחד לפי לשון הכתוב אשר אנחנו בענינו האומר את קרבני לחמי לאישי וגו'. *כי סדר וכו' תוכן דעתו בקוצר הוא, כי הי"ת נתן לבני ישראל את הארץ ובתוכה ירושלים עיר הקודש וסדר כל עניניהם כראוי למען יושלמו בה כל צרכיהם הגופניים והמוסריים, כמו שיכין ויתקן הטבח, כאשר ישפות הסיר וישים בתוכה כל הנתחים והמים המצטרכים להם, למען יבושלו ויתוקנו כראוי למאכל האדם, אך הם השחיתו התעיבו עלילה, ויהפכו בזה את טוב הארץ לרעה, כי אכלו ושבעו מטובה ובהיותם דשנים ושמנים שכחו את ה' ויחדלו מלכת בחוקיו, כי אם הרעו מעלליהם, עד שנדמה אח"כ ירושלים לעיר הדמים ולסיר אשר חלאתה בתוכה, יען כי לא נקתה כראוי מהבישול הראשון ואשר הוציאו ממנה נתחים נתחים, באופן שלא נשלם בישולם יחד, וגם הבשר המבושל בה כבר לא נחלק בגורל כראוי לכל הקרואים אל השולחן, כי אם כל איש ימהר לקחת בחזקה מתוכה כל מה שיוכל להשיג רב, או מעט, וכל זאת רמז לא לבד על העדר המידות הטובות והנכוחות ביושבי ירושלים, כי אם גם על העירוב הרב והעדר הסדר המדיניי בעניני הנהגת חברתם, באופן שגם קניני הזמן ההכרחיים לא היו מחולקים כראוי בין כל יושביה, כי אם היו בשפע רב לקצתם, וקצתם חיו במצור ובמצוק ובחוסר גם כל המצטרך וההכרחי להם לקיום גופם ואנשי ביתם, כמשפט כל עיר מדינה וממלכה אשר אין יראת אלהים בתוכה, ועמודי הצדק המוסר והמישרים ירופפו בקרבה, וע"כ חייב גם משפט הצדק כי יענישם ה' על עונם כראוי, כמו שהוסיף הנביא לבאר (עיין בפנים הספר). כי סדור השלחן האלהי וערך הלחם והבשר והיין אשר עליו תמיד בכל מועדיו הוא תכלית יישוב הארץ כלה כמו שאמרנו. ולזה המשיל ההטבות וההכנות אשר הכין לפניהם להשלים אותה ולסעדה להיות' נרצית לפניו לרוקח הזריז והבקי ששם נפשו ולבו על כל דברי תקוני הטבח והמאכל מתחלה ועד סוף כי הנה בראשונ' הוא נזהר בשפות הסיר על הכירה שפיתה מכוונת הגונה בלתי נוטה אל הצד מהצדדים לפי שהנטייה בה ממה שיקלקל המאכל בהיות חרסיה מגולין באחד מצדדיה ותשלוט האור בהם. ואחר כשיעל' המאכל על צד ההוא יפגם טעמו וגם כי יצק בו מים בעצמו כדי שיהיו המים משוערים לבישול המאכל לא פחות ולא יותר. וכן כיוון האל ית' שתהי' ישיבת ישראל בארץ הקדושה נאותה מאד למה שהיא בתוך כל הארצות כמו הסיר שהיא שפותה על הכירה ולא עוד אלא שהית' ירושלם עיר הקדש אשר בה מקדש ה' שפותה עליה על זה האופן. וכבר היה זה המשל בפיהם מלפנים באומרו היא הסיר ואנחנו הבשר (שם י"א) וירמיהו אמר עליה סיר נפוח אני רואה ופניו מפני צפונה (ירמיהו א׳:י״ג) אמר שהית' ירושלם כמשל הסיר שהיא מבשלת המאכל בתוכה ומתקנת אותו אלא שהיו פניו פני צפונה אשר משם תפתח רוח הרעה לקלקל המאכל ולשבר חרסיה וסוף דבר כי השתדל בשפות הסיר תכלית מה שיאות ואמר וגם יצוק בו מים על הנבואה אשר השפיע עליהם תמיד וכמ"ש אצוק רוחי על זרעך (ישעיהו מ״ד:ג׳) ושאבתם מים בששון וגו' (שם י"ב). לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דבר ה' (עמוס ח׳:י״א) עוד אמר כי כמו שהטבח הבקי הוא מדקדק לאסוף נתחיה אליה שלא ישארו קצתם חוץ למים ואין צ"ל חוץ לה כי זה ודאי ממה שיפגום טעם המאכל ושיהיו הנתחים ההם כל נתח טוב ירך וכתף ושימלאנה ממבחר הנשארים כן כוון האל יתע' לקבץ כל ישראל בתוך זאת הארץ הקדושה ושלא ישאר חוץ ממנה שריד וגם שיהיו הנתחים כלם טובים כמו שנתבאר עקרו בשער הקודם במאמר ובאלה לא היה איש מפקודי וגו'. ואמרו חז"ל לאלה תחלק הארץ לאלה שהם בחיים לא לבני אדם הנדונין למיתה (ב"ב קי"ז.) גם כוון בזה בפרט אל ירושלם עיר הקדש כי שמה ישבו הנתחים הגדולים כל נתח טוב מלכות כהונה לויה סנהדרין שרים וזקנים שהם ראשי העם והנבחרים העושי' במלאכת הקדש כהנים בעבודתם ולוים בדוכנם והנבחרים שבישראל במעמדן לא ישבתו משם כל הימים. ואמר מבחר הצאן לקוח וגו' (יחזקאל כ"ד). כי כמו שזה הטבח הבקי יבחר מבחר הצאן לקחת ממנו אלו הנתחים המיוחדים כך היה הסדר בהם שכאשר יחסרו מהאישים הנבחרים האלה שזכר ישלימו תחתיהם ממבחר העם באופן שכל הנמצאים שם יהיו בחירי עם. ואמר וגם דור העצמים תחתיה לומר שהיתה כל ארץ ישראל סביבות ירושלם כדור הגדולה שמשים הטבח הבקי אצל הסיר שזכר לספק ממנה משקה אם תצטרך אליו הסיר כדי שלא יצטרך לתת בתוכם מים צוננין ויבטלו רתיחתה ויתקלקל המאכל והוא רמז למה שהארץ בכללה תספיק צורכי העיר ועושי המלאכה במעשרות והתרומות והנדרים והנדבות וכל משפטי כהונה ולוייה באופן שלא ישבתו ממלאכתם בשום פנים והוא אומרו רתח רתחיה גם בשלו עצמיה בתוכה כי כל זה גמר המאכל ותיקון בישולו. ובבחינה זו תאמר ג"כ דור העצמים על הארצות והממלכות אשר סביבות ארץ ישראל כי היא מסתפק בהם ג"כ בקצת הענינים המספיקים גם עושר וכבוד ויהיה מלת דור העצמים צודקת מאד לפי שהנמשל כענין כדור אל ארץ רחבת ידים (ישעיהו כ״ב:י״ח) וחניתי כדור עליך (שם כ"ט) כי הדבר המקיף יקרא דור וכן בלשון הערב יאמר שיחנה עליו באופן שיקיף אותו מכל צדדיו וכן הדבר העגול הוא מתגלגל בארץ יותר מתמונה אחרת. והנה אחר שהשלים לומר מה שכוון תיקונם בתכלית ההשגחה על אלו האופנים נעתק להתרעם מהם על מה שנתקלקלו במעשיהם ברודפם אחר התשוקות הזמניות והשתמשם מהכנת הארץ שלא כדרכה ובהסח דעתם מעל עבודתם ותקון משמרתם לטבוח טבח והכן הסעודה עד שנתקלקלה בפניהם ונבאשה ועלה הכעס והחמה לבטל הכל והשליך מפניו ואמר לכן כה אמר ה' אלהים אוי עיר הדמים סיר אשר חלאתה בה וחלאתה לא יצאה ממנה לנתחיה לנתחיה הוציאה לא נפל עליה גורל (שם) ואמר שכבר קרה אותם כאשר יקרה לפעמים לרקח או הטבח ההוא שלא הועילה לו זריזותו ולא זכה לאכול בטובה מן המאכל ההוא אשר שם נפשו עליו וזה יקרה משלשה צדדין. האחד שלא הוסרה חלאתה וזוהמתה ממנה אם שלא הסיר אותה השמש אשר נפקדה בידו וגם שלא יצאה מעצמה כמו שיקרה לפעמים מכח הרתיחה. והב' כי לנתחיה לנתחיה הוציאה והוא שלא נגמר בישול הנתחים ההם יחד אבל שקרה שהוציאו מאכל הסיר ההוא לנתחיה לנתחיה באופן שלא נגמר תקונן. והג' כי אפילו מה שאכלו ממנה לא אכלוהו כסדר איש חלקו כאשר יחלק בגורל אבל כדרך הרעבתנין החצופים החוטפים ואוכלין בלי השואת המנות וכן קרה להם באמת כי היא היתה הסיר אשר חלאתה בה כאומרו כי יצר לב האדם רע מנעוריו (בראשית ח׳:כ״א) והנה חלאתה לא יצאה ממנה מצד עצמה ולא מחמת שום השתדלות ולא עוד אלא שמיטב פעולותיהם היו בלתי שלימות ודומות לנתחים היוצאים מן הקדרה קודם גמר בשולן והוא משל נכבד על השתמשם מטובית הארץ חוץ מתכליתם וכוונתם כמו שאמרנו וזה בתת כל השתדלותם אל הגעת הטובות הזמניות והמדומות והסחת דעתם מהעבודות האלהיות אשר בבית הגדול והקדוש אם לבטלם או לעשותן שלא כהוגן. ומלאכי הוכיח מאד על זה עניו החרבנות היותר חסרים ופחותים כמו שנראה מדבריו וגם שהיו הכהנים חטאים ליי' בהיות להם הסעודה ההיא לצורך עצמן וכל אחד חוטף ואוכל ומהפכין לחם אלהיהם לעושק ונלוז כמו שהתחילו בזה בני עלי ונמשכו אחריהם הכהנים אשר לא אמרו איה יי' לנהוג בענינם בעזות וחציפות גדולה כנגד אלהיהם והוא אומרו כי דמה בתוכה היה על צחיח סלע שמתהו לא שפכתהו על הארץ לכסות עליו עפר (יחזקאל כ"ד). וכל זה משל אל החטא עם עזות הפנים כמו שאמר וחטאתם כסדום הגידו לא כחדו (ישעיהו ג׳:ט׳) ולזה אמר להעלות חמה ולנקום נקם נתתי את דמה על צחיח סלני לבלתי הכסות כי כמו שהם חוטאים בגלוי ראוי להפרע מהם בגלוי והוא מה שביאר אחריו באומרו לכן כה אמר יי' אלהים אוי עיר הדמים גם אני אגדיל המדורה הרבה העצים הדלק האש התם הבשר והרקח המרקחה והעצמות יחרו והעמיד' על גחליה רקה למען תחם וחרה נחשת' בתוכה טומאת' תתם חלאת' תאונים חלאת ולא תצא כו' (יחזקאל שם). יראה כי נוסף על מה שנפסדו מפאת עצמם גם הוא יעשה עמהם להשחית ולכלה כי יגדיל המדורה תחת הסיר וירבה העצים וכל זה משל לסבות המחטיאות כאומרו השמן לב העם הזה וגו' (ישעיהו ו׳:י׳). הדלק האש הם האויבים. התם הבשר והרקח המרקח' ומבחר העצמים אשר בה יחרו וכל זה רמז וסימן אל קלקול הסעודה בידם ושלא עלה כהוגן דבר ממה שכוון מתכלית ישיבתם ומעמדם. ולזה יחרו העצמים בתוך הסיר גם הסיר עצמה תעמוד על גחליה ריקה למען תחם והוא ממש שריפת העיר והמקדש ואמר כי כל זה יבא עליה ולא תתום חלאת' ממנה ועל דרך ההתנצלות אמר בסוף בטומאתך זמה יען טהרתיך ולא טהרת מטומאותיך לא תטהרי עוד עד הניחי את חמתי בך וגו' (שם). וכמו שאמרו חז"ל קרית לחבירך ולא ענייך שדי גודא עלויה (ב"ק צ"ב:). ראה כמה נפל זה המשל על הענין עצמו אשר עמדנו עליו מסדר הספורים אשר לפנינו בהיישיר הנאות ממה שהוא בישיבת הארץ בבחינת הטפל וההכנ' אל העקר ומה שהוא העקר עצמו לפי שכך היתה הכוונה מתחל' שהאנשים בעלי השכל יעשו מהעקר עקר ומהטפל טפל ולא יתהפכו להם הענינים בשום צד:
עקידת יצחק
במדרש (ש"ר פרשה כ"ה) דעי לא נאמר אלא ראו אם יאמרו לכם אומות העולם למה אתם שומרים את השבת תאמרו ראו כי אין המן יורד עליו. והכוונה שכבר תהיה טענה ותשובה עצומה לכל ערעור ופקפוק שיבא הן ע"י עכ"ום הן ע"י אפיקורוס או ע"י רוח רעה שתקשקש בקרבו על אמתת ההצלחה הזאת הנקרא' שבת הגדול מה שראינו בעינינו שהמן יורד בכל ששת ימי המעשה ולא ירד בשבת: והנה שנעשו במן האלהי הלזה ג' מיני נסים. האחד שלא ירד בשבת והוא סימן השביתה המורה על חדוש העולם שעליה נאמר (שמות כ׳:ח׳) זכור את יום השבת לקדשו. והב' מה שמצאו בלקיטתם בכל יום די מחסורם לא פחות ולא יותר והיא הערה נפלאה לשיוציאו זמנה בשלמות עצמן ואל ישעו בדברי שקר העולם כזביו והבליו כי על זה אמרו (מכלתא פ' המן פ"ג) לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן רצוני שלא יחסר להם ההכרחי ושלא יטרידו עצמן אחרי המותרות וכמה שאמרו לחם אבירים שנבלע באברים. והג' מה שנמצא ביום הו' לחם יומים והוא סימן אל המנוחה התכליתית אשר כל העסקים והפעולות פונות אליה אשר בו יאכל המכין וירעב העצל וכמ"ש הכתוב (ישעיה ס"ה) הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו כפי מדרשו של ר"מ האלדי בסוף שבת (קנ"ג.) והנה לזה היה הלחם ההוא מזין שתי השלחנות שקדם זכרונו כי הוא היה הנבלע באברים הגופיים כמו שיאות למזון החי כמו שאמרנו אמנם משפטיו ותורותיו אלה הם המזון המיוחד לכל נפש שכלית שתשתכל בהם ועליהם תחיה בלי שום ספק. (י) ולפי שיהיו הדורות כלן זוכין ליזון בזה המזון האלדי ויקבלו היישרותיו אלו כאלו אכלוהו אמר האל ית' שישמרו מלא העומר ממנו לדורות כדי שיראו את הלחם עצמו ומדתו ליום אחד לכל נפש כי מראית העין תקיים אמתת הכל ולא ישימו שום ספק בו ובעיונים הנתלים בו. (יא) ולזה אמר ובני ישראל אכלו את המן מ' שנה עד בואם אל ארץ נושבת את המן אכלו עד בואם אל קצה ארץ כנען. ואמר כי כמו שאכלו את המן מ' שנה לצורך מזון הגופיים עד בואם וגו' כן נתפרנסו ממנו ובעיוניו בענין הישרתו למזון הנפשות כל אותו זמן. אמנם שאחרי כן כשסר מעיניהם סרו מהם ג"כ מכל הדרך אשר צום כמו שנראה מכל ספורי השופטים והנביאים עד שבא ירמיהו, והיה מראה להם צנצנת המן ומכריז באזניהם (ירמיהו ב׳:ל״א) הדור אתם אתם ראו דבר ה' וגו' כמ"ש ז"ל (מכילתא פ' המן פ' ו') ולפי שהמדה הוא דבר שהרבה מהמכוון תלוי אמר בחתימת הכל והעומר עשירית האיפה הוא. והנה אחר שנתבאר מה שכיווננו אליו מסגולות המזון המעולה הזה אשר בו קדם האל ית' אל פני בני ישראל בדרך בצאתם מארץ מצרים לכלכל בו הנפש עם הבשר איש לפי אכלו על צד היותר שלם שאיפשר עתה תראה בפי' שהיא הסעוד' הגדולה והנפלא' שזכרוה חז"ל (ש"ר פ' כ"ה) בפרש' זו אשר זכרנוה ראשינה שאמר הקב"ה מיסב בראש והאבות וכל שאר הצדיקים סועדין בה. אמנם כדי שתובן כוונתם היטב ראוי לעורר בה קצת עיונים. הראשון למה אמר שערך להם שולחן בתוך הגן דמאי רבותיה במדבר היה לו לומר: השני אומרים הקב"ה מיסב בראש והאבות וכל הצדיקים לרגליו ומיכאל וגבריאל שזכר בסדר הברכה היכא קיימי יראה שהיה לו להזכירם בינו יתברך ובינם: השלישי למה חלקו פירות הגן ועץ החיים לשתי מנות: הרביעי מהו הכבוד שחלקו להקב"ה בשהוא יצוה לברך. ואחר שצוה לברך למיכאל הוא צוה לגבריאל וגבריאל וכו' והלא צוה ולא עשו כרצונו ואיה איפה כבודו: החמישי כי הנה מיכאל וגבריאל לא נמנו בסעודה ואיך יברכו עליה ולמה אמר אלו מכל פמליא של מעלה: הששי מה ראה דוד ליטול את השם משאר האבות: ואחר זכרון אלו הדיוקים נאמר כי הנה הוא מבואר שכוונת כל הפעולות האלהיות אם טבעיות ואם מופתיות היו להדריך השכל האנושי להגיעו עד תכלית שלמותו בידיעתו אותו יתעלה והכרתו בשהוא סבת הסבות ועלת העלות כלן על דרך האדנות והרצון המוחלט אשר יעצור בהן לעשות כרצונו וכפי גזרת חכמתו בכל עת ובכל שעה לפי תועלת המנהגים ותועלותם כמו שנתבאר זה הרבה מספורי יציאת מצרים ועד הנה. ועתה לפי שזה הענין מעוצם ההשגחה אשר נתן עיניו עליהם להכין פרנסתם על זה השיעור מההשקפה אל צורכם ואל תכלית שלמותם אשר בה מזון לשני חלקיהם עד כי במה שתיזון הנפש ממנו יגיע השלם להכרתו יתעלה בשיעור שכבר יהיה עמו יתעלה נדבק באמתתו כאלו הם אוכלים על שולחן אחד כביכול וכן הוא כמעט כי סעודת השכל אחת היא. ולזה זכרו הכתוב ההוא שאמרו ישעי' על זה הענין בעצמו אמר הוא מרומים ישכון מצודות סלעים משגבו לחמו נתן מימיו נאמנים מלך ביופיו תחזינה עיניך תראינה ארץ מרחקים (ישעיה ל"ג) יאמר כי מצד עוצם השגחתו בפרנסת העולם וכתותיהם כאשר הם עד שכבר יקרה שיהיה עם גדול ורב ארבעים שנה במדבר אשר נתן לחמו המיוחד לו כמו שאמרנו וגם היו שם מימיו נאמנים כמו שנסמך לשם במים אשר בצור בחורב ובזולתו מהמקומות. הוא ניכר ומפורסם כי הוא מרומים ישכון על כל הנמצאות כלן והוא רודה בהם ועושה בהם כרצונו. ומצודות סלעים משגבו. כלומר שאין מי שיחלוק עליו בזה עד שכל אחד מהשלמים יאמר לחבירו מלך ביופיו תחזינה עיניך כי שם נתבאר יופיו של מלך בלי ספק וזה נתבאר מאד מההשקפה האלדית עליהם במה שהביא עצות מרחוק להשכין את ישראל בארץ ההיא המיוחדת אשר היו סגולותיה דומות לסגולות המן ממש והוא מה שסמכו באומרו תראינה ארץ מרחקים. ולזה אמר הכתוב (דברים ח׳:ז׳) כי י"י אלדיך מביאך אל ארץ טובה וגו'. אשר שם דבר איך היה הספיק בזה מסוגל מהרחק' התוספ' והחסרון המעכבים כל שלמות כמו שאמר (שם) ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם לא תחסר כל בה ואמר פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת ובקרך וצאנך ירביון וגו' ורם לבבך ושכחת וגו'. והכוונה בזה להרגילם על מוסר החכם ושאלתו (משלי ל') רש ועושר אל תתן לי הטריפני לחם חקי כמו שיתבאר שם במקומו שער צ"א ב"ה. ולזה קראו הפרנס' ע"ז האופן אם מדור במדבר ואם מישיבת הארץ שולחן ערוך בתוך הגן לב' טעמים. האחד לנאמנות המזון כי בודאי מובטח השלחן ההוא כי לא יחסר לחמו שם והוא הצד אשר מצד החסרון. והשני להיות הספוק אשר לשם מהפירות אשר בגן הירקות והזרעונים ושאר הצמחים כי הוא המזון הנאכל לגופות השלמים אשר שכלם נפרד מהיולאניותם כמו שאמרנו אצל המן והוא התקון העצום מצד היתרון כי על זה הענין תקרא הארץ ההיא וכל מה שידמה אליה בזה הענין, ארצות החיים (תהילים קט״ז:ט׳) וכביכול הב"ה מיסב באותה סעודה בראש והאבות וכל הצדיקים יושבין לרגליו. והוא פי' מה שאמרו והוא מרומים ישכון כמו שאמרנו כי בזה יוכר רצונו המוחלט בהשפעתו טוב וחסד על השלמים אשר בארץ ואם המה רחוקים לפי הנראה ממדרגתו יתעלה שיעור בב"ת. ופירש מהות הסעודה על מה שהיא בתוך הגן ואמר שהק"בה מביא לפניהם כל מיני פירות מגן עדן והוא מזון החלק הבשריי ועל הדרך שנזכר ומאכילן מעץ החיים הוא המזון המושכל הלקוח מהסעוד' לחלק השכל הנפרד מתורות המוסרים והתוכחות שבו כי עליו יאמר באמת (יומא ע"ה:) מזון שמלאכי השרת ניזונין בו ואחר כן מברכין לבעל הסעודה כי הוא עצמו תכלית כל הסעודה ההיא כמ"ש שם בארץ (דברים ח׳:י׳) ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך כי תכלית הכל ההכרה האלדית ועל זה אמרו (ברכות ל"ה.) כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאלו מעל. והוא שנפל במה שאמר החכם (משלי שם) פן אשבע וכחשתי ואמרתי מי ה': והכל חולקים להקב"ה כבוד שהוא יצוה לברך והוא ענין ההכרה ומהותה שלא עמדו על דעת הפילוסופים הרואים שכל הדברים מושפעים מאתו ושעל זה ראוי לרוממו ולכבדו אבל שהוא לא יצוה על כך כי אינו מתבונן בעניינים כמו שביארנו בשער ל"ט וזולתו מהנזכר בו אמנם המושג לשלמים המושגחים מאתו על זה האופן שהוא יתעלה צוה ברצון שלם ובפקודת נדבה גמורה לשלמים לבוא בהכרתו עד יברכוהו ויודו לשמו על כל הנעשה אתם בהשגחה עצומה פרטית. וכמ"ש המשורר (תהילים קמ״ה:י״א) יודוך ה' כל מעשיך וגו' כבוד מלכותך יאמרו וגו' להודיע לבני האדם וגו' כי הוא התכלית המכוון מאתו יתעלה בכל הפעולות והפעולים האלו. והק"בה אמר למיכאל וגו'. אחר שמיכאל וגבריאל לא נמנו בסעודה ההיא כמו שאמרנו *רואה אני אותם וכו', תוכן דעתו בקוצר הוא, כי שם מיכאל פה בדבריהם ז"ל הוא כינוי לשכל המעשיי וההיולאני, ר"ל החמרי. יען כי הוא מך בערכו ומעלתו (אף שהוא ג"כ כח אלקי הנתן באדם). נגד השכל העיוני והרוחני, שהוא כח אלקי הגובר עליו, ונקרא בעבור זה פה במדרש בשם גבריאל, והם גם שני המלאכים המלוים לו לאדם, כמש"א חז"ל בשבת דף קי"ט ע"ב, והנה גם השכל החמרי הזה המשתדל להמציא רק מחסוריו הגופניים, חובה עליו לברך ולהודות לה' על אשר נתן לו טרפו זה ודי מחסורו אשר יחסר לו, ואף כי השכל העיוני בהשיגו השלמות האמיתית להשיג ידיעת ה' כפי יכלתו האנושית בחמלת ה' עליו, וא"כ יהיה הדבר אז באחרית הימים בכל אדם, אף כי באבות הקדושים הנעלים בשלמותם על זולתם, ואף כי בדוד המלך ע"ה, אשר הושגח מהי"ת בהשגחה פרטית יותר מכולם. כמא"הכ "ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וד' עמו" וזש"א המדרש שהחל בו הרב ז"ל, כי בסעודה היקרה אשר יאכיל הי"ת באחרית הימים את הצדיקים ההולכים בתום לבם, יצוה תחיל' למיכאל לברך, (ר"ל שגם השכל המעשי והחמרי יתעורר, כנוח עליו רוח ה' להודות לו על תגמוליו הטובים עליו) והוא יצוה לגבריאל, ר"ל שעל ידו יתעורר עוד ביותר השכל הרוחניי לברך ולהודות לה' חסדו כי לו נאה יותר, והוא יצוה לאבות, כי אם כל אדם מחוייב להכיר טובות בוראו עליו. אף כי האבות הקדושים אשר הפליא ה' חסדו עמהם, והם יצוו לדוד אשר הפלה חסיד לו, ומאחרי עלות הביאו לרעות בצאן עמו. ובפסחים דף קי"ט רמזו ג"כ על זה באמרם, שכל אחד מהאבות, אף שהיה שלם מאוד בכל זאת היה דבק בו ענין שלא כרצונו, עד שלא היתה הצלחתם הזמנית והמוסרית שלמה בימיהם עלי ארץ, כי מאברהם ויצחק נולדו ישמעאל ועשו, אשר היו מורת רוח להם בהשחיתם דרכם המוסרי, ויעקב הוכרח לעזוב בית אביו ונתאנה מלבן בתחבולותיו עד שהוכרח לקחת שתי אחיות לנשים מה שהזהיר' עליו התור' אח"כ בעבור היותו מתנגד גם לחוק המוסרי, ורק דוד הע"ה שהעביר ה' כל חטאתיו, ואבשלום ואמנון אשר הרעו לעשות מתו בחייו, עד שהי' לעת זקנתו שלם בהצלחתו הזמנית והמוסרית, וממנו אה"כ כי מצא ה' לו איש אשר כלבבו עד שנתן לו ברית מלוכת עולם לו ולזרעו על ישראל, לו לבדו נאה לברך ולהודות לה' חסדו יותר מכל זולתו, כמו שאמר בעצמו "כוס ישועות אשא" וכו'. רואה אני אותם ז"ל שלקחום למשל לשני מדרגות האדם כי הנה מיכאל הוא כנוי אל השכל ההיולאני כי מך הוא בתחלתו בהיות כל שלמיותיו בכח. אמנם גבריאל הוא כנוי אל השכל הנקנה אחרי בואו בשלמותו והוא החלק הנפרד הגובר באדם ע"י השתדלותו המיוחד לו בעיוניו ובמעשיו כמו שביארו בשער הנפש. והם שני מלאכים המלוין לו לאדם (חגיגה ט"ז.) ואינן נפרדין ממנו והנה הוא יתעלה תחלת ציוויו הוא על מיכאל כי הוא אשר יזמין לו החלק מהמזון המיוחד לו ראשונה. ובהשלים את חקו הנה ממנו ימשך הציווי לגבריאל ישלים גם הוא מה שמוטל עליו מהשגת השלמות כי רב הוא עד שיגיע לתכלית הכרתו ויודה ויברך לשמו על רוב השגותיו כענין השירות הנהוגות ע"י הנביאים במעשים האלו כמו שנתבאר בשער שעבר. ומשם ימשך הציווי אל האבות והקדושים אשר בעולם כי מהיות סדר שני החלקים נשמר על האופן הנזכר נמשך הענין להמצא האבות הקדושים והנביאים והשלימים אשר בארץ כל אחד ואחד כפי מדרגתו הראויין לברכה מכל זולתם מצד מה שמוסיפין ידיעה והכרה בו יתעלה ואבות העולם חולקין כבוד לדוד ואומרים המלך שביררנו הוא יברך למלכו של עולם לפי שזה השבח שתכלול הברכה ההיא הוא מיוחד לאשר עצמו אתו הפעולות ההשגחיות מזולתו. אמנם דוד הוא מבואר שהיה מיוחד בזה במה שהפליא חסדו לו בתכלית ההשגחה להשלים כל ענייניו מזולתו מכל השלמים אשר לפניו. וכבר זכרו ברירה זו על זה האופן באותה מאמר במסכת פסחים (קי"ט:) עתיד הק"בה לעשות סעודה לצדיקים ביום שגומל חסד לזרעו של יצחק אחר שאוכלין ושותין מביאין כוס של ברכה ואומר לאברהם טול וברך אומר איני מברך שיצא ממני ישמעאל. אומר ליצחק טול וברך אומר איני מברך שיצא ממני עשו. אומר ליעקב טול וברך אומר איני מברך שנשאתי שתי אחיות ובאה התורה ואסרתן. אומר למשה טול וברך אומר איני מברך שלא זכיתי ליכנס לארץ לא בחיי ולא במותי. נותנין ליהושע אומר איני מברך שלא זכיתי לבן שנאמר (ד"ה א' ז') נון בנו יהושע בנו. נותנין לדוד אומר אני מברך ולי נאה לברך שנאמר (תהילים קט״ז:י״ג) כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא. והנה לפי הנראה היה לו טענה גדולה מכלן שלא לברך בשיזכור עון עקביו בדבר שכבר אסרה התירה עליו ואיך קפץ לברך על ראש אנשים שלמים וטובים ממנו. אלא שהיה הענין כמו שאמרנו כי לא נמצא ביד איש מהם כוס מלא ישועות מגיד מזה ומזה כמוהו כי מהם שנתעקש עמהם הטבע עד שנמשכו להם ענינים שלא כרצונם כמו שהיה לאברהם ויצחק עד שיולדו להם בנים משחיתים מפורסמים בעולם. גם יעקב הוכרח לצאת מבית אביו ולבוא אל בית לבן ונלכד ברשת תחבולותיו עד שנתאנה בלקוחיו והי' סבה לשנשא שתי אחיות מה שלא היה בדעתו ורצונו. ומשה ויהושע הוא מבואר שלא נשלם חפצם בידם. אמנם דוד המלך ע"ה מאחר עלות הביאו לרעות בישראל עמו ואף כי היו על כתפו קופה של שרצים ה' העביר חטאתו והצילו מכף כל אויביו ויפילם חללי' תחתיו ולסוף כרת עול המלכות לו ולבניו ברית מלח עולם ולמי נאה להודות ולברך יותר ממנו. ולזה אמר ברוח טהרה וענוה אני אברך ולי נאה לברך כי הוא יודע בעצמו ורואה כוס ישועות מלא על כל גדותיו בידו ולזה אחז תמיד מלאכת השיר בידו מכל זולתו וכמ"ש (שם ל"ד) אברכה את ה' בכל עת תמיד תהלתו בפי (שם קמ"ה). בכל יום אברכך ואהללה שמך לעולם ועד (שם ק"ד). ברכי נפשי את ה' וכל קרבי וגו' (שם ק"ג) ברכי נפשי את ה' ואל תשכחי כל גמוליו וכן עד כמה פעמים. וכמ"ש חכמים ז"ל (ברכות י'.) שדר בה' עולמות ואמר שירה כמו שפירשנו בשער ו' הנזכר. סוף דבר הוא הודה ולו נאה להודות על המחיה ועל הכלכלה לפי רוב ההטבות המגיעות אליו מפאת ההשגחה כמ"ש (תהילים קל״ט:י״ד) אודך על כי נוראות נפלאתי נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד. ועם זה נודע ענין זאת הסעודה וטוב טעמה והקשרה עם פרשת המן אשר היינו בביאורה ונתבארה כי היא היתה שלחן מלא כל טוב ה' לתורה ולתעודה שקולה ככל התורה כלה כל המיסב בה אם בין יבין את אשר לפניו יזכה לאור באור ה' בארץ החיים: והנה אחר שביארנו ענין זאת הפרשה הנפלאה אשר עליה וכיוצא בה אמר הנביא (ישעיהו ל״ג:ט״ז) הוא מרומים ישכון מצודות סלעים משגבו לחמו נתן. נבאר אותה תלונה הסמוכה לה. אשר בה נתבאר כי מימיו נאמנים כי גם זה הוא משלמות הסעודה ומהכרחיות' ויסעו כל עדת בני ישראל ממדבר סין למסעיהם וגו'. ואין מים לשתות העם. יאמר כי למה שהוחזקו ליסע על פי ה' וראו שבמקום חנייתם שם ברפידים לא היה מים לשתות עם היותו מהדברים ההכרחיים הנה אז גזרו בדעתם אמות מה שהיו חושדים תחל' שמשה מעצמו עשה את כל המעשים ההמה מלבו ושעכשו לא הספיק' חכמתו. ולזה נאמר וירב העם עם משה ויאמרו תנו לנו מים ונשתה והנה הם דברו סתם תנו לנו מים שמכוונין להשוות עבד לרבו כמ"ש במקום אחר (במדבר כ״א:ה׳) וידבר העם באלדים ובמשה למה העליתנו. אמנם הכוונה העצמית היתה לריב עם משה לסבה שנזכרה כלומר שהוא עוש' כל ע"ד חכמתו ואם כדבריו כן הוא שיד ה' היתה בם יתנו להם מים ויבא הנס מכל מקום. והנה משה השיב להם על פי דבריהם ואמר (ב) מה תריבון עמדי מה תנסון את ה' כלומר כיון שעיקר כוונתכם לריב עמדי מה תנסון את ה' לשתף אותו בתלונ' במאמר תנו לנו מים. (א) אמנם כשגדלה הצמא עליהם כבר גלו את דעתם בהסיר מסוה הבושה לגמרי ואמרו בפי' למה זה העליתנו ממצרים להמית אותי ואת מקני בצמא ביארו היטב כי להוציאם הוא מעצמו ומדעתו השיגם רוע ההנהגה ההיא להפיל בסכנת המות אותם ובניהם ומקניהם מה שא"א שיהיה כן מהשגח' הבורא יתעלה. ולזה צעק משה אל ה' לאמר מה אעשה לעם הזה עוד מעט וסקלוני יאמר כבר נמצא שום טעם בדבריהם עד שהוא ראוי שיחזיקו אותי בשקרן מחזיק עצמו בנביא ואינו. ועוד מעט וסקלוני כמשפט נביאי שקר: (ו) והנה לבער מקרבם הדעות הנפסדות והחשדות אשר היה בלבם סבב האל ית' את המעשה הזה כדי שיראו בביאור כי הוא ית' עושה כל הדברים האלה ולא עשאם משה מלבו. וזה מה שיתאמת ממה שראו מה שסבל משה מהצער והחרפה על חסרון המים עד שצעק אל ה' ונענה ממנו ולזה אמר לו עבור לפני העם וקח אתך מזקני ישראל ומטך וגו' הנני עומד וגו'. רצה שיעשה מענין ההוא בפומבי גדול לפרסומי ניסא כי ידעו הכל ויכירו כי הנה הוא יתברך העומד שם לפניו על הצור לעשות להם שם תפארת וצורך הנס ההוא היותו על זה האופן ביאר אותו תכלית הביאור באומרו ויקרא שם המקום מסה ומריבה על ריב בני ישראל ועל נסותם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו אם אין כי הוא הספק אשר אמרנו שנמצא בלבם תמיד כי על כן היה מכוין כל פעולותיו באופן שירגישו מציאותו ביניהם תמיד כמו שכיון הענין ההוא במן ובכל שאר המעשים אשר מהם נגמרה שלמות הסעודה אשר ברכו עליהם כל אנשי השם אשר מעולם. וברוך הוא שאכלנו משלו ובטובו חיינו ולעבדיו שומרי בריתו יחד אבות ובנים לחמו נתן מימיו נאמנים. וזה שיעור מה שרצינו אליו בזה השער: