מלכים א יב:טו מחשבת ישראל: חובות הלבבות וגן נעול

וְלֹֽא־שָׁמַ֥ע הַמֶּ֖לֶךְ אֶל־הָעָ֑ם כִּֽי־הָיְתָ֤ה סִבָּה֙ מֵעִ֣ם יְהוָ֔ה לְמַ֜עַן הָקִ֣ים אֶת־דְּבָר֗וֹ אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר יְהוָה֙ בְּיַד֙ אֲחִיָּ֣ה הַשִּׁילֹנִ֔י אֶל־יָרָבְעָ֖ם בֶּן־נְבָֽט׃

חובות הלבבות

וְכֵן שְׁאָר הַמַּעֲשִׂים הַיּוֹצְאִים אֶל גְּבוּל הַהֲוָיָה לֹא יִתְקַבְּצוּ מִן הָאָדָם וְזוּלָתוֹ כִּי אִם בִּגְזֵרַת הָאֱלֹהִים וְהַזְמָנָתוֹ הַסִּבּוֹת אֲשֶׁר בָּהֶן הִגָּמְרָם כְּמוֹ שֶׁאָמַר (שמואל א ב ג) וְלוֹ נִתְכְּנוּ עֲלִילוֹת, וְאָמַר (ירמיה לב יט) גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה, וְאָמַר (מלכים א יב טו) כִּי הָיְתָה סִבָּה מֵעִם ה׳. וְאִם תִּהְיֶינָה הַסִּבּוֹת נֶעֱדָרוֹת בִּכְלָל לֹא תִּגָּמֵר יְצִיאַת דָּבָר מִן הַפְּעֻלּוֹת הַטִּבְעִיּוֹת אֶל גֶּדֶר הַהֲוָיָה.
שאל רבBookmarkShareCopy

גן נעול

כנגד השלישי לא ענו דבר, כי לא הזכירו בתשובתם אם יקל המלך עולו מעליהם אם לא. כי ראו בחכמתם שאין צורך בזה, רק שישיב להם דברים טובים ו"מענה רך ישיב חמה"3משלי טו, א העם. על דרך משל שיאמר להם "אחי ועמי, צר לי על עוּלכם הכבד שסבלתם, ואבי לא בשנאתו אתכם הכביד עולו עליכם, אבל לטובת המדינה והקבוץ עשה כן. ואני אשים לבי ועיני לראות במה אקל עליכם". ועל ידי דברי טובים ונחומים הללו היה מתרצה העם והולכים לאהליהם וממליכים אותו עליהם והיו לו עבד עולם מן היום ההוא והלאה, אעפ"י שהיה מכביד העול עליהם כמו שעשה אביו. וכן נראה מדברי הזקנים שאמרו שיהיו עָרֵב להם ביום זה לבד.4כמו שדייקו בדבורם "אם היום תהיה עבד". רק "היום". ואם היה הכונה שיפיק רצונם יהיה עבד עליהם יום יום וככל אשר ישאלו ינתן להם. כעבד העושה רצון אדוניו. וכל יום יוסיפו שאלות אחרות והמלך יהיה נכון לפניהם? אבל עצם העצה שיהיה ערב להם ביום זה.5בלבד ופרשו דבריהם שהעבדות יהיה כי יענם, ולא יבזה דבריהם. ושתהיה המענה דברים טובים ורכים. כי אם ישיב קשות לא ימליכוהו עליהם כלל, כי זה החילם למרוד והם נאספים עליו עתה. ואם ימליכוהו עליהם ויפרדו איש מעל אחיו לא יירא עוד, בין יעשה רצונם בין לא יעשה, כי יהיו לו עבדים כל הימים. והיה מסכלות עצת הילדים שייעצוהו שיאמר להם שאינו חפץ לעשות שאלתם, וימלוך עליהם בחזקה ויכביד עולו עליהם. ואין המלך מרויח בזה דבר, כי אם היה נשמע לעצת הזקנים היה ג"כ יכול למנוע מהם מה ששאלו וכדרך שבארנו. ולפי זה היה עצת הזקנים ועצת הילדים שוה בשני דברים ונבדל בדבר אחד. כי שניהם יעצו שישיב דבר, ושניהם כיונו שאין לו צורך להקל העול מעליהם. ורק נבדלו העצות בדבר אחד, שהזקנים יעצוהו שידבר דברים טובים ונעימים [לרכך] רוח העם יום זה לבד עד שימליכוהו עליהם וישובו לביתם. והילדים יעצו שישיב קשות ויודיעם כי לא יעשה שאלתם ובקשתם. ואם היו הזקנים יועצים שיקל עולו מעליהם יהיה דרך התנצלות לרחבעם שלא שמע לעצתם, כי אולי ידע שצרכי המדינה והמלכות מרובים, ואי אפשר שיקל עול המיסים מעליהם. אבל בהיות שתי העצות בעצם הדבר על דרך אחד ואין הבדל ביניהם רק בדבר-שפתים, שיענם מענה רך יום אחד לבדו, וכמוהו לא יוסיף, יש להפלא עד מאד על רחבעם שדחה עצת הזקנים והכניס עצמו בסכנה עצומה שימרדו בו העם, וכמעט הוא דבר שאין הדעת סובלתו. ואולם מאת ה' היה הדבר, לא כפי טבע הענין. והכתוב רוצה ללמדנו כל זה. ולכן אמר "ויען המלך את העם קשה", כלומר שדבר כנגדם דברי [חורפות] ומאמרים מבהילים לב העם, ועזב את עצת הזקנים אשר יעצוהו. כלומר זהו העזיבה שאמרנו שעזב עצת הזקנים שיעצוהו שיענם מענה רק דברים טובים, לא בעבור שלא הפיק רצונם ושאלתם להקל העול מעליהם, כי הם לא יעצוהו שיקל מעליהם. ואחר כן אמר "וידבר אליהם כעצת הילדים" וגו' כלומר מלבד שסכל לעשות לדבר קשות, עוד סכל יותר שבחר לדבר אליהם כעצת הילידים להודיעם בפירוש שמלבד שלא יקל עולו מעליהם, גם יכביד העול עליהם. ומה היה מפסיד אם היה מחריש מִדַבֵּר זאת? ואחר שהיו ממליכים אותו היה עושה כרצונו ומכביד עוּלָם כהנה וכהנה. כי "באשר דבר מלך שלטון ומי יאמר לו מה תעשה?" (קהלת ח, ד) אין זה אלא כי מה' יצא הדבר. והוא ב"ה "משיב חכמים אחור ודעתם יסכל" (ישעיה מד, כה) למען הביא עליהם את אשר גזר בארח חכמתו העליונה, כמו שמפורש בענין "כי היתה סבה מעם ה' למען הקים את דברו אשר דבר יי' ביד אחיה השילוני אל ירבעם בן נבט" (מל"א יב, טו) והבן.
שאל רבBookmarkShareCopy

גן נעול

הכלל השמיני. כל עצה היא בהכרח. ותבין זה מן המבואר בחלק ו' למעלה שהעצה מקורה מכח [הסכמה]1כל המלים שמסוגרות בסוגר מרובע, הן לפי ההשערה. כי במקור כת"י לדף זה נפלו כתמי דיו על חלק מהמלים שאין עמם מופתים נאמנים להסכים בהן. ועל כן היא כמו הכרח. ואין הכונה שהאדם [מוכרח] לומר כן, כי האדם מושל על כלל כחותיו ומנהגיו, ואם יחפוץ יעזוב מה שהסכים עליו וישתמר [...]. אבל מה שאנו אומרים שהעצה בהכרח כי תמיד תהיה הסכמת הלב לפי נטיה צְפוּנָה בנפש הבוחרת בדרך ידוע מן הדרכים הרבים שהצטיירו לעיניו. פתאום יסכים בדרך אחד ממה שהצטייר בנפשו. לפי זה יתכן עשרה אנשים [והם כולם] בעלי עצה שיסכימו בדבר אחד [בדרכים] הפוכות זו מזו [ולא לפי] השכל והבינה, כי [זה] אי אפשר כמבואר שם למעלה. ותהיה ההסכמה על פי נטיה בנפש כל אחד. ויסכים כל אחד מהן כפי הדרך המסתעף בנפשו. וכל אחד מהם כמוכרח מנפשו לבחור ולהסכים באופן זה בעבור היות הדרך הזה ערב לנפשו והיא משתוקקת לה. על זה מפורש בנביאים2מלכים-א יב, ו-יד כששאל רחבעם עצה מן הזקנים ועצה מן הילדים. יעצו הזקנים שישיב דברים רכים, ויעצו הילדים שישיב דברים קשים. כי בזקנים היו מושלים ציורי החכמה ויעצו בחכמה, כדרך "מענה רך ישיב חמה" (משלי טו, א), "ולשון רכה תשבר גרם" (משלי כה, טו). ובלב הילדים משלו ציורי הסכלות ויעצו בסכלות כדרך "לפני שבר גאון, ולפני כשלון גבה רוח" (משלי טז, יח). וכן [נמצא] היועצים תמיד עצתם כפי נטיה צְפוּנָה בנפשם אם טוב ואם רע, מסכימים עליה בכח-העצה, לפי שאין מקורה מרוח בינה במופת. כי אילו היו הזקנים יכולים לברר טוב עצתם במופתי הדעת לא היה רחבעם עוזב עצתם הטובה כמו שעשה. אבל בהיות השאלה בדרכי המנהגים כפי החכמה שאין עליהם מופתי הדעת, קרה מה שקרה. כי בלב רחבעם מָשְׁלוּ ג"כ ציורי סכלות לפי שעה ולכן שמע לעצת הילדים, כי דרכם ערבה לנפשו, כי מאת השם היתה הסבה כמבואר בכתוב (מל"א יב, טו).
שאל רבBookmarkShareCopy