מלכים א ג:ד מחשבת ישראל: עקידת יצחק ותורת העולה

וַיֵּ֨לֶךְ הַמֶּ֤לֶךְ גִּבְעֹ֙נָה֙ לִזְבֹּ֣חַ שָׁ֔ם כִּ֥י הִ֖יא הַבָּמָ֣ה הַגְּדוֹלָ֑ה אֶ֤לֶף עֹלוֹת֙ יַעֲלֶ֣ה שְׁלֹמֹ֔ה עַ֖ל הַמִּזְבֵּ֥חַ הַהֽוּא׃

עקידת יצחק

ובמדרש (ילקוט יחזקאל רמז שנ"ח מפסקת') שאלו לחכמה חוטא מה ענשו אמרה (משלי י"ג) חטאים תרדף רעה. שאלו לנבואה חוטא מה ענשו אמרה (יחזקאל י"ח) הנפש החוטאת היא תמות. שאלו לתורה חוטא מה ענשו אמרה יביא קרבן ויתכפר. שאלו להקב"ה חוטא מה ענשו אמר יעשה תשובה ויתודה ויתכפר דכתיב (הושע י״ד:ג׳) קחו עמכם דברים ושובו אל יי' הדא הוא דכתיב (תלים כ"ה) טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך: הנך רואה כי חז"ל סדרו בכאן הדעות הנופלות בזה הדרוש ונתנו חלופם לפי טבעם וענינם. וזה כי המה ראו שהחכמ' האנושית לפי שרשיה והנחותי' מצד פחיתות החוטא וגודל אשר חטא לו היותו בלתי בעל תכלית ובלי שום ערך ודמיון כלל כמו שאמרנו לא תגזור בחוטא שום תיקון כלל אלא שהחטאים תרדף רעה עד כלותם לשרש מארץ גזעם וכמו שנאמר בבית עלי אשר זכרנו (ש"א שם) וגדעתי את זרועך ואת זרוע בית אביך מהיות זקן בביתך. אמנם ששאלו למדרגה אשר עליה והיא המדרג' הנבואיית אשר תשיג במהות הנפשית ואמתת עצמותן ויודע שלכל אחת מהן מחיצה בפני עצמה ולא תתקשר נפש הבן עם נפש האב ולא עם זולתו מהקרובים כשאר בשר עד שיחוייב שתפסד קצת וכמ"ש החכם שלמה ברוח קדשו על זה החלק השלם מהאדם (קהלת ד׳:ח׳) יש אחד ואין שני גם בן ואח אין לו כמו שפירש שם היטב לזה תשיב אמריה הנפש החוטאת היא תמות בן לא ישא בעון האב ואב לא ישא בעון הבן צדקת הצדיק עליו תהיה ורשעת הרשע עליו תהיה (יחזקאל שם). והכוונה כי לא כאשר תגזור החכמה האנושית חטאים תרדף רעה מאב לבנים כי כל אחת מהנפשות היא נבדלת מחברת' ולא תשיג האחד עונש זולתה כמו שביאר לגמרי באומרו קודם זה (שם) הן כל הנפשות לי הנה כנפש האב וכנפש הבן לי הנה הנפש החוטאת היא תמות. ואמר למה יתיחסו הנפשות לאבות ולבנים כי במה שהן נפשות אין להם אב ובן כי כלם הם שלי בענין אחד כאומרו (דברים י"ד) בנים אתם לה' אלהיכם לא תתגודדו וגו'. כלומר לא יתגודד הבן בעבור האב כי בנים אתם לה' אלהיכם ועוד אביכם חי ולא האב בעבור הבן כי הבנים בניו יתעלה וכל זה בבחינת הנפשות ואם כן החוטא לבדו ישא עונו כמו שיבא שער צ"ט ב"ה. וזאת היא תשובת הנבוא' מצד מה שהיא שלמות מושפע באיש הנביא לבד: אמנם מצד שהיא נבואת תורה כוללת משימה דת אל הכלל היתה תשובת' יביא קרבן ויתכפר. וזה שיתכן מאד לפי התועלת הכללי שתושם דת שהחוטא בשום צד על אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשנה יביא קרבן ויתכפר כמו שהסכימו בזה כל הראשונים ז"ל שהוא תועלת נפלא בו יבואו האנשים החטאים לכלל דעת והכרה בשיעור חטאתם כאשר יראה שהקרבן הנקרב על חטאו ישחט ויופשט וינותח וישרף על האש אשר על המזבח כי ישים אז על לבו שכן משפטו על חטאו וכן ראוי שיעשה לו לולי ה' שרחם עליו לשום אשם נפשו או זולתו מהקרבנות ומתוך כך יהיה מורא שמים עליו באופן שלם והיתה זאת תחבולה נפלאה לפי שעל הרוב לא יכיר החוטא גודל חטאו כי אם בהגיע אליו שיעור ענשו. הלא תראה קין כאשר שמע מפיו יתעלה שאמר לו (בראשית ד') קול דמי אחיך וגו' ועתה ארור אתה מן האדמ' וגו' כי תעבוד את האדמ' לא תוסף תת כחה לך נע ונד תהיה בארץ וגו'. הנה אז הכיר גודל עונו ואמר גדול עוני מנשוא הן גרשת אותי וגו'. ואמר כי מתוך כובד העונשין יכיר גודל החטא מה שלא היה מכיר בו תחלה. קרה לו ולחביריו בזה, כמקרה השכור הנכנם אל החנות ושותה ומשתכר ואינו מכיר רוב שתייתו עד שישאלו ממנו מעות הרבה. וכמו שאמר החכם כי יתן בכוס עינו יתהלך במישרים (משלי כ"ג) בכיס כתיב ויש אם למקרא ולמסורת. וטעם המסורת כי כאשר יתן בכיס עינו וישתה לפי דמיו לא לפי רצונו אז יתהלך במישרים. וטעם המקרא כי היושר השלם הוא כאשר יתן בכוס עינו ובבחינת הנזק המגיע לו ממנו יבדל מהמותר לא מדאגה מדבר ההוצא' ולא מזולת'. מכל מקום העונש יורה חטאים שיעור חטאם. וזה לשון הרב המורה פרק מ"ו חלק ג' ולא יהיה זה הטעם חלוש בעיניך כי כוונת אלו הפעולות לישב בנפש כל חוטא וכל איש מרי כי צריך להזכיר חטאו תמיד כמו שנאמר (תלים נ"א) וחטאתי נגדי תמיד. ובמדרש (זוהר פ' ויקרא) חד עתירא קריב קמי כהנא תרין יונין אמר ליה כהנא קורבנא דא לאו דידך הוא אתי לביתיה והוה עציב אמר ליה אחוי אמאי את עציב אמר ליה דלא קריב כהנא קורבנא. אמר ליה ומאי איהו אמר ליה תרין יונין אמר ליה לאו דידך הוא דהא כתיב (ויקרא י״ד:כ״א) ואם דל הוא ואין ידו משגת והביא שחי תורים וגו'. אלא קריב קרבנך. אמר ליה ומה איהו אמר ליה חד תורא. אמר ליה ומה כל כך חמירא חד מחשבה נדירנא דלא סליקנא על לבא עוד מחשבה דחטאה מכאן ולהלן מה עבד כל יומא אשתדל בסחורתא ובליליא נאים כד איתער קרי ליה אחוי למילף לה מילי דאורייתא והוא לעי עד דסליק יממא אשתכח דאוליף אוריתא והוו קראן ליה יהודא אחרא. והכוונה מבוארת מכל צד. אמנם היה זה הקרבן מכפר בין שיהיה מהבעל חי הבלתי מדבר או מהדברים אשר תחתיו על השגגות אשר תיעשנ' בלא יודעים. אמנם כאשר יחטא האדם בדעת כמו שנתבאר בב' ובג' מהז' מספר המדות ויבא ענינו בפרשת סוטה ונזיר שער ע"ג ב"ה הנה אז לא נתן לכפרת קרבן מב' טעמים. הא' כדי שלא יתפרסם לרבים כי יש אדם משכיל ושלם בדעתו ויודע רבונו ובלתי כובש את עצמו מעשות הרע בעיניו כי הוא שלוח רסן והתר רצועה להורות חטאים בדרך פשעם. והב' כי זה אשר חטא בנפש מדברת אינו ראוי שיתכפר בנפש בלתי מדברת או בפחות ממנה אבל שהנפש החוטאת עצמה היא אשר תבחר ותקרב על מזבח התשובה השלמה בצומות וענויים ומעשים טובים כמו שאמר הנביא (ישעיהו נ״ח:ה׳) הכזה יהיה צוה אבחרהו יום ענות אדם נפשו. ואמר (שם) הלא זה צום אבחרהו פתח חרצובות רשע וגו' כמו שיתבאר בפרשת יום הכפורים שער ס"ז בעזרת האל. ומה יקר מאמר הנביא האתן בכורי פשעי פרי בטני חטאת נפשי הגיד לך אדם מה טוב ומה יי' דורש ממך וגו' (מיכה ו') ירצה שהפשע והוא אשר יחטא האדם בדעתו ובכוונתו למרוד או החטא אשר נפשו ידעה בו ועשאו במזיד איך יכופר בזבח ומנחה ואף על פי שיתן בכורו ופרי בטנו לקרבן תחתיו. אמנם התקון הטוב המיוחד אליו הוא שלמות הנפש עצמה בעשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיו. (מיכה שם) וכמו שאמרו ז"ל על בית עלי בזבח ומנחה הוא שאינו מתכפר אבל מתכפר הוא בתורה ומעשים טובים (ר"ה י"ח:). והוא מאמר החכם (משלי כ״א:ג׳). עשה צדקה ומשפט נבחר ליי' מזבח. והוא מאמר השם יתעלה לבדו יעשה תשובה ויתודה ויתכפר. והוא מבואר כי זה לא ידבר כי אם במזיד באשר הוא צריך לעשות תשובה כמו שאמר (הושע י״ד:ג׳) קחו עמכם דברים ושובו אל יי' הדא הוא דכתיב טוב וישר יי' על כן יורה חטאים בדרך. ירצה כי הוא טוב ורוצה בקיומם של בריות והוא ישר ומצד יושרו הוא חפץ במשפט ואיך יתפשרו שני הענינים כי אם במה שיורה חטאים בדרך התשובה כי אז יוסכמו הטוב והיושר יחדיו לרחם על החוטא ואפילו מזיד. ואצל התשובה בשער ק' יתבאר זה יותר בעזרת האל. והכלל שזה המין מהקרבנות לא יקשה עליו מציאות כוונתו וגם לפי דרכו יצדקו מאד הכתובים המורים על צרכם עם אותם שיורו שאין חפץ השם יתברך בהם כי טוב הוא לאדם שלא יחטא משיחטא ויביא קרבן וכמו שאמר החכם וקרוב לשמוע מתת הכסילים זבח אשר אינם יודעים לעשות רע (קהלת ה'). יאמר זה על הקרבנות המצווים בתורה על השנגות הנעשות בלא יודעים. ואמר כי יותר טוב וקרוב לשכל לשמוע דברי התורה והמצוה עד שידע ויכיר בין טוב לרע לפי התורה ממה שיעזב אל הפתיות ויבא בהם לידי שגגות המחייבות להביא עליהם זבח לפי שלא ידעו בעשות הרע. ועל זה הדרך יתבארו כל הכתובים המרחיקים אותם ואם הם רבים לא אאריך בביאורם רק מה שיבואו לפי דרכנו. ובהמשך דרכנו נוסף על מה שדברו בהם הראשונים בפירושיהם. אמנם המין השני מהקרבנות אשר בלי עון יריצון ויכוננו כנון זבחי שלמים נדר או נדבה עולת ראיה חנוכת המזבח וחנוכת הבית וכדומה הוא מה שיקשה מאד טעמו על השכל האנושי כי לא יוכל למצוא מה העבודה הזאת ומה טעם יש בה עד שהזרות והקושי הזה הכריחו לרב המורה ז"ל לכתוב מה שכתב בפרק ל'ב מהחלק הג' שכלם הם מכוונים מהתורה האלהית על הכוונה השניה ולבער גלולי ע"א המורגלת ראשונה ואין אחד מהם שיהא מכוון לעצמו ותלה סברתו זאת במאמר ירמיהו (ז) כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום וגו'. על דברי עולה וזבח כי אם את הדבר הזה צויתי אותם לאמר שמעו בקולי וגו'. ויתר הכתובים אשר יובן מהם שאין חפץ השם יתעלה בקרבנות כמו שאמרנו. וכבר השיגוהו האחרונים (רמב"ן ויקרא) בטענות חזקות והכו על קדקד סברתו זאת מכות גדולות ונאמנות לא זורו ולא חובשו מטעם רבוי הקרבנות וחמר דקדוק ענינם ופרטם ורובי תורתם ומשפטיהם וכל הלכותיהם שא"א שיהיה הכל ללא דבר. לא נעלמו דברים אלו מעיני הרב אלא שהפשיר אותם במים קרים לא תתקרר הדעת בהם וזה כי הוא כתב זה לשונו ואני יודע שנפשך תברח מזה הענין בהכרח בתחלת המחשבה ויכבד עליך ותשאלני בלבבך ותאמר לי איך באו מצות ואזהרות ופעולות עצומות מבוררות מאוד והושם להם זמנים והם כלם בלתי מכוונות לעצמם אבל מפני ד"א כאלו הם תחבולה שעשה השם לנו להגיע אל כוונתו הראשונה ואי זה מונע היה אצלו לצוות לנו כוונתו הראשונ' ויתן בנו יכולת לקבלה ולא היה צורך לאלו העניינים אשר חשבת שהם על הכוונה השנייה. שמע תשובתך אשר תסיר מלבך זה החולי ויגלה לך אמתת מה שעוררתיך עליו והוא שכבר בא בתורה כמו זה הענין ובשוה והוא אומרו (שמות י״ג:י״ז) ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא כי אמר אלהים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה. ראה איך צדד הרב פני הספק אל אופן שיוכל לקבל תשובה מה באומרו כאלו היא תחבולה וכו'. ואי זה מונע וכו'. כי עקר הקושיא אינה רק שאפילו לנהוג בענין זה אופן התחבולה ודרך המנהג הטבעי בתאר הענינים שזכר היה סכלות עצומה להאמין כי ראה השם יתעלה להרבות מהם בכמו זה השעור ולדקדק במעשיהן כל אלו הדקדוקים ולהחמיר עליהם כל החומרות ההם ולחלל עליהם כל ימים טובים ושבתות שבעולם אחר שלא היתה הכונה רק להעתיקם מהם. ועוד שודאי הנדון שלפנינו הוא הפך המשלים שהביא וזה כי שם לא נמשכה התחבילה כי אם זמן מועט ונשאר תועלת התכלית לעד אבל בכאן נשארה תעתוע התחבולה לנצח לתכלית שלא היה הצורך בו אלא במעט זמן מההתחל' לבד. וגם כי הוא הודה שלא הספיקו לו כל *ספרי הצאבה, הם ספרי העמים הקדמונים אשר עבדו הכוכבים ומזלות, ועבודה זו נקראת בלשון ערבי צאבה, מלשון צבא, לפי שעובדים לצבא השמים, ובלשון עמים צאבעיסמוס ספריהם כתובים כל מיני העבודות והקרבת קרבנותיהם לאליליהם. ספרי הצא"בה למצוא סבה לכל מעשה הקרבנות כמו שהוא ביין הנסכים ובאזוב ושני התולעת ושתי צפורים לא במצורע ולא בפרה אדומה כמו שכתב פרק מ"ו ומ"ז חלק שלישי וכן בפרק מ"ח כתב שלא מצא שם טעם לאיסור בשר בחלב ומדהא לא ידע מר מילי אחריני איכא וכו'. ועוד קשה מזה למה לו לשלמה המלך להעלות אלף עולות פעם אחת (מלכים א ג׳:ד׳) וליתר המלכים אשר כן עשו אשר לא צוו עליהם ודי להם מהאיסור מה שהתירה התורה. ומה יעשה אל קרבנות האבות אשר העבירו גילולי עבודת אלילים מהארץ. גם בקרבנות הראשונים. אדם קין והבל ונח אשר לא קדמה להם עבודת אלילים מעולם וכ"ש שלא נצטוו עליהם על הכוונה השנית. והנה אלו הם קושיות חזקות אשר לא יוכל להרפא אמנם הנרבוני שעשה עצמו זקן ביתו של הרב ז"ל ואפטרופא שלו בהגיעו בפירושו אל הפרק הנזכר הוא מתמרמר מאד כנגד אלו המקשים הספקות העצומות מנח ובלעם ושמואל וזולתם וגם נגד המקבלים אותם ומשתדלים בהתרתם ואמר שאלו ואלו לא הבינו כוונת הרב בפרק ההוא ולא ירדו לסוף דעתו והתחכם לבאר כי הנה הרב לא חשב לתת טעם על תועלת הקרבנות וצרכם כי תועלתם ידועה ונכרת שהם העבודה היותר מפירסמת שתעשה לשם אלהות כענין התפילות והצעקות והצומות ודומיהם שהם מחזקים האמונה ומעוררים הכוונה וההתיחדות אל האלהים. אבל שכל עצמו היה לתת טעם למה שנצטוינו עליהם בתורה כי אמר שהיה זה להרחיק אותנו מעל אלהים אחרים ולהסב לבנו אליו ושכבר היה מותר אצלנו זאת העבודה כיון שלא נעשת בבחינת עצמה רק על הכוונה השנייה שהיא ההתעוררות על חוזק האמונה וההתיחדות הנזכר אלא מפני שיהיה דבר זר בעיני המונם כמו שאומר בזמננו זה שלא יתפללו אל השם ולא יצומו לפניו אבל שיספיק בכוונת הלב לבד ואף על פי שגם זה לא ירע רק בלב ההמון כי החשובים כבר אמרו ודומו סלה. סוף דבר שהקרבנות אצל הרב ז"ל כדברי הצומות וזעקתם שוה בשוה אלו ואלו שלא יבוקשו בבחינת עצמן כי אם על הכוונה השניה ובזה האריך וכפל דברים ומאד אפלא מזה האיש כי מנהגו בכל מה שביארו בספר ההוא או רובו לטמא הטהרות ולפגל הקדשים ולפחות לגלות מומים נסתרים. ועתה משתדל לטהר ולתקן את הדמאי בתעתועים ודברי הבאי. שאם כדבריו מה צער היה לו לרב בטעם הקרבנות שהוצרך להקדים חידות ומשלים מפליאות הטבע ותחבולות המנהיג היה לו לומר שמעשה הקרבנות והתפלות והצומות והדומה מהם כלם הם ממין אחד והוא לחזק אמונת מציאותו יתעלה והשגחתו ולסבב הבקשה והתוחלת מאתו יתעלה לא מהזולת. ואחר שיש בעצמיותן טעם נכון למה לא היה הטעם ההוא סבת צואתן בתורה ולמה אמר שהיה מבטלן אלא שלא הספיקה לו תחבולה לזה. והנה הרב עצמו שם הבדל נפלא בין הקרבנות והתפלות כמו שאמר כי לפי שהתפלות הם קרובות יותר אל הכוונה הראשונה לזה היה מצותן בכל אדם ובכל זמן ובכל מקום אמנם הקרבנות שהיו רחוקים מהכוונה הראשונה המעיט מציאותן מאד. ועוד אם כדבריו למה לו לרב ז"ל לעורר על עצמו זה הספק העצום לומר ואני יודע שנפשך תברח וכו'. כי למה תברח נפשנו שאין ספק שכל מיני העבודות כל עוד שירבו ויארך ענינם ואפילו יותמדו בלי הפסק הוא יותר מועיל כי לפי כן תתחזק האמונה ותתרבה האהבה וימצא הדבקות וכמ"ש (ברכות כ"א.) ולואי שיתפלל אדם כל היום כלו ולמה לו לבקש תחבולות דרך המדבר ים סוף. והכלל שאין ממש בסניגוריא זו להוציאו מידי הספקות העצומים וכמדומה לי שאין דעתו של סניגור זה נוחה בדבר בלתי מתוקן אם לא שימציאהו מעצמו מי יתן איפא החרש יחריש ולא יטיל מומים במקום שאינם ועל כיוצא בזה אמרו (במדבר רבות פ' כ') לא מדבשיך ולא מעוקציך. ועתה אומר כי מה שיראה האמת והיושר בענין הזה הוא שכל הקרבנות כלם הם באים בעצם וראשונה לשתי הבחינות הראשונות שזכרנו ראשונה רצוני לפיוס ורצון לפני האל יתעלה ונתוכחת מוסר המקריב אלא שיתחלפו ב' המינים בעניינים האלה בפחות ויתר. אמנם השלישית והיא תועלת המשרתים תמשך מהם במקרה ובכוונה מה כמו שהרביעית והוא השחתת הנקרב תמשך בהכרח ובלא כוונה אליה כלל. אמנם איך יתכן שיהיה זה מבלי שישיגונו הספקות הנזכרות הוא כפי מה שאומר אחר שאזכור דעת החכם החבר ז"ל אשר השיבו אל המלך כוזר על שאלה זו עצמה למה שראיתיהו כמו שער לבוא בו אל אלו העניינים החמורים עם שלא נשלמה התשוב' על ידו. וזה כי הוא ז"ל אמר (כוזרי מ"ב סימן כ"ו) שכבר ימצא דבוק השכינה האלהית עם האומה הישראלית באמצעות הקרבנות הנקרבים בבית מקדשו כענין שתמצא הנפש השכלית עם הגוף על ידי המזונות שנזון בו וכמו שלא נודע טעם הזנת זאת הנפש העליונ' באלו המזונות הגשמיים שאינם מטבעה אבל מצאנו ראינו תועלתם. ככה לא נדע טעם צורך השכינה אל אלו הקרבנות אבל נמצא דבקות השכינה עמנו באמצעותם. והנה הוא מבואר כי נוסף על מה שהוא ביאר הדבר הנעלם בנעלם כמוהו. הנה המשל אינו דומה לנדון וההבדל ביניהם הוא גלוי כי הנה המזון הוא צורך נכר ומפורסם לבריאות הגוף אשר הוא הכרחי לעמידת הנפש וקיומה אצלו ודאי תטרד בטרדת הגוף כמוזכר שם מה שלא יהיו כן הקרבנות לא צורך השכינ' ולא צורך האומה כדי שתתקיים עמהם השכינ' והדבקות האלהי ביניהם. ובמקום הזה לא נלמוד סתום מן המבואר אחר שלא הושוו בטעם. אלא שאני אומר שהענין בהם שוה ומבואר בלתי מוסכל וזה כי כמו שיושלם בריאות הגוף על ידו המזונות ובבריאותו יהיה לו שלום עם נפשו ותדבק אליו. כן יהיה הענין באלו הקרבנות כי בטוב ההשקפ' הם נותנין הבריאות והשלמות אל כללות האומה ואל יחידיה וסגולותי' כדי שימצא אצלם הדבקות האלהי בלי ספק. והוא כי מהידוע שהנפש האצולה והמתעצמת באדם השלם ברוב זירוזו והשתדלותו אשר על זה נאמר (בראשית ב׳:ז׳) ויהי האדם לנפש חיה כמו שנתבאר שם שער ו' היא נפש יקרה ומעולה מהיותה חיונית או היולאנית. והנה כמו שהם נבדלות במהיותיהן כן נבדלו מזונותיהם אשר בהם יתפרנסו ויתקיימו אצל הגוף כי הנפש החיונית אשר היא השלמות הראשון אל הגוף ניזונת ומתקיימת אצלו במאכל ובמשק' הגשמיים. אמנם זאת הנפש האצול' הרוחנית אינה מתפרנסת רק בדברים מחשביים שכליים כי לחמה הם כמו שנתפרנס' נפשו של אדונינו עליו השלום ארבעים יום זה שלש רגלים. וכבר כתבנו שם שלא היה ענין רחוק מאד אצל טבעה וכן בכל מה שיאכל וישתה יש לה מנה יפה מיוחדת לה אם שתהי' סעוד' של מצוה או שיכוין אל המצות התלויות בסעוד' ההיא מכשרות המאכלים והרחקת האיסורין לפי דרכי התורה או שיכוין אל ברכותי' או להסעיד הגוף ולהבריאו לעמוד לשרת לפני אלהיו בתושית התור' והעבוד' ולצאת ולבא בכל דבר שבקדוש' כי באמת הכונות האלו הנכבדות והרוחניות יעמידו הנפש הנכבדת ויקיימו אותה כי היא קדש ומן הקדשים תאכל. והוא טעם כי על מוצא פי יי' יחיה האדם (דברים ח׳:ג׳) כמו שנתבאר זה הענין כלו בשלמות בפרשת המן המיוחדת אל זה הדרוש הנפלא שער מ"א. והוא מה שאמרו ז"ל (ברכות ס"ד) כל האוכל מסעוד' שנהנה בה תלמיד חכם כאלו נהנה מזיו השכינ' כי השכל הנאצל הוא ודאי הת"ח המובהק המיסב בראש ועליו אמר החכם (משלי כ"ג) כי תשב ללחום את מושל בין תבין את אשר לפניך ושמת סכין בלועך אם בעל נפש אתה כי אם בעל נפש יקרה הוא הרי הוא שם לפניו וחייב להכין לפניו מטעמים כאשר אהב כמו שכתבנו זה בשלמות בפרשת ויחי אצל מה שאמרו רב נחמן ורבי יצחק הוו אכלי בסעודת' וכו'. שער ל"ב. וזה ענין נכבד מאד ואמיתי יושלם ענינו במקומות שזכרנו ויתאמת איך תתקיים הנפש השלמ' בגוף על ידי מזונותי' הראוים לה. ועל זה הענין עצמו תתקיים השכינה ותדבק בכללות האומה הנבחרת במעש' הקרבנות לא מצד שהם מאכל לשכינ' ולא לאומ' רק שבהיטיב כוונתם בהם והקריבם באופן נרצה ונאות יועילו למו להשלים נפשם ולהכשיר מעשיהם לפני השם יתעל' עד כי טוב כונתם ועוצם שלמותם יהיו סבה מחייבת להמצא אצלם השכינ' האלהית ולא תפרד מהם בשום צד וכמו שאמר על הקרבנות בכלל ריח ניחח ליי' נחת רוח לפני שצויתי ונעשה רצוני (ספרי פ' פנחס) ובהסתלק הכוונה הזאת השלמ' מעל הקרבנות נעקר השלחן האלהי מלפניו ונתפרד' חביל'. האמנה כי טוב הכוונה והכשר' בענינם היה קשה למצוא אותה מצד הקרבנות המצויים בתורה לפי שלא נודע טעמם ומי הוא זה ערב אל לבו לשער בהם שום השער' אנושית, לבד זה מצאנו קרבנות רבים ונכבדים אשר הם הקריבום שנים עשר נשיאי ישראל בחנוכת המזבח אשר לא צוה אותם ויראה שיש רשות לכל בעל דעת או שחוייב לתור ולדרוש בהם ובכוונתם אחר שהסכימו עליהם בטוב שכלם ויושר דעתם כי על כן הפליג בשבחם באומרו (במדבר ז׳:ב׳) ויקריבו נשיאי ישראל ראשי בית אבותם הם נשיאי המטות הם העומדים על הפקודים וכבר אמר ר' פ:חס בן יאיר (במדב ר רבות פ' י"ג) נתנאל בן צוער השיאם עצה זו דכתיב בו הקריב את קרבנו וגו'. לומר כי מעצת החכמ' המצוי' אצל שבטו מכל זולתו היה זה:
שאל רבBookmarkShareCopy

תורת העולה

הנה נראה אף שכוונו בכלל הקרבן על טעם הכללי מכל מקום הפרטים היה להם לחכמה מה, כי נביאים כמותן לא יעשו דבר לבטלה, שדקדק הכתוב לומר שחנה הקריב שלשה פרים, ושמואל טלה חלב, ונאמר גבי שמואל שהעלהו עולה כליל להשם, וידוע שכל עולה היא כליל, ולא הוצרך המקרא לפרש אם לא להורות כוונתן, והנה פירש רש"י והרד"ק כי חנה לא הקריבה אלא פר אחד, ולכן לקחה איפת קמח והוא שלש סאין, ליקח משם שלשה עשרונים לפר, כי מן הסאה קמח היו מוציאין עשרון סולת, כמו שהביא שם רש"י ראייה מן הגמרא, אם כן לא לקחה השני פרים רק לשמוח בהן, והוא גם כן ללא צורך להזכירן כמקרא, ודרשו גם כן בטלה שהקריב שמואל שנקבה היתה שהותרה עולת נקבה בבמות יחיד, וכמו שכתבו שם רש"י והרד"ק, וכל זה יעיר לנו כוונת המקריבים, ועוד כתב שם הרד"ק, כי לא הותר להקריב בבמת יחיד, כי אם על פי נביא שיקריב תחלה בבמת יחיד, ולכן לאחר שנחרב שילה היה שמואל הראשון שהקריב בבמה, וכן בנה יושע תחלה מזבח בגלגל, ונראה היה לומר כי שמואל לא הקריב טלה זה בבמה, אלא במזבח שהיה מימי משה, וכן כתב שם הרד"ק ממדרש חכמים ז"ל, שאף על פי שהיה המעשה במצפה מכל מקום היה כאלו היה לפני מזבח השם בשילה, עד שאמרו כפה עלה מן מצפה לחלק יודא ועליו משכן שילה בנוי, ואף שהרד"ק הקשה עליהם כי שילה כבר נחרב והמשכן היה בנוב, נוכל לפרש לענין נוב כמו שהם פירשו לענין שילה, עד שנוכל לומר שמה שהקריב שם שמואל, כאלו הקריבו על גבי המזבח אשר בנוב, כי גם נוב היה קרוב למצפה, כי שילה ונוב שתיהן היו בחלקו של בנימין כדאיתא פרק בתרא דזבחים, לזה נאמר גם כן אחר כך גבי שאול ויבן שאול מזבח להשם אותו החל לבנות מזבח לה', כי הוא היה הראשון שבנה המזבח להקריב בבמה אחר שנחרב שילה, והיה אפשר לומר מה שנאמר תחלה כי זבח לעם בבמה, רוצה לומר בבמה הגדולה, והוא המזבח הנקרא במה הגדולה, וכמו שאמרו אין בין במה קטנה לבמה גדולה כו', ונאמר בענין שלמה (מלכים א ג׳:ד׳) וילך שלמה גבעונה, כי היא הבמה הגדולה, אבל דעת המפרשים אינו כן, ולפי דבריהם נראה כי מה שנאמר אותו החל לבנות מזבח, כי הראשונים אף שנאמר בהן שבנו מזבח לא הקריבו עליו, ולכן נוכל לומר בכולן כי ענין ויבן הוא לשון הבנה כמו שפירש רש"י בכולן, וכן נאמר בענין שמואל ותשובתו הרמתה כי שם ביתו, ושם שפט את ישראל ויבן שם מזבח לה', וכבר כתבתי כי לדעתי כל מקום שנאמר ויבן מזבח, ולא כתיב שהקריב עליו קרבן הוא ללא עולה וזבח, רק לקרא שם בשם השם, כמו שנתבאר בענין האבות כי ענין המשפט והתורה שהיו לומדים לבני אדם הוא בנין המזבח, ולזה דרשו שנסמכה פרשת משפטים לפרשת מזבח כו', ואפשר שאף בשאול היה הענין כן ולהיות כי לא הורגל בכך והיה חדוש אצלו, וכמו שנאמר אצלו הגם שאול בנביאים, על כן אמר גם כאן כי אותו החל לבנות, כי מאותו מעשה ואילך הוחזק להיות בונה מזבח השם ולא קודם לכן, ואם נרצה לפרש כאן כפשוטו נאמר כי שאול היה הראשון הבונה ממש להקריב עליו קרבן, ודברי שאר המפרשים בזה ידוע, ונחזור לענין הכוונה בענין קרבנות חנה ושמואל. ונראה שהיו להורות גדולות מעלות שמואל עד שאמרו עליו ששקול כמשה ואהרן, שנאמר משה ואהרן בכהניו ושמואל בקראי שמו, ולזה הגיד לנו המקרא חכמת אמו הנביאה איך שלמדה אותו חכמה מנערותו וחנכה אותו בקטנותו, והעלותו במדרגת הזקנים, וכמו שנאמר ומעיל קטן תעשה לו אמו והעלתה לו מימים ימימה, שהוא רומז לנו על מלבוש פנימי וחיצון, כי היא למדה אותו חכמה ומדע, והלבישה אותו דברים האלקיים והוא מעל שעשתה לו מידי שנה בשנה, להעלותו מדריגה אחר מדריגה, עד שהגיע לבסוף למה שהגיע, ולזה הגיד המקרא בתחילה כאשר גמלה אותו הבינה אותו סוד הקרבנות, ולמדה אותו כל מה שראוי לגלות לחכמי ישראל וגדוליהם, ובזה העלתה אותו לפני עלי, וכבר דרשו ז"ל כי מורה הלכה בפני רבו היה, מכלל דגדול בתורה היה כאשר העלתה אותו, ואמר הכתוב כי העלתה אותו בפרים שלשה וגו', כבר נתבאר בקרבן ראש חודש ובשאר קרבני המוספים, כי הפר היה מורה על חדוש העולם יד מאין, והיה בקרבן מוסף ראש חודש שני פרים, כי התחלת הוייות עולם השפל הוא שני דברים, שהם החומר והצורה, וכמו שנתבאר שם איך מרומזים אלו התחלות בפרים, וכבר ידוע שעוד יש התחלה שלישית, והוא העדר המיוחד שהוא התחלת הוייה במקרה, וכמו שכתב הרב המורה חלק א' פרק י"ז, וראוי לצרפו גם כן עם אלו התחלות. לכן הביאתו בפרים שלשה, רוצה לומר שהעמידה אותו תחלה בסוד הקרבנות ושהעולם מחודש יש מאין, והם פרים שמקריבים אותן, והעמידה אותן ההתחלות ההוויות שלשה דברים, ולקחה עמו איפת קמח ונבל יין, כי למדה אותו שני התחלות הנשארות והם הפועליות וסבה התכליות ובזה נגלה לו כל מיני החכמה, כי ידוע כי הסבה הפועלת בכל, הוא הפועל העליון יתעלה, על ידי השכלים הנבדלים הנרמזים בענין היין, כמו שרמזנו לעיל בענין נסוך היין, גם למדו סבה התכליתית הנרמזת באיפת קמח אחת שכבר נתבאר לעיל מענין מנחת נסכים, כי הקמח היה מורה על דעת הקדמונים שהם מאמינים עצמי פרדיים אשר מהם נתהוה כל הווה, והוא סבת כל העולם, כי כן רצה השם יתעלה שיתהוו הברואים והיו שלשה עשרונים לפר, להורות על שלשה מיני עשרון שעברו בענין הבריאה, מזמן אדם הראשון עד אברהם, כמו שנתבאר לעיל, והוא תכלית הבריאה שהוא המשך הדורות זה אחר זה, ושיבראו בו הצדיקים באברהם שנתנסה בעשר נסיונות, ובזה נכללו כל הדעות הנופלות בענין התכלית, וכמו שנתבאר לעיל פרק ע"ד וסוף פרק ע"ו וכיון המקרא בזה, להודיעו דברים פרטיים הקודמים בענין הלמוד, ובזה העלתה אותו אל עלי, והיה דבר זה רחוק בעיני עלי, שנער כמוהו יהיה מלא חכמות, ולזה נאמר במקרא והנער נער, והיה תמוה בעיני עלי, ולזה נאמר וישחטו את הפר ויביאו את הנער אל עלי, להיות כי נתבאר לעיל בעניני הקרבן, כי שחיטת הקרבן הוא מורה על הפסד הכללי אשר הוא ההוה שמפסיד הרכבתו, ולזה רצה להענישו כמו שיתבאר, כי אמרו רבותינו ז"ל שטעם הדבר כי היה מורה הלכה בפני רבו, ואמר שחיטה כשירה בזרים, והוא פלא בעיני שעלי שופט הארץ לא ידע ששחיטה כשירה בזר,אלא שכוונו בטעם הדבר כי השחיטה מורה על כלל ההוייה וההפסד,ושההפסד קודם בטבע לכל דבר ההווה, ולזה שחיטה כשירה בזר. אמנם, מקבלה ואילך שהוא מורה על הפסד היסודות, מצות כהונה, וכבר ידעת עניו הכהן כי מלאך השם צבא-ות הוא, ופועל במצות קונו נגד הטבע, ולכן צריך כהן מקבלה ואילך,ולהיות כי הפר האחד מורה על ההעדר, אמר וישחטו את הפר ולא פרים, כי רמז בזה ענין ההעדר וההפסד, ושרצה עלי להענישו, ולקחו למשל כי מורה הלכה בפני רבו היה כלומר שלא היה ראוי למדרגה זו, ולזה רצה עלי להענישו, ולזה השיבו חנה חי נפשך אדוני וגו', אל הנער הזה התפללתי וגו', וגם אנכי השאלתיהו וגו', מדרש חכמים ז"ל בקשר הכתובים זה אחר זה ידוע, אך לפי דברינו הוא מבואר, כי אמרה לו שאל ירע בעיניו שלמדתו מדע בעוד היותו נער, כי מאחר שניתן לה דרך נס, על ידי תפילתה ששאלה מאת השם, אם כן אינו כשאר בני אדם, וראוי למעלה גדולה בעודו בקטנותו, כי השם עמו מבטן אמו, ולזה השאילה אותו להשם, והנה גם הוא הקריב טלה חלב גו' כליל להשם, להורות כי קרבנו היה כולה כליל להשם מיום שהיה יונק משדי אמו, והיה כטלה חלב ומאז היה בשלמותו וגדולתו, ולכן היה נענה אז בתפלתו וקרבנו שהקריב, והקריב טלה ולא עגל או שעיר כמו שהתמיד היה נקרב מן הטלאים, להיות כי מבואר שכל הקרבנות היו מורים על חדוש העולם על ידי הפסד הקרבנות המורים הפסד העולם כמו שנתבאר בכל דברינו הקודמים, ולכן היו מורים הפסד בראש המזלות שהוא הטלה שיתבטל הוא כשם שיתבטלו האחרים ההולכים לרגליו, ודרשו ז"ל כי עולה זו נקבה היתה, להורות כי לא בא חטא כשאר עולה הבא על הרהורי לבו, ולכן בא מן הזכרים כמו שנתבאר בקרבן עולה רק שבא להורות שאף בקטנותו שהיה יונק משדי אמו, שאדם נמשך אחר חומרו, ורוב בני אדם אין להם אז השגה כלל, אך הוא היה כליל להשם, ואף חומרו נזדכך אז להיות שלם בתכלית, והוא המעיל הקטן שעשאה לו אמו.
שאל רבBookmarkShareCopy

תורת העולה

אחר שנתבארו קרבנות שהקריב ראש מלכי ישראל, הוא דוד עליו השלום, נבאר ענין קרבנות שהקריב שלמה בנו לאלפים ורבבות, וזה כי בתחלת מלכותו נאמר, (מלכים א ג׳:ד׳) וילך המלך גבעונה לזבוח שם כי היא הבמה הגדולה אלף עולות העלה שלמה על המזבח ההוא ונאמר אחר כך אחר שבנה המקדש, (ד"ה ב ה) המלך שלמה וכל עדת ישראל הנועדים עליו אתו מזבחים צאן ובקר אשר לא יספרו ולא מנו מרבו, וכתיב אחר כך (מלכים א ח׳:ס״ג) ויזבח שלמה זבח השלמים אשר זבח להשם בקר עשרים ושנים אלף, וצאן מאה ועשרים אלף, ויחנכו את בית השם המלך וכל ישראל, ביום ההוא קדש המלך את תוך החצר וגו', ונאמר אחר כך במלכות שבא (שם ט) ותרא מלכת שבא את כל חכמת שלמה והבית אשר בנה וגו', ועולתו אשר יעלה בית השם ולא היה בה עוד רוח וגו', והנה תרגום יונתן ועלתי' דמסיק בית מקדשא דהשם, ורוצה לומר העולות אשר יעלה על המזבח לשם השם אף שדעת המפרשים אינו כן מכל מקום נראה משם כי היה בענין הקרבנות שהקריב שלמה חכמה נפלאה, עד שתמה עליו מלכת שבא עם רוב חכמתה ובאמת שהוא תמוה על רוב זבחי העולות שהעלה שלמה, כי למה רוב העולות ההם, ועל מה הם באים כי לא צותה התורה רק כבש אחד בבקר וכבש אחד בין הערבים, ודרשו ז"ל (איוב ל״ז:כ״ג) לא מצאנוהו שגיא כח שהקדוש ברוך הוא לא צוה ישראל כפי כחו אלא כפי כח בני אדם. ובוודאי לא הקריב שלמה רוב עולות ללא דבר, רק להראות נדבות לבו להשם אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו, כי ודאי רוב זבחי שלמים שבאו לאכול, היה צריך להרבות בשביל כי רבו האוכלין. אמנם, העולות איני סובר ששום חכם שלם במדע יסבור שהיה במקרה, עם רוב חכמת שלמה ושידקדק הכתוב בהן ובמספרם, ולא היה ללא ענין רק להראות גודל נדבתו, כי הוא יותר מעלה אם היה מתנדב כזה לפרנס עניים ולתלמוד תורה, וכמו שאמרו במסכת שקלים סוף פרק חמשה, רבי חמה בר חיננא ורבי אושעיה רבה הוי מטילין באינן כנישת' דלוד, אמר ליה רבי חמה בר חיננא לרבי אושעיה רבה כמה ממון שקע אבותי כאן, אמר ליה כמה נפשות אבדו אבותיך כאן, מי לא הוויין אנשא דילעון באורייתא והנה אף על פי שלא היו בימי שלמה עניים, כמו שנאמר (מלכים א י׳:כ״א) והכסף לא היה נחשב בימי שלמה למאומה, מכל מקום לא היה הכתוב מדקדק כל כך במספרן וברוביין, אם לא היה רק להראות גודל הקרבנות וענין נדיבתו, מאחר שיש מעלה יותר גדול, לנדוב לצורך עמילים בתורה ולפרנס עניי ישראל ואף כי נאמר בתורה בענין עולת ראייה איש כמתנת ידו כברכת השם אלקיך אשר וגו', שם נתבאר ענין רוב קרבנות הראייה שהקריבו שבאו להורות על דבר חכמים כל שכן בימי שלמה שנאמר בו (שם ד) ויחכם מכל האדם, והנה הארכתי בקושיא זה כי היא מן התימה, אינה מתיישב על הלב להרבות עולות ולהשחית בהמות רבות כאלוף ללא כוונה מיוחדת מלבד טעם כלל קרבנות והנה זה לי נגד ט"ו שנה שאל גוי אחד לאבא מוריש"ן מה היה כוונת שלמה בענין רבוי קרבנות אלו ואמר דרך הלעג שבוודאי כל הארץ ישראל היה מסריח מריח הבשר ששרף שלמה על המזבח, ובאמת שגם בעיני יפלא בטעם שנתן המורה בענין הקטורת שבא להעביר ריח הבשר הנשרף, וכי איזה קטורת יספיק להעביר ריח כזה ויותר נראה לומר בדרך הפשט כי לא היו הקרבנות מסריחים כלל והוא נכלל במה שמנו ז"ל אחד מן הנסים שנעשו במקדש, שלא הסריח בשר קדש מעולם, וכל שכן בקרבנות שהקריב שלמה בחנכת הבית שאש ירד מן השמים ושרף הכל בפתע וברגע ולא נתן ריח מכל מקום אינו נראה שסמך שלמה על הנס בזה ללא צורך רק להראות נדבות לבו, ולכן נראה כי הכל היה בכוונה נפלאה וחכמה נשגבה משלמה בענין קרבנות אלו, ולדעתי נתנה מלכת שבא מאה ועשרים ככר זהב לשלמה נגד מאה ועשרים אלף צאן שהקריב שלמה בחנוכת הבית, כי ראתה בהן והשיגה בהן חכמת שלמה ועל כן נתנה לו ככר לקרבן והנראה שכיון בו שלמה כי לפי מה שראה בו נשלם דיסקי' של לבנה כמו שדרשו ז"ל גבי החודש הזה לכם, שהודיעו הקדוש ברוך הוא למשה שאין המלכות עומדת לישראל רק שלשים דורות ובימי שלמה נתמלא דסקיי' של לבנה כי הוא מלך על עליונים ותחתונים ואולי היה מקובל זה להם בפירוש הפסוק החודש הזה לכם, לכן הקריב קרבנות לאלפים כמו שיתבאר לקמן כי הוא עומד על סוד האלף, וכמו שחתם ספרו הקודש שיר השירים כרמי שלי לפני, האלף לך שלמה ומאתים לנוטרים את פריו, הרי שאמר עליו עי האלף הוא שלו כי לו נגלה סודו ואמר מאתים לנוטרים פריו רוצה לומר המה בני יששכר שנאמר עליהם (ד"ה א יא) מבני יששכר יודעי בינה לעתים ראשיה' מאתיים המה היו נוטרים פריו והוא כנוי ומשל ללומדים תורתו, וכמו שנאמו (משלי יד) פרי צדיק עץ חיים וגו', והוא ידוע שהחכמה נמשלה לפרי עץ הדעת, ונאמר (מלכים א ד) וידבר שלשת אלפים משל ויהי שירי חמשה ואלף, הנה כל דבריו היו לאלף, כי ראה והשיג בחכמתו כי דבר צוה לאלף דור, שהם ימי עמידת העולם כפי דעת המקובלים, ולכן הקריב הקרבנות לאלף כי התורה צוה אותם לאלף דור ותתק"עד שקמטו בלא עת כמדרשם ז"ל מכל מקום בהכרח נעמוד מתוך זה על חדוש העולם שהרי התורה אף שהיא נבראה קודם שנברא העולם, מכל מקום יש לה התחלה בבריאתה ובנתינתה אחר כך לאלף דור, ואולי עמד על סוד הדבר שנתנה התורה לאלף דור לא פחות ולא יותר, גם אמרם יומו של הקדוש ברוך הוא אלף שנה, שנאמר אלף שנים בעיניך כיום אתמול והנה על דרך האמת לא שייך לומר קצב זמן על מי שאין לו קצבה לשנותיו והם בלתי בעל תכלית, ואין חלוק בין אם נאמר שיום אחד הוא כרגע קטן או שהוא מורה על אלף שנה, והימים הם זמן מאה מאה אלף שנה מכל מקום לסוף יכלה הזמן וכבר ידעת שכתב הרב המורה פרק ארבעה עשר חלק שני שאלו אמרת על דרך משל שהשם יתעלה ברא עולמות רבים קודם זה על מספר כאלו העולם מלוא חרדל, היה בהצטרף אל מציאותו יתעלה אשר אין תכלית לו כאלו אמרת שהשם יתעלה אמש ברא העולם כו'ף ולזה מצד הזמן הקצוב לו שהוא אלף שנה מאחר שאין יתעלה נופל תחת הזמן כלל והוא נצחי, ואין לומר כי אף שליומו יש זמן מכל מקום לרוב הימים ושנותיו אין זמן והוא נצחי כל זה אינו כי אי אפשר לעשות מדבר בלתי בעל תכלית דבר תכליתי כי אז יהיה דבר בלתי בעל תכלית גדול מדבר בלתי בעל תכלית ולא שייך לאמר בי-ה שום הגבלה וקצב ולכן קיימו וקבלו עליהם האלקים שאין לו התלות בזמן, ואלו היה שעור לימיו היה נתלה בזמן, ולפי פשט המאמר נצטרך לומר אלף שנה לאו דווקא אלא הוא מספר כללי מורה על מספר גדול, כמו שאמר יוסף השם עליכם ככם אלף פעמים כאמרם אפילו באלף לא בטל וזהו פשוטו של מקרא שאמר כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול נקט המספר הגדול שאפשר.
שאל רבBookmarkShareCopy