מלאכי א:ט מחשבת ישראל: האמונות והדעות, חובות הלבבות ומורה נבוכים

ואומר אחרי הדברים האלה, כי הבורא אין לו שום הנהגה במעשי בני אדם, ואיננו מכריחם לעבודה ‏ולא למרי. ויש לי אל זה ראיות מדרך המוחש ומדרך השכל וממה שבכתב ושבקבלה. מדרך ‏המוחש, שמצאתי האדם שוער בנפשו, שיוכל לדבר, ויוכל לשתוק. ויוכל לתפוש, ויוכל להניח, ואיננו ‏שוער בכח אחר שימנעהו מחפצו כלל. אין הדבר כי אם שהוא מנהיג טבעו בשכלו, ואם יעשה כן ‏יהיה משכיל, ואם לא יהיה סכל. ומן המושכל כי הראיות כבר תתקיימנה במה שקדם על הפסד ‏היות פעל אחד משני פועלים. ומי שחשב שהבורא מכריח את עבדו על דבר, כבר שם הפעל האחד ‏לשניהם יחד. ועוד שאם היה מכריחו לא היה ענין לצוויו והזהרתו אותו. ועוד אם יהיה מכריחו על ‏פעל לא היה נכון לענשו עליו. ועוד שאם היו בני אדם מוכרחים, היה הגמול ראוי למאמין ולכופר ‏יחד. מפני שכל אחד מהם עשה מה שצוה לו לעשותו. כמו שאם היה חכם משים, אחר משני אומנים ‏לבנות, והשני להרוס, חייב לתת שכר שניהם. ועוד שאם היה האדם מוכרח היתה לו טוענה, כי ידע ‏כי האדם לא יוכל לנצח יכלת בוראו, וכאשר יתנצל לפניו הכופר שאיננו יכול להאמין בו, מן הדין ‏שיהיה צדיק במאמרו, והתנצלותו מקובלת. ומן הכתוב כמו שהקדמנו תחלה ובחרת בחיים (דברים ל׳:י״ט ‏י"ט). ומה שבא בחוטאים (מלאכי א ט') מידכם היתה זאת הישא מכם פנים וגומר. ומה שבאר שהוא ‏נקי מחטאיהם, באמרו (ישעיה ל' א') הוי בנים סוררים נאם י"י לעשות עצה ולא מני. ומה שבאר ‏מהנקותו ממעשה הכוזבים, באמרו (ירמ' כ"ג כ"א) לא שלחתי את הנביאים והם רצו וגומר. וממה ‏שיש בקבלה בדברי רבותינו, הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, שנאמר (דברים י' י"ב) ועתה ישראל ‏מה י"י אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגומר (ברכות ל"ג). ואף על פי שלא נשאר אחר אלה ‏הבאורים דבר שיבוקש, הכחיש הבורא ההכרח בשלשה שרשים. הראשון בתמה, ששם בני אדם ‏לתמוה על הענין הזה, באמרו (יחזקאל י"ח כ"ג) החפץ אחפוץ במות הרשע נאם י"י אלהים הלא ‏וגומר. והשני בקיימו שזה הדבר לא יהיה, באמרו (יחזקאל י"ח ל"ב) כי לא אחפוץ במות המת נאם י"י ‏אלהים וגומר. והשלישי שנשבע על זה, באמרו (יחזקאל ל"ג י"א) אמור אליהם חי אני נאם י"י אלהים אם ‏אחפוץ במות הרשע וגו' וסבב הענין מכל צד וזרז עליו:‏

וְאִם יִרְאֶה אוֹתְךָ מִתְעַסֵּק בְּמַעֲשֶׂה מֵעִנְיְנֵי העוה״ז וַעֲסָקָיו יֹאמַר לְךָ הִזָּהֵר מִן הָעַצְלָה וְהָרִפְיוֹן וְאַל תִּסְמֹךְ עַל זוּלָתְךָ כִּי הַטּוֹב וְהָרַע בִּיכָלְתְּךָ וְהַמַּעֲשֶׂה וְהַהֲנָחָה בְּכֹחֲךָ הִשְׁתַּדֵּל בְּכֹחֲךָ וּטְרַח בְּכָל יְכָלְתְּךָ תַּגִּיעַ אֶל מָה שֶׁתִּתְאַוֶּה מִתַּעֲנוּגֵי העוה״ז וְהִזָּהֵר מִסִּבַּת הַפְּגָעִים הָרָעִים בְּכָל כֹּחֲךָ תִּמָּלֵט מֵהֶם כְּמוֹ שֶׁאָמַר הֶחָכָם (משלי כב) צִנִּים פַּחִים בְּדֶרֶךְ עִקֵּשׁ שׁוֹמֵר נַפְשׁוֹ יִרְחַק מֵהֶם וְאָמַר (שם יט) אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ וְגוֹ׳ וְאָמַר מַלְאָכִי (א׳:ט׳) מִיֶּדְכֶם הָיְתָה זֹּאת. וְהוּא מְהַפֵּךְ הַטְּעָנוֹת פַּעַם בַּהֶכְרֵחַ וּבַגְּזֵרָה וּפַעַם בַּצֶּדֶק וּבַבְּחִירָה כְּפִי מַה שֶׁיֵּאוֹת לוֹ לְפַתּוֹתְךָ וּלְרַפּוֹת יָדֶיךָ.

וְנִמְצָא בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה מָה שֶׁחוֹלֵק עָלָיו מָה שֶׁמּוֹרֶה כִּי הַמַּעֲשִׂים הַנִּרְאִים מִן הָאָדָם נְתוּנִים בִּרְשׁוּתוֹ וְהוּא בּוֹחֵר בָּהֶם בְּחֶפְצוֹ וְהֵם הוֹוִים בִּרְצוֹנוֹ וּבְחִירָתוֹ וע״כ הִתְחַיֵּב בִּגְמוּל וּבְעֹנֶשׁ עַל הָעֲבוֹדָה וְעַל הָעֲבֵרָה וְהוּא מָה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (דברים ל) רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע וְאָמַר (שם) וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים וְאָמַר (מלאכי א) מִיֶּדְכֶם הָיְתָה זֹּאת וְאָמַר (איוב לא) כִּי פֹעַל אָדָם יְשַׁלֶּם לוֹ וְאָמַר (משלי יט) אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ. וְכָל מָה שֶׁיֵּשׁ בְּסִפְרֵנוּ מִתּוֹרָה וּמִצְוֹת וּמוּסָר מוֹרֶה עַל בֵּרוּר הָעִנְיָן הַזֶּה וְכֵן מָה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִגְּמוּל הָעֲבוֹדָה וְעֹנֶשׁ הָעֲבֵרָה הַכֹּל מוֹרֶה כִּי מַעֲשֵׂי הָאָדָם מֻנָּחִים אֵלָיו וְכִי כְּבוֹד הָאֱלֹהִים נָקִי מִטּוֹבָתוֹ וְרָעָתוֹ וְצִדְקוֹתָיו וּמְעֻוּוֹתָיו.