מלכים א יח:כח מחשבת ישראל: עקידת יצחק

והנה להיות התפלה היא העבוד' הלביית והמגעת תועלת הקרבנות וטוב תכליתם הנפלא על האופן שאמרנו ראיתי לסמוך אחר שער הקרבנות שער התפלות ולתלותם במאמר זאת תורת העולה. כי התפלה ודאי היא העבוד' העולה על הלב וכמו שאמרו (בי"מ מח"ד ח"ג הובא בל' היינו דאמרי אנשי) תפלה בלא כוונה כגוף בלא נשמה. ואמר רז"ל (תענית ב'.) אי זו היא העבוד' שבלב זו תפלה והוא מה שיצדק עליו על מוקדה על המזבח וגו' ואש המזבח תוקד בו כי דברי התפלה צריכין חמום והמתפלל בכוונה גמרה אש מפיו תאכל וגחלים בערו ממנו והמזבח עצמו שהוא הלב מתלהב ועולה עמהם. ובמדרש (ויקרא רבות פ"ז) אמר רבי פנחס אש המזבח תוקד עליו אין כתוב כאן אלא תוקד בו המזבח היה מוקד כאש: ולי מה יקרו דבריהם אלו אל זה הענין המכוון. ותחל' אומר שהראוי לדקדק ולהקשות בענין התפלה כי אחר שהתפלות הם בקשת הצרכים כמשאז"ל (ברכות ל"ב.) לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואחר כך ישאל צרכיו והיו הצרכים ההם ענינים זמניים כי הם הנדרשים ומבוקשים דרך בקשה ותפלה כמו שהענינים האמתיים נדרשים ומושגים בהשתדלות כמ"ש רז"ל (שבת י'.) על המתפללים מניחים חיי עולם ועוסקין בחיי שעה אם כן למה תהיה התפלה אחת מהמצות כמו שחשבוה כל המחברים ז"ל אמרו (רמב"ם ה' תפלה פ"א) מצות עשה להתפלל בכל יום דכתיב (שמות כ״ג:כ״ה) ועבדתם את ה' אלהיכם ונאמר (דברים י״א:י״ג) ולעבדו בכל לבבכם איזו היא עבודה שבלב זו תפלה הנה הראוי הוא שתבא המצוה די שום אינש לא יבעא בעו מזולתו יתעלה כמו שאמר בקרבנות (שמות כ״ב:י״ט) זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו. אבל על המשובחים שבקרבנות לא נאמר רק אדם כי יקריב מכם קרבן לה' יקריב אותו לרצונו לפני ה' (ויקרא א׳:ב׳). ויהיה הענין בתפלות ראוי שיהיה על זה האופן והוא שאם יצטרך אדם דבר שלא יבקש אותו כי אם ממנו ית'. אבל אם לא ירצה לבקש אותו ולהתפלל עליו יהיה הרשות בידו ולא עוד אלא שאמרו (ספרי בהעלותך פ' וכי תבואו) על כל צרה שלא תבא על הצבור מצוה להתפלל ולגזור אותם תעניות בכל חומרותיהם שנאמר (במדבר י׳:ט׳) וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם ותקעתם בחצוצרות וגו'. כי מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה אם יש להם צער או צורך יבקשו עליו רחמים אם ירצו ומאי איכפת ליה להקב"ה אם ישמעו ואם יחדלו. אמנם הראוי שיודע בזה הוא שענין התפלות הוא כענין הקרבנות וזה כי כמו שהקרבנות עקר כוונתם הוא לתכליות הטובים הנמשכים מהם לא אל עצמותם ממש ועל הדרכים שאמרנו. כן הוא ענין התפלה שאם יש בעקרה הרבה צורך ותועלת אין הכוונה בה לבד אל תועלת עצמה כי גם אל הענינים הגדולים הנקשרים בה והנמשכים אליה. והוא כי התפלה ענינה הוא בקשת דבר בחוזק בטחון ואי אפשר זולת זה וכשתתבונן בדבר שזה תוארו תמצא שהוא אילן גדול ששרשיו מרובים וגדולים וזרועותיו מסתעפים לכמה ענפים ומוציאים סנסנים ופארות ועושין פירות ופירי פירות. כי הוא מבואר כי אילנא דידן רבא ותקיף עקר נופו הוא בלב וכמו שאמר אי זו עבודה שבלב זו תפלה כנזכר. ברם עקר שרשוהי הם שלש פינות עצומות אשר עליהם נבנתה האמונ' האלהית. כי המבקש אותו יתברך בחוזק הבטחון חוייב שתוקדם אליו הודאתו בשהוא יתעלה נמצא ושהוא יכול לעשות בקשתו וכי הוא משגיח ורוצה בטוב מבוקשיו והם הדברים שצריך האדם לסדרם תחלה לבקשת צרכיו לפי שמציאותם הכרחי למי שמבקשים ממנו דבר שאם לא כן מי יתפלל לו. וראה כי הקדימם משה אדוננו עליו השלום באומרו ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר אדוני יהוה אתה החילות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזק' אשר מי אל וגו' אעברה נא ואראה וגו' והענין מבואר. והנה מהשרשים האלו יצאו כמה ענפים נפלאים בשלמות האדם ומעלותיו כל אחת מהם כפי עניינו כי משרש אמתת המציאות יצא צפע ההשכל בו יתעלה ובמעשיו: ומשרש היכולת יצא ענף היראה והעבודה. ומשרש ההשגח' והרצון יצאו פארות האהבה האלהית והענוה. והנה מהענף הראשון הנצו רמוני הטהרה והקדושה בהצנע לכת. ומהענף השני הבשילו אשכלות ענבי הזהירות לסור מרע ומעלת התשובה. ומהענף השלישי כפתורי המהירות ופרחי הזריזות בשלמות כל מעשה ישר וטוב. והפרי המשובח והמעולה העולה מהכל הוא לחם הדבוק האלה אשר יאכל האדם אותו וחי לעולם. ועתה ראה איך תאר ירמיהו הנביא זה הענין הנפלא בתואר הזה עצמו עד שאמר ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו ולא יראה כי יבוא חום, ובשנת בצורת לא ידאג ולא ימיש מעשות פרי (ירמיהו י״ז:ח׳). כי הנה הוא דמה טוב הבטחון אשר מציאותו הכרחי אל עקר התפלה לעץ שתול על מים אשר מזה חוייב לשלח לו פארות וענפים רבים הנה והנה וזה יתחייב לפי שעל יובל טוב האמונה ישלח שרשיו בהכרח. ומזה ימשך כי בעודו בעו"הז לא יראה כי יבא חום המיבש והמפסיד רעננות השלמיות כלם למיניהם גם בשנת בצורת והוא חסרון קצת הדברים ומציאות התלאות לא ידאג כי פרחי שושניו מחזיקות את לבו בטובות האמתיות ולא ידאג על המדומות הזמניות. ובכל זה לא ימיש מעשות פרי מתוק ומשובח אשר הוא תכלית הכל והוא הדבוק האלהי וההנאה מזיו כבודו כמו שאמרנו. והנה הענין הוא גדול מאד ורחב ידים אלא שיספיק זה לפי הכוונה והפתח פתוח לכל יבא למלאות אותו ולהרחיבו במגילת ספר כתוב עליו בכל לבבו ובכל נפשו. והנה א"כ כשיתפלל האדם אל אלהיו הנה האילן הזה הנפלא הלא הוא שתול לפניו ויך שרשיו בלבו ראשונה ומלבלבין מהן הצאצאים והצפיעים והנצו הרמונים והפרחים ולא ימיש מעשות פרי הדבוק האלהי ואהבתו וזהו עקר התפלה שהאדם ראוי להתפלל לפני אלהיו כי על כן אמרו (ברכות ל"ב:) כי החסידים הראשונים שוהים שעה אחת ומתפללים שעה אחת וחוזרים ושוהים שעה אחת וכן ג' פעמים ביום ולפי שהמון העם אינם בקיאין בכל אלו הענינים הקדימו מתקני תפלות ענין פסוקי דזמרא וקריאת שמע וברכותיה אל סדר התפלה לפי שאלו הענינים עם פרשת שמע וחברותיה עם דברי חז"ל המתוקנים להם הם הענינים השרשיים לאילן והענפים המחוייבים אליהם שהם כוונות הכרחיות כמו שאמרנו. וזהו טעם אומרם ז"ל במדרש (לפנינו ליתא) מהו שיקרא אדם את שמע ולא ישמיע לאזנו כך שנו חכמים הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו לא יצא. וזה שהקריאה הזאת היא בהפך ענין התפלה כי התפלה הוא הדבור עם אלהיו לכן אינו צריך רק שיוציא הדברים מפיו לבד וישמע אל ויענם כי הוא השומע הדברים שבלב ואמרו ז"ל (ברכות כ"ד:) כל המגביה קולו בתפלתו הרי הוא מקטני אמנה. ועוד אמרו (שם) הרי הוא מנביאי הבעל שנאמר (מלכים א י״ח:כ״ח) ויקראו בקול גדול והוא מה שלמדנו מחנה שנאמר (שמואל א א׳:י״ג) רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע. האמנה כי מפני שהיתה השעה אחרי האוכל ואינה כשרה להתפלל הוא חשב שלא באת לשם רק לדבר אליו ולבקש ממנו לדרוש את ה' על אודותיה כמו שאמר הכתוב (שם) ותקם חנה אחרי אכלה בשילה ואחרי שתה ועלי הכהן יושב על הכסא על מזוזת היכל ה' והיא מרת נפש ותתפלל על ה' ובכה תבכה ותדר נדר ותאמר ה' וגוי והוא מה שאמר בסוף (שם) ויהי כי הרבתה להתפלל לפני ה' ועלי שומר את פיה וחנה היא מדברת וגו'. ויאמר כי מצד היות השעה בלתי הגונה לתפלה לפי מחשבתו היה הוא שומר את פיה לראות מה תדבר לו כמשפט הנשים הצובאות שם פתח אהל מועד וכיון שלא יצאו דבריה באופן שישמעו אליו חשבה לשכורה וכי מטרדת היין שבסעודתה היתה מטורפת עד שהשיבה בחכמתה כי לא כאשר חשב אבל שדבריה היו עם מי שדי לו בזה מהדבור והיא אומרה (שם) לא אדוני אשה קשת רוח אנכי ויין ושכר לא שתיתי ואשפוך את נפשי לפני ה' הודיעהו כי מצד היות דבורה עם האל יתעל' תספיק שפיכת הנפש לבד ומה שחשב שעת שכרות היא אינו כן כי היא באה שם ביום צום ועינוי נפשה. סוף דבר אין מענין התפלה להשמיע לאזני האנשים כי צורך המתפלל הוא נשמע לאזניו יתברך וכמו שאמר (בראשית כ"א) כי שמע י"י אל קול הנער באשר הוא שם כי הצער אשר הוא שם בו הוא קולו הנשמע לאזניו כי ידע את מכאוביו. אמנם המאמרים המורים המלמדים אותנו דעה בינה בשרשי האמונה ובסדר המעשים הנה אנו צריכים להשמיעם לאזננו כמ"ש (דברים ו׳:ד׳-ה׳) שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד ואהבת וגו' כי הוא המדבר לעצמו בכל פרשה זו בשם אלהיו ולכן צריך שיהי' הדבור באופן היותר מועיל והיותר מהנה לקבל עול מלכות שמים שלמה בהבנת כל הענינים האלהיים ההם. ומה גם עתה אם יעל' על לבו בתורת תחבולת הזכרון כל המצות הרמוזות בפרשה ההיא כמו שאמר (שם) והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך וגו'. כמו שיבא שם במקומו שער צ' ב"ה. שהוא ענין נכון מאד. אמנם יש עוד כונה נפלאה באותו תקון בה ימצאו יתדות חזקות ונאמנות סומכות ומעמידות אמתות האמונה שרשיה וענפיה במה שנמצא בראשי פרקיה כמו שכוונוהו מסדרי התפלות ענינים נחמדים מחזיקים הברית ומקיימים האהבה השלמה אשר עליה נאמר (שם) ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך באופן היותר חזק שאיפשר כפי מה שנתפרסם מדברי כל הנביאים פה א' היות בינותינו בינינו ובינו יתברך יחס אהבה וחברה זווגית כמו שאמר (הושע ב׳:כ״א) וארשתיך לי לעולם (שמות ל״א:י״ג) אני י"י מקדשכם קדושין ממש. וכבר היו הנשואין בכתובה ותנאים כמו שכתבנו בפרשת המשכן שער מ"ח כי היא האהבה היותר עצוה שאיפשר כמו שאמר (שמואל ב א׳:כ״ו) נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים. והנה באמת לפי זה צריך שימצאו בינינו ובינו יתברך שבעה דברים ראשיים שבהם ישתלם זה הקשר הזיווגי. קשר אמיץ אשר לא ינתק: