מלאכי ג:א מחשבת ישראל: עקידת יצחק, גן נעול, האמונות והדעות ואם הבנים שמחה

במדרש (במדבר רבה פר' י"ו) אתה מוצא שכשאמרו ישראל כלא שר דבר ה' נעשה ונשמע (שמות כ״ד:ז׳) מה עשה הקב"ה הביא מלאך המות לפניו ואמר לו כל העולם ברשותך חוץ מן האומה הזאת שבחרתי לי וכו'. וכשקלקלו בעצת המרגלי' אמר להם הקב"ה ותפרעו כל עצתי (משלי א׳:כ״ה) אני אמרתי אלהים אתם וגו'. אכן כאדם תמותון וגו' (תהלים פ"ב). ועתה ראה כי אומרם נעשה ונשמע הוציאם ממיתת הטבע אשר ע"י שלוח החיים. אמנם קלקול עצת המרגלים החזירם לקלקולם. כי באמת ישיבת הארץ לענין הגבלת החיים כישיבת גן עדן כי שם נאמר כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל (ברא" ב') כמו שכתבנו שם בתחלת שער י"ב הנזכר וגירושם ממנה כגירושו ממנו בלי ספק כמו שנתבאר זה המאמר על זאת הכוונה אצל ספור הנחש בשער הט' שזכרנו בתחלה. ולזה עלה חמת ה' לאין מרפא כי במואסם בארץ חמדה מאסו בעקרי התורה ונתיאשו מהשלמות האמתי הדבק עמהם שהוא נצחיות העולם הבא והתישו כח הגבורה האלהית מהפיל גוים רבים ועצומים תחתם תחת אשר היה להם להוסיפה ולהגדילה כי היד החזקה השלוחה להשמיד ולהרוג ולגרש אותם מפניהם אין לה כח ורשות כי אם מכח העליונ' ממנה שהיה יד על כס המשפט והצדק אשר זו במדרגת השופט וזו במדרגת השוטר. כי לזה אמרו (מדרש איכה פ"א) כל זמן שישראל עושין רצונו של מקום מוסיפין כח בגבור' של מעלה שנאמר ועתה יגדל נא כח ה' (במדבר י"ד) וכל זמן שאינם עושים רצונו של מקום מתישין כח וגבור' של מעלה שנאמר צור ילדך תשי וגו' (דברים ל"ב). ^*כי כשהיד וכו' הנה כפי מה שאבאר עוד בשער הזה יורה בפי החכמים לפעמים שם "זכר" דרך השאלה אל הפועל, כמו שיורה שם "נקבה" על המקבל פעולת זולתו, והנה ידוע ג"כ כי כמו שבכל פעולה אשר יפעל האדם צריך תחילה כח שכלו השופט בקרבו לשפוט. כי ראוי לו לפעול כן ולהרהיב לזה עוז בנפשו, ורק אח"כ יעשה הפעול' ההיא בכח איברי גופו וגבורתו החיצונית כן הוא ג"כ אצל הי"ת, כי בטרם יפעל פעולתו צריך שיחייב תחילה משפט חכמתו העליונה כי ראוי הוא על פי הצדק והיושר לפעול כן ואז יעשה אותה ביכלתו שהיא לבלי תכלית והנה הכח השכלי השופט הזה המסבב הפעולה יקרא דרך השאל' בשם "זכר" יען כי הוא הפועל האמיתי, אבל הכח החיצוני המסובב על ידו לפעול אשר הוא כעין מקבל פעולת כח השכל השופט יקרא בשם "נקבה", והנה כאשר ימרו ישראל עיני כבוד עליון יחייב משפטו הצדק שלא יפעול עוד בגבורתו העליונ' נסים ונפלאות בעבורם וזה שאח"ל ד"מ "שבזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מתישין כח גבורה של מעלה" אפס העמים אשר לא ישכילו ויבינו זאת, לא יאמרו שרק בעבור משפט חכמת הי"ת שהוא במדרגת כח זכר חדל לעשות אותות ומופתים בעבורם כ"א בעבור שקצרה חלילה יד גבורתו ויכלתו, שהוא במדרגת נקבה, וע"ז רומז מאמר הכתוב "מבלתי יכולת ה'" כי הוא שם פעולה בלשון נקבה, ואמרו עליו חז"ל "יכול" לא נאמר (ר"ל "כי לא יכול ה'" לא נאמר, כי אז היה מורה שמשפט השכל העליון שהוא במדרגת זכר לא חייב אותו ולא חשבו לראוי ונכון שיביאם אל הארץ כאשר היה באמת) אלא "מבלתי יכולת"' וכו', יאמרו שתשש כחך כנקב', ר"ל כי קצרה גבורתך ויכלתך (שהיא במדרגת נקבה) להוציא זאת אל הפועל אף שיחייב אותה משפט הצדק. כי כשהיד העליונה יד המשפט היא גוברת תגבר יד הפועלת אמנם בחולשתה תחלש. והנה לפי זה תשישות כחו יתעלה אינו מפני שאינו יוכל אבל שאינו רשאי מכח היושר והדין. ומפני שזה לא יבינוהו סכלי האומות אמר שתשש כחו והוא מה שטען משה בעבורם אחרי כן באומרו ואמרו הגוים מבלתי יכולת ה'. וכמה הפליגו חז"ל (ברכות ל"ב.) באומרם מבלתי יכול לא נאמר אלא מבלתי יכולת אמר לפניו רבש"ע יאמרו שתשש כחך כנקבה. וזה שהמה דקדקו מקוצר המקרא שכיון שמלת יכולת היא שם דבר היה לומר מבלתי היות יכולת ביד ה' כמו שתקן רש"י ז"ל. ולזה ראו שתחת יכול שם הפועל אמר יכולת הבא על לשון נקבה ללמד שאמר לפניו הנה הגוים כלם כשראו מה שעשית עמהם במצרים ומה שנמשכה להם תמיד עוצם אהבתך לא יאמרו שהכח המשפטי העליון שהוא במדרגת הזכר הפועל בעצם וראשונ' הוא העומד לנגדם כלל שאם כן לא היתה עמהם בדבקות ההוא אשר זכר אשר עין בעין נראה אתה ה' ועננך וגו'. אבל יאמרו שאתה רשאי מכח המשפט המסדר אבל שאין כח בגבורה המצווה על המעשה שהיא במדרגת הנקב' אצל המשפט להוציא דבר אל הפועל וזהו חלול כבודך חלילה שיאמרו שאתה רוצה אלא שאינך יכול והוא מה שנרמז יפה במלת יכולת ה' היותה בכנוי הנקבה כי באמת הכח העליון המשפטי הוא כזכר הפועל והגבור' היא כמו הכח המתפעל. ולזה יאמרו שתשש כחך כנקב' זו שאינה יכולה להוציא אל הפועל מה שתצווה. ויש פנים אחרים בבחינה זו יבאו להלן במקומו. והנה אחר שחסרו הדבר עצמו שהיה נותן בידם כח וגבורה לעתות כאל והגוים ההם היושבים בארצם צדקו נפשם בהם איך יבא המשפט הישר האלהי לגרש צדיקים מהם ממקומם ולהביא רשעים תחתם ואין גזר דין של שבועה גדול מזה. ואע"פ שבסוף אמרו הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה' כי חטאנו לא יועיל ולא כלום כי לבם גלוי וצפוי לפניו שלא שבו מלבם כי אם מפני יראת הגזירה. משל לשב מאחרי המלך בעת מלחמ' כי תעלה בו חמת המלך יאמר ללכת אחריו הנה לא יאבה לו ולא יסמוך עוד על אהבתו ועבודתו כי לא מלבו. והוא אומרו לא תעלו ולא תלחמו כי אינני בקרבכם ולא תנגפו לפני אויביכם כי אחר שליי' המלחמה ולא לכם אם אינו עולה ודאי תנגפו כי הם רבים ועצומים מכם. והנה כל הענין הזה בצורתו כללו רבי יהושע בן לוי במאמר ההוא שזכרנו ראשונה ובמליצתו הנכבדת שהליץ. משל למלך שזמן לבנו אשה נאה עשירה ובת טובים. ראה שלשה כתרים בתוארים נפרדים כנגד שלשה תשוקות האנשים שזכרנו ראשונ' נאה היא תשוקת הערב עשירה תשוקת המועיל בת טובים תשוקת הטוב והישר. והנה כמו ששלשה תשוקות אלו יתחברו במציאות אשה כזו והם מוגבלות ומשוערות בה הגבלה אלהית נכונה והאדם משתמש בהן בהתר ולא באיסור ולא עוד אלא שמפיק בעסקיהם רצון מיי' כמו שאמר מצא טוב וגו' (משלי י״ח:כ״ב) כמו שכתבנו בפרשת נח שער י"ב. כן הארץ הזאת תכלול ג' ענינים הללו עצמן וישתמשו בהם עם יי' היושבים בה למצוא רצון נפשם בכלם כאותה הגבלה והשערה שעלידה יפיקו רצון מה'. אמנם כשאמר הבן אלך ואראה אותה מיד הוקשה הדבר בעיני אביו כי אמירה זו אינה באמת אלא סירוב ומיאון באשה זו אשר בה יבאו השלמת התשוקות באותה הגבלה שאמרנו ואין נפשם רק למלאת תאותם בכל אשר תאוה נפשם הבהמית כבא אל אשה זונה שלטת ומשנאה אשר שנאו האשה הצנועה ההיא קנטרו עליה ושמו לה עלילות דברים לאמר נשלח' אנשים לפנינו וגו'. כי מה להם ולצער הזה אחר שמלכם לפניהם וה' בראשם הולך תמיד עמם לנחותם הדרך ועל פי ה' יחנו ועל פי יי' יסעו וראו שהעבירם אח הים ונכנסו בשלום ויצאו בשלום הנה אם ירצה משה לשלוח מרגלים יעשה כרצונו כמו שעשה במעשה יעזר או כאשר עשה יהושע ליריחו ולעי אמנם יראה באמת כי מה שהקפידו על זה לא היה אלא למאסם בג' המתנות המחוברות זו בזו כמו שאמרנו. וכמו שאמר הכתוב שמעו כי אתה ה' בקרב העם הזה אשר עין בעין נראה אתה ה' ועננך עומד עליהם ובעמוד ענן אתה הולך לפניהם יומם ובעמוד אש לילה וכבר פירשנו כוונתו והדבר כן היה באמת שלא היה מורך לבב רק דמאיסא עלייהו וכמו שאמר הכתוב בפירוש וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה והבאתי אותם וידעו את הארץ אשר מאסתם בה ומאמר המשורר דוקא וימאסו בארץ חמדה (תהילים ק״ו:כ״ד) והיא הקושי שהיה בעיני אביהם שבשמים שעליו נשבע ולא נחם לבלתי יבאו שמה כי אינם ראויים לאשה כזאת בשום פנים. וכבר פירשנו יפה שאין שום מקום אל היכולת האלהי לתת אשה כזאת למי שאינו ראוי לה כי יהיה עול בחקו יתעלה. אמנם אם היה מונע בידם לראותם אותה ולשלוח מרגלים כ"ש דמתפקרי טפי כמו שאמרנו במשל עכשיו יאמר כעורה היא ויתחזקו במאמר נתנה ראש ונשובה מצרימה כי הוא מקום שאהבו להם כנזכר והראה חכמתו שהעצה הנכונה לפי דרכם להסכים עמהם ולשלוח המרגלי' כי אף על פי שגלוי וידוע לפניו את כל אשר יעשו הנה על כל פנים ידעו מפיהם כי טובה הארץ מאד מאד. אמנם שאר הענינים שאמרו אינם מענין השליחות ולא היה לתת לב עליהם והמאמינים בהם סייעו בעביר' ונשתתפו ברעתם וסבבו קלקלתם ופחיתותם היתה סבת עצבונם ובכיתם ^*וקבעו בכיה וכו', בזה רוצה הרב לבאר מאמר המדרש ילקוט שלח "אתם בכיתם בכיה על חנם אני אקבע לכם בכיה לדורות, ומן אותה שעה נגזר' גזירה על בהמ"ק ליחרב ושיגלו ישראל וכו'" כי הכוונה שע"י שהראו במעשה מרגלים זה, כי מואסים הם בחיי הגבלה, כי אם חפצים תמיד לרדוף אחרי הנאות המותריות, מזה נסובה להם כל הרעות אשר קרו אותם מאז והלאה עד סוף כל הדורות, ובזה הולך הרב ז"ל ומבאר כמה פסוקים בתילים מזמור פ'. וקבעו בכיה לכל ישראל לדורותם כי מיאוס הארץ ההיא כפי מה שתארנוה הוא הענין אשר עמד עלינו לכלותנו בכל הדורו' בעבורו גלינו מעל ארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו והיינו חרפה לשכנינו ולעג וקלס לסביבותנו ואין שום מבא לשוב אל שלמותנו כי אם בשובה אלינו בהשלמת הגבלותיה המותני' בה כמו שעל זה בקש המשורר אחר שהתאונן על חרבן הארץ והבית במזמור אלהים באו גוים בנחלתך סמך אליו. רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף יושב הכרובי' הופיעה (תלים פ'). ראה שזכר בפסוק ג' תארים כנגד הג' ענינים שזכרנו כי על כן הזכיר תמיד בזה המזמור ג' שמות כנגדם. כי האלהים הוא הרועה בעניני המזונות והפרנסה ועל דרך שאמר האלהי' הרועה אותי וגו' (בראשית מ״ח:ט״ו) ותרגום דזן יתי. וצבאות כנגד מה שאמר נוהג כצאן יוסף כי בו ינהג צבאותיו וצאן מרעיתו בנאות השלום וטוב המצב בכל עניניהם. וה' הוא יושב הכרובים אשר לבדו חלק הנפש השכלי ודרך השגתה בו הוא מצד שהוא יושב הכרובים כמו שבא במקומם שער מ"ח. והכוונה שכל אלו הטובות נמצאו אתם מוגבלות ממנו ית' בשבתם על אדמתם ובהעלותם יסעו והיה מבקש עליהם שישיבו לקדמותן והתחיל מבני אפרים ובנימין ומנשה והם כלל הי' שבטים הנקראים על שם יוסף כי הם אשר התחילו בקלקל' והגלו בראש גולים. והוא אומרו לפני אפרים ובנימין ומנשה עוררה את גבורתך כלומר עוררה להם את גבורתך ואל נא תעזוב אותנו. ולפי שהם היו בלתי מוגבלים בעניני מזונותיהם כמו שאמר הוי עטרת גאות שכורי אפרים (ישעיהו כ״ח:ג׳) אתיו אקחה יין (שם נ"ו) השותים במזרקי יין (עמוס ו׳:ו׳) פרות הבשן האומרות לאדוניהם הביאה ונשתה (שם ד') ורבים כמו אלה. לכן זכר עליהם התואר המורה על הגבלת הרשעים לבד ואמר אלהים השיבנו והאר פניך ונושע'. ואחר שזכר זה בקש בייחוד על גלות יהודה וחלק דבריו לשתי בקשות האחת על גלות הראשון אשר גלו לבבל אשר היה לרוע סדרם בכל הנהנותיהם כמו שאמר הנביא עליהם מי יתנני במדבר מלון אורחים ואעזבה את עמי יגו'. איש מרעהו השמרו וגו'. (ירמיהו ט׳:א׳) וכל הפרש' כלה ואחריה רעותיה מובאות לה וגם אלה ביין שגו ובשכר תעו נבלעו מן היין תעו מן השכר (ישעיהו כ״ח:ז׳) כמו שזכר ישעיה ע"ה. לכן הזכיר עונשם באלו השני ענינים כנגד האחד אמר האכלתם לחם דמעה ותשקמו בדמעות שליש. וכנגד השני תשימנו מדון לשכיננו וגו'. וזה כי הם לקחו מיד ה' מעין חטאתם כי הם קלקלו את סדרם בחייהם בעניני ספוקם המותרין ואחר אכלו לחם צר ומים לחץ וגם יען שקלקלו חייהם המדיניית בעודם בשלותם השליכם אל ארץ אחרת מקום צר אשר הם עצמם איש לאחיו ואיש לרעהו יהיו בעלי ריב ומצה עד שהאויבים אשר הם בתוכם ילעגו לקולם בריבם יחד. ולפי צורכם אל שני אלו הענינים בהגבלתם זכר שני השמות בבקשה על תשובתם ואמר אלהים צבאות השיבנו והאר וגו'. והנה הבקש' השנית היתה על זה הגלות הארוך אשר אנו בקרבו אשר בו גלינו גלות שלימה מהארץ הטוב' ובו נחרב הבית ושמם לגמרי ובטלה העבוד' מכל וכל מה שלא היה כן בגלות הראשון ונזה אמר גפן ממצרים תסיע וגו'. פנית לפניה וגו'. כסו הרים צלה וגו'. תשלח קציריה עד ים וגו'. למה פרצת וגו'. יכרסמנ' וגו'. אלהים צבאות שוב נא הבט משמים וראה ופקוד גפן זאת וכנה אשר נטעה ימינך וגו'. בקש שהגפן הזאת אשר כן נטעה בראשונ' ועשתה והצליח' עד השיעור ההוא ולבסוף לסבת פרצת גדריה והגבולותיה ארוה כל עוברי דרך יכרסמנ' חזיר מיער שיפקוד עליה להשיבה לקדמות' ופירש שהפקיד' ההיא בלתי אפשרית מבלתי שיפקוד על כנה שנטעה ימינו והיא הארץ הטובה אשר היה המושב המיוחד לה כדבר שיושב על כנו ואמר ועל בן אמצת לך כמו בן פורת יוסף (בראשית מ״ט:כ״ב) ועל דרך שאמר יפה נוף משוש כל הארץ (תהילים מ״ח:ג׳) אשר היא עתה שרופה באש כסוחה מגערת פניך יאבדו השורפים והמכריתים אותה והשלמת זה תהיה כשתהי' ידך על איש ימינך והוא מלך המשיח שנאמר עליו שב לימיני עד אשית אויביך הדום לרגלך (שם ק"י.). והוא בן אדם שאמצת אותו לשלוח אותו לקחת אותה מידם ולהשיבה אותנו באופן שנשוב על משפטינו ונתיישב על מתכונתנו ולא נסוג ממך תחיינו ובשמך נקרא. ועל ג' הענינים אלו התלוייה בארץ זכר השלש שמות אשר הזכיר ראשונה וסיים ה' אלהים צבאות השיבנו והאר פניך ונושעה כי לא תקווה השבתה אלינו ולא חזרתנו אל אלו השלמיות ההכרחיים להצלחתנו כי אם על ידך הגדול' והחזק' שתחזק ותגלה ותראה עלינו וכמ"ש השיבנו יי' אליך ונשוב' וגו' (איכה ה׳:כ״א). ובמדרש (במדבר רבה פט"ז) אמר להם הקב"ה לישראל בעולם הזה על ידי שלוחי בשר ודם נגזר עליהם שלא תכנסו לארץ אבל לעתיד לבא אני אשלח מלאך מלפני לפנות לכם הדרך שנאמר הנה אנכי שולח מלאכי ופנה דרך לפני ופתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים ומלאך הברית אשר אתם חפצים הנה בא אמר ה' צבאות (מלאכי ג׳:א׳) וזה כי בהמול לבב האנשים ימאסו שלוח החיים הבלתי מוגבלים ויבחרו בחיים המאושרים האלהיים וזה מה שיושפע מאתו מלאך הברית אשר יחפצו בו ועל ידי כן ישוב הכל למקומו וכבוד יי' עליהם יזרח לפנות בקר לאיתנו. ואחר שהקדמנו זה נבוא אל הביאור בזכרון הספיקות תחלה.

(ז) והנכון בעיני ע"ד הפשט כי ונקה לא ינקה מדה אחת נמשכת לקודמת לה. יאמר כי הוא נושא עון ופשט וחטאה מזמן לזמן לא מוחל לגמרי כי היושר והמחילה לא יצדקו יחדו מבלי תשובה נכונה ועל ידו אמר הכתוב (תהלים כ"ה) טוב וישר י"י על כן יורה חטאים בדרך. ירצה כי לפי שיצדקו מדות הטוב והיושר יחדו על כן יורה חטאים בדרך התשובה. כי כבר יוכל להטיב להם ביושר הצדק והמשפט. וכבר אמרו (בבא קמא נ'.) האומר הקב"ה ותרן הוא יותרו חייו. לכן הוא אומר נושא עון ופשע וחטאה אמנם נקה לא ינקה לגמרי כי לא יתכן מהיושר האלהי כמו שאמרנו וביאר איך יחוברו יחד שני העניינים האלה עם הראותם הפכיים ואמר פוקד עון אבות וגו'. יאמר שענין זה הנשיאות הוא שינשא עונש העוונות והחטאים מהאבות לבנים עד דור רביעי באופן שהם ישאו את עונם ולא יכלה השרש והוא טוב להם שאם כלה השרש לא ישאר לו שום ענף. ולזה הוא מדת רחמנות לפי מקומה. וזה הטעם שזכרה משה במרגלים להעביר קצף הכליה הגמורה כמו שאמר (במדבר י"ד) והמתה את העם הזה כאיש אחד עד וישחטם במדבר ועתה יגדל נא כח י"י וגו' נושא עון ופשע ונקה לא ינקה פוקד עון וגו'. והוא מה שהודה לו באומרו סלחתי בדבריך. ולזה נשאו בניהם את עונם בהיותם רועים במדבר ארבעים שנה עד תום פגרי האבות כמו שאמר (שם) ובניכם יהיו רועים במדבר ונשאו את זנותיכם וגו' והוא מבואר מאד. והנה הראב"ע ז"ל כתב שהיא מדה טובה שתליץ להם עד ארבעה דורות. והרמב"ן ז"ל כתב (שמות כ׳:ו׳) שהיא מדה של פורענות שנפרע מהם עד ארבע דורות. ואני אומר שהיא מדה טובה שנפרע מהם עד ארבע דורות ואינו מכלה השרש אלא שמ"מ מדה של פורענות קראו אותה חכמים (תוספתא סוטה פ"ד) בערך (שמות כ') ועושה חסד לאלפים לאוהבי וגו' והוא יותר נכון בהסכמת הכתובים כלם כמו שאמרנו. ואם נאמר שהשם הראשון אינו מן המנין אלא שהוא שם העצם המתואר בתוארים הללו. כמ"ש המשורר (תהלים פ"ו) ואתה ה' אל רחום וחנון ארך אפים וגו' כי זכר מלת ואתה מעמד השם הראשון. הנה תהיה מדת פוקד עון אבות מדה י"ג כי לבחינות שנזכרו תחשב כל אחד בפני עצמה והוא ג"כ נאות לפי הפשט. והנה בזה השלים המדות הכוללות ההנהגה הצריכה לו לפי בקשתו באומרו הודיעני נא וגו' והודיעו עוד איך נהג עמהם בם מדור לדור ובעת ובשנה ההיא הוא נוהג במדת נושא עון ופשע וחטאה ונקה לא ינקה פוקד עון וגו'. ולזה נאמר וימהר משה ויקד ארצה וגו' ויאמר אם נא מצאתי חן בעיניך אדני ילך נא אדני אפי' עיון הגס מחוייב לתת לב למה בא בכאן שם חדש שלא נזכר בזאת הפרשה ובאמת כי בו יודע טעם השאלה זאת האחרונה. וזה כי חכמי הקבלה יאמרו כי זה השם אדני הוא השער לה' שבו נכנס כל מבקש כל דבר משער לשער לדבקה בו לפי שהוא סוף כל המעלות ממעלה למטה והוא ההיכל ששם ה' שוכן בו והוא בית מקדשו על סוד (שמות ט"ו) מקדש ה' כוננו ידיך. ולזה נקרא תמיד בשמו כלומר כל מבקש ה' ימצאהו בכנוי אדני. ולזה קבעוהו בתחלת התפלת אדני שפתי תפתח הכל כמו שכתוב בתחלת ספר שערי אורה. ועוד כתוב שם בלשון הזה ולפעמים נקרא שם אדני בכנוי לשון כל. והטעם לפי שלא יחסר כל בו וכל מיני השפע: והאצילות וכל מיני ברכה וקיום כלם נכנסים בתוכו ונקרא כל שהכל בתוכו וכל שיצטרך דבר בעולם אין לו לבקש מאלדים אחרים ולא ממקום אחר וממקום זה יפיק כל שואל רצונו וכל אחד ואחד כפי חפצו בהיותו קורא אותו באמת עד כאן. ועוד האריך הרבה בדברו בענין הנפלא הזה אבל יספיק מה שזכרנו ללמוד שני דברים. האחד כי זה ה' הוא שנתברר להם שעליו נאמר (שם כ"ג) כי שמי בקרבו. והשני כי הוא היותר קרוב והיותר נמצא למלאת צרכי האדם והיותר נאות אליו להקריבו בשעת הכעס ולהעביר על המדה. והנה מזולת מה שכתבו זה החכם מספר הנזכר מצאנוהו מבואר מהכתובים כי כשבקש משה אדונינו על עצמו אחר גזר דין אמר (דברים ג') אדני אלהים אתה החילות וגו'. הנה שנכנס בשער התפלות וכבר קבל ממנו במקצת. והנה דניאל כשעמד לפניו על הגלות אמר (דניאל ט׳:ט״ז) ועתה ה' אלהינו אשר הוצאת וגו' אדני ככל צדקותיך ישוב נא אפך והאר פניך וגו' למען אדני. אדני שמעה אדני סלחה אדני הקשיבה. יראה כי הוא הקרוב לכל קוראיו בעת צרתם. גם נראה שהוא המוחל והסולח העונות לא הנושא לבד כמו שאמרנו בשלש עשרה מדות כמ"ש אדני סלחה. ואמר המשורר (תהלים פ"ו) כי אתה אדני טוב וסלח. (שם ק"ל). אדני מי יעמוד וגו' (דניאל שם) אדוני אלהינו הרחמים וגו'. והיות זה ההבדל בין לשון נשיאות חטא ובין לשון סליחה הוא מבואר מהוראת המאמרים. כי נשיאות החטא הוא סבול אותו מזמן לזמן כמו שאמר וכמו שנתבאר מענין הספור שאנו בביארו. אמנם הסליחה היא מחילה לגמרי כמו שנתבאר מאומרו (ירמיהו נ׳:כ׳) יבוקש את עון ישראל ואיננו ואת חטאת יהודה וגו'. (ח) והנה אחר שבאנו לכלל דעת זה נאמר כי אחר שהודה לו יתעלה שאלתו בהודעת דרכיו כנזכר בקש ממנו בכח הידיעה ההיא על ההליכה עמהם כמ"ש ראשונה ובמה יודע איפה וגו' הנא בלכתך עמנו כמו שאמרנו ראשונה. אך אמנם לפי שראה משה אדונינו שסוף כל מה שהודיעו ה' מכח השם הנכבד והנורא שהעביר על פניו ותכלית כל המדות שהודיעו ממנו בענין שהם עליו הוא שהיה נושא עון ופשע וחטאה ינקה לא ינקה לא שיסלח להם כמו שאמר לזה מיהר להשתחוות אל מול הכבוד והנורא הנראה אליו ואמר אם נא מצאתי חן בעיניך אדני ילך נא אדני וגו' וסלחת לעונינו ולחטאתינו ונחלתנו והוא שבקש מלפניו שיהיה ענינו עמו בשם ה' הקרוב והנאות למדרגת האדם כי עם קשה עורף הוא ואינם צריכין התלייה בנשאות החטא לבד כי אם המחילה והסליחה והשם הזה הוא הסולח והמוחל לא הנושא לבד כמ"ש ונחלתנו כי על זה האופן לא לבד יכניסם לארץ אבל תתקיים לעד בידם כמו שאמר תחלה ונחלו לעולם. ואין שאלה זו בעיני זולת הודעת מה שאמר לו בתחלה פני ילכו והניחותי לך כי הוא המלאך שנאמר לו ראשונה הנה אנכי שולח מלאך לפניך כי המלאך ההוא אינו רק הוא יתעלה בהוראת זה האלהים כמ"ש וה' הולך לפניהם ואומר ויסע מלאך האלהים. ואמר ומלאך פניו הושיעם בסוד ועתה אדני אלהינו אשר הוצאת את עמך מארץ מצרים. והוא עצמו מה שאמר לו השמר מפניי ושמע בקולו אל תמר בו וגו'. ירצה השמר לך פן תגרום לי להמיר המדה ולהחליפה באחת כי זה לא ישא לפשעכם על דרך נושא עוון ופשע אלא הוא מוחל וסולח לגמרי. כי שמי בקרבו ירצה כי גבורת שמי הגדול ועוצם כחו ותקפו הלא הוא כמוס עמו ועצור בתוכו והוא שיאות לכם כפי תכונתכם והוא עצמו מה שביארו משה כשאמר (במדבר י"ד) ועתה יגדל נא כח אדני וסמיך ליה סלח נא לעון העם הזה וגו'. אמנם אמר לשם וכאשר נשאת וגו' לפי שבענין ההוא היה אריכות אף לאבות וסליחה לבנים והוא מה שאמר (שם) ויאמר יהוה סלחתי כדברך כי הסליחה בדברו הי' על זה האופן והוא ענין זולת הסליחה סתם ולזה יחס אותה אל שם יהוה לקיים מה שנאמר ועתה יגדל נא וגו' כאשר יתבא' שם במקומו יפה ב"ה. סוף דבר כשראה כי במה שהוסיף לשאול שילך עמם באותה מדה המכונה לכבודו ועצמו כמו שפירש בלכתך עמנו ימשך להם זה הענין מתוקף ההנהגה חזר למה שהודה לו מתחלה פני ילכו וידע כי הטוב והנאות להם הוא שנתחדש לו זה מענין הראות כבודו שעליו נאמר ויעבור ה' על פניו מ"מ לזה נעתק מדבר בשם יהוה הגדול והנורא ודבר בשם אדני הטוב והישר להם. ואברהם אבינו עליו השלום מצאנו כיוצא בו כשבקש על סדום ובנותיה כי בראשונה היה ענינו בשם הגדול שנאמר (בראשית י״ח:כ״ב-כ״ג) ויאמר יהוה זעקת סדום ועמורה. ואברהם עודנו עומד לפני ה' ויגש אברהם ויאמר וגו' ושם נאמר ויאמר ידוד אם אמצא בסדום חמשים צדיקים בתוך העיר ונשאתי לכל המקום בעבורם וגו'. והנה שבהיות שם חמשים צדיקים עדיין לא אמר וסלחתי לכל המקום בעבורם רק ונשאתי כמו שאמר בכאן נושא עוון ופשע. ולזה נעתק מדבר בשם הזה אל שם אדני כמו שעשה משה. הנה נא הואלתי לדבר אל אדני אולי יחסרון וגו' התשחית בחמשה (שם) ושם נאמר לא אשחית אם אמצא שם ואם לא ישחית הרי הם מחולים. אכן משם ואילך לא בקש אלא משם אדני אל נא יחר לאדני הנה נא הואלתי לדבר אל אדני אל נא יחר לאדני ואדברה אך הפעם וכשנסתלק הסניגור (ש"ר ס"פ ל"ב) ונשארו פני הזעם עליהם מה נאמר (שם) וילך ה' כאשר כלה לדבר הרי שהדברים מסכימים והיו לאחדים: ובמדרש פ' משפטים הנה אנכי שולח מלאך לפניך וגו' אמר ליה הקב"ה למשה מי ששמר את האבות ישמור את הבנים וכן אתה מוצא באברהם כשבירך את יצחק אמר (בראשית כ"ד) ה' אלהי השמים וגו' הוא ישלח מלאכו לפניך וגו' ויעקב אבינו מה אמר לבניו (שם מ"ח) המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים. אמר להם. הוא גאלני מיד עשו. הוא הצילני מיד לבן. הוא זנני ופרנסני בשני רעבון. לכך אמר ליה הקב"ה עכשיו מי ששמר את האבות הוא ישמור את הבנים שנאמר הנה אנכי שולח מלאך בכל מקום שהמלאך נראה שכינה נראת שנאמר (שמות ג') וירא מלאך ה' אליו בלבת אש ומיד ויקרא אליו ה' ולא עוד אלא בשעת הישועה לישראל כך. בסנה (שם) ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי. וכן בגדעון (שופטים ו׳:י״ב) וירא אליו מלאך ה' ויאמר לך בכחך וגו' והושעתי את ישראל. וכן לעתיד לבא בעת הגאולה שנאמר (מלאכי ג׳:א׳) הנני שולח מלאכי. הנה שהסכימו חכמי המדרש בזה בכל מקום שאמרנו. ועם שכבר הוזכרו שם דעות אחרות כמו שיעלו בתחלת המחשבה בזה הנה זה סיום ענינם והעולה כהוגן. וכבר זכרו הרמב"ן ז"ל שם והסכים אל כללות זה הדעת עם שלא ביאר טעם כי לא ישא לפשעכם ולא העניני' הנלוים אליו על זה האופן הנאות שכתבנו: ויאמר הנה אנכי כורת ברית וגו' הבטיחו על מה שבקש ממנו וכרת ברית על הדבר כמו שאמרו ז"ל (ר"ה י"ז:) ברית כרותה לי"ג מדות שאינן חוזרות ריקם שנאמר הנה אנכי כורת ברית ועוד כי נגד כל עמך אעש' נפלאות וגו' כמו שבקשת ונפלינו אני ועמך מכל העם וגו'. וכשיושקף בטוב הוא עצמו סלוק הנבואה מהאומות שאמרו ז"ל (ברכות ז'.) שבקש ממנו עם שנראית שאלה בלתי הגונה כמו שאפרש בשער נ"ו הבא קרוב ב"ה. (ט) ולדעתי כי בכתוב הזה נרמזו הגדולות והנוראו' שנעשו על ידי יהושע בשמש בגבעון שלא היה כיום ההוא לשמוע ה' בקול איש (יהושע י׳:י״ד) וכל הנפלאות מהירדן וזולתם. ואמר וראה כל העם אשר אתה בקרבו וגו' כי כלם יכירו וידעו כי המעשי' ההם הגדולים והנוראים כלם יעשו בזכותך ובכחך כמו שאמר על הכל (שם י"א) כאשר צוה ה' את משה עבדו כן צוה משה את יהושע וכן עשה יהושע. וכבר כתבנו זה וביארנו ענינו יפה בפרשת נח שער י"ג עיין עליו כי הוא דבר שיקרר דעתך בזה הכתוב ובדרוש ההוא שבא עליו. (י) והנה לחזק בידו ההבטחה הנזכרת בלי שום ספק אמר שמור לך את אשר אני מצוך היום הנני גורש מפניך וגו' לא כמו שאמרתי בשביל מעשה העגל ושלחתי לפניך מלאך וגרשתי את האמורי כי אני רצוני במלאך פני כי שמי בקרבו אלך עמך לגרש גוים מפניך כמו שסיימתי בדברי אשר אני עושה עמך. וכבר כתבו חכמי האמת כי מלת אני הוא כנוי אל שם אדני שבקש עליו ועליו אמר הנני גורש והוא חזרת ענין המלאך הנאמר לו ראשונה לישוב הראשון כמו שאמרנו: וראה נפלאות מאמתות זה הענין הנפלא במה שלא נאמר לו בכ"ז שנמשך הנה רק אותם הדברים עצמם שהמשיך אל מאמר הנה אנכי שולח מלאך וגו' כי שם נאמר (שמות כ״ג:כ״ג) כי ילך מלאכי לפניך והביאך אל האמורי וגו' לא תשתחוה להם וגו' ועבדתם את ה' אלהיכם עד סוף הענין ההוא שנאמר לא תכרות להם ולאלהיהם ברית לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי כי כל זה עדות ברורה שאינו אלא חזרת הענין הראשון בעינו כלומר כיון שהלכו פני הזעם נחזור לענינו הראשון. ולזה חתם אלו האזהרות באומרו אלהי מסכה לא תעשה לך כנגד מה שאמר עשו להם עגל מסכה כלומר מאי דאזל אזל מכאן ואילך חושבנא. ולא עוד אלא שסמך גם כן מה שנמשך שם לצוות ולזרז על השבת והמועדים וראית שלשה רגלים הכל בשוה כמו שנזכר שם עד שסיים בשני הכתובים עצמן לא תזבח על חמץ וגו' ראשית בכורי אדמתך וגו' שהכל עדות ברורה להצבת המצבת האחד בעינו וכבר ביארנו שם אלו הכתובים. ואולם הוסיף בכאן מצות פטר רחם לוי כל בכור בניך תפדה. ולא יראו פני ריקם לרמוז להם כי מעתה בעבור חטא העגל יצטרכו כל הבכורות ליפדות בלוים כי עד הנה היתה עבוד' כשרה בבכורות ולא הוצרכו הפדיון ההוא (זבחים קט"ו:). והנה עם זה לא יראו פני ריקם כי הפדיון הוא מקום העבודה. וזה הענין מהפדיון הוא מה שיבא בחומש הפקודים (במדבר ח'). וכמו שאחר הענין ההוא נאמר למשה (שמות כ״ד:י״ב) עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם ויהי משה ארבעים יום וארבעים לילה וגו'. כן בכאן נאמר ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה וגו': אמנם נאמר ויהי ברדת משה מהר סיני וגו' ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו אתו עד וייראו מגשת אליו. (יא) להגיד שאף על פי שלא מנאן בעביר' כראשונ' מכל מקום לא חזרו לאיתנן שהרי בתחל' אחרי שזבחו שלמים נאמר (שם) ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר ועכשיו לא היה כח להסתכל בקרני הודו של משה. וכן אמרת במדרש (במדבר רבו' פ' י"א) בוא וראה כמה כחה של עבירה שעד שלא פשטו ידיהם בעבירה אומר (שמות שם) ומראה כבוד ה' כאש אוכלת ואינם מזדעזעים ומשעשו את העגל אף מקרני הודו של משה היו יראין ונרתעי'. וענין קירון הפנים הוא זיו עליון וזוהר אלהי המושפע על האיש אשר מלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ודעת כמ"ש החכם (קהלת ח') חכמת אדם תאיר פניו וכ"ש מי שזכה לראות פני עליון לדבר בו פנים אל פנים שיהיה הזוהר נפלא מאד כמו שאמרו (ב"ב ע"ה.) פני משה כפני חמה. ובתנחומא (כי תשא) בשעה שהקב"ה מלמדו תורה מניצוצות שיצאו מפי השכינה נטל קרני ההוד. יאמרו כי אורו פניו מאור רבו וקרנים מידו לו:

"כי לא מחשבותי מחשבותיכם, ולא דרכיכם דרכי, נאם יי'" (ישעיה נה, ח). אמר ראב"ע זצ"ל "אתם חשבתם שאגמול לכם רע אעפ"י שתשובו אלי. על כן לא מחשבותי מחשבותיכם, כי במחשבותי להטיב לכם. וככה לא דרכיכם דרכי, כי דְרָכַי ישרים הם" ע"כ. וכבר רמזנו שמלת "דרך" נופל על ארח קבועה בחכמה, כמו שתאמר מדת החסד, מדת החנינה, מדת הרחמים וכיוצא. ומלת "מחשבה" נופל על פרטי הענינים המסתעפים מכל דרך ודרך, ומבואר בבית זה (חדר שני חלון א). והנה לפי פירוש הרב ז"ל יהיה ענין הכתוב מאמר אחד, שעל כן מחשבותי לא כמחשבותיכם, לפי שאין דרכיכם דרכי. ואני התבוננתי בפירוש הפסוק [יש] שני מאמרים, ועתה אפרש. הנביא מוכיח שתי כתות רעות, כת הרשעים וכת אנשי און, שכן אמר "יעזוב רשע דרכו, ואיש און מחשבותיו" (תהלים נה, ז). ומלת "רשע" נופל על בעל הציורים הרעים, ועל פיהן מסכים להרשיע. וציורים המושלים בלבו כולם הפוכים מציורי החכמה. וכבר רמזנו עליו (חדר י' חלונות ב-ג) בבית זה. ותאר "איש און" בדעות ובאמונות, בדברים שאין בהם מעשה, וגם על זה רמזנו למעלה. והנה יסוד רשעת ה"רשע" בעבור דרכיו הפנימיים. על דרך משל, שמושל בלבו מדת הגאוה, מדת הכעס, מדת האכזריות, מדת העזות וכיוצא באלו שמסתעפים מהן כל הרשעיות. אבל יסוד רוע "איש האון" איננו בנוי על הדרכים והציורים הפנימיים, כי הוא חושב מחשבות נגד שִׁקול הדעת שאין להם יסוד בנפש שיסמכו עליו, כי כל מחשבותיו ענינים שכליים ואם¹ואעפ"כ הוא תועה מדרך השכל. וכבר הודיע סדר זה עצמו הנביא מלאכי (ב, יז), כי הזכיר ג"כ בספרו דברי אנשי און, וְסִפֵּר שאומרים "כל עושה רע טוב בעיני יי' ובהם הוא חפץ, או איה אלהי המשפט?". וְסִפֵּר עוד שאמרו "שוא עבוד אלהים, ומה בצע כי שמרנו משמרתו? וכי הלכנו קדורנית מפני יי' צבאות. ועתה אנחנו מאשרים זדים, גם נבנו עושה רשעה, גם בחנו אלהים וימלטו" (ג, יד-טו). ואלה הם דברי אנשי האון שבראותם רשעים יפרחו ויציצו כל פועלי און, וצדיקים ישיגו יגון ואנחה; יחשבו על ה' תועה וידברו סרה: "עולם של הפקר הוא, ואין יי' רואה". או שהוא משַׁנה מדרך לדרך חלילה, פעם אוהב צדיקים, פעם אוהב רשעים.²עד כאן דבורי אנשי און יתברך ויתרומם עילוי רב מזה, כי הוא ב"ה איננו בעל שנוי מרע לטוב, ומטוב לרע כדרך האדם שמחשבותיו משתנות בכל עת ובכל רגע. אבל שופט כל הארץ כל דרכיו משפט, הכל בארחות החכמה, והם קבועים לעד לעולם. ולא אאריך כי היטב בארנוהו בבית הראשון. והתשובה הזאת עצמה השיב הנביא על דבריהם ואמר "הנני שולח מלאכי וגו' וקרבתי עליכם למשפט" (מלאכי ג, א-ה), כלומר לא כמו שאתם סבורים שנשתנו דרכַי, אלא אני אני הוא, ומה שגזרתי עליו מראשית כן אעשה. ואמר בפירוש "כי אני יי' לא שניתי" (ג, ו), הודיע שאינו משתנה מרצון לרצון, ומה שאהב מקדם יאהב לעד, וכן מה ששנא מקדם ישנא לעולם. ויפה אמר רש"י ז"ל "אעפ"י שאני מאריך אפי, לא שינה דעתי עלי מבראשונה לאהוב את הרע ולשנוא את הטוב" ע"כ. והודיע הנביא כי יבוא יום לה', ובו יראו בעיניהם שכר הצדיקים ופורענות הרשעים. והעריך על זה פרשה בפני עצמה, ואמר בה "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע" (ג, יח).