וַיִּקַ֥ץ שְׁלֹמֹ֖ה וְהִנֵּ֣ה חֲל֑וֹם וַיָּב֨וֹא יְרוּשָׁלִַ֜ם וַֽיַּעֲמֹ֣ד ׀ לִפְנֵ֣י ׀ אֲר֣וֹן בְּרִית־אֲדֹנָ֗י וַיַּ֤עַל עֹלוֹת֙ וַיַּ֣עַשׂ שְׁלָמִ֔ים וַיַּ֥עַשׂ מִשְׁתֶּ֖ה לְכָל־עֲבָדָֽיו׃ (פ)
עקידת יצחק
ואולם מכח אלו הספקות ומטעם הכוונה אשר נכנסנו בה בזה הדרוש אני אומר שנתבאר בכאן ענין נפלא מענייני הנבואה וממה שיקראה מהקיצור למתחילים בה והספקות אשר יפלו להם בין מה שהושרש עמם מפאת עיוניהם ובין מה שנתחדש להם עמה בהתחנכם בנבואה כ"ש כשילוה אל זה ג"כ חסרון ההכנה מצד מהצדדים שהרי אמרו אן נבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר (נדרים ל"ח.) שהם הנאים הכרחיים כמו שבא בתחלת השער הי"ט וכמו שיתבאר בהקדמת שמות ב"ה. שהרי יעקב אבינו לשעה ההיא לא היה מוכן לגמרי אל מדרגת הנבואה הגמורה שאם היה חכם וגבור עשיר באמת לא היה כי הוא הולך ונטרד מבית אביו בעירום ובחוסר כל ותפלתו נשמעת בהתחננו ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש. ולזה היתה המראה ההיא אשר ראה אז בחלום הלילה ומתוך שינה עמוקה כמו שנאמר בתחלתו ויחלום והנה סולם וגו' ובסופו ויקץ יעקב משנתו וכו' מה שלא אמר כן במקומות אחרים שנזכרה נבואה בחלום או במראות הלילה שאע"פ שהיה בהם תחלת הענין בחלום כבר תתחזק המראה ותתפשט אל שירגיש הרואה שאינו חלום רק נבואה ממש אבל כשאמר ויקץ יעקב משנתו יורה שמתחלה ועד סוף לא הרגיש החולם כי אם חלום וכמ"ש ויקץ פרעה והנה חלום (בראשית מ"א) שאע"פ שראה בחלומו ענין אמיתי קרוב לנבואה כמ"ש את אשר האלהים עושה הראה את פרעה (שם) הנה יקיצתו משנתו תעיד עליו שהוא חלום גמור וכמה הורה זה בר קפרא במ"ש עליו ויחלום אין חלום בלא פתרון. והנה סולם מוצב ארצה וכו' כמו שכתבנו למעלה. והנה הרב המורה בפ' מ"ה חלק ב' הכריח היות ענין שלמה המלך למטה ממדרגות הנבואה הגמורה למה שנאמר בו ויקץ שלמה והנה חלום (מלכים א' ג') מהטעם שכתבנו היה כן אותו משפט עצמו בכאן באומרו ויקץ משנתו אלא מפני מה שכתב זה לשונו. וכאשר נתעורר מחלום הנבואה ההוא לא אמר שזה חלום אבל פסק ואמר אכן יש ה' במקום הזה ואמר אל שדי נראה אלי בלוז בארץ כנען (בראשית מ״ח:ג׳) ופסק שהוא נבואה. אמנם בשלמה נאמר ויקץ שלמה והנה חלום וכו' ע"כ. ואתה רואה כי מאמר אכן יש ה' במקום הזה אינה טענה וכ"ש בסמוך אליו ואנכי לא ידעתי כמו שיבא אמנם הראיה השנית היתה ראיה גמורה אם לא קפצה לו הארץ לרב. שהרי לא אמר אל שדי נראה בלוז אלא על מה שנאמר לו שם בשובו שנאמר ויבא יעקב לוזה (שם ל"ה) ושם נאמר אני אל שדי פרה ורבה גוי וקהל גוים וכו' והוא מה שאמר ויברך אותי ויאמר אלי הנני מפרך והרביתיך וכו'. והוא מבואר והנה אנחנו נקבל מדברי הרב ההכרחי והוא מה שיגזור ענין השינה והקיצה כי השאר קצתו נראה כי הוא זולת מה שחשב וקצתו בלתי מוכרח. וכבר זרז אותנו שם שלא נטעה באלו המדרגות במוצאנו בספרי הנבואה שבאתהו הנבואה בצורת מדרגה אחת ויתבאר בו עצמו שבאתהו באחרת וא"כ ראייתינו נכונה כמה שאמרנו ולזה כאשר הקיץ משנתו העיד הכתוב שנסתפק במראה הזאת אם היתה נבואה מושפעת מאתו יתעלה כמו שיורו ענייני המראה או אם היה חלום לבד כמו שחוייב מחוסר הכנתו וזה הדבר הוא שבו היתה השגתו אז חסרה מנבואה גמורה שהנביא שתגיע לו נבואה שלימה לא יסופק לו כלל נבואתו אם דבר ה' הוא שאם יסתפק לא יעשה על פיה דבר שיש בו פקוח נפש וא"א החזרה כמו שעשה אברהם במעשה העקידה כאשר כתב הרב המורה שם פרק כ"ד חלק ג'. אמנם כשלא תגיע על השלימות לסבה מה לא די שיכול להסתפק בה אלא שכבר ישתבש ויחשוב בה זולת מה שהוא ע"ד האמת כמו שנראה הענין מפורש בתחלת ענינו של שמואל שקרא אותו השם ית' בשמו פעמים שלש וחשב שעלי קראו. ומהידוע שקרה לו כן מפני היות הפעם הראשונה לנבואתו כמו שביאר הכתוב (שמואל א ג׳:ז׳) ושמואל טרם ידע את ה' וטרם יגלה אליו דבר ה'. וכבר הודה הרב ז"ל בזה בפרק הקודם אלא שלא כיוון לכך ולמה לא יקרה ליעקב כזה בנבואה הראשונה שהגיעה לו ולא יקרה לו שום טעות בזה אחר שהוא הרגיש בו גם שהכתוב הזכיר אופן השגתו ומדרגתה וטעם הסתפקו בה כי על זה האופן אין בזה בית מיחוש. וכבר בא מאמר ירמיהו בענין חנמאל בן שלום ואדע כי דבר ה' הוא (ירמיהו ל״ב:ז׳). והנה על צורת זה הספק אמר אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי. ירצה לפי עניני החלום הזה הנפלא יראה שיש שפע נבואיי מאת ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי שיהיה כן בלי ספק כי חולם הייתי ועדיין לא נתחזק בנביא ומ"מ חשש לחלומו שנאמר ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים והכל במחשבה גוברת לא שיגזור על כך בלי שום ספק. ועל דרך שנאמר אין זה כי אם חרב גדעון (שופטים ז׳:י״ד). ולזה הסכים בבקר ולקח את האבן אשר שם מראשותיו וירימה מצבה וכו' וקרא שם המקום ההוא בית אל וידר שם נדר לאמר אם יהיה אלהים עמדי וכו' והכוונה כי לצאת מידי ספקו בענין ההוא הנפלא הנה הוא תלה אמתתו במה שימשך מקיום המאמרים שנדברו לו שם שאם יתקיימו בו כלם על הדרך שהובטחו אליו ויוחלט אליו האמות שהיתה משאת נבואה גמורה נמשכת לו שם משלמות המקום עם היותו בלתי מוכן לגמרי ותחול עליו יראת המקום ההוא וכיבודו ואם לא יתאמתו אצלו ידע שהוא ענין חלום בעלמא ושיעור מאמריו אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלהים כמו שנראה אליו לגמרי וצירף בדבריו ונתן לי לחם לאכול וכו' למה שחוייב שהאיש הנראה אליו ה' במראה הנבואה לא יחסר כל. וע"ד שאמר שלמה ריש ועושר אל תתן לי וכו' (משלי ל׳:ח׳). והנה כאן רמז אל הג' העניינים המוטלים עליו יתברך לאומה זו כדרך הבעל לאשתו והם שאר כסות ועונה. אמנם העונה היא התיחדות האלהי עמה והדבוק התמידי בבית אחד כי על זה אמר ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלהים. כי עתה אין השעה הגונה לזה הדבוק וההתיחדות. ואולם בשובו נאמרו שם דברים מעידים על ההויה וההתיחדות הזה כאשר תראה משם נפלאות מתורתנו שתתפלא. והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה ג"כ ודאי בית אלהים כי מתוך זה יהיה הקיום למאמרים הללו רצוני מצד שהיה מקום מוכן לנבואה. ואם כן חוייב לקבל עליו ועל זרעו להביא שמה המעשרות לצורך מכלת הבית ההוא ולעובדי עבודתה כמו שאמר הנביא הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי וכו' (מלאכי ג׳:י׳) גם כי זה ענין מיוחד אל קבלת האלהות לגמרי ושיכיר שכל טובות האדם והצלחותיו אינם רק מפאת השגחתו כי על כן חוייב להפריש מכחם לה' המעשרות והתרומות ושאר המתנות. ובאומרו וכל אשר תתן לי וכו' למדנו ענין נפלא מחסידותו ית' אצלנו וזה שאין צ"ל שהוא מתפייס ממנו בלוקחו בתורת עבודה מעט מזער מהרבה אשר הוא נותן לנו כמו שהוא הענין במעשר אלא שעדיין לא בא לידינו ואנחנו עובדים אותו בו כמו שאמר וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו וכו' והוא מה שהודה עליו דוד באומרו (ד"ה א' כ"ט) וכי מי אני ומי עמי כי נעצור כח להתנדב כזאת כי ממך הכל ומידך נתנו לך. אמנם באומרו ממך הכל ולא אמר שלך הכל כיוון אל ענין נכבד מאד זכרו החכם בטענה הד' אשר במאמר התוארים באלהיות במשל שהניח שם מן המלך שיש עמו מפתחות אוצרות ממונות אנשי הארץ והוא לא נהנה לא בזהב ולא בכסף ולא יקחהו אבל ישפיעהו על האנשים וכל שיש לו זהב יהיה ממנו לקוח ובאמצעות מפתחו וכו' וכן הראשון יתברך אצלו מפתחות העולם ממנו יקווה הדעת כו' עוד אמר והעני אשר לוקח ממנו זהובים רבים יקרא עשיר בבחינה שהזהובים בידו והמלך בבחינה שהזהובים מידו ובהקנאתו ומי שיושפע ממנו העושר על הכל איך לא יקרא עשיר ע"כ. השתדל מאד להרחיק יחס אלו הקנינים המדומים ממנו יתברך ונשמר מאד מהפיל עליו לשון שיורה על שהם שלו או בידו בתורת קנינים כלל אולם שם הגעתם אל מי שיקניאם מהאנשים בהשפעת הטוב מעצמותו ית' שהוא הטוב והמטיב ושעל זה האופן יקרא עשיר מצד שהעושר מושפע ממנו ית' לא מצד שיש לו ובאוצרותיו דבר נוסף על עצמותו כלל כמו שבנמשל נקרא יודע לפי שממנו נקנית כל ידיעה לא שיש לו מדע נוסף והוא עצמו מה שנזהר ממנו דוד באומרו כי ממך הכל וכו' וזה כדי להורות שבכל מקום שנאמר שלו הכסף והזהב ושאר הקנינים הכוונה כי הם נקנים לאשר ישר בעיני חסידותו משפע עצמו ית' כמו שאמר במקום אחר והעושר והכבוד מלפניך (שם) ואם אינו בידך מידך ומכחך עשינו לנו חיל לתתו לפניך כיום הזה. והנה זה הענין עצמו יראה שכוון התנא במסכת אבות פ"ג בשאמר תן לו משלו כי אתה ושלך וכו'. ירצה כי במה שאמר משלו אין הכוונה ליחס אליו אלו הקנינים המדומים חלילה רק מפני שאתה בעל הקנינים והאדם מצד צורתו הוא שלו שכן קראו הכתוב בצלמו ולכך יאמר על הקנינים בהעברה שהם שלו וכן בדוד נמצא דקדוק זה באומרו ממך הכל ומידך נתנו לך (שם). והוא פי' נכבד ומחוייב למה שלא אמר שנאמר ממך הכל וכו' והוא מה שראוי שיובן מאמרו וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך והכוונה שאם יתברר לו ע"י הבטחות הללו שהחלום ההוא מראה של נבואה היתה אז יתחייב בכל מה שתשיג יד נדרו לעתיד ובאופן אחר יספיק למה שעשה מהעבודה וההודאה בשעה ההיא. ולהיות הדבר תלוי ועומד בעיניו לזה לא נסמך לבו בצרותיו על ההבטחות ההם וגם לא הזכירם בתפלתו ולפי שהשיגוהו אחר המראה הזאת צרות לבן וצרות עשו וצרת הבת לא נתברר אליו אמתת מה שסופק בו שהרי בעיניו לא נשמר בכל הדרך אשר הלך כמו שרצה. ולזה היה נראה אליו שלא חל עליו חובת הנדר כי לא הוחזק לו המקום לבית אלהים ואף כי אמר אלהים אנכי האל בית אל אשר משחת שם מצבה אשר נדרת לי שם נדר עתה קום צא מן הארץ הזאת ושוב אל ארץ מולדתך לא חוייב לו מהמאמר ההוא שחל הנדר ושהיה חייב לקיימו כי כן הוא שנדר לה' על התנאי ההוא אבל לא נתברר אליו קיומו כי לא אמר לו דבר שיתברר ממנו ספקו עד שאמר לו אחרי מעשה בתו בפירוש קום עלה בית אל ועשה שם מזבח לאל הנראה אליך בברחך מפני עשו אחיך. כי אז הודיע לו משפט החלום ההוא כי ודאי היה מראה של נבואה והוא האל יתברך הנראה אליו שם כי המקום מלא חסרונו ואם כן חל הנדר וחייב לקיימו ומשם למד שכל מה שהשיגוהו מהצרות לא היו כדאי לבטל מה שאמר לו והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך כי הם דברים נשכלים לכל בעל דעת. והוא עצמו מה שהודה ואמר ונקומה ונעלה בית אל ואעשה שם מזבח לאל העונה אותי ביום צרתי ויהי עמדי בדרך אשר הלכתי (בראשית ל״ה:ג׳). וכן מזמר בסוף שני פעמים ויבן שם מזבח ויקרא למקום אל בית אל כי שם נגלו אליו האלהים בכרחו מפני אחיו (שם). ועל מלאכי האלהים הנזכרים שם העולים ויורדים בסולם הוא אומר. ואח"כ נאמר ויקרא יעקב את שם המקום אשר דבר אתו שם אלהים בית אל וכבר היה יכול לומר אל שדי נראה אלי בלוז בארץ כנען וכו' אלו היתה כוונתו על הדבור ההוא כמו שנתדמה לרב ז"ל אלא שהוא מבואר שלא היה מזכיר רק מה שאמר לו אחרי כן שם כמו שאמרנו. ואיך שיהיה על פי כל אחד מהדרכים האלו יתברר שנגלו אליו עכשו גדולות ובצורות אשר לא ידעם ולא שערם תחלה אם באופני ההשגחה בהנהגת העולם וההבדל אשר בין כלליו ופרטיו והוא ענין נכבד מאד במדרגות השלמות האנושי:
גן נעול
ואם הדורש איש בליעל ומבקש עצה מנפשו או מיועץ רע, ונכתב בענין לשון "עצה" סתם, הכונה היא טובה להשגת המבוקש הרע על ידה. ולפי הענין שהוא כתוב אצלו נלמד אם העצה לדבר טוב או לדבר רע. אבל כשתהיה העצה לא טובה להשגת המבוקש, בין שיהיה המבוקש דבר הגון בין שיהיה דבר מגונה, נכתב אצלה כדי להורות שלא היתה העצה כמשפט הדבר ההוא "עצה נמהרה" (עיין איוב ה, יג), "עצה נבערה" (ישעיה יט, יא), "עצה לא טובה" (עיין שמואל ב יז, ז), וכיוצא בלשונות הללו המורות היות העצה וההסכמה בלתי נאותים לענין המבוקש. וזה אומר שהיועץ [הוא] נעדר הידיעות הצריכות למי שחפץ לתת עצה באותה הדבר. וכדרך המבואר למעלה מהתחלפות היועצים כפי התחלפות הענינים. ואם נכתב תואר "יועץ" או שם "עצה" לבדה, מבלי הזכיר אצלה ענין המלמד מאיזו דבר הוא מדבר, ולא נדע אם זה היועץ איש טוב, ועצתו בדרך ישר ולדבר הגון, או שהיועץ איש בליעל ועצתו לדבר מגונה ורע, ישימו כתבי הקודש אצלו תאר המורה על היות היועץ איש בליעל ועצתו היא לדבר מגונה, כמו "יועץ בליעל" (נחום א, יא), "יועץ און", "עצת רעה" (עיין יחזקאל יא, ב), "עצת רשעים" (איוב י, ג), וכיוצא בזה. ועתה תבין שבענין זה נבדל תאר "יועץ" מן "חכם", ושם "עצה" משם "חכמה", וכן כל לשונותיהן ובניניהן. כי לפי שלשון "חכמה" מונח תמיד על דברים טובים ונאותים בעצמם, ולא יפול לימוד דבר ממנה או על מעשה ממנה, גם אם אותו הלימוד או המעשה בנוי על המצאה גדולה בשכל ועל תחבולה נפלאה לא יתואר בלשון "חכמה". וכן לא יתואר עושהו וממציאו בתאר "חכם", אעפ"י שהשיג מבוקשו הרע במעשהו, וכמו שבארנו בבית הראשון באר היטב. לכן לא תמצא בכל המקרא "חכם רע", "חכם בליעל", "חכם רשע" וכיוצא בזה, כי הוא מן המליצות הסותרות עצמן. וכל מה שתוכל לומר הוא מליצת "חכם בעיניו" (משלי כו, יב) ובארנוהו בבית הנזכר. וכן "חכמים המה להרע" (ירמיה ד, כב) וגם זה בארנוהו. אבל לשון "עצה" הנופל על כל הדברים המעשיים שיסכים עליהן, הן שיסכים לו כפי החכמה, הן שיסכים לעשות ברשע, הן במעשה התחבולות לטוב ולרע, הן בעניני העולם ובמלאכות-מעשה ובמלחמות וכיוצא, כי אין "עצה" אלא הסכמה לעשות. על כן יתכן לומר "יועץ בליעל", "יועץ רע", "יועץ רשע", "עצת בליעל", "עצת און" וכיוצא בזה, זולתי כשנזכר סתם ואין אצלו כנוי ותאר לרעה, אז נדע שהכונה על יועץ טוב בענינים טובים ונאותים, ועל עצה טובה שהסכמתה לעשות ענין נאות והגון. וכן הדבר בהיות התאר סתם והשם2שם-עצם "יועץ" סתם שמורים על היועצים עצות טובות, ולא הוצרך בעל הלשון לסמוך אצלו תאר המורה על טוב לומר "יועץ חכם" או "יועץ טוב", וכן "עצה טובה", "עצת צדק", "עצת חכמה" וכיוצא. דבר זה נשען על סוד חכמת הנפש, ורמזנו עליו. כי למעשה אמרנו שכח-העצה סגולה גדולה בנפש האדם, ולולי שהיה נטוע בנו לא היינו מתחזקים לעשות מעשה גדול או קטן, והיינו תמיד מתהפכים בתחבולותיו, ובמשפט שִׂכְלֵנוּ בלי עצה והסכמה. ולכן הַזְכָּרָתוֹ סתם לטובה. כי אם תּוֹרֶה על עצה לדבר מגונה, היה יותר טוב אם בעל הנפש היה חסר כח-העצה, או היועץ הבליעל הזה היה חסר כח-העצה, כי אז לא היו מסכימים על מעשה האמת והרשעה, והיו נשארים במבוכות המחשבות ובתחבולות השכל המרופפות. ועל כן בהיותן נזכרין סתם, מן הראוי שיהיו הוראתן על עצות לדברים נאותים והגונים, הבן.
מורה נבוכים
וממה שצריך שנעורר עליו – שדוד ושלמה ודניאל הם מזה הכת, ואינם מכת ישעיה וירמיה ונתן הנביא ואחיה השילוני וחבריהם, שאלו – רצוני לומר: דוד ושלמה ודניאל – אמנם דברו וזכרו מה שזכרו ב׳רוח הקודש׳. ואמנם מאמר דוד ״אמר אלהי ישראל לי דבר צור ישראל״ – ענינו: שהוא יעדו טוב על ידי נביא – אם נתן או זולתו – כמו ״ויאמר יי לה״ וכמו ״ויאמר יי לשלמה יען אשר היתה זאת עמך ולא שמרת בריתי״ אשר זה בלא ספק יעוד רע לו על ידי אחיה השילוני או זולתו. וכן אמרו בשלמה: ״בגבעון נראה יי אל שלמה בחלום הלילה ויאמר אלהים וגו׳״ – אין זה נבואה גמורה לא כמו ״היה דבר יי אל אברם במחזה לאמר״ ולא כמו ״ויאמר אלהים לישראל במראות הלילה״ ולא כנבואת ישעיה וירמיה, כי כל אחד מהם – אף על פי שבאתהו הנבואה ׳בחלום׳ – הנבואה ההיא תודיעהו שהיא נבואה ושבאה לו הנבואה – ובזה הענין של שלמה אמר בסופו: ״ויקץ שלמה והנה חלום״; וכן בענין השני אמר בו ״וירא יי אל שלמה שנית כאשר נראה אליו בגבעון״ אשר התבאר שהוא ׳חלום׳. וזאת – מעלה למטה מהמעלה הנאמר עליה ״בחלום אדבר בו״ כי אשר יתנבאו ׳בחלום׳ לא יקראוהו ׳חלום׳ בשום פנים אחר הגיע הנבואה אליהם ׳בחלום׳ אלא יפסקו לגמרי שהוא נבואה – כמו שאמר: ׳יעקב אבינו׳ כי כאשר התעורר מ׳חלום הנבואה׳ ההוא לא אמר שזה ׳חלום׳ אבל פסק ואמר: ״אכן יש יי במקום הזה וגו׳״ ואמר אל שדי נראה אלי בלוז בארץ כנען״ ופסק שהוא נבואה. אמנם בשלמה אמר ״ויקץ שלמה והנה חלום״. וכן דניאל תמצאהו מתיר המאמר שהם חלומות – ואף על פי שהיה רואה בהם מלאך וישמע דבור – ויקראם חלומות ואפילו אחר דעתו מהם מה שידע – אמר ״אדין לדניאל בחזוא די ליליא רזא גלי״ ואמר עוד ״באדין חלמא כתב וגו׳ חזה הוית בחזוי עם ליליא וגו׳ וחזוי ראשי יבהלונני״ ואמר: ״ואשתומם על המראה ואין מבין״ – ואין ספק, שזאת מדרגה – למטה ממדרגת אשר נאמר בהם ״בחלום אדבר בו״; ולזה הסכימה האומה לסדר ׳ספר דניאל׳ מכלל ׳כתובים׳ לא מן ׳נביאים׳. ולזה העירותיך שזה המין מן הנבואה אשר לדניאל ושלמה – אף על פי שראו בו ׳מלאך בחלום׳ – לא מצאו בעצמם שהיא נבואה גמורה, אבל ׳חלום׳ יודיע באמיתת ענינים – והוא מכת מי שידבר ב׳רוח הקודש׳. וזאת היא המדרגה השנית. וכן בסדר ׳כתבי הקודש׳ לא שמו הפרש בין משלי וקוהלת ודניאל ותילים ובין ׳מגילת רות׳ או ׳מגילת אסתר׳ – ׳הכל ברוח הקודש נכתבו׳. ואלו גם כן כולם יקראו נביאים בכלל.