מלכים א ח:מא מחשבת ישראל: לנבוכי התקופה וצורת בית המקדש

בתפילתו של שלמה המלך, בחנוכת הבית, המביעה אהבה וחיבה לכל האנושות, שהיא כולה מבוע של רחמים לכל יצור כפיו של ד׳: ״‎וְגַם אֶל הַנָּכְרִי אֲשֶׁר לֹא מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל הוּא וּבָא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה לְמַעַן שְׁמֶךָ... אַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ, וְעָשִׂיתָ כְּכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא אֵלֶיךָ הַנָּכְרִי״‎ (מלכים א ח, מא-מג), ומה גם לעם סגולתו עם ישראל, שעל כל חטאותיהם ופשעיהם היה צריך בית המקדש וא־לוהי הסליחות השוכן בו – לכפר – בתפילה זו נבנה בית המקדש, ובמעשה ״‎בשני כוהנים שהיו שווים ורצים ועולים בכבש״‎ נחרב בית המקדש, והחורבן בא מפני שבאמת כבר נחרב מקודם, נחרב ולא נשאר ממנו אלא הפסל והתמונה שלו בלבד.

וְכָתַב ה"ר יִצְחָק אַבַּרְבַּנְאֵל זלה"ה (יחזקאל מ, ה), הָעֲזָרָה הַחִיצוֹנָה הָרִאשׁוֹנָה אָמְרוּ חֲזַ"ל שֶׁבְּבַיִת שֵׁנִי הָיָה עֶזְרַת נָשִׁים וְשֶׁבָּנוּ אוֹתָהּ גְּזֻזְטְרָא כוּ'. וְרָאִיתִי אֲנִי בְּפֵרוּשֵׁי חַכְמֵי הַנּוֹצְרִים, שֶׁהָיְתָה הָעֲזָרָה הָרִאשׁוֹנָה מְיוּחֶדֶת לַגּוֹיִם הַבָּאִים לְהִתְפַּלֵּל בֵּית ה', וּכְמוֹ שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה בִּתְפִלָּתוֹ (מל"א ח, מא) "וְגַם אֶל הַנָּכְרִי" וְגוֹ'. וְנִרְאִין דִּבְרֵיהֶם לְדַעְתֵּנוּ, כִּי הִנֵּה לֶעָתִיד לָבֹא יִיעֲדוּ הַנְּבִיאִים שֶׁיֵּלְכוּ עַמִּים רַבִּים אֶל הַר ה' וְאֶל בֵּית אֱלֹקֵי יַעֲקֹב לְקַבֵּל תּוֹרָתוֹ (ישעיה ב, ג, מיכה ד, א). וְלָכֵן הָיָה רָאוּי שֶׁיְּיוּחָד אֲלֵיהֶם מָקוֹם מְיוּחָד^טזבאברבנאל הנדפס וז”ל: מקום היותר חיצוני והיותר מרוחק וכו’. אולם רבינו כתב והדפיס כמ”ש בפנים, וכן נראה יותר מתאים שהרי עז”נ אינה המקום “היותר” חיצוני שהרי יש החיל והסורג וכו’. חִיצוֹנִי וְיוֹתֵר מְרוּחָק מֵהַקּוֹדֶשׁ. וְאוּלַי שֶׁעַל אוֹתָהּ עֲזָרָה תִּהְיֶה עֲלִיָּה מֻקֶּפֶת גְּזֻזְטְרָא לַנָּשִׁים כְּדִבְרֵיהֶם ז"ל (פ"ב מ"ה), וְתִהְיֶנָּה רוֹאוֹת מִלְּמַעְלָה, וְהַגּוֹיִם בָּעֲזָרָה מִלְּמַטָּה וְכוּ', עכ"ל.

אָמְנָם לְהַסְכִּים לְדִבְרֵיהֶם עִם מַה שֶּׁאָמַר שְׁלֹמֹה ע"ה (מל"א ח, מא) "וְגַם אֶל הַנָכְרִי [וְגוֹ'] וּבָא וְגוֹ' ", נֹאמַר שֶׁהַמָּקוֹם הַמְיוּחָד לָהֶם הוּא בְּהַר הַבַּיִת וְעַד הַסּוֹרֵג בִּלְבַד.