מלכים א ב:ח מחשבת ישראל: עקידת יצחק

וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי. (א) אמר כי בלק מצד פקחותו נסתכל בענין העם ההוא וראה את כל אשר עשה ישראל לאמורי מן התחבולות לפתות אותו ולחזק את לבו לצאת עליהם למלחמה כדי שיפול לפניהם. וכבר פירשנו בשער הקודם כי ענין התחבולות היה לשלוח למלך אדום ולמלך מואב תחלה שיתנום לבא בארצם וכאשר לא שמעו נטו מעליהם (א) והנה מזה הטעם לא הובטח להם הענין והיה העם נחלק בדעותיהם למחלוקת או פוסחים על שתי הסעיפים מהם פחדו מאד ממלחמתם כי אחר שעשו מה שרצו מענין האמורי יחזרו עליהם (א) ולזה אמר ויגר מואב מפני העם מאד כי רב הוא וראו שאין תקומה לפניהם וקצתם לא היו יראים מהמלחמה (א) אמנם קצו בעצמם מפניהם מפני היותם סביבותיהם ופחדו שישחיתו את כל הארצות ההם ויגיע להם מזה נזק עצום לכדי חיותם. ועליהם אמר ויקץ מואב מפני בני ישראל שנדחקו מפניהם (ב) ולהיות מדין מהשכנים להם ויושבים סביבם והם יהיו אשר ימצא להם הרע תחלה ובעצם לזה נאמר ויאמר מואב אל זקני מדין עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו וגו'. כלומר שימו לבבכם כי אתם היושבים ראשונה. כלחוך השור וגו'. כל ימי הייתיי תוהה בזה המשל עד שראיתי הפרות רועות באפר וידעתי כוונתו (ג) וזה שדרך השור להוציא מפיו שבט לשונו דרך הצד ולהאריך אותה ביותר ולשלחה לאורכה סביבות פניו ובשעיריותה שהיא נעשות כמגל הוא תולש כל ירק עשב אשר לוכחו ומכניסו בתוך פיו בדרך הצד אשר הוציאה וחוזר ומוציא' ועושה כן תמיד והנה מקום הנחת פיו הוא בטוח וסביביו נשער' מאד והוא עצמו המכוון מהם כי אף שיובטחו שלא יתגרו בם מלחמ' מ"מ יגורו ויקרה לסביבותם מה שיקרה לסביבות פי השור כפי שאמרנו ואמר שבלק בן צפור אשר הוגד ממנו שהכיר בענינם הוא היה מלך למואב בעת ההוא. מטעם זה וישלח מלאכים אל בלעם וגו' וא"ל הנה עם יצא ממצרים כלומר שהוא נוצח שלא כדרך העולם שאם לא כן איך יצא ממקום שאין אומה יכולה לצאת משם ואם תאמר אינו כן ונלחם עמם (ג) הנה כסה את עין הארץ ואפילו כפי המנהג מי יעמוד והוא יושב ממולי וקרוב אלי ועתה לכה ארה לי את העם הזה אולי אוכל נכה בו (ג) כלומר שנינו אנחנו אני ברוב עם וכובד מלחמה ואתה בשבט פיך מני ומנך תסתיים וכו'. כי ידעתי את אשר תברך מבורך וגו'. יראה שרצה להעזר ממנו בשני פנים האחד כשיברך אותו. והב' כשיאור אותם. או שהכשילו פיו אל מה שעתיד להיות כי לקוב אויביו לקחו ויברך ברוך. וילכו זקני מואב וזקני מדין כבר פירשנו. וקסמים בידם (ג) ^* (ג) יען כי הנביא האמיתי יגיד העתידות כנוח עליו רוח ה' ככל אשר יושם בפיו, ע"כ יוכל להשיב לשואלו דבר מבלי אשר יצטרך תחילה להוחיל על זמן ידוע, אפס הקוסמים החוזים בכוכבים, אשר רק מחיבורם יחד או מהתנגדם זה לעמת זה יודיעו לפעמים העתידות, לא בכל עת ימצא בפיהם מענה, כי אם יצטרכו תמיד להתאחר בתשובתם עד הגיע עת חיבור הכוכבים הידועים, הצמיחה העמיד' והשקיע' שלהם, וזשאחז"ל משלוחי בלק אל בלעם, "קסם זה לקחו בידם" ר"ל אות וסימן זה היה להם לדעת על ידו מהות נבואת בלעם, "אם יבא עמנו מיד יש בו ממש ואם לא אין בו תועלת." יראה שלקחו עמם כלי אומנותם למלאכת הקסם כדי שלא יהיה לו שום טעם דחיה ועכוב לעשות כרצונם ואז"ל קסם זה לקחו בידם אם יבא עמנו מיד יש בו ממש ואם לאו אין בו שום תועלת (במ"ר פ' כ') והוא ודאי קסם על שפתי חכמים כי אם הוא נביא לה' ומאתו נהיה הדבר אין לו לדחית מיום ליום כי לא יחסר לו דבר. אמנם בעלי המזלות הם אשר יצטרכו להתעכב לדעת לעות זמני החבורים אשר יבקשום מהככבים או עתות הצמיחה העמידה והשקיעה וזולת זה כי לא יוכלו לעשות דבר עד בואם שמה. כי מזה הטעם אז"ל תפח נפשן של מחשבי קצין שמעכבין את הגאולה (סנהדרין צ"ז:) כמו שכתבנו בשער נ"ו והנה לזה אמר כי כאשר אמר להם לינו פה הלילה הנה שרי מדין לא המתינו לו כי ידעו כי לא מאת ה' היתה לו להצליח דרכם: ויבא אלהים אל בלעם (ד) ^*(ד) תוכן דעתו הוא שחטא בלעם היה שהעיז פניו לשאול את פי ה' אם ילך לקוב את ישראל, אחרי שידע כבר כי נאהבים ונעימים הם לו עד מאד, עד שהרבה להיטיב ולהגדיל חסדיו עמהם מאז הוציאם ממצרים באותות ובמופתים עד היום ההוא, והנה זה דומה למי שיאמר לרעהו אלך ואשאל את פי החכם המורה צדק לזולתו אם יתן לי הרשיום לעבוד אלהים אחרים, לארוב לדם או לעשות שאר מעשי תועבות אשר לא יסתפק בהם איש כי הם רעות גדולות ועצומות, הלא לעון ומרי גדול וחילול כבוד החכם ההוא יחשב לאיש אשר יעיז לאמר ככה? וביותר גדלה רעת בלעם בדברו לפני הי"ת מבני ישראל בלשון חרפה ובזיון "הנה העם היוצא ממצרים" וכו' כאלו לא הכירם מעולם מה העם הזה ומה הגוי הזה, ומה גדלה מעלתם אחרי אשר לקחם ה' לו לעם, ואף שכל אלה הם דברי בלק בכל זאת נראה כי גם לו מתקו דברי בוז וחרפה אלה אשר אף בפי בלק מלך מואב הקרוב לישראל וידע כל קורותם היו לזרא, וכמדקרות חרב, ואף כי בפיו אשר התפאר לאמר כי הוא "גלוי עינים ויודע דעת עליון" והיה לו לדעת ביותר כי ארבע המעלות והיתרונות אשר נזכרו בבריאת האדם, הם לישראל למנה ביתר שאת על כל זולתם מבני אדם, הא' שבמקום אשר בבריאת שאר בע"ח נאמר רק דרך כלל "תוצא הארץ נפש חיה" ולא דרך פרט ד"מ "תוצא הארץ סוס, חמור, גמל" ודומיהם, הוזכר בבריאת האדם שמו הפרטי כמו שאה"כ "נעשה אדם" וכו', הב' כי במקום שבריאת שאר הדברי' נצטוה ונתיחס' רק אל הארץ או אל המים, כמו שאה"כ "תדשא הארץ, תוצא הארץ, ישרצו המים" יחס הכ' בריאת האדם לבדו אל הי"ת בעצמו כמאה"כ "נעשה אדם" וכו', הג' כי בריאת האדם ספר הכ' באופן שנראה ממנו שנעשתה בלקיחת עצה והמלכה תחילה, כמשפט המלך לעשות דבר גדול ויקר הערך רק אחרי שנתיעץ עליו תחילה עם שריו ועבדיו, והד' כי נתנו לו המעלות השכליות והרוחניות הנכבדות מכל כשרונות שאר הנמצאים, אשר על כן הוא גם מושל בכלן כאשר יורה עליו מאה"כ "בצלמנו כדמותנו וירדו בדגת הים" וכו' ועל היות כל ארבעת יתרונות האדם האלה מיוחסות ביחוד אל האומה הישראלית אחז"ל "אתם קרוים אדם" וכו' ובכל זאת העיז בלעם לשלול מהם כל ארבע המעלות, כי באמרו "הנה העם" וכו' הראה לכל כי לא היו חשובים ונכבדים אצלו בבחינת אישיהם הפרטיים עד שיהיו ראוים להקרא בשמם המיוחד להם "יעקב וישראל," כי אם רק בבחינת קיבוצם יחד לגוי אחד כשאר העמים, ובאמרו "היוצא ממצרים" הראה כי לא רצה להודות שהי"ת הוציאם באותות ובמופתים, בעבור כי יקרו בעיניו נכבדו מאוד, ובאמרו "ויכס את עין הארץ" שלל מהם הסדר והתיקון הראוי, לאומה אשר עיני ה' עליה תמיד להשגיח עליה בהשגחה פרטית ולתקון כל עניניה עפ"י עצת חכמתו העליונ', ובאמרו "לכה קבה לי אותו" הורה כי חושב הוא להכניעם בקללת חנם תחת יד זולתם כעבדים תחת יד אדוניהם, או לאבד זכרם מעל פני האדמה, עד שיתערבו בגוים ושמם לא יזכר עוד כעם יקר ונכבד, תחת כי הי"ת נתנם עליון, על כל גויי הארץ בתתו להם תורה ומצות המיקרים ומנשאים אותם בבחינה מוסרית על כל יושבי תבל, ובסוף הוכרח על פי הי"ת להודות בעצמו בכל ד' מעלותיהם אלה המיוחדות להם כמו שהולך הרב ז"ל ומבאר. מהידוע שהדברים האסורים או מהמגונים שהשאל' על התרם הוא חטא נפלא היתכן כי כאשר ידבר איש אל רעהו בסתר לאמר נלכה ונעבדה אלהים אחרים או נארבה לדם או נבא על הערוה וכיוצא שישוב לו דבר לאמר אלך ואשאל פי חכם אם אעשה אם לאו שהרי מוזהר ועומד עליהם תמיד ואם ישאל לא מחכמ' כי אם מרשע כסל שאל וכל שכן אם הנסת או המפותה הוא חכם ונביא או קרוב לאלהיו שאין לי לומר עמוד ואשמעה מה יצוה ה' אבל ראוי לו שלא יאבה ולא ישמע כלל ואע"פ שיאנס על הדבר יהרג ואל יעבור מבלי שישאל פי ה' ואם מאת השם ית' הוא שיעשה וינצל הוא יגלה את אזנו. וזה ודאי היה תחלת חטאו של בלעם כי אחר שידע כמה חביבין ישראל אצל המקום ואשר נסה אלהים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי במסות באותות ובמופתים אשר שמעו עמים ירגזון וגו' (שמות ט״ו:י״ד). ואח"כ הוליך אותם במדבר ארבעים שנה בכל הכבוד המפורסם ההוא לכל בני העולם וכל שכן למי שמשתבח שעומד בסודו ויודע דעתו הנה היה מחוייב לו שכאשר באו לנסותו בשליחות זה שלא ישאל עליו ולא ינסה את ה' אבל הוא מעצמו ישיב אותם דבר חלילה לי אם אבלע ואם אשחית עדר ה' וצאן מרעיתו ולריב ולהתקוטט בהם בכל יכלתו והוא לא כן עשה אבל נתפתה לרשעתו והוסת לרוע תאותו וקבל מהם והסכים לשאול מאת האב הילחם עם בנו יחידו אשר אהב אותו כנפשו ויתפשט ויהרוג אותו לפניו כי הנה באמת זה לו עון פלילי וחטא משפט מות אשר לא נתן לימחל ולפיכך על דרך בא ליטמא פותחין לו (שבת ק"ד.) בא אלהים אל בלעם ויאמר מי האנשים האלה עמך כי רצה להביאו בכפל רסנו ובחבלי תאותו יתמך. ויאמר בלעם וכו' הנה העם היוצא ממצרים וגו'. עם היות שהמאמרים הללו הן הן דברי בלק והן מגונין אצלו להיות מלך מואב הגוי הקרוב לישראל והיה מהראוי שיזכרום בשמם בלשון היכרא וכבוד ולא עשו כמו שנאמר על דבר אשר לא קדמו וגו' ואשר שכר עליך וגו' (דברים כ״ג:ה׳) אבל יותר הם מגונים אצל בלעם כי הנה יראה שמתקו לו ולא הכחידם תחת לשונו ועל ידם נתמלאה סאתו של אותו רשע פה לפה. ובעבורם באה כל הפרשה כלה בכללה וחלקיה ומספר נבואותיה כמו שיבא ביאורה וזה כי לא די שחטא בחטא הראשון שזכרנו אלא שעוד השיאו זדון לבו ורוע תכונתו לגנוב דעת עליונה ולהפוך מדת רחמנותו לאכזרי על בניו ועל פועל ידיו ולבא כמתנכר אליהם במאמרים ההם הנאותים לבלק ולא לו כי ידבר עליהם כאלו לא ידעם מעולם משום צד מהצדדים שנודעת להם חבה יתירה בפני המקום מכל העמים אשר על פני האדמה אשר ראוי שנכירם ונעמוד עליהם ממה שאמר הכתוב נעשה אדם בצלמנו כדמותינו וירדו וגו' (בראשית א׳:כ״ו) כאשר פירשנוהו במקומו שער ג' מאמר ח' כי שם ביררנו היטב את אשר גדל ורומם האל ית' את המין האנושי בעת יצירתו מכל שאר הנמצאים השפלים בארבע' מעלות נזכרות ונפקדות במאמר ההוא המיוחד אליו. האחד במה שייחד המעשה ההוא לאיש אחד מאשיו באומרו נעשה אדם (שם) לא נאמר כן על זולתו מהאישים או המינים כי לא נאמר תוצא הארץ סוס או חמור או גמל וכיוצא. השני מה שייחס המעשה לעצמו ית' באומרו נעשה לא נאמר כן על זולתו רק תדשא הארץ דשא וגו' ישרצו המים שרץ וגו' (שם). ומה שנאמר ויעש אלהים את חית הארץ שם נתבאר טעמו. השלישי במה שהיה היות מעשהו על דרך העצה וההמלכה כמו שאמר ויאמר אלהים נעשה אדם ושם כתבנו דעות חז"ל במי נמלך על מעשה זה (ב"ר פ' ז') מה שלא נזכר כן על זולתו. הרביעי מה שיורה על זה באומרו בצלמינו כדמותנו והוא שכיון ממנו מתחלת יצירתו שתהיינ' מעלותיו נבדלות מכל הנמצאים בשני חלקיו שהם שלמות המושכלות והפעולות אשר לפני ארבע המעלות הללו נתן לו המעלה והממשל' הטבעית על כל שאר הנמצאים הנבראים בשבילנו כי להוראת זה אמר וירדו בדגת הים וגו'. כמו שנתבארו היטב כל אחת מהנה במקום הנזכר. ואין ספק שארבעת פני המעלות הללו כדמותם וצלמם כלם נחקיימו בייחוד על האומה הישראלית מכל האומות כי עליהם נאמר אדם בצלמנו וגו'. וכמו שאמרו חז"ל אתם קרוין אדם ואין אומות עכו"ם קרויים אדם (ב"מ קי"ד:) כלומר שהאומ' הזאת אצל שאר העמים הוא במדרגת המין האינושי אצל שאר המינים. וכבר נתבאר זה היטב אצל ומוראכם וחתכם (בראשית ט׳:ב׳) שער ט"ו וזה הדבר מה שאינו ראוי שיעלם מבלעם אם מצד מה שידע באמתת הנמצאות ומדרגתן. ואם מצד מה שנודע ונתפרסם מהאומ' הזאת אצל בוראם מזמן אבותיהם וכאשר נשאם ממצרים ועד הנה כי לא יוכלו להכחיש שייחדם לו לגוי ושהוא ית' עושה מעשיהם על דרך החכמ' והעצה העמוקה ושכבר נתן להם תורה ומצות להשלים דמותם וצלמם עד שמזה יתחייב הרדיי' והממשל' הנזכרת וכל שכן שבלעם לא יעלם ממנו דבר מזה. ועתה ראה איך התנכר אליהם ובמסתר פנים מהם היה מבקש על אבדנם בהכחשת הארבע' ענינים הנזכרים. האחד באומרו הנה העם הראה את עצמו כאלו לא ידע שהיה העם הזה חשוב ונכר אליו מצד אישיו החשובים או כאלו לא היו בני אנשים רשומים אשר יקראו בשמותם רק עם סתם כיתר העמים אשר אין להם שם מיוחד. (יב) והנה לזה מה שהקפיד האל יתע' במה שהכריחו בכל נבואותיו לקראם בשמות המובהקים להם יעקב וישראל כמו שיבא. והב' באומרו היוצא ממצרים כאלו לא ידע שהוא יתע' בכבודו ובעצמו הוציאם בכח גדול וביד חזקה (יב) וזה מה שהכריחו לומר בנבואה השנייה ובשלישית אל מוציאו ממצרים וגו'. ועל הג' אמר ויכס את עין הארץ הורה שהם אומה בלי סדר והישר' בעניניהם ואין שוה להניחם לפי שאין בהם טוב אחר רק רבוי שהם מכסים את עין הארץ כמנהג ברבוי הארבה ודומיהם שנאמר ויכס את עין הארץ (שמות י׳:ה׳) ולא יוכל לראות את הארץ (שם) ולזה הוכרח לענות בפיו מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל כנחלים נטיו וגו'. והנה על ביטול הרביעית אמר עתה לכה קבה לי אותו כי היא הפסד הצלם והדמות אשר אליהם תמשך הרדייה והממשל' על כל הבריות שנאמר וירדו בדגת הים וגו' כי על זה הוכרח לומר בסוף דרך ככב מיעקב וקם שבט וגו' וירד מיעקב. וכבר קרה לו בדבריו אלו מה שפירשנו במאמר המן הרשע ישנו עם אחד מפוזר ומפורד וגו' (אסתר ג') (יא) וכמוהו נכשל ונמכר בגנבתו בהכזבת עצמו בפומבי גדול בארבע מעמדות מתחלפות כמו שיתבאר כל אחד ואחד במקומו. והנה עם כל זה בפעם הראשונ' ה' הטוב השיב לו במדת טובו וחסידותו ואמר לא תלך עמהם לא תאור את העם כי ברוך הוא. הנה באומרו לא תלך עמהם פירש לו שהוא דרך רע אין ללכת בו בשום פנים כמו שאמר החכם אם יאמרו לכה אתנו נארבה לדם וגו' אל תלך בדרך אתם מנע רגלך מנתיבתם (משלי א׳:ט״ו) שאפילו שלא לאותו ענין אין ללכת עמהם כי הוא דרך רע. ובאומרו לא תאור את העם וגו' הזהירו על המעש' עצמו והודיעו כי כל כלי יוצר עליהם לא יצלח וכל לשון תקום אתם תרשע. והוא ברשעו הסתיר ממלאכי מואב העקר ולא הגיד להם רק חצי התשיבה באומרו מאן ה' לתתי להלוך עמכם ומזה נשתבשו לחשוב כי לפחיתותם הוא מכוון ואמרו מאן בלעם הלוך עמנו לפיכך ויוסף עוד בלק שלוח שרים וגו'. (ה) וטעם אל נא תמנע מהלוך אלי יתבאר בפסוק למה לא הלכת אלי לכן בפעם השנית כאשר שב ככלב על קיאו ואומר שבו נא בזה גם אתם הלילה ואדעה מה יוסף ה' דבר עמי הנה אז יעשן אף ה' וקנאתו באיש ההוא ונענה לו באופן שילך לשם על כרחו ותראה חרפתו בשתו וכלימתו לעיני השרים אשר חשב להתכבד בפניהם והוא מה שבא עליו בחכמה ואמר אם לקרא לך באו האנשים קום לך אתם ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה ופתח לו פתח לטעות בו כסבור שלא חסר לו אלא ההלחם עמם ע"י מעשה אבל שעדיין היה הדבור ברשות עצמו ולזה נשא לבו אותו ללכת עמהם (ד) וזהו טעם ויחר אף ה' כי הולך הוא כי אחר שכבר גלה דעתו שלא התיר לו ההליכ' אלא להפיק לו רצונו היה לו לימנע לגמרי ולזה ויתיצב מלאך ה' בדרך לשען לו והוא רוכב על אתונו וגו'. (ז) והנה לדעתי נרמז לו בהתיצבות הזה בג' מקומות ובמה שנמשכו לו מהענינים עם אתונו ענין נפלא להראותו אופני הכעיסו את בוראו בענין הזה במה שעבר ומה שישיגהו מהעונש והחרפה עליו במה שיבא. וזהו כי בראשונ' נתיצב מלאך ה' בדרך לשטן לו והוא רוכב על אתונו וגומר ותרא האתון את מלאך ה' נצב בדרך וחרבו שלופה בידו ותט האתון מן הדרך ותלך בשדה. והנה היה פשע האתון בזה במה שנטתה מהדרך הסלולה אל השדה אבל הוא פשע שהוא נקל לה ליפול בו ועם כל זה נאמר ויך בלעם את האתון להטות' הדרך (ד) וזו היא תוכחת מגולה לו כאשר באו אליו האנשים לאמר לכה נא ארה לי אותו והיה הדרך הישר לפניו לסרב ולמאן בדבריהם (ד) ונטה מהדרך ההוא וילך חוץ מן הדרך לשאל להם על פי ה'. וכבר ראוי להלקות עם שהיא הנקלה שבפשיעותיו כאשר הכה הוא אתונו וכן הכה אותו בלק בלשונו הפעם הראשונה כשנטה מכוונתו ואמר ליה מה עשית לי לקוב אויבי לקחתיך והנה ברכת ברך. אמנם בפעם השנית נאמר ויעמד מלאך ה' במשעול הכרמים גדר מזה וגדר מזה וכבר היה פשעה גדול מן הראשון כי אע"פ שלא היה להם מקום לנטות אלא בקושי הנה היא עם כל זה נטתה עד שלחצה רגלו אל הקיר ולפי כובד פשעה מהראשון נאמר ויוסף להכות' מכה רבה (ד) וכן הוא באמת חטא חטא שני וגדול מהראשון במה שדחק רגלי השכינ' באומרו לשלוחים שבו נא בזה גם אתם הלילה ואדעה מה יוסף ה' דבר עמי ולזה נתחייב במכה גדול' מהראשונ' וכן הכהו בלק בפעם השנית כשדחק אותו עוד באומרו הנה ברך לקחתי וברך לא אשיבנו אמר לו גם קוב לא תקבנו גם ברך לא תברכנו כי הנה הוא גוער בו ומצוה עליו במנהג בזיון. ואולם בפעם השלישית נאמר ויוסף מלאך ה' עבור ויעבור במקום צר אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל וכבר היה פשעה גדול מהראשונות כי אם שלא היה לה מקום לנטות כלל הנה היא רבצה תחתיו ולא רצתה ללכת אנה ואנה והוא תכלית המרי כי לזה עלה עשן באפו והכה אותה באף ובחמה כמו שאמר ויחר אף בלעם ויך את האתון במקל שמשמע מכה רבה מהראשונ' שלא נאמר בהם במקל אולי היה ביד או ברצוע' (ד) וכבר פשע גם הוא בפשע הזה פעם שלישית בשנאמר לי אך את הדבר אשר אדבר אליך וגו'. אשר לא היה לו דרך לנטות ימין ושמאל והיה לו להתכבד ולישב והנה הוא הלך והיה בזה כאתון אשר רבצה תחתיו ומיאנה ללכת באשר הוא חפן כלל ואז נאמר ויחר אף ה' כי הולך ויתיצב מלאך ה' בדרך לשטן לו וחרבו שלופה בידו כי צריך הכאה גדולה במקל כדרך שהכה הוא את אתונו וכן היה עניינו עם בלק בפעם השלישית כשרבץ תחת משאו ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים ובירך אותם ואמר מה טובו אהלך וגו' נאמר ויחר אף בלק אל בלעם ויסיזק את כפיו ויאמר בלק אל בלעם לקוב אויבי לקחתיך והנה ברכת ברך זה שלש פעמים ועתה ברח לך אל מקומך אמרתי כבד אכבדך והנה מנעך ה' מכבוד שוה ממש למה שנאמר ויחר אף בלעם ויך את האתון במקל כי הוא ודאי נגע וקלון. (ו) וזה מה שאמר לו המלאך בסוף על מה הכית את אתונך זה שלש רגלים הנה אנכי יצאתי לשטן כי ירט וגו'. כלומר שים לבך על מה הכית את אתונך זה שלש פעמים שכבר נפלת אתה בחטאתיה עצמן וכן משפטיך אתה חרצת שתצטרך להלקות כמוה. וכבר הזכירה האתון בתוכחתה זה המספר עצמו באומרו כי הכיתני זה שלש רגלים ותשובתו ענתה בו באומרו כי התעללת בי לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך הודה שהוא חייב מיתה והוא שרמז עליו המלאך בהראותו לו וחרבו שלופה בידו כי לסוף נאמר בו ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב (במדבר ל״א:ח׳) ובמדרש תנחומא סימני אבות הראה לו ומהו הסימנין א"ל אלו בקשת לקלל את בני אברהם היית מוצא מכאן ומכאן בני ישמעאל ובני קטורה ולזה ותט האתון מן הדרך ותלך בשדה בני ישמעאל ובני קטורה. אם בקשת בני יצחק היית מוצא צד אחד והם בני עשו ותלחץ אל הקיר. אלו בניו של יעקב לא תמצא בהם פסלות ליגע בהם לכך נאמר בשלישית במקום צר זה יעקב שנאמר ויירא יעקב מאד ויצר לו (בראשית ל״ב:ח׳) אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל שלא ימצא בהם פסולת באחד מבניו. ואחר שדברנו באלו המעמדות ובמאורעות שנמשכו מהם לבלעם עם אתונו נבא אל ביאור הדברים אשר בינו לבינה ויפתח ה' את פי האתון ותאמר לבלעם מה עשיתי לך כי הכיתני וגו'. כלומר מה עשיתי לך שום נזק וחבלה בגופך כי תכני עליו כמתנקם והוא השיב כי התעללת בי והכוונה שלא בקש ממנה נקמ' הנזק כי אם הפגם והבשת שהתעללה בו לעיני השרים הרואים בבזיונו שהוא רוכב על אתון שעסקיה רעים וזה לא יהיה כי אם מצד דלות וחסרון לבלתי החיות סוס ופרד שאם היה בדרך ענוה ושפלות רוח על דרך שנאמר עני ורוכב על חמור (זכריה ט׳:ט׳) היה מהראוי שתהיה האתון מלומדת ובטוחה בעסקים כאלה ולזה ראה שאם יש חרב בידו נתחייב לו ההריגה. אף היא תשיב אמריה לו הלוא אנכי אתונך וגו'. אמרה לו בבקשה ממך הטה אזנך ושמע לדברי הלא למדתני רבי כי לכל שנוי ענין ולקיומו סבה אמר לה הן. אמרה לו הנה יתחייב מזה לכל חכם כשיראה שום שנוי וחדוש בדבר ממה שהוטבע בו שיתן אל לבו שודאי נתחדש שם ענין אליו נמשך השינוי ההוא או סבה שנתקיים בה. אמר לה הן. אמרה לו ומי שלא שת לבו לזה טעה טעות גמורה בשקול דעתו אמר לה הן. אמרה לו אתה האיש באמת כי הלא אנכי אתונך בלתי מושאלת ומושכרת אצלך שלא תדע מנהגי אשר רכבת עלי שלא תאמר למשא לבד ושלזה לא ידעת מה טיבי אצל הרכיבה. מעודך ועד היום הזה שלא תאמר שקנית אותי מחדש ועדין לא ירדת לסוף דעתי. ההסכן הסכנתי לעשות לך כה. ויאמר לא. אם כן היה לך לדעת שנתחדשה כאן סבה שחייבה השנוי אשר ראית וקיימה אותו זה שלש פעמים וכאשר לא שמת על לבך הנה טעית וחסרת את חקך בלי ספק. והנה כאשר סלקתו בתוכחה עצומה נתעורר אל גערת אתונו ויהיב אליביה לידע וידע מה כתיב בתריה ויגל ה' אתעיני בלעם וירא מלאך ה' נצב בדרך וגו'. (ז) הנה הועילה לו פתיחת פי האתון להאיר את עיניו ולעורר אותו אל ראיית המלאך שכבר היה שנוי ומתועב למעלה עד שננעלו לפניו כל השערים זולתי זה השפל הפחות וכבר היה אפשר לומר כי לזה נקרא שתום העין שנשתם אחר שנסתם גם נופל וגלוי עינים כי אחר שנפל ממדרגתו נגלו עיניו אלא שאם כן יש לשאול למה נא אמר כן בנבואות הראשונות הנה המלאך תפס עליו גם כן מהטעם ההוא עצמו אמר על מה הכית את אתונך זה שלש רגלים הנה אנכי יצאתי לשטן וגו'. ירצה אם היית בעל שכל לא היה לך להכות האתון על זה שלש פעמים כי היה לך לתת אל לבך כי המלאך ה' יוצא לשטן לך בעבור שהדרך הוא מתריס כנגדי. והנה יפה כח אתנך מכחך שנאמר ותראני האתון ותט לפני זה שלש רגלים והיה לך לתת לב אולי נטתה מפני כי עתה שלא שמת על לב כמעט שהרגתי אותך גם כן כמו שעכבתיך ואותה החייתי כי ידעה להזהר ולא נמנע הדבר כי אם בעבור מה שהוכחתיך וגלתה את עיניך. והנה בלעם שמע ונתבייש והתודה על חסרונו ואמר חטאתי כי לא ידעתי כי אתה נצב לקראתי (ח) והטעם שהיה לי ליתן לב עצמי אל מה שהוכחתני האתון והיותר נכון שכיוון אל מה שכתב החוקר בסוף העשירי מהחמישי מהמדות ^*שהחוטא וכו', ר"ל שהחוטא העושה מעשה רע בעבור שלא ידע כללי המוסר וחוקי הצדק והמישרים, ד"מ המכה את אביו בעבור שלא ידע שזה עון ופעולה רעה, הוא חוטא ואשם מאוד, עד שגדל עוונו מנשוא, כי מדוע יהיה ככה איש בער וכסיל אשר לא ידע גם חק המוסרי הזה הטבעיי לכל אדם, כי חובת הבן לכבד אבותיו, ואף כי שלא לחרפם או להכותם, אפס החוטא בעבור שחסרה לו רק הידיעה החלקית והפרטית, שלא ידע ד"מ שהמוכה הזה הוא אביו, אף שידע בכלל כי כל בן צריך לכבד אביו, הוא שוגג שנתן לכפרה, כי מה לעשות אם כהו עיניו מראות ד"מ שזה העומד לפניו הוא אביו, או בעבור סיבה אחרת שעזב את אביו מנעוריו ואח"כ שב לעירו ולא הכירו עוד, וכעין זה אמרו חז"ל "שגגת תלמיד עולה זדון" ולענין גלות סובר רבא (במכות דף ז' ע"ב) ג"כ דאומר מותר קרוב למזיד הוא, והנה הנביאים אשר להם נגלו לפעמים מלאכי אלהים תחשב להם גם מניעת השגת המלאך העומד לנגדם כהעלם ידיעת הכללים, ולחטא גדול יחשב להם וזש"א "חטאתי כי לא ידעתי" וכו'. שהחוטא לבלתי ודעו הכללי כמו המכה לאביו כי לא ידע שזה אסור הוא חטא שלא נתן לכפרה לשגגתו כי היה לו לדעת. אמנם השוגג שנתן לכפרה הוא המכה את אביו כסבור שהוא בנו או עבדו כי לא ידע החלקי והוא טעם חז"ל באמר' הוי זהיר בתלמוד ששגגת תלמוד עולה זדון (אבות פ"ד). והכוונה שהשוגג כאשר לא ידע הכללים זדון יחשב לו והוא פירוש נפלא וכבר כתבו הרב המורה בפרק מ"ה חלק שלישי. והנה מפני היות השגת המלאך אצל הנביאים במדרגת הענינים הכוללים שמצד היותם נביאים היה להם לידע אמר חטאתי כי לא ידעתי כי אתה נצב לקראתי וגו'. וכמו שאומרים על חטא שחטאנו לפניך בלא יודעים או שיאמר ודאי חטאתי ממקום אחר כי על כן נעלם ממני כיאתה נצב לקראתי. או שיאמר אף על פי שעמדתי ולא עברתי לפניך לא יצאתי מידי חטא אחר שעשיתי שלא מדעת כי לא ידעתי כי אתה נצב לקראתי ולא כוונתי לכבודך ואתה תבחר. (ז) ואולם טעם בלתי התנצל האתון לבלעם לומר בפירוש שראתה את מלאך ה' ולכן נטתה כתבנו אצל הן האדם היה כאחד ממנו שער י'. ^*וגם הטעם וכו', עיין למעלה שער כ"א כי שם כ' הרב ז"ל כי האדם השלם המנהיג בשכלו כל נטיותיו החמריות ותשוקותיו הגופניות באופן שגופו וחמרו נכנע תמיד אל שכלו ונוטה שכמו לסבול עולו נדמה לאדם הרוכב על החמור, יען כי מטבע החמור לשאת בשובה ונחת את המשא אשר ישים עליו אדוניו כמאה"כ "יששכר חמור גרם וכו' ויט שכמו לסבול" וכו' (בראשית מ״ט:ט״ו) ע"כ נאמר באברהם "ויחבוש את חמורו," ואחז"ל על זה (ב"ר פ' נ"ה) "ולא היו לו כמה עבדים?" (ר"ל לעשות פעולת החבישה הזאת בבחינה הגשמית) "אלא אהבה מקלקלת השורה" ר"ל שרצה הכ' בזה להורות שמאהבתו לעשות רצון קונו חבש לא לבד בעצמו את חמורו, כי אם גם כבש את רחמיו ונטית גופו החמרית והכניעם אל שכלו הרוצה לקיים מצות בוראו לשחוט את בנו, וכן כאשר הוליך משה במצות הי"ת את אשתו ואת בניו אל מקום הגלות למצרים נאמר ג"כ "וירכיבם על החמור," ובמלך המשיח אשר יהיה היותר שלם מכל בני אדם נאמר ג"כ "עני ורוכב על החמור (זכריה ט׳:ט׳) אבל הרשעים הנמשכים תמיד רק אחרי תשוקותיהם הגופניות, דומים כאלו החמור רוכב עליהם, ר"ל שחלקם החמרי גובר על שכלם ותבונתם ומה שנאמר פה בבלעם שהיה רוכב על אתונו רומז גם שהוא בעצמו היה במדרגת חמור הנשוא מהאתון, ר"ל שהיה כעבד נמכר לתשוקתו החמרית, המשתדל תמיד למלאות רק הנאות הגופנית, ולא ירפה ממנה, עד אשר נכשל ונחלש כח גופני שלו. וגם הטעם שנשתנה בלעם שהיה רוכב על אתון ולא על חמור עם הנלוה אליו כתבתיו בפרשת העקידה אצל חמורו של אברהם אבינו שער עשרים ואחד שימם על לבך כי הם דברים מעולים לקוחים מתמונת האדם וצלמו ושמירת מצבו להיותו הוא רוכב על חמורו או הריסתו אותו בהפיכת מרכבתו והנה אחר וידוי לפני המלאך על דברי היציאה וההליכה הודה ג"כ על המעשה ואמר ועתה אם רע בעיניך אשובה לי שכבר ראה והכיר כי מרה תהיה לו באחרונה ובקש לפרוש ולשוב לביתו והיה בוחר בקלון במיעוטו (ט) ואז אמר לו המלאך לך עם האנשים כי על כרחך אתה הולך ואפס את הדבר אשר אדבר אליך אותו תדבר ומעתה תאסר גם על הדבור דבר גדול אי קטון רק אשר ישים ה' בפיך ויכריח אותך עליו אותו תדבר. והנה כשראה עצמו בחרפה עצומה שהוכרח ללכת ולא היה ברשותו אפילו בענין הדבור חוייב להקדים פני מלך מואב בהודעת זה תחלת כל עניניו כמו שיתבאר על הסדר: וישמע בלק וגו'. למה לא הלכת אלי וגו'. הנה באתי אליך וגו'. כבר עוררנו בספקות על בלתי הזכיר לו בענין זה לשון ביאה רק הליכה וגם אומרו למה לא הלכת אלי אחר שכבר בא אצלו וטעם ענין הכבוד המוזכר לו זה שלש רגלים בזה הענין. והנראה בזה כי הנה לא רצה שיבא בלעם אצלו אבל הזכיר לו העם ההוא ובקש ממנו שילך לשם ויקללנו לו כמו שאמר הנה העם יצא ממצרים וגו'. ועתה לכה נא ארה לי וגו'. וכן בשנית אמר לו אל נא תמנע מהלוך אלי (ה) ירצה אל נא תמנע מהלוך שם ולקללם בעבורי ולא תחוש אל מיעוט כבודך במה שתלך לשם זולתי (ה) כי כבד אכבדך מאד ממכון שבתי וכל אשר תאמר אלי אעשה. ואחר כאשר מנע הש"י ממנו הדבור רק לרצון האל ית' חייבו האונס ההוא לבא אצל בלק להודיעו הדבר ולהועץ מה לעשות. ולזה נאמר וישמע בלק כי בא בלעם שנראה שנתחדש אצלו בואו אליו ויצא לקראתו ודבריו הראשונים אליו היו למה לא הלכת אלי ירצה למה לא הלכת אל העם לקללו אלי. האמנם לא אוכל כבדך מכאן כמו שאמרתי ראשונה ואז השיב לו הנה באתי אליך עתה היכול אוכל וגו'. ירצה מוכרח הייתי לבא אליך כי עתה היכול אוכל דבר מאומה וגו'. כמו שיבא ולכן צריך אני להודיעך ומעתה שמענה ואתה דע לך מה לעשות. והנה באחרית הזעם אמר לו ועתה ברח לך אל מקומך אמרתי וגו'. (ה) ירצה חשבתי לכבדך מאד ברוב עם הדרת מלך כמו שאמרתי ראשונה ועתה מנעך אלהיך מכבוד כי תשוב בפחי נפש כדמות בורח. ולענין מעשה אמר לו הנה באתי אליך וגו'. (ט) ירצה כשיצאתי מביתי באתי אליך לעשות רצונך כי אז לא נאסר עלי רק המעשה ויכולני לעזור אותך ולהכותם בלשון אבל עתה היכול אוכל דבר מאומה כי אחר שיצאתי נאסר עלי הדבור כי לא אוכל לדבר רק אשר ישים אלהים בפי ולא היה בידי לשוב. ועם כל זה לא מנעו עצמם מן הרחמים ואחר שקבל פניו בקרית חוצות זבח בקר וצאן וישלח לו ולשרים אשר אתו בבקר השכם העלה אותו במות בעל שיראה משם קצה העם ויוכל לכוין אליהם ושתדבק מחשבתו בהם כי הוא דבר שיועיל מאד למלאכת הקסם כמו שיבא עוד ענינו. והנה הוא צוה לבנות שם שבעה מזבחות ולהכין שבעה פרים ושבעה אלים לעלות פר ואיל במזבח שכיון שהן קרבנות טהורים ודרך העבודה הנהוגה בישראל ראה שאם לא יועילו לו לא יזיקו לכוונת המקריבים ולזה אמר אולי יקרה ה' לקראתי ודבר מה יראני והגדתי לך וגו'. ובמדרש אמר ליה הקב"ה רשע כבר קדמך אביהם וגו' (במ"ר פ' כ'): ויקר אלהים אל בלעם בכאן פרסם בפי' מדרגת נבואתו של בלעם אשר תארה בלשון מקרה לומר שהשיגו הראשונה והעצמית שבחסרונותיו והוא שלא התמיד רק אותו היום להראה אליו ביום לצורך ישראל ואחריה רעותיה ישיגוהו מכל צדדיו כי לזה קראוהו חכמינו ז"ל חצי דבור כלומר דבור חסר. אמנם למשה קריאה שלמה לשון שמלאכי השרת משתמשין בו כדאיתא במדרש פ' ויקרא (פ"א). ויאמר אליו את שבעת המזבחות ערכתי וגו'. יראה שבעת המזבחות שראית אנכי ערכתי אותם ואעל פר ואיל במזבח כי לא ראיתי שיש במעשה הזה רק טוב. והנה מעתה החל רוח הנבואה לפגוע בו על פי ארבעת הפשעים שכללם במאמר הנה העם היוצא ממצרים על הדרר שפירשנו כי כאשר יכחיש עצמו בכל אחד מהם בקהל עמים יודע בגוים לעיני הכל כי ללצים הוא יליץ וכל המרבה בכבודו וממעיט בכבוד שמים גופו מחולל על הבריות וכבוד שמים מתרבה. ואתה תראה שהנבואה הראשונה היא מיוסדת על מה שאמר הנה עם כי לזה נאמר וישם ה' דבר בפי בלעם ויאמר שוב אל בלק וכה תדבר וישב אליו וגו' וישא משלו ויאמר מן ארם ינחני בלק מלך מואב מהררי קדם לכה ארה לי יעקב ולכה זועמה ישראל. אמרו חז"ל מן הרמים הייתי והורידני בלק (במ"ר פ' כ') נגד מה שנתפאר אליו באומרו בלק בן צפור מלך מואב שלח אלי. והנה על מה שאמרתי הנה העם כלשון אשר שלח אלי כאלו לא ידעתי למנות' בשמם ובשם אבותם אני מודה ואומר כי לא כן הדבר אבל הייתי יכול לומר ארה לי יעקב ולכה זועמה ישראל כי הם השמות המובהקים והידועי' להם באמת וזה מה שרגל על לשונו בזכרונם בכל המעמדות מאד. מה אקוב לא קבה אל וגו'. (יו"ד) הודה שפשע על שאלת העצה על זה כי מעצמו היה לו להשיב מה אקוב לא קבה אל וגו' כי מאחר שקללת העם הזה הוא דבר רע כמו שהוכחנו לא היה לו לשום לב לשאלתם אלא אם כן אמר לו השם קלל את העם בפירוש וכן אמר דוד על שמעי (שמואל ב' ט"ז) מה לי ולכם בני צרויה כי יקללו כי ה' אמר לו קלל את דוד ומי יאמר מדוע עשית כן כי לא חשד אותו שמעצמו יעשה את דבר הנבלה ההיא ולכן סבר וקביל עד שנתברר לו לסוף שמעצמו עשה וראוי היה אז לפגוע בו אלא שחדל לסבה שזכרה באומרו מה לי ולכם בני צרויה כי תהיו לי היום לשטן היום יומת איש בישראל כי הלא ידעתי כי היום אני מלך על ישראל אולם שמרה לו לעת צוואתו בשאמר והנה עמך שמעי וגו'. והוא קללני קללה נמרצת וגו'. (מלכים א ב׳:ח׳). הגיד שכבר נודע לו שמעצמו קלל ולכן צוה לו ועתה אל תנקהו וגו' והורדת את שיבתו בדם שאולה. ולזה היה בלעם מאשים עצמו ומודה ואומר מה אקוב לא קבה אל ומה אזעום לא זעם ה' כי מראש צורים אראנו וגו' ירצה לא אוכל להתעלם מהם ומהכרתם כמו שהייתי מראה מאומרי הנה העם כנזכר כי מראשית ושרש תולדותם הייתי מכיר חשיבותם ומגבעות טהרת אמותיהם נתפרסמה גדולתם. הן עם שאמרתי ארצה בו שהוא עם שבשבילו לבדו יש לו חשיבות גדולה עד שלא נכלל בכלל האומות רק הוא חטיבה אחת לעצמו: