וַיֹּ֥אמֶר יָרָבְעָ֖ם בְּלִבּ֑וֹ עַתָּ֛ה תָּשׁ֥וּב הַמַּמְלָכָ֖ה לְבֵ֥ית דָּוִֽד׃
עקידת יצחק
ואלה תולדות יצחק וכו'. לפי שביצחק ובזרעו הנבחר ממנו ולא בזולתו יקרא זרע לאברהם אבינו בא עכשו להודיע שגם הזרע ההוא אין לו להתיחס לשום אב מהאבות הקדמונים לו רק לו לבדו. (התר ספק א') ולזה אמר אברהם הוליד את יצחק ויהי יצחק וכו'. לומר שלא יקראו על תולדות תרח ולא אל שם ונח ואין צריך לומר אל תולדות אדם כי זקן הוא ונשוא פנים זה הוא האב הראשון להם וממנו יתחיל שרשם כמו שאמר הנביא הביטו אל צור חוצבתם ואל מקבת בור נוקרתם הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם (ישעיהו נ״א:א׳-ב׳) כלומר כשתביטו אל שרשיכם ואל ראשי יחסכם אל תביטו אלא אל אברהם ושרה לבד כי כל הדורות הקודמים זרע עכו"ם ואין אבות לעכו"ם. ואמרו חכמינו ז"ל עכו"ם שנתגייר כקטן שנולד דמי (יבמות כ"ב.). שהכוונה שהוא יהיה תחלת יחסו והדורות הראשונים יפלו. ואפשר כי אומרו אלה תולדות יצחק יחזור אל הראשונים מענין לנו ולמולדתנו לאמר העוד אביכם חי (בראשית מ״ג:ז׳) יאמר כי שרש יצחק ועקר תולדתו לא היה רק מאברהם. וכמה יוכיח על זה בספר דברי הימים (א' א') שאחר שהתחיל מאדם ופגע באברהם ובניו ואמר בני אברהם יצחק וישמעאל ועבר אל ישמעאל ובני קטורה ותולדותיהם המתיחסים לבני נח חזר והתחיל ויולד אברהם את יצחק. בני יצחק עשו וישראל. לומר כי אברהם הוא ראש זה היחס ולא זולתו מכל אשר קדמוהו כמו שהוא באחרים. ובמדרש עטרת זקנים בני בנים וכו' (משלי י״ז:ו׳). האבות עטרה לבנים והבנים עטרה לאבות. האבות עטרה לבנים תפארת בנים אבותם. והבנים עטרה לאבות עטרת זקנים בני בנים הוי אברהם הוליד את יצחק (ב"ר פ' ס"ג). יראה שהם מבארים אותו כלומר כבוד הוא ליצחק שהוא בן אברהם וכבוד הוא לאברהם שהוליד את יצחק: ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו וכו'. כתבנו בהקדמה בענין זווגו כי הראוי לשלמים להקדים השגת מעלותיהם לנשואיהם על סדר מאמרות היצירה לא ככסילים ההופכים את הסדר. בת בתואל הארמי מפדן (ב) יאמר שבתואל נקרא ארמי להיותו מפדן ארם אמנם לבן מצד עצמו הוא ארמי כלומר רמאי ומתחבל ואמר זה לומר שמצד זה לא היתה ראויה להבנות ממנו עד שנעתר לו ה'. ורז"ל אמרו שהיה כן להוציא מלבן שנתרבה מכח ברכתם שאמרו אחותינו את היי כו' (ב"ר פ' ס'). גם תועלת הודעה זו למה שנמצא מהרשע בעשו בנה ורוב התחבולות וההתחכמיות בענייניו של יעקב גם קצת מדות יוצאות מהשווי בבניו אשר עליהם נתגלגלו וירדו למצרים כי זאת הכוונה לדעתי באומרו ארמי אובד אבי וירד מצרימה (דברים כ"ו) כמו שיבא שם ב"ה. גם אפשר כי מהשגחת השם נתעכב להוליד עד שנת הששים כדי שיעבור תגבורת הבחרות ותכבה רתיחת כח התולדה ויהיה אז החומר יותר נכון לקבל הצורה ההווה והכתוב העיד בכוליה האי ועדיין נתעברה מתאומים וכמעט האחד יצא מטבע האדם כמו שאמרנו: ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו וכו': *(ג) אמר וכו', כונתו, כי שם נוכח מורה בלה"ק על הדבר המכוון שוה בשוה לעומת דבר אחר בלי שום נטיה לצדדים כשתי נקודות חיצוניות מקו הישר המכיונות זו לעומת זו בלי שום נטיה ועיקום וע"כ הושאל שם נוכח להורות גם על הכוונה המיוחדת לדבר המכוון לבד בלי שום פניה אחרת, וע"ז רומז מאה"כ "עיניך לנוכח יביטו," ר"ל תמיד תכון בכל מעשיך רק להשיג התכלית הנרצה מאת הי"ת ופניה אחרת לא תהיה לך בכל מעלליך כמאחז"ל "וכל מעשיך יהיו לשם שמים" ויצחק ידע כי בעבור היותו נבחר מתחלה מהי"ת להיות עולה תמימה, וקרבן לד', הוא בלי ספק שלם בגופו ובנפשו, ואין בו מום גופני או מוסרי, וא"כ הוא נמנע שיהי' עקר שאין לך מום גופני גדול מזה, וע"כ רק מאשתו שהיא עקרה מנע ה' פרי בטן, ע"כ יחד כונת תפלתו רק אל אשתו, וזש"א הכ' "ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו" וכן "ויעתר לו ה'" (ולא לה) בעבור היות רק תפלתו כראוי בכוונה מיוחדת לדבר הנרצה, שהיא לפתוח את רחמה. (ד) אח"כ אמר, כי בעבור היות גוף וחומר הדורות הראשונות עוד מעורב מסוגים שונים הנקראים בפי חז"ל "זוהמא ועטיה של נחש" מסיבה כי הי' עוד באשי הדורות האלה כמה מדות רעות ומגונות, ועתה רצה הי"ת, כי ביצירת יעקב אע"ה בחיר האבות אשר ממנו יצא עם סגולתו יזדקק תחלה החומר העכור המעורב הזה, למען יהי' הנוצר מחומר הזך לבדו שהוא יעקב, שלם במעלתיו ומדותיו, אשר רק להשגת אושר רוחני ישים מגמתו, ומסיגיו יוצר עשו איש שדה אשר רק קניני העולם הארציי יחמוד ויחפוץ, אשר בעבור זה גם מדותיו הרעות היו גוברות על מעט מדותיו הטובות, כי לפי הנודע והנאמר כבר, יוצרו צורות מתחלפות מחומרים נבדלים ומתחלפות, ולפי טוב או רוע החומר כן תהי' גם הצורה אשר יקבל טובה או רעה, וזיקוק החומר הזה, והבדל הסיגים מתוכו הוא אשר הסב לה צער וכאב גדול, ועליו נאמר "ויתרוצצו הבנים בקרבה" ורק מבשורת הנביא "שני גוים בבטנך" נודעת לה סבת כאבה, והתנחמה עליו אחרי הודעה, כי הוא אמצע להשגת תכלית יקר ונשגב מאוד, וזאת היתה ג"כ הסבה שאהבה את יעקב אחרי לידתו, וע"כ לא הוצרך הכ' עוד לפרש אח"כ סיבת אהבתה אותו, ואמר סתם "ורבקה אוהבת את יעקב." (ג) אמר שתפלתו היתה מכוונת נכח אשתו ולא נכחו כי היא היתה העקרה ולא הוא שהרי הוא עולה תמימה. ומלת לנכח דוקא להורות על התיחסות הכוונה בתכלית היחוד שהנכח הוא הגבול הצר כמו הנקודה שהרי הנכחיות לא תפרד מהנקודה במחשבה כמי הזוגיות אל השנים והוא ענין הכיוון המיוחד כמאמר החכם עיניך לנכח יביטו (משלי ד') והוא האות הדק אשר יכוונו אליו וכיוון שהטיב הכוונה ויעתר לו יי' ותהר רבקה אשתו: ויתרוצצו הבנים בקרבה: (ד) ירצה שראה הש"י שיהיה זה ההריון מתאומים למהר זיקוק החומר וצירוף טבעו המקולקלו' מעטיו של נחש אשר לא הטהרו ממנו בכל הדורות שעברו ושיהיה עניינו בבטן הצדקת הזאת כהתוך כסף נמס בתוך כור כדי שיפרדו סיגיו אל עבר אחד והחלק השני ישאר מעט הפסולת ויצלח למלאכה וזהו הריצוץ שאמרו שהיה על נחלת שני העולמים (ילקוט בשם מדרש אבכיר) כי התחלפות החומרים יחייב התחלפות הצורות בלי ספק על פי ריצוצם יצטער בטן המלאה מהם ובצער הזה אמרה אם כן הוא מתמיד הענין ראוי לתת לב למה זה אני חוששת ומרגשת זה יותר מכל זולת ובהתמיד לה כן. ותלך לדרוש את ה'. לדעת מה זה ועל מה זה וכל זה מטוב זריזותה ושלא נתפעלה בפתע כמשפט הנשים: ויאמר יי' לה שני גוים וכו'. הודיעה שחוייב לה השנוי ההוא להיות בבטנה שני גוים נפרדים וחלוקים בתכלית הריחוק בטבעם מלידה ומבטן וסבה שנית כי לא יוחלט האומץ לשום אחד מהם שתשקוט בעבור זה הניצוח ביניהם אבל לאום מלאום יאמץ ירצה שכל אחד מהם יתאמץ על חבירו זה זמן אחד וזה זמן אחד ואש הנצוח תוקד ביניהם תמיד עד שתהיה ההסכמה נמנעת ביניהם בשום זמן ועוד מצד שהיתה בכח ובחוזק הנולד ראשונה הוא אשר תהיה הכוונה שיעבוד הצעיר והחלש ממנו כי האחד ימשול לפי החומר והשני לפי הצורה וזה מה שימנע ההסכמה ביניהם כי בהרים השכל ידו וגבר ישראל ובהניח ידו וגבר עמלק לפי טבעו: ויהי בעת לדתה והנה תומים בבטנה (ד) כי עדין לא נתברר לה אם היה ההריון מעובר א' משונה בתולדתו אשר ממנו יפרדו השני גוים או אם היו שנים או יותר עד שילדה וראתה שהם תאומים: ויצא הראשון אדמוני כלו כאדרת שער כו'. (ה) הרי הם שני סימנים מתחלפים בטבעו ומזגו. האחד האדמימות הייורה על תגבורת האדומ'. והשני רבוי השער הבא מהאידים השחוריים. ומהסימן הראשון הי' כשגדל איש יודע ציד כי מטבע בעלי האדומ' להיות דקי המחשבות והתחבולות ולזה הי' הוא יודע ציד לצודד נפשות אדם ובהמה ומהסימן השני הי' איש שדה ושונא חברת בני אדם כמשפט האנשים השחוריים ההרריים. ומהידוע כי שרו של עשו הוא המושל על כל ארץ גזירה ומליחה לא תשב. אמנם יעקב לא נרשם בסימני תולדתו שיכריחנו על מה עסקיו אבל יעשה מה שחוייב מהחלק השכלי שבו ולזה נאמר ויעקב איש תם יושב אהלים והוא הנרמז במעשהו הראשון שנאמר בו וידו אוחזת בעקב עשו לומר שאחז תמיד לנחל' לו הדברים שעשו דש בין עקביו כמו שהי' הבכור' והנלוה אליה שנאמר ויבז עשו את הבכורה. ועל זה אז"ל הרשעים מסורים ביד יצרם (ב"ר פ' ס"ז) שנאמר ויאמר עשו בלבו ויאמר ירבעם בלבו (מלכים א י״ב:כ״ו). והצדיקים יצרם מסור בידם שנאמר ויאמר יי' אנ לבו (בראשית ח'). וחנה היא מדברת על לבה (שמואל א א׳:י״ג) והוא ענין אמיתי מאד מתבאר מאד מהתולדות האלו שהרשעים נמשכים אחרי רוע טבעם ולא יוכלו למשול עליו אמנם הצדיקים אינם נמשכים אחר טבעם אבל מושלים בו כמ"ש צדיק מושל ביראת אלקים (שם ב' כ"ג). והוא מה שביארנו אמותו בשער הקודם. ואין ספק שכל אלו הגליות והשמדות שעברו עליו כלם חשבם יי' לטובה להתיש ממנו זה הכח החמרי מה שלא נכנע ונחלש מכח התורה והמצוה וכמו שפירש באומרו והי' כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקלל' וכו' ושבת עד יי' ושב יי' אלהיך כו'. וסוף ומל יי' אלהיך את לבבך וכו' כל הפרש' (דברים ל׳:ו׳). שלא נשלמה המילה המחוייבת אל החומר הזה עד הימים ההמה אשר יאמר כל איש אין לי חפץ אל החטא:
גן נעול
"וַיִוָעַץ המלך ויעש שני עגלי זהב ויאמר אליהם רב לכם מֵעֲלוֹת ירושלים" (מל"א יב, כח). פירוש. ירבעם פחד בלבו כשיעלו ישראל שלש פעמים בשנה לירושלים בבית ה' בהביאם שמה קרבנותיהם, ויראו כבוד מלכות בית דוד והכהנים והלוים על משמרותם ועל מעמדם ישובו אל אדוניהם רחבעם בן שלמה, והיה [דן] במחשבותיו מה יעשה להעמדת כבודו ומלכותו. והסכים לעשות שני עגלי זהב, ולצווֹת לכל העם שלא יעלו עוד לירושלים ושיעשו עבודתם לפני שתי עגלים שעשה. והנה נועץ ירבעם כן בעצמו לנפשו. כי ירא להגיד מחשבת פחד לבו לזולתו, אבל שמר הדבר בלבו ונועץ מהכרח גאותו [וגאונו] הצפונות [בתוך] נפשו. גם לא הגיד עצתו לזולתו, כי אין ספק שירא מהגיד, פן ימצאם בישראל אנשי חיל יראי אלהים ויפרו עצתו, ולכן נועץ ועשה כעצתו מבלי הגיד דבר. ואחר שהיו העגלים עשוים בכל מלאכת מעשה אז צוה לעם שלא ילכו עוד לירושלים, אבל יעבדו לפני העגלים בדן ובבאר שבע. ולפי שנועץ מנפשו ולא הגיד עצתו, נכתב "וַיִוָעַץ המלך" בבנין נפעל סתם, וסמך המעשה לעצה, ואחר שניהן האמירה לעם. להודיעם שלא הודיעם עצתו טרם כלה מעשהו. וראיה גמורה שאמר הכתוב "ויאמר ירבעם בלבו1רבינו למד יסוד זה מהמלה "בלבו" עתה תשוב הממלכה לבית דוד אם יעלה העם הזה אל ירושלים לעשות זבחים בבית יי' בירושלים ושב לב העם הזה אל אדוניהם אל רחבעם מלך יהודה והרגוני ושבו אל רחבעם מלך יהודה. וַיִוָעַץ המלך וכו'" (מל"א יב, כו-כח). למדנו כי בלבו חשב כן ולא הגיד בפיו. ומטעם זה הוזכר מלת "בלבו" שאם היה אומר "ויאמר ירבעם אם ישוב" וכו' היינו יכולים לפרש שאמר כן לזקנים וליועצים. ואם הכתוב מעיד ששמר את הדברים בלבו כי לא נועץ עם זולת על הדבר הזה, גם מדרך השכל לא היו הזקנים והחכמים שומעים לדברי העצה הזאת. אבל אחר שהיו העולים עשוים [למרוד בו] פתה את העם בדברי תעתועים, וחלק להם מֶמְשָׁלוֹת לגנוב לבבם כמו שכתוב "ויעש כהנים מקצות העם אשר לא היו מבני לוי" (יב, לא). גם הושיב שומרים על הדרכים שלא יעלו העם לירושלים, כמו שאמרו קדמונינו ז"ל (תענית ל ע"ב). וכל זה אמת. לא כמו שכתב רד"ק ז"ל על "וַיִוָעַץ המלך" "שאל עצה היאך יעשה, והסכימה עצתו עם היועצים אותו שיעשה שני עגלים" ע"כ. ואם כדבריו היה ראוי לכתוב "וַיִוָעַץ המלך את הזקנים" או "את השרים". ולכל הפחות "וַיִוָעַץ המלך עם הזקנים" או "עם השרים", כמו שבארנו. ואני תמה מאד מה לְחָצוֹ לפרש כן? ואין בדבריו חבר במקרא. גם המקרא סותר דבריו שאמר "ויאמר ירבעם בלבו". ומה שפירשנו הוא אמת כפי פשט הכתוב וכפי הסברא וכפי דקדוק הלשון. והבן.
גן נעול
כבר ידעת כי גבהות הלב כח רע מאד. ויצדק לומר עליו ושהוא שורש כל רע, והיא תועבה בעיני השם ב"ה. שכן נאמר (משלי טז, ה) "תועבת יי' כל גבה לב". גם המעט ממנו רע מאד. ועל זה רמז במלת "כל". וכמו שבא מפורש בתלמוד ואמרו (סוטה ה, א "כל גבה לב") "כל המתגאה אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו". והמלך דוד אמר (תהלים קלא, א) "יי' לא גבה לבי". ורוח הקדש אומרת (משלי ח, יג) "גאה וגאון ודרך רע ופי תהפוכות שנאתי". והנה תחשוב שהוא רע בהחלט, ושאין בו שמץ טובה כלל, ושבהחסר הכח הזאת מן הנפש תהיה יקרה יותר. ואני אשכילך ואורך שאין הדבר כן. ושאם יחסר כח זה מן הנפש תהיה חסרה טובה גדולה. ותבין כל זה כאשר תבין מה הוא ענין גבהות הלב. כי הנחתו על המגביה לבו על זולתו. ומדמה שהוא איש מעולה ונכבד מאד, ושזולתו מבני אדם אינן נחשבים בערכו עד מה. וזהו הגבהות, כי מגביה עצמו על כל דבר ואין תועבה יותר גדולה ממנה. כי בעבור שהוא גבוה בלבו מכל זולתו, ידמה שהוא צדיק חסיד ישר ונאמן, ושכל אשר הוא עושה [הוא] טוב וישר. ולא יקבל תוכחת החכמים, כי אינן נחשבים בעיניו למאומה נגד עצמו. ובעבור זה אי אפשר שישפיל רוחו להכנע לפני השם ב"ה ולשוב מדרכו הרעה, כי לא יעלה על דעתו שאין מעשיו רצוים לפני המקום ב"ה. וכמעט הוא שכח שיש אלהים שופטים בארץ. ובעבור התרוממו על כל זולתו הוא מסכים בלבו כי לו נאה להשתרר עליהם, ומתנשא למלוך ולהתגאה. ואם לא ישמעו אליו, יתיר לעצמו להלחם ולהתקוטט עמהם, ולעבור על הפשעים היותר גדולים והכל למלאות חפץ גאותו וגאונו. כמו שהעיד הכתוב על ירבעם (מל"א יב, כו-לב), שבגאותו בחר לעבוד לאלילים, למען חזק הממלכה בידו. והנה כל זה רע מאד. והפוך מכל זה הוא דרך הענוים הצדיקים, כי נפשם שפלה בקרבם ורוחם נמוכה, ומורא השם עליהם בכל עת, נחשבים בעיניהם לעפר ואפר, לומדים תורת השם ואינן נשענים על בינתם, עושים רצונו באימה וביראה ואינם מחזיקים טובה לעצמם. והם שפלים בעיניהם מכל זולתם, ובורחים מן הכבוד ומן הממשלה. והנה כל זה טוב מאד.