ישעיהו סו:כ מחשבת ישראל: מורה נבוכי הזמן, האמונות והדעות וצורת בית המקדש

וְהֵבִ֣יאוּ אֶת־כָּל־אֲחֵיכֶ֣ם מִכָּל־הַגּוֹיִ֣ם ׀ מִנְחָ֣ה ׀ לַֽיהוָ֡ה בַּסּוּסִ֡ים וּ֠בָרֶכֶב וּבַצַּבִּ֨ים וּבַפְּרָדִ֜ים וּבַכִּרְכָּר֗וֹת עַ֣ל הַ֥ר קָדְשִׁ֛י יְרוּשָׁלִַ֖ם אָמַ֣ר יְהוָ֑ה כַּאֲשֶׁ֣ר יָבִיאוּ֩ בְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֧ל אֶת־הַמִּנְחָ֛ה בִּכְלִ֥י טָה֖וֹר בֵּ֥ית יְהוָֽה׃

מורה נבוכי הזמן

והנה ארץ יהודה, אחר שהיתה בזמן שני דורות שממה מאין אדם ובהמה, מצאוה השבים אליה חרבה לגמרי, וארץ עשרת השבטים מצאו תפושה בידי קבוץ מעמים שונים מעומק האסיאה, שהגלום לשם מלכי אשור ונטמעו בם שארית נדחים משבט אפּרים והיו לעם אחד, שומרים קצת התורה, והם הנודעים בשם שומרונים ובזמן מאוחר בשם כותים, והמה מקנאים וצרים לקהל יהודה ובנימין העולים, וכמו שיזכר עוד. ועל כן שתים הנה הרעות הגדולות המוצאות את העולים הללו, שהיו כבר דור שלישי ליוצאי הארץ, הגם שביניהם היו איזה זקנים, שראו את הבית הראשון: מצד אחד היה להם לשטן ולאבן נגף שממות הארץ וחורבנה בחוסר כל, ושנוי האויר והמים והמאכלים, המזיק תמיד לגרים הבאים מארץ מרחק. ומצד שני הציקו להם שכניהם הרעים בזרוע ובדברי חרפות, ולזה אחר שהעמידו בתחלת בואם את המזבח על מכונותיו, והקריבו בו תמידין ושאר קרבנות כפי ההלכה (זבחים ס"ב ע"א), מקריבין אעפ"י שאין בית, הנה בעבור סבלם כמה צרות ופגעים שונים, נלאו מלבנות הבית, אף כי לכונן שום מכון זולתו במדינה, עד מלוך דריוש, ואז חגי וזכריה, גדולי הנביאים שעמדו בהם, חזקו בידיהם לשוב ולבנות הבית,‏ וכתוב שנחמו אותם בדברים טובים, דברים נחומים, וכתוב: ויאמר חגי מלאך ה' במלאות ה' לאמר: אני אתכם נאם ה'. וביאר דבריו: את הדבר אשר כרתי אתכם בצאתכם ממצרים, ורוחי (עדיין) עומדת בתוככם אל תיראו, והבטיחום שני הנביאים הנזכרים וגם שאר נביאי הנחמות שבבבל, שלא יפחדו מפני חמת המציק, ושמעתה יפסוק הדבר והרעב, ויחל השבע והצלחת כל יגיע כפים, ויאריכו ימים במושב החדש. ושאף כי הבית הנוסד עתה כאין נגד הראשון, הנה בעוד זמן מועט יהיה כבודו גדול, ובאו אליו חמדות גוים רבים, וישובו עוד הרבה מכל גליות המזרח והמערב, ונספחו עליהם גם מאומות אחרות ויתיהדו לרוב. כל אלה הבשורות מפורש בכתובים, גם לא נפל דבר מכל אשר דברו הנביאים הכל בא. – גם אחרי שנבנה הבית, עדיין לא נבנתה העיר וחומותיה, ‏מאין יושב בירושלים. וכל משך ימי שני הכהנים הראשונים, ישוע בן יוצדק ויויקים בנו, כלם בנו להם קריות, היינו ערי פרזי ובתים מפוזרים אצל השדות והכרמים, ונראה מעומק הכתובים, שהיה ברצונם לבנות העיר והחומות, ושכניהם הצרים מנעום בכח הזרוע וע"י השטנה שכתבו למלך פרס שבזמן ההוא, ושגם הנביא זכריה מנעם אז מבנות החומה, שמתחלה נראה לו בחזון מדידת העיר ומכון חומותיה, ואחר נאמר: רוץ דבר להנער הלז וגו' פרזות תשב ירושלים ואני אהיה לה לחומת אש ולכבוד אהיה בתוכה. תחת היותה עיר הרוסה או פרוצה לחרפה לעם היושב בה. – לזמן מאוחר בימי אלישיב בן יויקים הכהן השלישי לעולי הגולה,‏ בא משושן מטרפולין של פרס אז, המטיב הגדול לישראל נחמיה בשמו הפרסי התרשתא, (כינוי של שררות ומנוי) שהיה משקה למלך שבזמן ההוא והושם עתה לפחת יהודה כמו הפחה הראשון זרובבל, וביניהם עוד איזו פחות שלא הוזכרו שמותם בכתובים,‏ לפי שלא הטיבו, כי אם הכבירו על העם ככתוב מבואר, וכולם היו תחת נשיאות הגדול – אחשדרפן – ממונה על כל ארצות עבר הנהר, היינו מדינות פרס שהם מערביים לנהר פרת; מקום מושבו קרוב לתפסח שעל הנהר. – ראשית מעשה נחמיה היה לבנות את העיר בחומות ובשערים; ואף שלא חדלו השכנים הרעים ועמם הקושרים מיהודים שהתחתנו בהם לעשות לו תועה ומניעה בכל אופן, עד ששכרו גם נביאי שקר ומהנעצרים בבית ה', בכדי שישטינו עליו, גם הוציאו קול דבה שהוא חושב למרוד, ושהעמיד על עצמו נביאים, לקרוא עליו מלך ביהודה, הנה הוא בעזוז רוחו ובבטחונו בהשם גבר על כל שטן ומונע, ונגמרה המלאכה בימים מועטים בידו וביד כל העם שהחזיקו בה בחפץ לבבם. – אחר זה השתדל בטובת העם, וכנראה היתה המשרה המדינית על שכם הפחה לבד ואין לאחר חלק בה. עבודות המלך והמסים שכבדו אז מאד על העם הדל בכללותו, כמו שאמרו הלוים בתפלתם: הארץ וכו' עבדים אנחנו עליה ותבואתה מרבה למלכים וכו' ועל גויותינו מושלים ובבהמתנו כרצונם. הנה הוא נחמיה הקל מעליהם עכ"פ במה שהיה מגיע מן המס לצורך הפחה ועבדיו. ועוד מזמן הפגעים הרעים בתחלת בואם (שנמנה בהם גם השבי, בלי ספק ע"י איזה גדודים צפוניים שפשטו בהם) רבתה העניות בהמון העם, וכנראה לא היה שדה אחוזה גדול ומפסיק כ"א לבד לבתי אבות, שהיו בידם כתבי יחוסם, היינו לאותן שיקראו בשם נחלתם ועריהם, בספר יחש העולים הראשונים אשר הועתק והועלה בספר עזרא, ואולי גם לאותן שהיו מקורבין לרשות; ועל כן בזמן הצרות היו העשירים והנקראים בכתוב חורים וסגנים נושים בהמון העם על מעט חלקת שדותיהם למאכלם ולמסים, או גם על ערבון נפשם ונפש בניהם, וכובשים אותם באין לאל ידם לשלם נשיונם, לעבדים ולשפחות לעבודת אדמתם הרחבה; וזה מה שאירע לקבוצים מעובדי אדמה במושבות נוסדו מקרוב, כנודע בקורות; ונחמיה, במוסרו היפה ובמעשה עצמו, השתדל עד שנעזבו ונשמטו המשאות הנושות הללו. – אלה היו מטובותיו במדינות (סימן ג'); אולם בנוגע למצות התורה והנהגת הקדשים, הנה מצא זה הפחה הטוב חבר וסעד גדול בעזרא הסופר, שבא מבבל שלש עשרה שנה לפני נחמיה, והביא עמו גולים במספר קרוב לארבעת אלפים עם נדבות הרבה מן קהל הגולה שבבבל, וגם מאת המלך שנתן לו בכתב רשיון למנות דיינים ושופטים בערים, וליקח מהכנסות המלכות לצורך הקדש; הוא עזרא הנקרא בכתוב סופר מהיר בתורת ה' גם סופר מצות ה' וחקיו על ישראל, ואשר עליו הפליגו חכמינו ז"ל: ראוי היה עזרא שתנתן תורה לישראל על ידו אלמלא לא קדמו משה; ואנו נאמר, כי הוא המטיב לישראל בענין הרוחני בדורו כמו שמואל הרמתי בימיו; הוא הראשון שנמצא עליו מבואר, לא בלבד שקרא התורה נגד כל העם בימים המקודשים, ראש השנה וסכות ויום מקרא צום, כ"א גם כן שפירשה להם, שנאמר: ויקראו בספר תורת האלהים מפורש ושום שכל ויבינו במקרא. ועוד, כי הבינו בדברים אשר הודיעו להם; וכתוב שגם בימי החול נאספו ראשי האבות והכהנים והלוים אל עזרא הסופר, להשכיל אל דברי התורה, וזה ראשית ומקור לבתי ועד החכמים, שאנו מוצאים אותם במשך הבית השני אחריו; וכתוב עליו: כי עזרא הכין לבבו לדרוש את תורת ה' ולעשות וללמד בישראל חק ומשפט. המובן והכוונה בזה, שהוא היה כפי דברי רב אחא (שקלים ה' א') סופר בדברי תורה וסופר בדברי חכמים, ובזה ראש סדר שלשלת חכמים נקראים סופרים, שנמשכו מימיו עד בשבעה דורות שלמים זה אחר זה עד שמעון הצדיק, ראשון לבעלי המשנה, שהיה ראש סדר שלשלת חכמים הנקראים שוני הלכות ובארמי תנאים, כמו שאנו עתידין לבאר זה בשער שיחדנו להאמתת תורה שבע"פ. ונשוב לספור, כי עזרא ונחמיה הם המיסדים מספר תקנות תוריות כמוזכר בתלמוד במקומות רבים, ויזכרו מאתנו במקומן; אולם כאן נזכיר לבד התיקונים הגדולים לשני פרנסי ישראל הטובים הללו המפורשים בכתוב והם: א) הוצאת הנשים הנכריות. ב) הבדלת כל ערב מישראל, וההרחקה מן עבודת הכהונה לאותן הכהנים שלא נמצא כתבם המתיחש. ג) תיקון חדש בדבר מנאות התורה לכהנים וללוים. – והעולה לנו באלה אחר עומק התבוננות בכתובים ובקבלת אבות הוא, שלהיות כי בתחלת שוב הגליות מכל עבר ופנה אם מעט ואם הרבה במשך זמן מסוים נספחו אליהם, ועמם גם אל קהל היהודים בא"י,‏ סעיפים מעמים רבים קרובים ורחוקים שהתיהדו, וכמו שהיה גם ביציאת מצרים שכתוב: וגם ערב רב עלה אתם. גם שבו מכל רוח, גולים שהתיחסו לכהונה או ללויה בלי ראיה; ולהיות עוד כי נביאי הנחמות בשרו והחזיקו בכל אלה ברוח ה' אשר עליהם ובלשון למודים, לדעת ולחוות את יעף דבר ומצאנו כתוב: ויאמר נקל מהיותך לי עבד, להקים את שבטי יעקב וגו' ונתתיך לקהל גוים וגו'; בי נשבעתי, נאם ה', כי לי תכרע כל ברך וגו'; מי גר אתך עליך יפול; הן גוי לא תדע תקרא וגוי לא ידעוך אליך ירוצו. וגם זכריה מאוחר בנביאים, לא רחוק מדור שאנו בו, נבא נבואה תמה: כה אמר ה' צבאות עוד אשר יבואו עמים ויושבי ערים רבות וגו' עד והחזיקו בכנף איש יהודי וגו'. – ויותר מזה הנה הבטיחו את הגרים הללו: ואל יאמר בן הנכר, הנלוה אל ה' לאמר: הבדל יבדילני ה' מעל עמו וגו'. ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם וגו'. ובני הנכר וגו' ומחזיקים בבריתי והביאותים אל הר קדשי וגו'. כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים (ומצינו שעשה אלישיב הכהן הגדול לטוביה העמוני לשכה בחצרי בית האלהים, וגרשהו נחמיה בשובו שנית לירושלים ואל משרתו). נאם ה' אלהים מקבץ נדחי ישראל עוד אקבץ עליו לנקבציו (ישעיה נ"ו). ובענין הכהונה כתוב (שם ס"ו): והביאו את אחיכם מכל הגוים וגו'. וגם מהם אקח לכהנים וללוים אמר ה'. הנה עם כל זאת, אחרי עבור שנים או שלשה דורות, נצמח מדבר זה ובקהל הגדול החדש הזה רעה לא מעטה. וזה שמלבד הבלבול והשחתת המעשים, והמנהגים המתהוה בכל עם ועם, כשיספחו ויטמעו בו בפעם אחת רבוי מופלג מעמי נכר, עד שצדקו חכמינו במליצתם על מלת ונספחו: קשים גרים לישראל כספחת (עד שלא מצינו כתוב ברור, אם ובאיזה אופן הזיקו להם אז גרי הצדק מארץ מרחקים). הנה נעשתה גם הרעה הודאית,‏ כי הושיבו נשים נכריות, היינו שנשאו נשים להם ולבניהם, גם מאותן עמי הארצות שהיו שכנים רעים להם הנודעים לצרים לישראל, היינו לאויבים לקיום האומה בפני עצמה ומיוחדת (ועוד יותר נתנו בנותיהם לאותו הקבוץ המעורב הנזכר למעלה שהחזיקו בקצת התורה ונתערבו עמהם), ונשים שדעתן קלות לא עזבו לגמרי דרך עמם, ונטו את לבב העם למעשיהם וללשונם, עד שהוזכר, כי דברו הבנים הקטנים אשדודית (שפה משפת בני חם), ובלשון עם ועם, ולא לדבר יהודית, והחלו בכל זה המעל השרים והסגנים, והעם נמשכו אחריהם כנהוג. ומאחר שראו שני הפרנסים הטובים הנזכרים ועמהם כל החרדים לתורה ולטוב וקיום הקהל החדש, שבאורך הימים יהיה זה סבה להפסק האומה בנקודה יקרה זו של ארץ יהודה, ושהמזיק העיקריי הוא ההוספה המופלגת הפתאומית, כי יולד גוי פעם אחת, גם מולדת הנשים הנשואות להם בעמים הקרובים ביותר וצוררים ביותר, התחזקו וקראו צום ועצרה, ונתקבצו כל הקהל לבוא בברית וכרתו אמנה, וכתבו ובאו על החתום באלה ובשבועה על קיום התורה בכללה, ועוד ביחוד על המצות שהיתה הפרצה גדולה בהם, על נשואי נשים נכריות, ועל שמירת השבת, שמטת ‏קרקע וכספים, מנאות התורה לראוי, נדבת שלישית השקל בשנה למקדש, ונדבת העצים בגורלות. ולא זו בלבד, אלא שהוציאו גם את הנשים הנכריות והנולד מהם, שנשאו מכבר מעמים השכנים הרעים ומגדוליהם, שעשו בכוונה, לצרור ולהעבירם על דרכם ונתחדשה אז ההלכה, אף שעד הנה היה היחש אחר האב לבד, ולא נאסר החתון כ"א בשבע עממים, ובלבד בהיותם ידועים בבירור, עשו עתה את האם עקרית לכשרות או לפסלות הזרע, (אולם הכל בשאינה גיורת צדק), וזאת ההוצאה מה שהיה קשה מאד, וגרם פרצה וריב במשפחות, ולבסוף הקמת במה מיוחדת בהר גרזים וכמו שיבוא. ויתבונן הנלבב שהברית הגדולה הנזכרת, היתה נכרתה בדמיון הבריתות של משה רבינו בסיני ובערבות מואב, וברית יהושע בשכם, ושל קצת מלכי יהודה הטובים בזמניהם. והיה הטוב הגדול, שנגדר הדבר לשעה ולדורות,‏ וכל מי שלא בא בברית ההוא, נבדל מעל עם ה' מן היום ההוא ומעלה. וכן ע"י שהכהנים בלא כתב יחש נגואלו מן אז והלאה מעבודת הכהונה, נגדר דבר הפרצה בכהני זרים, שלא פסקו בעשרת השבטים כל ימי שבתם בארץ. הגם שנחם נחמיה את הכהנים ההם, והותרה להם התרומה והמעשר, ולא אסר עליהם כ"א עבודת פנים, ואכילת קדשי קדשים, עד עמוד כהן לאורים ותמים. – וכל זה הוא הנכלל בכתוב: ויבדילו כל ערב מישראל. – ועל דבר התיקון החדש בקצת מנאות התורה שהזכרנו, נאמר: שלהיות שנמצאו אז כהנים הרבה ולוים מעט (הגם שלפי ערך מספר בתי האבות הראשונים שבתורה ראוי היה שיהיו הכהנים רק חלק מכ"ד מכל שבט הלוי, אלא שנתרוששו ונדלדלו הלוים עוד מסוף ימי בית ראשון, ונחשבו עם גרים ועניים כמובא בקודם, וימעטו וישוחו עוד יותר בשגוש הזמנים); על כן תקנו מתחלה שיהיו הלוים נותנים לכהנים חלק מן המעשר, יותר מן חלק עשירי המפורש בתורה בשם תרומת המעשר, וכמו שנאמר בברית הנזכרת: ומעשר אדמתנו ללוים והיה הכהן בן אהרן עם הלוים בעשר הלוים. אמנם בשוב נחמיה פעם שנית מפרס, וראה כי לא ניתן כלל המעשר ללוים, בלי ספק ע"י כח הזרוע של הכהנים, ויברחו הלוים מירושלים, קבצם שנית ויעמידם על עמדם, ועשה תיקון מחדש שאפילו תרומת הכהנים יהיו נתונים, בדומה לקדשים, אל לשכה בבית ה' ומשם יחולק להם. אולם מעשר הדגן התירוש והיצהר יותן מאת העם לאוצרות מיוחדים, וממונים עליהם אנשים נאמנים מן הכהנים והלוים בשיתוף, ועליהם לחלק לאחיהם. – ועוד פיחת נדבת המקדש, המחוייבת מן מחצית השקל שבתורה, לשלישית השקל, לפי שינוי העתים והמטבע. ואמת שיש בכל ענין התיקונים הנזכרים, חילוק דעות אצל חז"ל, כמו שיש בקצת עניני זמן זה, עירוב פרשיות גם בכתובים, לפי שחזרו ונתחדשו תיקונים כאלה במרוצת הזמן וכמו שיבא. וכיון שהעלינו את הנראה לנו לעיקר, אחר ישוב המקראות על אפנם, אי אפשר לנו בזה להאריך יותר. – לאחר שהיה נחמיה משך י"ב שנה פחה ביהודה, שב אל המלך אוהבו, לאיזה סבה שלא ידענוה, אך לא כבתה בלבו אש האהבה לאומתו, וחזר מקץ איזה שנים לירושלים, ויעש עוד תיקונים, לכל אשר מצא שם בדק וקלקול. – אחר דור נחמיה הפחה ועזרא הסופר ואלישיב הכהן הגדול, שהיה כ"ג שלישי במקדש השני, מצאנו רשום בכתובים עוד שלשה כהנים גדולים, אב ובנו ובן בנו, שכהנו עד מלוך היונים (וזה בחלק מגלות היוחסין שבעזרא, כמו שבאו רשום ביוחסין שבדברי הימים, שבעה דורות שלמים, ואולי עשרה אחר זרבבל, ויבואר עוד), והם הכהנים יוידע, יוחנן, ויקרא ג"כ יונתן, ידוע. והגם שנמשכה להם, בראיות הרבה, שבעים שנה ויותר, לא מצאנו שום ספר ורשמי קורות מימי כהונתם והנהגתם לעם. וגם יוסף הכהן שמנה אותם בספרו הקדמוניות, והזכיר שבימי האחרון (ידוע) בא אלכסנדר, לא נמצא אתו מזמן השלשה הנזכרים, כי אם הספור, כי ישוע אחיו של יוחנן הערים, ליקח את הכהונה הגדולה מיד אחיו בכח בגוזא משנה מלך פרס שהיה אוהב לו, ושהתקצף עליו יוחנן אחיו, והרגו בחצר בית ה', והיה על זאת על קהל יהודה קצף, ויחלצם השר הנזכר משך שבע שנים. ועוד נמצא ליוסף הכהן, שבימים ההם לא פסקה עדיין לגמרי נשיאת נשים מן הכותיים, וכי מנשה אחיו של "ידוע" הכהן הששי לעולים, שבימיו שבתה מלכות פרס, לקח את ניקוזא מבנות סנבלט השני פחת השמרונים שבזמן ההוא (לא אותו שבזמן נחמיה), וכאשר צוה עליו ידוע אחיו לגרשה ולא אבה, יצא הוא ועמו קצת כהנים ומן העם ונתישבו בין הכותים (סימן ד). ושאיזה שנים אחרי כן נבנה המקדש בהר גרזים על ידם ברשיון אלכסנדר המוקדוני. משני אלה הספורים יצא לנו ג"כ, שגדל העם והצליח בעושר וכבוד, עד כי רם לבב קצתם ויאשמו. גם נראה מזה, שמימות נחמיה ואילך, לא היה עוד פחה מיוחד על ההנהגה במדינות, ושגברה יד הכהן הגדול לתפוס גם המשרה הרוחנית לכל קדש גם הזמנית של פחות יהודה. ובכלל נראה מאד שבזמן זה של המלכים האחרונים לפרס, שהיו טרודים במריבות וקושרים על המלוכה, ויותר מזה במלחמות עצומות עם היונים, שגברה ידם הלוך וקשה, היו ימים טובים לישראל, הגם שעבדו לפרסיים באמונת לבם עד אחר כלות ממשלתם, ורבו וגדלו בארץ הקדש גם בכל גלילות האסיאה ממלכת פרס, עד שבא אלכסנדר וכבש את הכל בשנים מועטות. – ובזה שלמו לנו ימי מועד הצמיחה והגדול פעם שנית לאומה, ובזמן המשכו יש קלקול חשבונות גדול, וזה לפי שלא נמצא בו סופר קורות ישראל על הסדר דור אחר דור, לא סופרים ברוה"ק כמו בזמנים הקודמים ולא סופרי חול כמו מזמן החשמונאים אילך, כ"א רשימות מאורעות אחדים בימי איזה מלכים וע"י אנשים פרטיים, ואותן מלכי פרס שלא נהיה בימיהם דבר רשום בערך אלינו, נחסרו לגמרי מן הכתובים, הגם שנמצאים אצל סופרי יון במשך זמנם ודברי קורותם, ומן הכהנים הגדולים, שהיה ראוי למנות השנים לדורות לפי מנין שנות כהונתם, לא ידענו מהם אך שמותם רשומים במקרא אחד לבד. ועל כן הברייתא דס"ע שדרכה, כמו שכבר הזכרנו, לתפוס את המועט בחשבונות במקום שאין בירור ודאי, לא תמנה לפרס בפני הבית אלא ל"ד שנה בלבד, וגרעה שנים הרבה בזה והבליעה דורות שלמים. והגם שכל זה נודע בספרים המחוברים לזה הענין ביחוד במאור עינים, וכוונתנו בשער זה ושלפניו, איננה לדרוש בפרטי דברי קורותינו, כ"א להשכיל על כללותם, הנה כפי מטרת ומגמת המאמר הזה, יביא אותנו הצורך הגדול להעיר את הקורא לפעמים שונים ובמקומות נפרדים, על קלקול החשבון וחסרון שנות דורות, בזמן שבין חרבן ראשון ובין החלת חשבון השטרות למלכות יונים. וכאן בסמכנו גם על סופרים דייקנים בעלי המלאכה, נגביל ונמנה זמן המיועד הזה, מיום נשרף בית אלהינו עד נפילת פרס בידי היונים מאתים ושמונים שנה.
שאל רבBookmarkShareCopy

האמונות והדעות

ואומר אחר זה, כי על שני הענינים יחד, ר"ל אם לא נחזור בתשובה ויהיו המאורעים של בן יוסף, ‏ואם נחזור בתשובה ולא יהיו, יראה לנו משיח בן דוד פתאום. ואם יהיה משיח בן יוסף קודם לו, ‏יהיה כשליח לו וכמתקן האומה וכמסקל הדרך, כמ"ש (מלאכי ג' א') הנני שולח מלאכי ופנה דרך ‏לפני, וכמצרף אש לבעלי החטאים הגדולים, וכמכבס בורית לבעלי החטאים הקלים, כמו שאמר ‏אחריו (שם ב') ומי מכלכל את יום בואו ומי העומד בהראותו כי הוא כאש מצרף וכבורית מכבסים. ‏ואם לא יבא, ויבא בן דוד פתאום, כמ"ש (שם א') ופתאום יבא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים, ‏ויביא עמו עם עד אשר יגיע אל ירושלים. ואם תהיה ביד ארמילוס, יהרוג אותו ויתפשנה. והוא מה ‏שאמר (יחזקאל כ"ה י"ד) ונתתי את נקמתי באדום ביד עמי ישראל. ואם תהיה יד זולתו, יהיה גם כן ‏מאדום. וכיון שלא בא בן יוסף, יפגעו מבן דוד מה שיאמץ לבם וירפא שברם ויגביה נפשם, כמ"ש ‏‏(ישעיה ס"א א' ב') רוח יי' אלהים עלי יען משח יי' אותי לבשר ענוים שלחני לחבוש לנשברי לב לקרא ‏לשבוים דרור וגו' לקרא שנת רצון ליי'. ופירש הנה מיני הגמול מהגדולה והכבוד והתפארת, באמרו ‏אחריו (שם ג') לשום לאבילי ציון לתת להם פאר תחת אפר. ויושיבו הארץ וישכנו בה, כמו שאמר ‏אחריו (שם ד') ובנו ממך חרבות עולם. אז ישמעו אנשי גוג את שמע בן דוד ועמו, וטוב ארצם ורוב ‏הונם, ושהם ישבים לבטח בלי מבצר ובלי חומר והדומה לזה, יעלה בלבבם לתפשה, כמו שאמר ‏בגוג (יחזקאל ל"ח י"א) ואמרת אעלה על ארץ פרזות אבא השוקטים יושבי לבטח כלם יושבים באין ‏חומה ובריח ודלתים אין להם. ויקבוץ אליו עם רב מאומות רבות, ויעבור בארצות רבות עד שיגיע ‏אליהם. כמו שאמר (שם ט"ו) ובאת ממקומך מירכתי צפון אתה ועמים רבים אתך. ויהיו הנקבצם ‏אליו שני מינים, האחד מהם רשעים גדולים מתמכרים למות, והשני עם מתקנים להכנס בתורת ‏ישראל. והמומתים הם אשר אמר בם (יואל ד' ב') וקבצתי את כל הגוים והורדתים אל עמק יהושפט, ‏ואמר עוד (שם ט-יד) קראו זאת בגוים קדשו מלחמה וגו', כותו אתיכם לחרבות וגו', עושו ובואו כל ‏הגוים וגו', יעורו ויעלו הגוים וגו', שלחו מגל כי בשל קציר וגו', המונים המונים בעמק החרוץ. ‏והמתקנים הם אשר אמר בהם (צפניה ג' ט') כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם יי' ‏וגו'. ויבאו על הרשעים ביום ההוא, ארבעה מינים מן המגפות. קצתם ימותו במה שימטר עליהם אש ‏וגפרית ואבנים, כמו שאמר (יחזקאל ל"ח כ"ב) וגשם שוטף ואבני אלגביש אש וגפרית וגו', וקצתם ‏ימותו בחרב איש ברעהו, כמו שאמר (שם כ"א) וקראתי עליו לכל הרי חרב נאם יי' אלהים וגו', וקצם ‏ימותו שימק בשרו ויתפרדו אבריו, כמו שאמר (זכריה י"ד י"ב) וזאת תהיה המגפה אשר יגוף יי' וגו' ‏בהמק בשרו והוא עומד על רגליו, עד שאם יבא אחד מהם להחזיק ידו ביד רעהו תעלה בידו, כמו ‏שאמר (שם י"ג) והחזיקו איש יד רעהו ועלתה ידו על יד רעהו. והשאר יחיה בהם סימני מכות ‏שתבאנה עליהם, כנקירת עין, וגדיעת אף, וכריתת אצבע, ויצאו אל קצוי הארצות, ויספרו מה שראו, ‏כמו שאמר (ישעיה ס"ו י"ט) ושמתי בהם אות ושלחתי מהם פלטים אל הגוים. והמתקנים גם כן על ‏ארבעה מינים, מהם מי שיעבוד את בני ישראל בבתיהם, והם הגדולים, כמו שאמר (שם מ"ט כ"ג) ‏והיו מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך, ומהם מי שיעבוד אותם בעבודת המדינות והכפרים, כמו ‏שאמר (שם י"ד ב') בית ישראל על אדמת ה' לעבדים ולשפחות, ומהם מי שיעבדום בשדות ‏ובמדברות. כמו שאמר (שם ס"א ה') ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכריכם וכורמיכם, והשאר ‏ישובו אל אדמתם, והם תחת יד ישראל, ויגזור עליהם בן דוד לבא בכל שנה לחוג את חג הסכות, ‏כמו שאמר (זכריה י"ד ט"ז) והיה כל הנותר מכל הגוים הבאים על ירושלים ועלו מדי שנה בשנה ‏להשתחות למלך יי' צבאות וגו'. וכל אומה שלא תחוג בו לא ירד עליהם מטר, כמו שאמר (שם י"ז) ‏והיה אשר לא יעלה מכל משפחות הארת אל ירושלים וגו'. ואם יאמרו המצרים, אנחנו אין צריכים ‏למטר, כי יאורנו משקה את ארצנו, לא יעלה יאורם, כמו שאמר (שם י"ח) ואם משפחת מצרים לא ‏תעלה ולא באה וגו'. ואז יראו האומות כי הדבר הגדול שיוכלו להתקרב אל בן דוד, הוא שישאו אליו ‏מי שהוא מעמו למנחה, כמו שאמר (ישעיה י"ד ב') ולקחום עמים והביאום אל מקומם. וכל אומה ‏תעשה בזה כפי יכלתה, כי עשיריהם ישאו בני ישראל על הסוסים ובפרדים ובצבים ובכירכרות דרך ‏גדולה וכבוד, כמ"ש (שם ס"ו כ') והביאו את כל אחיכם מכל הגוים מנחה ליי' וגו'. והעניים שבהם ‏ישאו על כתפיהם, ובניהם בחצנם כמו שאמר (שם מ"ט כ"ב) והביאו בניך בחצן וגו'. ומי שיהיה מהם ‏ביניהם באיי הים, ישאו אותם בספינות עם כסף וזהב, כמו שאמר (שם ס' ט') כי לי איים יקוו ואניות ‏תרשיש וגו'. ומי שיהיה מהם בארץ כוש, ישאו אותם בארבו' של גומא עד שיגיעו למצרים, כי במקום ‏הגבוה הר יוצא במים, לא יוכלו הדוגית לעור בו שלא ישברו, אך ארבות הגומא העשוים בשעוה, אם ‏יגעו בהר תכפף ולא תשכר, כמו שאמר (שם י"ח א') הוי ארץ צלצל כנפי' אשר מעבר לנהרי כוש. ‏וענין צלצל כנפים שארצותם מסככים ונתסרים מהרבה בני אדם. ואמר (שם ב') השולח בים צירים ‏ובכלי גמא, ואמר בסוף הפרשה, בעת ההיא יובל שי לה' צבאות וגו', ואמר (צפניה ג' י') מעבר ‏לנהרי כוש עתירי בת פוצי יובילון מנחתי. ומי שנשאר במדברות מישראל או במקום שאין שם מי ‏שישאנו מן האומות, יביאהו אלהינו במהרה, כאלו העבים נושאים אותו, כמו שאמר (ישעיה מס' ח') ‏מי אלה כעב תעופנה, או כאלו הוא עוף, כמו שאמר (שם) וכיונים אל ארובותיהם, או כאלו הרוחות ‏נושאות אותו, כמו שאמר (שם מ"ג ו') אומר לצפון תני ולתימן אל תכלאי וגו' וכאשר יתקבצו החיים ‏מישראל המאמינים כאשר זכרתי, תהיה אז תחית המתים, כאשר בארתי במאמר הקודם לזה, ‏ויהיה בן יוסף בראשם, כי הוא איש צדיק ומנוסה, ויגמלהו הבור בטוב. אז יחדש הבורא בנין ‏מקדשו, כמו שאמר (תהלים ק"ב י"ז) כי בנה יי' ציון נראה בכבודו, והגזרות והיכלות כאשר פרש ‏יחזקאל בויהי בעשרים וחמש שנה לגלותנו, עד אחרית הפרשה (יחזקאל מ׳:א׳). ובאבנים היקרות כמו ‏שבאר ישעיהו (ישעיה נ"ד י"ב) ושמתי כדכר שמשותיך ושעריך לאבני אקדח. ותתישב כל הארץ עד ‏שלא ישאר בה מקום חרב, כמו שאמר (שם ל"ה ז') והיה השרב לאגם וצמאון למבועי מים. אז יראה ‏אור השכינה זורח על בית המקדש, עד שיהיו המאורים נגדו כהים, כי כבר פרשתי במאמר השני ‏שהוא מאיר יותר מכל אור, כמו שאמר (שם ס' א') קומי אורי כי בא אורך וגו', עד שיהיה מי שאיננו ‏יודע דרך בית המקדש ילך דרך האור ההוא, כי הוא מן השמים עד הארץ, כמו שאמר (ישעיה ס"א ‏ט') ונודע בגוים זרעם וצאצאיהם בעמים. ויעמדו על הענין הזה כל ימי העולם, לא ישתנ' ענינם, כמו ‏שאמר (שם מ"ה י"ז) ישראל נושע ביי' תשועת עולמים. ועלה בלבי, כי לא אמר המלה הזאת שהיא ‏עד עולמי עד במקום הזה כשאר המקומות, כ"א לאמת אצלנו חוזק הישועה בחזק שמצא בלשון, ‏ולדחות דברי מי שאומר שיש לה קץ ותכלית. והודיענו כי העם יבחרו בעבודה ולא במרי, כאשר הוא ‏מפורש בפרשת ומל יי' אלהיך את לבבך (דברים ל' ו') ובפרשת (יחזקאל ל"ו כ"ו) ונתתי לכם לב ‏חדש, עד סופה. ובוחרים בזה בכמה פנים, האחד מפני שהם רואים אור השכינה וחול הנבואה ‏עליהם, ושהם במלכותם בטוב ובנעימים, ואין מי שיכריחם, ואינם חסרים דבר, וכל עניניהם ‏בהצלחה. והודיענו שכל דבר וכל נגף וכל מחלה יסורו כלם מקרבנו, וכן כל אבל וכל יגון וכל שנאה. ‏אבל יהיה להם עולם שכלו שמחה וששון, עד כאלו שמיהם וארצם התחדשו להם, כמו שבאר ‏בפרשת (ישעיה ס"ה יז-יט) כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה כי אם שישו וגילו עדי עד, ‏וגלתי בירושלים. ומה נכבד עולם כלו שמחה וששון, כלו עבודת האל ויראתו, כלו גמול ושכר טוב. ‏ובזה אומר (תהלים קמ"ד יב-יד) אשר בנינו כנטיעים, מזוינו מלאים, אלופינו מסובלים:‏
שאל רבBookmarkShareCopy

צורת בית המקדש

וְעַל הַמִּסְגָּרוֹת הַלָּלוּ נְסָרִים מִנְּחֹשֶׁת, קְרָאָם הַכָּתוּב (ל) "סַרְנֵי נְחֹשֶׁת", וְהִיא מִלָּה מְסֹרֶסֶת. וַעֲלֵיהֶם כְּלוֹמַר מִבַּחוּץ וְלֹא עַל גַּבָּם עֲשׂוּיִם כְּמִין שְׁלִיבוֹת סֻלָּם (כט), וּמִבֵּין שְׁלִיבָה לִשְׁלִיבָה מִסְגָּרוֹת וַעֲלֵיהֶם צוּרַת בָּקָר וְגוֹ' (שם), וְהָיוּ הַנְּסָרִים עוֹלִים מֵעַל הַמִּסְגָּרוֹת עַד כְּנֶגֶד קוֹמַת הָאוֹפַנִּים, וּמְשַׁפְּעִים וְהוֹלְכִים כְּכוֹבַע וּכְמִין כִּסּוּי שֶׁבְּעֶגְלוֹת צַבִּיםאעגלה עם קירוי, וז"ל רש"י (במדבר ז ג): שש עגלת צב - אין צב אלא מחופים וכן (ישעיה סו כ) בצבים ובפרדים, עגלות מכוסות קרויות צבים: עַד בּוֹאָם כְּנֶגֶד קוֹמַת הָאוֹפַן, וְשָׁם נִמְשָׁכִין זֶה אֶל זֶה עַד שֶׁמְּכַסִּים אוֹתוֹ, זוּלַת בְּאֶמְצָעוֹ לְמַעְלָה אֵינָן מְכַסִּין, אֲבָל יֵשׁ בָּהֶן נֶקֶב עָגֹל, רֹחַב עִגּוּלוֹ אַמָּה וָחֵצִי, וְהַכִּסּוּי הַזֶּה נִקְרָא (לא) כּוֹתֶרֶת, וְהַנֶּקֶב שֶׁבּוֹ פִּי כּוֹתֶרֶת, וְזֶהוּ שֶׁאָמַר (שם) "וּפִיהָ עָגֹל מַעֲשֵׂה כֵן אַמָּה וַחֲצִי הָאַמָּה".
שאל רבBookmarkShareCopy