מלכים א ח:לט מחשבת ישראל: עקידת יצחק, חובות הלבבות וגן נעול

אמנם הנראה ממעשיהם הוא כי לפי שנאמר שם וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים ויבא משה ואהרן אל אהל מועד ויצאו ויברכו את העם וירא כבוד י"י אל כל העם ותצא אש מלפני י"י ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם. ואמרו חכמים ז"ל שנכנסו שם על מעשה הקטרת כמו שכתב רש"י ז"ל זה לשונו מצאתי כתוב בפרשת מלואים בבריתא הנוספת על תורת כהנים שלנו (פ' שמיני סי' ל') למה נכנס משה עם אהרן ללמד על מעש' הקטרת או לא נכנס אלא לדבר אחר הריני דן ירידה וביאה מה ביאה טעונה ברכה אף ירידה כן מה ירידה מעין עבודה אף ביאה מעין עבודה. הא למדת למה נכנס משה עם אהרן ללמד על מעשה הקטרת: הנה הם פקפקו בענין ההוא שמא מעשיהם גרמו כי בבואם שמה והקטירם קטרת הסמים סבבו צאת האש מלפניו וכי סגלה זו נמצאת בקטרת לעורר האש היסודיי או האש השמימיי אל האש אשר על המזבח או במחתה לא שהיה יורד האש מהרצון האלהי בקרבנות והעבודות ולזה מה שלקחו איש מחתתו ויתנו בהן אש מכל מקום וישימו על האש ההיא קטורת לומר איכה הורידו הזקנים האלה האש ונעשה כן גם אנו והוא מה שאמר ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם לומר שהסגלה היא דבקה במצווה כי לא באש ה'. והנה הוא מבואר כי זה הפקפוק והלגלוג שלגלגו אלה האנשים במעשה ההוא הגדול אי אפשר שלא קדמו אותו סבות חזקות והנה חכמים ז"ל לא כוונו במאמריהם על עצמות החטא ומהותו כי הוא מבואר בכתוב. אמנם השתדלו לדבר על הסבות ההנה אשר הביאים אליו וסתמו הדברים עליהם כדרכן בכל כיוצא בזה ואמר שאי אפשר שלא קדמו הד' סוגי סבות הנמצאות בכל הפעולות הראשונה שבוש השכל ובלבול הדעת באלהות אמרו היוכל או הישגיח לשלח מלפניו האש הזאת על דרך הרצון המוחלט מבלי שיחייבהו ההקש הטבעי או לא וזהו שבוש וחסרון בהם מצד הכח השכלי שבהם שהוא צורתם. השניה רוע המזג ופחיתות תכונתם החמרית אשר מצד התעורר בהם הזדון והקנאה והנצוח לבא לנסות אלהים על האופן ההוא והיא סבה חמרית. השלישית היותם משוללים מקנייני המדות המעולות המונעים האנשים מלכת אחר שרירות לבם הרע וטבעם הזונה וזו בסבת הפעולות. והד' רוע תכליתם בפנימיות מעשיהם ועבודת' והוא הענין התכליתי. והנה בבחינת הסבה הצוריית אמר שתויי יין נכנסו והוא ודאי ערבוב השכל בדעות האלהיות והפקפוק באמיתת מציאותו או בהשגחתו או ביכלתו וזולת זה כי על זה אמרו (ברכות מ'.) עץ שאכל ממנו אדם הראשון גפן היה וגם נח שתה וישכר ויתגל (בראשית ט׳:כ״א) ולפי שזה היה העקר שהכל תלוי בו שלפי חולשתם בהשגתם זו כן גברו החסרונות האחרות לזה ביארה התור' סבה זו סמוך למיתתם וכמו שאמרו חכמינו ז"ל (ויקרא רבות פ' י"ב) משל למלך שהיה לו בן בית ומצאו פתח החנות והתיז ראשו בשתיקה ומנה אחר תחתיו ואמר לו אל תכנס לחנות וכו'. והוא מבואר כי זה החנות הוא חנות של שכרות וכמו שאמר ר' מאיר (חזית שיר השירים ב׳:ד׳) הביאני אל בית היין (שיר השירים ב׳:ד׳) אמרה כנסת ישראל השליט בי יצר עד שאמרתי (שמות ל״ב:ד׳) אלה אלהיך ישראל כהאי חמרא כדעייל ביה באינש הוא מערבב ליה הוא ודאי ערבוב הרשעות וההתפקרות כלפי מעלה ולזה כתב בה מיתה. אמנם בבחינת הסבה החמרית אמר שנכנסו שלא רחוצי ידים ורגלים כי הוא באמת כנוי מיוחד על טבע חמרם ומזג הרכבתם כי לא טהור על דרך שנאמר (משלי ל׳:י״ב) דור טהור בעיניו ומצואתו לא רוחץ אשר בעבור קלקולו נמשכו אחר הנצוח והכבוד עם רבם ועם אביהם וכמו שאמר עליהם שהורו הלכה בפני משה רבם. וכבר הפליגו בזה חכמינו ז"ל ובאו וכוונו עליהם מכח הכתובים אמרו במדרש (ויקרא רבות פ' כ') אמר ר' לוי הרבה נשים יושבות עגומות וממתינות להם ומה היו אומרים אחי אבינו מלך אחי אמנו נשיא אבינו כהן גדול אנו שני סגני כהונה אי זו אשה הוגנת לנו הדא הוא דכתיב (תהילים ע״ח:ס״ג) בחוריו אכלה אש ובתולותיו לא הוללו. ועוד מן הכא (שמות כ״ד:א׳) ואל משה אמר עלה אל ה' מלמד שהיו משה ואהרן מהלכין תחלה ונדב ואביהו מהלכין אחריהם אמרו מתי שני זקנים הללו מתים ואנו נוהגים שררה על הצבור תחתיהם. רבי יודן בשם רבי איבו אמר בפיהם אמרו רבי פנחס אומר בלבם הרהור אמר רבי ברכיה אמר ליה הקב"ה אל תתהלל ביום מחר כי לא תדע מה ילד יום (משלי כ״ז:א׳). הנה שכל זה הוא מפחיתות הטבע ורוע התכונות אשר מפאת חמרם, ובזה נתבאר טעם מי שאמר מפני שלא היה להם נשים כי זדונם וגודל גאותם הושיבום יחידים בחטא והכל בכלל שלא רחוצי ידים ורגלים שכתוב בה מיתה. והנה בבחינת הסבה הפועלות אמרו שהיו מחוסרים בגדים שהוא מבואר שהבגדים בלשון התורה נאמרו על קנייני הפעולות כמו שנתבאר יפה אצל בגדי כהונה ולפי שכבר נתבאר שם שהמעיל יורה על סגולות נפלאות בזה מזולתו מהבגדים אמרו שהיו חסרים מעיל וזה שלא היו בידם מדות טובות ימנעום מהמשך אחר רוע תכונותם להצילם מהמית'. אמנם מה שהורו מצד התכליתית הוא מה שכוונו אליו באומרם שלא היו להם בנים וכבר אמרנו מה שישיג מהבטולים לזאת הסבה אלא שיש להבין מדבריהם שאמרו זה על צד המשל הקרוב אל המשך הפעולות המיוחדות לאדם והתמדתם ועל דרך שאמרו (ב"ר פ' ל') עקר תולדותיהם של צדיקים מעשה טובים כי הוא הענין המורה הוראה עצומה על כוונת התכלית המיוחד בפעולות ההן כי המכוון אליו בעצם וראשונה הנה הוא יחזיק בו ולא יסור ממנו לעולם. אמנם מי שיהיה לבו במעשה אל תכלית חיצוני ממנו הנה הוא לא יתמיד במעשה ההוא ולא ימשך אליו אלא כל שיצטרך אל הענין ההוא הזולתי. ולזה אמרו (ספרי פ' עקב פ' והיה אם שמוע) שלא ילמד אדם תורה על מנת שיעשיר או על מנת שיקרא רבי לפי שאלו הן תכליות מתחלפות אל עצמיות' וכאשר תזדמן לו השררה או העושר ממקום אחר יסורו ממנה והוא מבואר. ולזה היה המשל הזה נאות אל הוראות כוונתם על התכליות במעשיהם שלא היתה הטנה ולז"א (ויקרא רבות שם) כי בחטאם מתו ובנים לא היו להם. כלומר שלא היו ראויים לבנים שימלאו מקומם המוחזק להם לפי הפרסום לפי שהמפורסם במעשיהם והתכליות המתחלפות בלבם היו מתחלפים ופעולות כאלו אין מטבעם להמשך ולהתקיים בידם ועל זה הדרך עצמו בא במסכת נדרים (פ"א.) מפני מה תלמידי חכמים אין מצוי לצאת מביניהם תלמידי חכמים רבינא אמר משום שאין מברכין בתורה תחלה. והתימה אם חוייבו לברך למה אין מברכין. ולא עוד אלא שנראה שהוא להם למנהג והיתר בידם ולמה לא יכפום לברך על כרחם. אלא שהכוונה היא מה שאמרנו וזה שמי שעוסק בתורה לשמה ולתכלית עצמיותה הנה הוא מקפיד עליה מאד ומחשיב' ומוקרה ומודה ומשבח תמיד למי ששם עמלו בה ולזה עולה בידו וכמו שאמר (משלי ה׳:י״ח) יהי מקורך ברוך ושמח מאשת נעוריך כי המברך מקורה ודאי ישמח בה כי הוא בא אליה באות נפשו כמשפט האיש אשר העשיר אחרי עניו כי הוא שומר ממונו ומהלל לאל הנותנו בידו ועל כן אמרו (סנהדרין צ"ו.) הזהרו בבני עמי הארץ שמהם תצא תורה. אמנם מי שהעסק וההשתדלות בה אינו על זה הענין אלא שמתעסק בה לפי שנמצא בידו זה העסק מזולתו או שפונה לתכליות אחרות הנה באמת לא חשקה נפשו בעצם וראשונה בעסק ההוא ולא תתפאר בו ולא ישבח לאלוה עושיו עליו גם ברך לא יברכנו והיא הסבה אשר לא נתקיימה בידם בלי ספק עם שיראה שהם ראשונים וקרובים אליה מזולתם. ולפי שהסבה הזאת נעלמת כי רבו המחניפים והמראים חצוניהם הפך מה שהוא בלבם נאמר שם (בנדרים) בסמוך דאמר רב יהודה מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגידה על מה אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי עובר (ירמיהו ט׳:י״א) דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולמלאכי השרת ולא פירשהו עד שפירשו הקב"ה בעצמו שנאמר (שם) ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה היינו ולא שמעו בקולי היינו ולא הלכו בה אמר רב יהודה אמר רב לומר שלא היו מברכין בתורה תחלה כי היתה השאלה קשה ותמוהה העם אשר קבלו התורה והמצות והיו עושין אותה ומורגלים בקיומה איך היו לשמה כרגע מפני ביטולם ממנה לגמרי וזה נשאל לחכמים ולא פירשוהו כי השכל האנושי יגזור כי ההרגל יקיים אותה בידם וכמו שאמרו (סנהדרין צ"א.) מאי דלא הוה הוה מאי דהוה לא כל שכן. גם הנביאים לא היה בידם כי היו רואים המעשים אשר בידם ולא היו יורדין לעומק לבם וכמו שאמר הנביא (ירמיהו י״ז:ט׳-י׳) עקב הלב מכל ואנוש הוא מי ידענו אני ה' חוקר לב וגו'. ושלמה בחכמתו אמר (מלכים א ח׳:ל״ט) כי אתה ידעת לבדך את לבב כל בני האדם ירצה כי הוא נסתר מכל זולתו. גם מלאכי השרת שמשמשין לפניו במרום בהנעת מערכות השמים לא היה זה בידם כי לא חוייבו מהם הפסדם ואבדנם על האופן ההוא. גם לא רעיון לבם וסוד מחשבתם אדרבא כל מה שנעשה בהם היה כנגדם ובסדורם. עד שפירשו הקב"ה בעצמו כי הוא לבדו יודע תעלומות לב כנזכר וכמו שפירשנו אמות זה ההתיחדות בשער י"ד אצל ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף עוד וגו' (בראשית ח׳:כ״א.) והוא יתעלה אשר ידע הסבה ופירשה לומר שהסבה החזקה אשר הביאתם לזה, היתה שאפילו בשעת עסקם בתורה בחיצוני מעשיהם הנה באמת לא הלכו בה בשרירות לבם כי היו פונים בכוונותיהם אל דברים אחרים והוא הטעם שלא ברכו בתורה תחלה כמו שאמרנו. ולהיותה רפויה בידם על זה האופן היתה נסבה לשישיגו קצת עונשים ומזה באו להעזב לגמרי עד שמצאום הרעות כלם. ולזה הענין הנכבד אמר הכתוב בפרשת אחרי מות את משפטי תעשו ואת חקותי תשמרו ללכת בהם אני ה' אלהיכם לומר הזהרו בענין הכוונה כי היא העקר וזה כי כשתעשו את דברי התורה והמצוה תכוונו ללכת בהם ולהיותם עסקכם בעצם וראשונה כי אני ה' אלהיכם היודע לבות בני האדם ומעיד עליהם כמו שאמר ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה כנזכר. והנה זה הפירוש אמיתי מצד עצמו ומחוייב מצד המאמר וענינו בדוק ומנוסה ומעשים בכל יום בכל הדברים הנעשים מתורה ויראת שמים כי הנה יעשו אל הפנים האחרים ומבקשים עליהם שכר כעושין מעשה שלם ולפי שלא בא השכר עליהם יעזבו מהם וישיגו העונשים הכבדים והרעים ושואלין ודורשין על מה אבדה הארץ. ואם יאמרו להם חכמיהם לפי שבטלתם מעשה כך וכך, היתה תשובתם הרי עשינו כמה שנים ולא שוה לנו או פלוני ופלוני עשו ולא הועילו. והרי פירש הסוד יודע הסודות ברוך הוא. ואמר כי כשעשו לא הלכו במעשה ההוא על דרך האמת ולא ברכו אלהים בלבבם על מעשיהם והוא סבת העונשין הנמשכים בזה אחר זה. וכל זה הוא מענין אמרם בכאן שלא היו להם בנים ראויין להמשך פעולותיהם החצונות לפי שכוונותיהם היו בלתי מסכימות אליהם ונראים כעובדין והרי הם מכעיסים. והרי נגעו חכמינו ז"ל בכל ארבעה סוגי הסבות אחת לאחת ובאלו הארבעה עצמן כוונו באומרם על הקריבה ועל ההקרבה ועל האש זרה ועל שלא נטלו עצה זה מזה. כי הקריבה היא הראשונ' כי הרסו אל השם לראות שנאמר בקרבתם לפני ה' וימותו. וההקרב' היא השנייה שהעיזו פניהם להקריב עצמם אל הנצוח וסכנת הנסיון. והשלישית הוא הפועל בעצמו שהקריבו אש זרה. והד' היא התכלית שאף שניהם לא הוסכמו לכוונה אחת וזה עצמו ענין העושים שלא לשמה שכל אחד מכוין לתכלית בפני עצמו כמו שדקדקו עליהם שנאמר איש מחתתו. ואם היתה העבודה לשמה היה תכלית אחד להם והוא מבואר. והנה עם זה דברי החכמים בזה הענין בתכלית השלמות במה שיודע זה החטא בכל סבותיו אמנם לא אמרו שלא שמרו את משמרתם שכתוב בה גם כן מיתה כי הם דברו בסבות החלקיות אמנם הענין ההוא הוא כולל את הכל כמו שכתבנו ראשונה. והנה מכל זה נתבאר כמה צדקו משפטי ה' כמה שנאמר ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם והוא מה שבאת ההוראה מצד ראשית חטאתם ועקרו ששמו תפלה באלהים בענין האש. והאלהים אשר יענה באש להענישם בו יתבאר כי הוא האלהים העושה על ידי הרצון המוחלט. לא שהאש והקטרת גורמין על הדרך הטבעי שהרי לא מתו משה ואהרן. אמנם הם מתו לפני ה' כי באש חטאו להקריב אש זרה אשר לא צוה אותם ובאש ה' נשפט (ישעיהו ס״ו:ט״ז) לבא לפניו אשר לא כדת או שלא ברשות קל וחומר מאחשורוש (אסתר ד') והוא מה שאמרו ז"ל (במדבר רבות פ"ד) בעדת קרח, סם המות נתון בתוכו שבו נשרפו נדב ואביהוא וחלילה מהיות שם סם המות זולתי זה שהמקריב עצמו אל מקום שאינו ראוי לו תאכלהו אש לא נופח. וברוך הוא דיין אמת שופט בצדק אשר משפטיו וגזרותיו הן הנה היו דברי תוכחה וקולות גערה בלב כל העם להחרידם ולהבהילם ביראה ורעד לאמר הן בקדושיו לא נשא פנים ואיך נעמוד אנחנו. והוא מה שאמר משה לאהרן הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד כי רש"י ז"ל כתב היכן דבר ונקדש בכבודי אל תקרי בכבודי אלא במכובדי וכו' והראב"ע ז"ל כתב שכבר הודיעו כך על דרך רק אתכם ידעתי וגו' (עמוס ג׳:ב׳) והרמב"ן ז"ל אמר כי מאמר אשר דבר ה' הוא כאומרו אשר גזר ה" כענין ותהי אשה לבן אדניך כאשר דבר ה' (בראשית כ״ד:נ״א) וזולתם. אמר משה המקרה הזה הוא גזרת השם לאמר אל לבו בקרובי אקדש ולא יהרסו אל קדושתי ועל פני כל העם אכבד שיהיו נוהגים כבוד במשכני וטעם וידם אהרן שהיה בוכה בקול ואז שתק או כטעם אל תדום בת עיניך (איכה ב׳:י״ח) כל אלו דבריו ז"ל:

וירח יי' את ריח הניחח וכו'. עתה אתה המעיין ברוך יי' תראה נפלאות בקיום כל מה שכתבנו עד הנה מענין בריאת האדם ותדע ותשכיל כי בכל מה שסיפר עד הנה לא השיב ידו מספר ממלאכת יצירתו והוא מעיד שלא שלמה ולא עלתה בידו עד הנה. וזה כי בהביא המבול על העולם לעיני אלו האנשים הרואים נתקן ונגמר טבע המין האנושי ויצא מההפסד השלוח שהיה בו מתחלה משני פנים זולת מה שכתבנוהו בשער הקודם מטבע הנערות. האחד מצד הרושם החזק והנפלא הנשאר בזכרון האנשים מהפורענות הקשה והנורא אשר עשתה יד הבורא למכעיסיו אשר בו הוקבעה יראה והכנעה והרתעה טבעית בהם ובתולדותיהם לדורי דורות לדעת כי כל האיש ההולך בשרירות לבו השמידו ה' מפניו. והשני מצד היות הדורות והמשפחות מכאן ולהבא מסתעפות מג' ראשים אלו השוים במראה הגדול ההוא אשר מטבעם שימצא ביניהם תמיד ההתחלפות והעדר ההסכמה על ענין אחד אם טוב ואם רע ולזה יהיה מהנמנע שיתיחדו כלם להיות על השיעור ההוא מהרוע שהיו עליו בני האדם כי אב אחד היה לכלם ושרש פורה ראש אחת להם. (א) והנה באמת התקון הזה המוטבע בהם מצורף אל הקודם הוא הריח ניחח אשר בא לפניו ית' ובעבורו אמר אל לבו לא אוסיף לקללם כי גלוי וידוע לפניו טבע תכונות האדם ומה שקבלו בזה מההכנעה וההרתעה הטבעית והמוסר המוטבע ביצירתם עד שיספיק זה לשלא יבאו עוד להפסד כולל כמו הראשונים אשר אחזו מעשי אבותיהם בידיהם ונמחו מעל פני האדמה. ולזה ידע כי לא יקלל עוד את האדמה בכלל בעבור האדם ונתן הטעם ואמר כי יצר לב האדם רע מנעוריו, והכוונה כי יצר לב האדם הכולל לסבת חטאו של אדם הראשון היה רע ומר בתחלת העולם ובנעוריו כמו שקדם. ומעתה לא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי שכבר נתחדש להם מזג חדש ורוח נכון בלתי מקבל ההפסד הכולל. ויתכן שירצה כי ידע יצר לב האדם מכאן ולהבא לא יהיה רע רק מה שיחוייב לו מנעוריו רצוני להעדר השלמות בו לפי שניו ושלא יתחבר אליו עון אבותיו ורוע טבעם ומזגם הנטפלים עמו עד עכשיו עד יום מותם אבל כשיושלם האדם בזמן הראוי לו יתקן עצמו לחיות חיים אנושיים על הרוב הפך ממה שנאמר על הדורות הראשונים וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ ויצר מחשבות לבו רק רע כל היום (בראשית ו׳:ה׳). (ז) ואין ברית של שבועה גדולה מזו וראה כי כנגד מה שאמר (שם) ויתעצב אל לבו לפי שלא הגיע עדין מעשה יצירה זו אל שלמותו ואמר אמחה את האדם כנגד זה אמר עכשיו ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף עוד כו'. (ז) כי אין זה דבר שראוי שיאמר לזולתו שאין הכוונה לו רק לומר שכבר נתקררה דעתו במלאכה ההיא ועלתה בידו כמו שהיה בלבו לעשותה וכמ"ש בלבו נמלך (ב"ר פ' ח') וכאשר פירשנו שם וגם מפני שהגזירה הזאת היא לקוחה מטבע דעות האנשים ויצר מחשבות לבבם שהוא ענין בלתי גלוי וידוע רק לו לבדו ית' הנותן נשמות לפגרים כמאמר המשורר היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם (תהילים ל״ג:ט״ו). כי זהו מ"ש הנביא עקוב הלב מכל ואנוש הוא מי ידענו אני ה' חוקר לב כי' (ירמיהו י״ז:ט׳-י׳). ירצה כי אחר שמחשבות האדם ותחבולותיו יש להם התחלות הפכיות כי מצד חמרו הוא עקוב מכל על דרך שנאמר והנחש היה ערום מכל (בראשית ג׳:א׳) ומזה הצד כל עניניו הם נשחתים אמנם מצד שכלו הוא אנוש וחזק ההכרה ויהיו עניניו מתוקנים מגזרת אשרי אנוש יעשה זאת (ישעיהו נ״ו:ב׳). והבחירה היא בידו להכריע לאחד מהנה מי ידענו זולתי שאני חוקר כו'. וכן אמר המשורר אם שכחנו שם אלהינו ונפרוש כפינו לאל זר הלא אלהים יחקר כו' (תהילים מ״ד:כ״א-כ״ב.) ירצה כי כאשר היה נגלה האדם ענין אחד ונסתרו דבר אחר אין מי שידע זה זולתו והוא מה שידע שלא שכחנו שמו בלבנו עם היות שבנגלה פירשנו כפינו לאל זר וכמ"ש לא נסוג אחור לבנו כו' (שם) שהכוונה עם שנטתה אשורנו מני ארחך בפועל. ושלמה ביאר זה בתכלית הביאור כשאמר בתפלתו ונתת לאיש ככל דרכיו אשר תדע את לבבו כי אתה ידעת לבדך את לבב כל בני האדם (מלכים א ח׳:ל״ט) והנה להיות ההנהגה ההשגחיית נמשכת אל הכרה זו בלי ספק יוחדה לו יתברך גם כן כמי שהוא מבואר בכל מקום כמו שבאלו המקומות כלל שני הענינים יחד אני ה' חוקר לב כו' לתת לאיש כדרכיו כו' ונתת לאיש ככל דרכיו אשר תדע את לבבו. וירמיהו גם הוא אמר גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם כו' (ירמיהו ל״ב:י״ט). סוף דבר יש הנה שתי סבות למה שנאמר בכאן ויאמר ה' אל לבו כו'. מצד שהיא גזרה לא יסבול ענינה לשתף בה זולתו, כולל רק הענין, לומר שעתה נגמר תקון עיסתם באופן שלא יקבלו עוד בטבעם הפסד כולל והוא אומרו לא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי. והנה כדי שלא יובן הבטחון הזה על דרך החלקיות גם כן. ביאר ואמר עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחרף ויום ולילה לא ישבתו. ירצה שלא יובן מאומרו להכות את כל חי שום חי כמו לא תעשה כל מלאכה (שמות כ׳:י׳) וכדומה. אמנם הכוונה שלא יתבטלו עוד סדרי העולם בכללו כיון שהסבה המחייבת ההפסד כבר בטלה. אמנם אם ירעו וישחיתו השחתה קצתית שזה אינו מהנמנע אבל הוא אפשר שיסכימו עיר או ממלכה על רוע הסדור והפסד ההנהגה כענין סדום ובנותיה וזולתם, ודאי ענוש יענשו כמו שיבא עדות המקרא בענינם. והנה הביאור הזה יתאמת לגמרי כאשר נעמוד על כוונת ברית הקשת והבנת ענינו והתר ספקותיו גם הוא כי הוא הדבר הראוי לסמוך לזה. וזה כי אחר שבירך את נח ואת בניו והשליטם על כל הנמצאות והתיר להם הבשר וצוה עליהם שבע מצות כמו שיתבאר בשער בפני עצמו אחרי זה בעזרת האל. הנה חזר לענין הבטחתו זאת ולפרש ענינה בטוב. ויאמר אלהים אל נח ואל בניו אתו לאמר ואני הנני מקים את בריתי אתכם כו' ואת כל נפש החיה אשר אתכם כו' והקימותי את בריתי אתכם כו' ולא יהיה עוד מבול כו'. זכר שהיה הדבור אל נח ואל שלשת בניו לפי שהאחד מעקרי ההבטחה הוא להיות מעתה הדורות משתלשלים מג' ראשים אלו כמו שאמרנו. ולזה אמר ואני הנני כו' ואת זרעכם אחריכם. כי מעתה אי אפשר גם כן להתיחד כולכם על קלקול הטבע כראשונים וזכר להם מכל יוצאי התבה לכל חית הארץ לזכור העקר השני כי כדאי היה ההמצא בפורענות הגדול ההוא להכניע הלב ולחדש מזג אחר. (התר ספק ספק א' וב') ולזה אחר שכבר נתקן מזגכם וטבעכם בשיעור שא"א לכם להשחית דרככם עוד דרך כלל גם אני אתחייב להקים ולקיים לכם ברית עולם באופן שלא יכרת כל בשר דרך כלל עוד ממי המבול ולא יהיה עוד מבול לעולם כולו. כי מדת הדין היא שלא להביא עונש כולל כשלא יהיה החטא כולל. ונתן דוגמת הדבר להם ולדורות ואמר זאת אות הברית, את קשתי נתתי בענן כי'. הנה הרמב"ן ז"ל נתפרסם מגדולי המאמינים וכתב על ברית הקשת ז"ל. ואנחנו על כרחנו נאמין לדברי היונים שמלהט השמש באויר הלח יהיה הקשת בתולדת כי בכלי המים לפני השמש יראה כמראה הקשת וכאשר נסתכל עוד בלשון הכתוב נבין כך. כי יאמר את קשתי נתתי בענן ולא אמר אני נותן כאשר אמר זאת אות הברית אשר אני נותן. ומלת קשתי תורה שהיתה לו קשת תחלה עכ"ל. הנה הודה בהכרח על האמת המפורסם מהנסיון וגם אשר יאמתהו הנביא באומרו כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם (יחזקאל א׳:כ״ח) כמו שאמרנו בספקות והוא המוסר הישר אשר כתבנו בפתיחה מפי החכם בספר ההפלה שכתב על ענין הלקיות מהנזק המגיע אל התורה מהליץ בעדה שלא כדרכה ממה שיחלוק עליה כדרכה. ולזה אחר שאין בזה נדנוד עבירה כי הכתוב לא הניח זה לאות נפלא גם לא לבריאה חדשה. אלא ששם אותו לאות שלא יביא עוד מבול. מוטב שיפורש באופן שיהיו האות והברית הזאת יותר קיימים ובטוחים לשמור בהם המכוון. ואז יהיה הפירוש יותר שלם. והנה קודם שנבא אל פי' הכתוב. אכתוב הנמצא אצל הדעת בהסכמת קצת החכמים במהותו וסבת הוייתו. ואומר כי הוא מה שיתהוה מחיוב ג' הקדמות:

וְהַהַקְדָּמָה הַשֵּׁנִית שֶׁיֵּדַע וְיִתְבָּרֵר אֶצְלוֹ כִּי הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ מַשְׁקִיף עָלָיו וְאֵין נֶעְלָם מִמֶּנּוּ נִגְלֵהוּ וְנִסְתָּרוֹ וּצְפוּנוֹ וְנִרְאֵהוּ וְאִם בִּטְחוֹנוֹ בֵּאלֹהָיו בְּלֵב שָׁלֵם אִם לֹא כַּאֲשֶׁר אָמַר הַכָּתוּב (תהלים צד יא) ה׳ יֹדֵעַ מַחְשְׁבוֹת אָדָם כִּי הֵמָּה הָבֶל, וְאָמַר (משלי כד יב) הֲלֹא תֹכֵן לִבּוֹת הוּא יָבִין, וְאָמַר (מלכים א ח לט) כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ לְבַדְּךָ אֶת לְבַב כָּל בְּנֵי הָאָדָם.