מלכים א יז:יז מחשבת ישראל: נשמת חיים ומורה נבוכים

הט' (מלכים א א לא) ותקד בת שבע אפים ארץ ותשתחו למלך ותאמר יחי אדני המלך דוד לעולם. וכתב הרד"ק ז"ל פירושו חיי הנפש לעה"ב כי בעה"ז קרוב היה למיתה וכן ת"י יתקיים וכל שאר יחי תרגם יצלח ע"כ. וכן מהרי"א. ויפה פירשו וכאן כפי דעתי רמזה לו בת שבע שכאשר ימלוך שלמה בנה זאת תהיה לו אות לטובה וידעו הכל שה' העביר חטאתו ולא ימות לעה"ב ולזה כאשר אמר לה כי שלמה בנך ימלוך אחרי אז אמרה יחי אדני המלך דוד לעולם כאמור הי' בקללות יואב כתוב לאמר (מלכים א ב לב) ושבו דמיהם בראש יואב ובראש זרעו לעולם ולדוד ולזרעו ולביתו ולכסאו יהיה שלום עד עולם. הא לך פסוק מלא אשר לא לבד מורה הנצחיות הזאת אבל שהמתים אחר המות יודעים מה שעובר בזה העול ומצטערים ברע ושמחים אלי גיל ישישו. וחז"ל קראו העונש הזה חטוטי דשכבי וכך אמרו בעון חיים מתי' נחטטים וסמכו זה בפסוק (שמואל א יב טו) ואם לא תשמעו בקול ה' ומריתם את פי ה' והיתה יד ה' בכם ובאבותיכם. וזה כי האבות מצטערים בצער בניהם. ולכן אמר שלמה ולדוד ולזרעו ולביתו ולכסאו יהיה שלום עד עולם. כלומר שבמיתת יואב לא יקר' לו לדוד עון אבל בהפך שלו ולזרעו יהיה שלום. ולא יתכן לפרש באופן אחר כי הכתוב פרט לדוד ולזרעו ואם במיתת יואב יהיה לו לדוד שלום מעם ה' א"כ נפשו היה עדין בחיים והיא ראיה נצחת. הי"א העיד הכתוב (מלכים א יז) ויהי אחר הדברי' האלה חלה בן האשה בעלת הבית ויהי חליו חזק מאד עד אשר לא נותרה בו נשמה. וכ' הרד"ק יש מי שאומר שלא מת מכל וכל אלא היה חליו חזק מאד עד שנעצרה נשימתו ולא היו מכירים ממנו שום סימן חיות לא בנשימה ולא בדפק הגידים עד שחשבה אמו כי מת הוא. וכן הוא אומר בדניאל (דניאל י יז) ונשמה לא נשארה בי. אבל אותו הוא על דרך הפלגה. והנכון כי מת מיתה גמורה כמו שסוברין בני העולם ע"כ. וכן הרלב"ג ויהי חליו חזק מאד וכו' ר"ל שהשיגהו המות מפני החלי. וכן מהרי"א והרב בעל עקדה האמינו באמונה שלימה שאין עליהגמגום שמת מיתה גמורה ומקרא מלא כתיב ה' אלהי תשב נא נפש הילד הזה על קרבו וכתיב וישמע ה' בקול אלוהו ותשב נפש הילד על קרבו ויחי מכלל שעד השתא היה מת. ואשמועינן קרא שהנשמות עדין הם צרורות אחר המות באיזה מקום ושיוכלו לבא עוד פעם אחרת בגופים עצמם כאשר יהיה בתחית המחים לעתיד לבא. וכעין המאורע הזה אירע לאלישע הנביא עם בנה של השונמית (מלכים ב ד) ויבא אלישע הביתה והנה הנער מת מושכב על מטתו והנה אחר שעזר הטבע והשפיע לו החום הטבעי וישם פיו על פיו ועיניו על עיניו כתיב ויפקח הנער את עיניו סימן החיות אשר חנן לו האל בעד תפלת הנביא ומהמעשים האלו הוכחה רבה לכוונתנו. הי"ב תמצא בחזקיה המלך בבא אליו ישעיהו הנביא בחליו (מלכים ב כ א) ויאמר לו צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה ופירשו חז"ל מת אתה בעה"ז ולח תחיה לעה"ב. והפירוש מוכרח דאם לא כן הכפל הוא מבואר. ולכן כשהאריך ה' ימיו והוסיפו לו שנות חיים אמר (ישעיה לח יט) חי חי הוא יודך כמוני היום כלומר בחיי הגוף והנפש אשר להן נגזרה מיתתם בידי שמים אודה לאל אשר החייני וגמלני כל טוב. ואם תאמר אמאי כולי האי כבר אמרו חז"ל משום דלא עסק בפריה ורביה כי אף דהוו נפקי מיניה בני דלא מעלו בהדי כבשי דרחמנא לא איבעי ליה לאעסוקי לפי שקורא הדורות מראש ראה בחכמתו העליונה שאעפ"י שיהיה מנשה רשע נחש שרף ועקרב ואמון בנו כמוהו הנה יצא ממנו יאשיהו שכמוהו לא היה מלך ישר בעיני ה' והלך בכל דרך דוד אביו וזה היה הפרי הטוב היוצא מהעצים הרעים. וכן בזוהר פרשת תולדות אצל ויהי רעב בארץ קב"ה אוריך רוגזיה עם רשיעיא בגין דיפוק מנהון גזעא טבא בעלמא כמה אברהם מתרח דאיהו גזעא טבא לעלמא ע"כ. וכן בדיני אדם כבר גזרו חז"ל שאין מעבירין נחלה מברא בישא לברא טבא דלא ידעינן הי זרעא נפיק מינייהו. ואם עדין לבך נוקפך שלא נתן השכל במרומים שיעניש הקב"ה בעונש העה"ב בחטא קל כזה באשר המחשבה טובה ראויה לצרפה למעשה ורחמנא ליבא בעי אשיבך מליץ שהגזרה הזאת לא נתן אלא להנזים ולהפחיד את חזקיהו כדי שמן שם והלאה יעסוק בפריה ורבים ויצא ממני הבן יקיר לא יאשיהו שמו איש תם וישר ירא אלהים וסור מרע ועל כל פנים כאן הודיע דרכיו לחזקיהו ואיך במיתת האדם עדין לא נפטר מעונשי העולם הבא. הי"ג (מלכים ב כב יג) ויהי בשלוח המלך יאשיהו את חלקיה הכהן ואת אחיקם בן שפן ואת מכבור בן מיכיהו ואת שפן הסופר ואת עשיה עבד מלך לאמר לכו דרשו את ה' בעדי ובעד העם ובעד כל יהודה על דברי הספר הנמצא הזה וכו' הלכו אל חלד' הנביאם והיא גם היא השיבה לו אמרו לאיש וכו' יען בך לבבך ותכנע מפני ה' בשמעך אשר דברתי על המקום הזה ועל יושביו להיות לשמה ולקללה וכו' לכן הנני אוסיפך על אבותיך ונאספת אל קברותיך בשלום ולא תראינה עיניך בכל הרעה אשר אני מביא על המקום הזה. ויען ראינו שיורו המורים למלך יאשיהו וימות מוכרחים אנו לומר שהיעוד הזה והשלום הוא שלא תראינה עיניו בחרבן הבית. ואם כך הוא מכאן ראיה להשארות הנפש וזה שאם מפני הרעה נאסף הצדיק והקב"ה מבטיח לו המית' בשלו' א"כ המיתה היתה לו מעט רעה בערך ראותו חרבן הבית. ובאשר ידענו שבכל הרעות המתרגשות לבא בעולם לא יש יותר גדול מהמות אם לא היה עולם אחר חוץ מזה בודאי שלא היה מבטיח לו הקב"ה שום יעוד טוב כי טוב יום א' בחצרי העולם הזה אף שיהי' בצער מיום המיתה באשר בה עם התוחלת נפסד ונאבד הכל. אמנם בהיות שעולמו יראה במיתתו ואז טוב לו בהיות נשמתו מתהלכת בין העומדים שם ובחצרי המלאכים וטירותם נתבשר לו שלא יראו עיניו בכל הרעה וחרבן בית מקדשו. אבל שתזכ' נשמתו לחזות בנועם ה'. וזהו שרמז לו באמרו הנה אוסיפך בעצמי ובכבודי על אבותיך ר"ל אל מקום אבותיך אשר עדין חיים ולהורות לו מדרגתו על אבותיו מנשה:

וכן ׳מות׳ – שם המיתה ושם החלי החזק ״וימת לבו בקרבו והוא היה לאבן״ – כלומר: חוזק חליו. ולזה באר ב׳בן הצרפית׳: ״ויהי חליו חזק מאוד עד אשר לא נותרה בו נשמה״ – שאילו אמר: ׳וימת׳, היה סובל שיהיה חלי חזק קרוב למות, כ׳נבל׳ בשמעו את הדברים;