מלכים א א:כא מחשבת ישראל: נתיבות עולם, באר הגולה, דרוש חדושי הלבנה ותורת העולה

וְהָיָ֕ה כִּשְׁכַ֥ב אֲדֹנִֽי־הַמֶּ֖לֶךְ עִם־אֲבֹתָ֑יו וְהָיִ֗יתִי אֲנִ֛י וּבְנִ֥י שְׁלֹמֹ֖ה חַטָּאִֽים׃

נתיבות עולם

אבל יש בזה שהחכמה אומרת "חטאים תרדף רעה" חכמה מאוד*, רמזו כאן ענין בעל התשובה. וזה כי מצד החכמה, כאשר יחטא האדם, ואין* ספק כי דבר זה הוא רע מצד החכמה, לכך אומרת "חטאים תרדף רעה". כי החטא בעצמו הוא חסרון, כמו שהוא לשון 'חטא', כמו "אנכי אחטנה" (בראשית לא, לו), "והיה אני ובני שלמה חטאים" (מ"א א, כא). וכל חסרון הוא רע*, ומפני שהרע נמשך אחר דבר שהוא חסר, אומרת החכמה "חטאים תרדף רעה". אבל הנבואה שהיא למעלה מן החכמה, היא גוזרת דין על החוטא, כי הנבואה היא במדת הדין, ודין החוטא הוא המיתה. וזה משפט החוטא בודאי, שהשם יתברך גוזר עליו המיתה. ולפיכך החכמה אמרה "חטאים תרדף רעה", כי אין החכמה משפט החוטא, רק כי הרע שהוא בעולם ירדף את החוטא. אבל הנבואה, שהיא מצד מדת הדין, אמרה "נפש החוטאת היא תמות".
שאל רבBookmarkShareCopy

באר הגולה

וכן פירש הרד"ק בשורש כפרה, כי לשון 'כפרה' הוא לשון הסרה, כמו שהאריך הרד"ק כי אין הלשון רק הסרה. וכן 'חטאת', אין פירושו רק לשון חסרון, כמו שפירש רש"י על "אנכי אחטנה" (בראשית לא, לט), ופירש רש"י שהוא לשון חסרון, כמו "קולע אל השערה ולא יחטא" (ר' שופטים כ, טז), וכן "אני ובני שלמה חטאים" (מ"א א, כא). וכן תרגם אונקלוס (בראשית שם). וכל קרבן שבא לתקן החסרון נקרא 'חטאת', לפי שהוא מתקן החסרון שבמעשה האדם. וכן קרבן זה מתקן החסרון שבמעשה ה', שהיה הירח חסר ומתמעט, וכאילו היה החסרון במעשיו, שהוא בלבד מכל צבא השמים יש לו חסרון. ונתן לו כנגד זה קרבן ראש חדש, כי הקרבן הוא התקרבות אל השם יתברך, וזה היה לירח בשביל המיעוט. ולכך כתיב בקרבן זה (במדבר כח, טו) "לחטאת לה'", שהוא תיקון החסרון של מעשה ה', כמו כל חטאת שהוא תיקון חסרון מעשה האדם. ואין ספק כי אין מקרא יוצא מידי פשוטו (שבת סג.), "לחטאת לה'" לתקן חסרון מעשה אדם. רק כי לכך כתוב בקרבן זה "לה'", מה שלא כתוב בכל הקרבנות, לומר כי הקרבן הזה מתקן גם כן חסרון מעשה ה', עד שהם שלימים בלי חסרון כלל.
שאל רבBookmarkShareCopy

דרוש חדושי הלבנה

וְלֹא נִתְיַשְּׁבָה דַּעְתָּהּ, מֵאַחַר שֶׁהָיָה לָהּ מַעֲלָה וְנֶחְסְרָה. לָזֶה אָמַר, הָבִיאוּ כַּפָּרָה כו׳. וְאֵין לְשׁוֹן כַּפָּרָה בְּכָאן כְּמוֹ כַּפָּרַת חֵטְא, שֶׁכְּשֶׁנּוֹדַע לוֹ שֶׁחָטָא וְיִתְחָרֵט וּמֵבִיא קָרְבָּן וְשֶׁיִּמְחֹל לוֹ מִי שֶׁחָטָא כְּנֶגְדּוֹ. שֶׁכָּל זֶה וַדַּאי אִי אֶפְשָׁר לְאָמְרוֹ כְּלַפֵּי מַעְלָה, אֲבָל בְּכָאן הוּא לְשׁוֹן קִנּוּחַ וְסִלּוּק, וּכְמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רש״י בְּפָרָשַׁת וַיִּשְׁלַח עַל "אוּלַי אֲכַפְּרָה פָנָיו" (בראשית לב כא). וְגַם שֵׁם 'חַטָּאת' עִקָּרוֹ מִלְּשׁוֹן "אֲנִי וּבְנִי שְׁלֹמֹה חַטָּאִים" (מלכים א א כא) וְ"אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה" (בראשית לא לט), שֶׁהֵם לְשׁוֹן חִסָּרוֹן. וְכֵן נִקְרָא הַקָּרְבָּן ׳חַטָּאת׳, עַל שֵׁם הַחִסָּרוֹן שֶׁנַּעֲשָׂה, כִּי כָּל עֲבֵרָה חִסָּרוֹן. וּבְכָאן אָמְרוּ, שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיָּבִיאוּ כַּפָּרָה, הַיְנוּ קִנּוּחַ וְסִלּוּק הַתַּרְעוֹמוֹת עַל הַחִסָּרוֹן שֶׁחִסֵּר וְהִמְעִיט מַעֲלַת הַיָּרֵחַ.
שאל רבBookmarkShareCopy